השופט י' קדמי: 1. פתח דבר זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' סטרשנוב) בת"פ 55/94, שלפיו הורשע המערער בעבירות הבאות: הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק); נהיגה בזמן שכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - הפקודה); נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודה; ונהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970. בשל הרשעתו בארבע העבירות האמורות נידון המערער לשש שנים מאסר לריצוי בפועל, שלוש שנים מאסר-על-תנאי ופסילה לצמיתות מהחזק ברישיון נהיגה. הערעור מכוון כנגד ההרשעה, ולחלופין - כנגד חומרת העונש. 2. עובדות המקרה להלן בתמצית עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור: א. במוצאי שבת, אור ליום ראשון 30.1.94, לאחר בילוי במועדון הלילה "סבוי 77" בחולון, נהג המערער ברכבו - פולקסווגן גולף שחורה מס' 07-05-218 (להלן - המכונית) - כשלצדו, במושב הסמוך למושב הנהג, יושב ידידו, דימטרי דוד חוריה ז"ל (להלן - המנוח). תוך כדי נסיעה, סמוך לצומת הרחובות ברון הירש ומונטיפיורי שבמרכז העיר פתח-תקווה, נכנסה המכונית, בניגוד לתמרורים, למסלול תנועה נגדי לכיוון נסיעתה; ולאחר שכלי-רכב שנע באותו מסלול כחוק הצליח למנוע התנגשות חזיתית במכונית, פנתה המכונית ימינה בכיוון נסיעתה - ככל הנראה על-מנת לצאת מן המסלול "ההפוך" שבו נעה - אך לא הצליחה לבצע את הפנייה, עלתה על המדרכה שהייתה לימינה לאורך המסלול "הנכון", התנגשה בקיר המבנה שמעבר לה ונזרקה לעבר עץ שגדל על שפת המדרכה שם נבלמה. כתוצאה מן התאונה נהרג המנוח ואילו המערער נחבל. ב. כפי שמתחייב מן התיאור האמור, הכביש במקום התאונה הינו כביש דו מסלולי. בין שני מסלוליו של הכביש מצוי אי-תנועה, שבקצהו, מן הכיוון שממנו הגיע אליו המערער, מוצב תמרור המורה לנהגים לעבור מצדו הימני של אי התנועה אל המסלול שבו מותר להם להמשיך בתנועה באותו כיוון. המערער התעלם מן התמרור ונכנס למסלול שבו מותרת התנועה בכיוון ההפוך; ורק מאוחר יותר, כאמור לעיל, ניסה לתקן את המעוות וגרם לתאונה. במקום שבו אירעה התאונה הכביש מואר היטב, הראות בעת התאונה הייתה טובה והאספלט באותו קטע כביש היה יבש ותקין. = 155 = ג. על-פי מימצאי הערכאה הראשונה, הייתה מהירות נסיעתה של המכונית עובר לעלייתה על המדרכה כ-61 קמ"ש; לעניין המהירות שבה נסעה המכונית במסלול הנגדי עובר לפנייה ימינה לעבר המדרכה, אנו חיים מפי נוסעי כלי הרכב שנהגו השכיל למנוע התנגשות חזיתית עם המכונית, ולדבריהם המכונית נעה באותו שלב במהירות רבה. ד. אנשי החילוץ שהוזעקו לזירת ההתרחשות, מצאו את המערער על מושבו בתוך המכונית כשהוא המום ומבולבל, ואת המנוח שרוע לצדו שותת דם וללא רוח חיים. רס"מ יצחקי - בוחן התנועה המשטרתי שהגיע למקום - העיד כי המערער הדיף ריח חזק של אלכוהול; ומשהצטרפה לכך התנהגות "מבולבלת" מצדו, קבע