השופט י' עמית: 1. לפניי שתי עתירות הכרוכות זו בזו, הנסבות על שורה של בקשות של העותר אשר עיקרן מתן פטור מתשלום אגרה. יצויין כי העותר אינו מיוצג. העתירה האחת - בג"ץ 5390/11 - מופנה נגד כב' השופט ס' ג'ובראן, אשר דחה יחדיו שבעה ערעורים שהגיש העותר נגד החלטות שונות של כב' רשמי בית משפט זה, ג' שני ול' בנמלך (3246/13 ואן קול נ' מדינת ישראל (19.6.2013)). בפסק דינו הטעים השופט ג'ובראן כי מקובלים עליו נימוקי הרשמים במלואם, כי לא מצא מקום להתערב בהחלטותיהם, וכי ההליכים שהגיש המערער אינם מגלה עילה להתערבות בית משפט זה במידה המצדיקה את מתן הפטור מתשלום אגרה. העתירה השניה - בג"ץ 5311/13 - כותרתה "עתירה למתן פסק דין הצהרתי". הנתבעת (כך במקור) היא "מדינת ישראל - באמצעות רשמיה ושופטיה של היכל כאילו הצדק בתל אביב", והמשיבה היא "מדינת ישראל - באמצעות רשמיה ושופטיה של בית המשפט העליון". בעתירתו מפרט העותר שורה של הליכים מהשנים האחרונות בהם נתקבלו בקשותיו לפטור מאגרה. לטענתו, על רקע זה היה מקום לפטור אותו מאגרה גם ביחס להליכים בבית המשפט העליון, כך שבהחלטותיהם "מנעו רשמיו ושופטיו של בית המשפט העליון את יומו". בעתירתו עותר העותר למתן צו על תנאי אשר בו ייקבע כי הוא פטור מתשלום האגרה עד אשר יוחלט אחרת; כי יחודשו לאלתר כל ההליכים שנמחקו בבית המשפט העליון מפאת אי תשלום האגרה, מבלי שיהיה על העותר להגיש בקשה נפרדת בכל תיק ותיק; וכי המדינה תשפה את העותר "שיפוי נאות" בגין כל הוצאות המשפט שהיו לו. בד בבד עם עתירתו הגיש העותר בקשה לפטור מתשלום אגרה. 2. דין העתירות להידחות על הסף. אשר לעתירה הראשונה, הלכה מושרשת היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור נוספת על החלטות אחרות של בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים (ראו לדוגמא, בג"צ 2398/02 רביד נ' בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים (22.4.2002); בג"צ 4828/05 פלוני נ' כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בית המשפט העליון (15.6.2005); בג"צ 4421/08 חלמיש נ' מדינת ישראל (19.5.2008); בג"צ 5952/08 פלונית נ' בית המשפט העליון (3.7.2008); בג"ץ 1985/12 גיל נ' סלים ג'ובראן, בית המשפט העליון (12.3.2012), סעיף 5 והאסמכתאות שם). בפסק דינו בחן השופט ג'ובראן את טענות העותר ואת נימוקי הרשמים, ומצא כי עתירותיו של העותר אינן מגלות עילה. אין בכך כדי להכניס את המקרה דנן בגדרם של החריגים הנדירים המצדיקים התערבותו של בית משפט זה. אשר לעתירה השניה, הרי שמדובר בעתירה כוללנית המופנית נגד שורת ההחלטות בגדרן נדחו בקשותיו של העותר למתן פטור מאגרה. אלא שהדרך להשיג על החלטות רשמי בית המשפט העליון אינה באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, אלא באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט העליון אשר רשאי לדון בו בדן יחיד (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984). בדרך זו פעל העותר כאשר הגיש שורה של ערעורים על החלטות רשמי בית משפט זה, אשר נדחו בפסק דינו של השופט ג'ובראן מושא העתירה הראשונה. כפי שצוין, משניתן פסק דינו של השופט ג'ובראן, תם הדיון בבקשותיו של העותר, ואין בית המשפט הגבוה לצדק משמש ערכאת ערעור לדיון מחודש בטענותיו. 3. למעלה מן הצורך, אציין כי דין טענתו של העותר בעתירתו השניה להידחות גם לגופה. שניים הם התנאים למתן פטור מאגרה: האחד - "ראה בית משפט שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה"; והשני - "נראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה" (תקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: התקנות)). תקנה 14(ד)(1) לתקנות אמנם קובעת כי החלטה של בית משפט לפטור את המבקש מתשלום אגרה אשר ניתנה בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה, מהווה ראיה לכאורה לחוסר יכולתו של המבקש לשלם את האגרה. ברם, אין פירוש הדבר כי כל אימת שנתקבלה בקשתו בעל דין לפטור מאגרה, זכאי הוא אוטומטית לפטור מאגרה בכל הליך והליך שהוא ימצא לנכון לפתוח בשנתיים העוקבות. זאת, שהרי מלבד הוכחת חוסר מסוגלות, על מבקש הפטור לצלוח את המשוכה השניה הקבועה בתקנה 14(ג) לתקנות, ולשכנע את בית המשפט כי ההליך מגלה עילה. כפי שציין השופט ג'ובראן בפסק דינו, בנטל זה לא עלה בידי העותר לעמוד. 4. בשולי הדברים אמליץ בפני העותר להסתייע בייצוג משפטי מקצועי. מהלך זה צפוי להקל על העותר ולאפשר לו לנתב את טענותיו לאפיקים המשפטיים הנכונים ולהימנע מנקיטת הליכי סרק, באופן אשר צפוי לחסוך משאבים הן לעצמו, הן לשלל הערכאות הדנות בענייניו (ואפנה לאזהרתו של בית משפט זה כלפי העותר אשר הובעה בבג"ץ 4441/12 מיום 30.12.2012). 5. אי לכך, העתירות נדחות בזאת על הסף. העותר ישא בהוצאות בסך 5,000 ₪ לטובת אוצר המדינה. בג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)אגרה