על-פי ניסיונו כי היה שיכור. ה. המערער הובא לבית-חולים, כשעתיים ומחצה לאחר התאונה, ומיד נלקחה ממנו דגימת דם. בבדיקת המעבדה התברר כי נמצאה בדמו של המערער כמות חריגה של 178 מ"ג/אחוז אלכוהול. בדיקה של דגימת דם שנלקחה מן המנוח גילתה גם אצלו כמות חריגה של 143 מ"ג/אחוז אלכוהול. ו. בהודעה הראשונה שמסר המערער במשטרה - אור ליום שני, 31.1.94, בשעה 10:00 - סיפר את הקורות אותו ואת המנוח בליל התאונה. ברם, המערער סירב בתוקף לענות על כל שאלה הנוגעת לחשד שהעלתה המשטרה נגדו שלפיו נהג בהיותו בגילופין, בלי להיוועץ תחילה בעורך-דין. רק לאחר שקיים שיחה עם באת-כוחו, עורכת-דין רוזנברג, חזר אל החוקרים ומסר הודעה שנייה, ובה מסר את הפרטים הבאים: הוא הגיע למועדון "סבוי 77" בחולון בלוויית חבריו, סמוך לשעה 22:30, אכל שם מנה בשרית ושתה קולה ומיץ תפוזים, ולא צרך כל משקה אלכוהולי; סמוך לשעה 02:00 בערך עזב את המועדון ונסע במכוניתו עם המנוח ועם אחד אנזורי קוזיאשווילי אל אולם השמחות השייך לאחרון, שם הרים כוסית לכבוד בני-זוג שחגגו את אירוסיהם, ויצא עם המנוח בחזרה לחולון. המערער לא זכר אם שתה וודקה בעת הרמת כוסית הברכה כאמור אם לאו; ולדבריו - "אני אסור לי לשתות". המערער לא ידע לומר כיצד הגיע לעיר פתח-תקווה; ויתרה מכך, לטענתו, כלל לא ידע כי התאונה אירעה בפתח-תקווה, עד שהדבר התברר לו מפיהם של אנשי המשטרה. ז. חומר הראיות מלמד, כי הלילה שבו אירעה התאונה היה הלילה השני ברציפות שבו המערער לא ישן; כמו כן אין חלוקת, כי בליל התאונה היה המערער בתקופת פסילה שנגזרה עליו קודם לכן, ונהג ללא ביטוח. ח. על-פי העובדות הנ"ל, הוגש נגד המערער כתב-אישום שבו יוחסו לו ארבע עבירות: נהיגה בשעת שכרות, הריגתו של המנוח בנהיגה פזיזה, נהיגה בעת פסילה = 156 = ונהיגה ללא ביטוח. כאמור, אין מחלוקת שהמערער עבר את שתי העבירות האחרונות. הדיון התמקד בשתי העבירות הראשונות, וטענתו המרכזית של המערער היא כי לא הוכח - במידה הדרושה בפלילים - כי היה "שיכור" עובר לתאונה. 3. הדיון בבית המשפט המחוזי: טענות המערער את טענותיה של באת-כוח המערער בבית המשפט המחוזי ניתן לרכז בשלושה אלה: ראשית: בכך שאין בחומר הראיות כדי להוכיח במידה מספקת, שעובר לתאונה היה המערער "שיכור" ונהג במהירות בלתי סבירה; ועל-כן - חסרה התשתית הראייתית להרשעתו בעבירה של נהיגה בשעת שכרות ובעבירה של הריגה בנהיגה פזיזה. שנית: בכך שהקשר הסיבתי בין אירוע התאונה לבין צורת נהיגתו של המערער נותק, לנוכח קיומם של ליקויים חמורים בתיפקוד הבלמים של המכונית, שמצא מומחה ההגנה אינג' וייסמן ואשר אפשר שהם שגרמו להתרחשות התאונה, ועל-כן לא ניתן להרשיעו באחריות לגרימת מותו של המנוח. ושלישית: בכך שלא הבאה ראיה ישירה לכך שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מן התאונה ולא מסיבה אחרת שאינה קשורה בתאונה, ועל-כן לא ניתן לראות את המערער אחראי לקיפוח חייו. להלן תוצג כל טענה בנפרד. א. הוכחת ה"שכרות" (עבירות הנהיגה בשעת שכרות וההריגה) להוכחת טענתה כי עובר לתאונה היה המערער נתון להשפעת אלכוהול - לאמור: "שיכור" - סמכה התביעה על שניים אלה: ראשית - תוצאות בדיקת הדם שנערכה לאחר התאונה; ושנית - התרשמותו של רס"מ יעקובי, הבוחן המשטרתי, התומכת באותן תוצאות. עמדת באת-כוחו של המערער היא כי אף באחד משני הגורמים הנ"ל - ואף לא בהצטברותם - אין כדי להוכיח שהמערער היה במצב של שכרות עובר לתאונה, כמפורט להלן: (1) תוצאותיה של בדיקת דגימת הדם שנלקחה מהמערער אינן קבילות או, לפחות, נטולות משקל, מן הטעמים הבאים: (א) בהתאם להוראותיה של תקנה 169ח לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - התקנות) - הקובעות את נוהל עריכת הבדיקה - היה על התביעה להוכיח, כתנאי לאמינותה של התוצאה, כי לא נעשה שימוש בחומר אלכוהולי לחיטוי המקום שממנו נלקחה הדגימה וכי דוגמת הדם שנלקחה מהמערער הועברה לכלי קיבול סגור המכיל מלח פלואורודי בכמות שריכוזו הסופי בדוגמת הדם לא יפחת מאחוז אחד למאה. הטענה היא כי התביעה לא הביאה ראיות לעמידה בשתי הדרישות הנ"ל וכי אין היא יכולה לרפא זאת בעדותו של הטוקסיקולוג המומחה - ד"ר גופר - אשר העיד כי הבדיקה נעשתה בפיקוחו. במצב דברים זה - תוצאות הבדיקה אינן קבילות, ולחלופין - נטולות משקל. = 157 = (ב) גם אם תוצאות הבדיקה קבילות והטענות בדבר דרך נטילת הדגימה תידחינה - לא ניתן לסמוך עליהן מימצא של שכרות בזמן התאונה, וזאת בהתחשב בנתונים הבאים: דגימת הדם נלקחה מהמערער כשעתיים ומחצה לאחר התאונה; עובר לשתיית האלכוהול - במועדון סבוי ככל הנראה - אכל המערער ארוחה בשרית; וספיגת האלכוהול בדם לאחר ארוחה בשרית היא איטית ביותר. במצב דברים זה, גם אם לגם המערער משקה אלכוהולי במועדון או באולם השמחות - כפי שמתחייב מן הראיות - ספיגתו של האלכוהול למחזור הדם הגיעה לשיאה רק לאחר קרות התאונה; ולא בכדי הסכים ד"ר אלמוג - ראש המכון הטוקסיקולוגי בבית החולים תל השומר - כי ייתכן שבזמן התאונה היה אחוז האלכוהול בדמו של המערער גבולי, ועלה לשיעורים שנתגלו בבדיקה רק לאחר מכן. (2) התרשמות של רס"מ יצחקי: התרשמותו של רס"מ יצחקי - כך יש להבין - אינה בעלת משקל ראייתי עצמאי, ובכוח אך לחזק ולתמוך בראיה העיקרית, שהיא, במקרה דנן, הבדיקה המעבדתית. משנשמט הבסיס מתחת לכוחן הראייתי של תוצאות הבדיקה כאמור - אם בשל אי-הוכחת העמידה בתנאי הבדיקה ואם לנוכח אכילת הארוחה הבשרית - אין בכוחה של ההתרשמות לבדה כדי להוכיח "שכרות". במצב דברים זה יש, ראשית - להשמיט גורם זה מבין הגורמים שעליהם מושתתת ה"פזיזות" המיוחסת למערער לעניין עבירת ההריגה; ושנית - לזכותו מן העבירה של נהיגה בשעת שכרות. ב. מהירות הנסיעה עובר לתאונה (עבירת ההריגה) בהתאם לחישוב שערך רס"מ יצחקי - הבוחן המשטרתי - על-פי סימני הבלימה שהותירו הגלגלים של המכונית עובר לתאונה, מהירות הנסיעה של המכונית אותה שעה היה כ-61.63 קמ"ש. לעומתו, לשיטתו של מומחה ההגנה אינג' וייסמן, מהירות נסיעתו של המערער עובר לתאונה הייתה פחותה מ-61.63 קמ"ש; ובית המשפט התבקש לבכר בעניין זה את חוות-דעתו של המהנדס על פני חישוביו של בוחן התנועה. קבלת עמדתו של מומחה ההגנה בהקשר זה שוללת ממהירות הנסיעה את כוחה כגורם התומך בקיומה של פזיזות; ובהתחשב בהיעדר הוכחה לקיומה של "שכרות" - כמפורט לעיל - נשמט לדעת באת-כוח המערער הבסיס מתחת לקיומה של "פזיזות", ויש לזכות את מערער מעבירת ההריגה. ג. אי-תקינות הבלמים (עבירת ההריגה) (1) באת-כוחו של המערער הציגה במהלך הדיון חוות-דעת של אינג' וייסמן, ולפיה נמצא בבדיקה שנערכה על-ידיו לאחר התאונה, כי בלמי המכונית לא היו תקינים; ולדעתו - ניתן לראות בכך את הגורם לאירוע התאונה. על-פי חוות-דעתו של אינג' וייסמן, רפידות הבלם השמאלי האחורי של המכונית היו שחוקות, ולכן - כאשר בלם המערער את רכבו, לא ננעל הבלם השמאלי האחורי, וכתוצאה מכך סטתה המכונית ימינה ועלתה על המדרכה. = 158 = (2) במצב דברים זה, הרי בהיעדר ראיה לכך שהמערער היה ער לליקוי בבלמים, יש בקיומו של הליקוי - לטענת באת-כוח המערער - כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין אורח נהיגתו של המערער לבין התרחשות התאונה; ועל-כן, וגם אם יימצא כי המערער נהג בפזיזות - אין להרשיעו באחריות לגרם מותו של המנוח. ה. גרם המוות - עבירת ההריגה את טענתה בהקשר זה סמכה באת-כוח המערער על כך כי גופת המנוח לא נותחה לקביעת סיבת המוות וכי לא הובאה מטעם התביעה ראיה ישירה אחרת בעניין זה. לעניינה של טענה זו ראוי שייאמר כבר כאן: אמנם גופת המנוח לא נותחה - בשל התנגדות בני משפחתו - אך בנסיבות העניין אין שמץ של אחיזה לגורם אחר למותו פרט לתאונה. 4. ההכרעה בבית המשפט המחוזי להלן, בתמצית, עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, שלפיהן נדחו טענות ההגנה, נתקבלה עמדת התביעה והמערער הורשע בכל ארבע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. א. הוכחת שכרותו של המערער בהסתמכו על דברי הנשיא שמגר בר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת עודה [1]), קבע בית המשפט המחוזי, כי הבדיקה המעבדתית אינה הדרך הבלעדית להוכחת "שכרות", הן לעניין העבירה של נהיגה בשעת שכרות והן לעניינה של כל עבירה אחרת. אשר-על-כן, גם אילו קיבל את הטענות הפורמאליות שהעלתה באת-כוח המערער כנגד תקינות תהליך הבדיקה של דגימת הדם שנלקחה מהמערער, עדיין יש בידו לקבוע שהמערער היה שיכור בזמן התאונה על סמך הראיות הבאות: ראשית - התרשמותו החד- משמעית של בוחן המשטרה, רס"מ יצחקי, מריח האלכוהול הכבד שעלה מן המערער סמוך לאחר התאונה, ומהבלבול ואי ההתמצאות שאפיינו את תגובותיו של המערער אותה שעה; ושנית - כך יש להבין - מן המהירות הבלתי סבירה שבה נסעה המכונית סמוך לפני התאונה, מן הכניסה אל המסלול הנגדי בניגוד לתמרור והנסיעה בכיוון הפוך לכיוון התנועה המותר ומצורת הפנייה ימינה שהסתיימה בהתרחשות התאונה הקטלנית. לצד שני אלה עומד חסר יכולתו של המערער להסביר כיצד הגיע לפתח-תקווה כאשר יצא מדרך לוד שבדרומה של תל-אביב לכיוון חולון. יחד עם זאת קבע בית המשפט המחוזי כי אין בטענות שהעלתה באת-כוח המערער בקשר לליקויים שנפלו בתהליך בדיקת הדם על מה שתסמוכנה, באשר לזכות עורכי הבדיקה עומדת "חזקת התקינות"; ודחה את גירסתו-טענתו של המערער, שלפיה אכל ארוחה בשרית במועדון ולא שתה כלל אלכוהול עובר לתאונה, כגירסה שקרית. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט המחוזי כי עובר לתאונה נהג המערער במכונית כשהוא שיכור. = 159 = ב. מהירות הנסיעה עובר לתאונה בנושא זה העדיף בית המשפט המחוזי את החישוב שערך רס"מ יצחקי, על סמך ניסיונו הממושך - הנתמך בהתרשמותם של דקל חדד ואלי אברהם, נוסעי הרכב ש"התחמק" מהתנגשות עם מכוניתו של המערער, ולפיה נסעה מכוניתו של המערער מולם "כמו טיל" - על פני חוות-דעת של מומחה ההגנה. בית המשפט קבע שהמערער נסע עובר לתאונה במהירות של כ-61 קמ"ש, שבנסיבות העניין יש לראותה כמהירות בלתי סבירה. ג. תקינות הבלמים בית המשפט המחוזי דחה בעניין זה את חוות-דעתו של מומחה ההגנה, אינג' וייסמן, בשל כך שלא נמצאה לה אחיזה של ממש במציאות. בית המשפט המחוזי קיבל בהקשר זה את עמדתו של רס"מ יצחקי, הבוחן המשטרתי, שלפיה טביעות הצמיגים שנותרו על הכביש עובר לעלייה על המדרכה הוטבעו על-ידי גלגליה השמאליים של המכונית; וצורתם מלמדת שהבלמים פעלו כהלכה, וגם אם היה ליקוי כלשהו בבלמים, הרי היה זה ליקוי קל וחסר משמעות. וזאת גם זאת: המערער עצמו העיד שהמכונית הייתה במצב מכאני תקין ושהוא לא הרגיש "כל משיכה בהגה ובבלמים" שעה שבלם (עמ' 47 לפרוטוקול). תיאור זה מפיו של המערער אינו עולה בקנה אחד עם חוות-דעתו של אינג' וייסמן, ולפיה לקו הבלמים בפגם חמור: מחד גיסא - לא ייתכן שהמערער לא הבחין בפגם אם היה חמור כפי שטוען אינג' וייסמן; ומאידך גיסא - לא ייתכן שפגם חמור לא ישאיר אותותיו בסימני הבלימה שנותרו במקום התאונה. ד. ההרשעה לאחר שדחה את הטענות שהעלתה באת-כוח המערער לזכות שולחה, בחן בית המשפט המחוזי אם יש בראיות שבאו לפניו כדי לבסס את הרשעתו של המערער בעבירות שבהן כפר, וקבע כדלקמן: "בסיכומיה טענה עורכת הדין הסניגורית המלומדת כי אף אם יוכח שהנאשם נהג ברכב במצב של שכרות ובמהירות מופרזת, עדיין לא יצאה התביעה ידי חובת הוכחת העבירה של הריגה באשר היא לא הוכיחה את היסוד הנפשי של פזיזות במקרה זה, דהיינו - כי הנאשם היה מודע לנהיגתו תחת השפעת הטיפה המרה ולהשלכותיה. טענה זו אין בידי לקבלה. הנאשם נהג באישון לילה לאחר ששתה לשוכרה ובדמו נתגלו 178 מ"ג אחוז אלכוהול. למעלה מפי שלושה מהמותר על פי החוק. הוא הגיע לעיר פתח תקוה בנסיבות בלתי ברורות לחלוטין, שלא עלה בידיו להבהירן כלל ועיקר, נהג במהירות מופרזת ביותר, נסע במסלול נסיעה בניגוד לתמרור = 160 = שהוצב בכיוון נסיעתו, וכך גרם לתאונה שכתוצאה ממנה נהרג אדם. אין כל ספק, כי אדם הנוהג בצורה שכזאת לאחר ששתה משקה אלכוהולי בכמות יתרה, מודע גם מודע לתוצאות מעשיו ונתקיים בו היסוד הנפשי של 'פזיזות'. יצויין, כי הנאשם אף העיד על עצמו כי הינו אח מוסמך ועבד כאח מעשי בבית החולים 'איכילוב' בת"א... וחזקה עליו שידע את המשמעות וההשלכות העלולות לנבוע מנהיגה לאחר שתיית משקה אלכוהולי בכמות כה גדולה". 5. הערעור כנגד ההרשעה: טיעון והכרעה בערעורה, חזרה באת-כוחו של המערער על עיקרי הטענות שהעלתה בבית המשפט המחוזי - למעט הטענה שלא הוכחה סיבת המוות. לפיהן, לא הובאו ראיות מספיקות להוכחת "שכרות", נדחו שלא כדין הטענות בקשר לפגם בבלמים ולמהירות הסיעה ולא הוכח קיומו של הלך הנפש הדרוש להרשעה בעבירה של הריגה. להלן תידון כל אחת מן הטענות האמורות בנפרד: א. הוכחת השכרות (1) אכן, משקבע מחוקק המשנה בתקנה 169ח לתקנות כיצד יש לבצע בדיקת דם לקביעת שיעור האלכוהול המצוי בו, חובתה של התביעה הייתה - אם ביקשה להוכיח "שכרות" בדרך זו - להראות כי נוהל הבדיקה נשמר בקפידה; שהרי הוראות אלו מיועדות להבטיח את דיוקן של תוצאות הבדיקה, באופן שבית המשפט יוכל לסמוך עליהן מימצא לחובתו של נאשם. במהלך הדיון במקרה דנא, הוגשה תעודת עובד ציבור (נ/4) שנערכה על-ידי בוחן המשטרה יצחקי. ברם, אין בתעודה זו כדי ללמד שלצורך נטילת הדגימה נעשה שימוש בחומר חיטוי שאינו מכיל אלכוהול, ושהדגימה הוכנסה לכלי קיבול סגור שמכיל מלח פלואורידי כמפורט בתקנות. לעניין זה היה צורך בהעדתה של נוטלת הדגימה על-פי דו"ח שערכה בעת הנטילה; ועדות כזו ודו"ח כאמור לא היו. כאמור, בית המשפט המחוזי סבר כי ניתן ליישם במקרה כזה את "חזקת התקינות" ולקבוע על פיה שבהיעדר ראיה לסתור, חזקה על עובדת המעבדה כי נהגה בהתאם לתקנות. חוששני, כי חזקת התקינות (PRESUMPTION OF REGULARITY) אינה ישימה כאן. השאלה הדורשת הכרעה אינה אם עובדת המעבדה הייתה "מוסמכת" לבצע את הבדיקה, או אם ביצעה פעולה שהייתה "חייבת" לבצעה על-פי החוק; אלא אם ביצעה בדיקה בדרך ובאופן שהתווה מחוקק המשנה לביצועה. נושא אחרון זה אינו בא בגדר החזקה, והוא טעון הוכחה בראיות. = 161 = ברם, בנסיבות המקרה "השלימה" התביעה את החסר בעדותו של ד"ר גופר - טוקסיקולוג מומחה מן המכון הטוקסיקולוגי של בית החולים תל השומר - אשר הבהיר בעדותו כי הבדיקה נעשתה בפיקוחו וכי "הדגימה לא יכולה להיות מזוהמת באלכוהול אחר", לאמור: ב"אופן" שאפשר לסמוך על תוצאותיה. אמנם, מיטיבה הייתה התביעה לעשות אילו ביקשה מן העד להתייחס בצורה ישירה ומסוימת ל"ליקויים" שההגנה מדברת בהם. ברם, ד"ר גופר לא נחקר בחקירה שכנגד על התבטאותו הכללית בדבר ביצוע הבדיקה ב"פיקוחו"; ובנסיבות העניין, יש בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטענות ההגנה בדבר אי-קבילותן של תוצאות הבדיקה. כזכור, באת-כוח המערער לא הסתפקה בתקיפת אמינותן של תוצאות הבדיקה המעבדתית, והוסיפה קו טיעון נוסף והוא: אכילת ארוחה בשרית, המאיטה במידה משמעותית - על-פי הגישה הנוהגת - את קצב ספיגת האלכוהול בדם. בהקשר זה, לא מצאתי הצדקה להתערב במימצא המהימנות של בית המשפט המחוזי, ולפיו אין ליתן אמון בגירסתו של המערער בדבר הארוחה הבשרית. יחד עם זאת, לא למיותר יהיה לציין, כי על-פי עדותו של ד"ר גופר, המגמה המסתמנת אצל המדענים העוסקים בתחום זה היא לזנוח את הדעה כי לארוחה בשרית יש השפעה של ממש על קצב ספיגת האלכוהול בדם. במצב דברים זה רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבל את מימצאי הבדיקה המעבדתית ולצרף משקלן לראיות האחרות שהוצגו להוכחת שכרותו של המערער. (2) כאמור, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בעניין זה בתוצאות הבדיקה המעבדתית, ובעקבות ההלכה שנפסקה בפרשת עודה [1] הנ"ל - ולפיה הבדיקה המעבדתית אינה האמצעי היחיד להוכחת "שכרות", וניתן להוכיחה בראיות אחרות - קבע כי המערער היה "שיכור" עובר לתאונה, על-פי עדותו של רס"מ יעקובי, אשר סמך את עמדתו על ניסיונו הממושך בכגון דא כבוחן תאונות דרכים. רס"מ יעקובי הבחין בריח חריף של אלכוהול שהדיף המערער סמוך לאחר התאונה; ומצא חיזוק למסקנתו כי המערער היה שיכור בהתנהגותו כמוכה הלם, ובחוסר יכולתו ליתן הסבר כיצד הגיע למקום התאונה וכיצד זו התרחשה. לכך ניתן להוסיף גם את עובדת נסיעתו במהירות בלתי סבירה במסלול שבו התנועה היא בכיוון הנגדי, ואת עליית על המדרכה כאשר ניסה לתקן את המעוות ולעבור למסלול אחר. בהתחשב בניסיונו של רס"מ יעקובי, רשאי היה בית המשפט המחוזי למצוא בהתרשמותו ראיה עצמאית מספקת להוכחת שכרותו של המערער. (3) לאור כל האמור לעיל, אין למצוא פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כי די בתוצאות הבדיקה המעבדתית ובהתרשמותו של הבוחן המשטרתי כדי לקבוע, במידת הוודאות הראויה, שהמערער היה נתון במצב של "שכרות" בעת התאונה. = 162 = ב. בלמים אחוריים פגומים בית המשפט המחוזי דחה את חוות-דעתו של אינג' וייסמן בהקשר זה כנטולת אחיזה במציאות; ואנוכי לא מצאתי עילה להתערב בקביעתו זו. כפי שהבהיר הבוחן המשטרתי, רס"מ יעקובי, הסימנים שהותירו אחריהם הבלמים, עובר לעלייה על המדרכה, הם סימנים רצופים, יציבים וישרים; ובתור שכאלה - לא רק שאינם מתיישבים עם חוות-דעתו של אינג' וייסמן, אלא שהם עולים בקנה אחד עם עדותו של המערער עצמו בדבר תקינותה המכאנית של המכונית. במצב דברים זה אין בטענה זו ולא כלום. ג. מהירות הנסיעה במקרה שלפנינו, נקבעה מהירות נסיעתה של המכונית על-פי סימני הבלימה שהותירה עובר לעלייתה על המדרכה, ובין היתר, נלקחה בחשבון גם עוצמת ההתנגשות בקיר המבנה ולאחר מכן בעץ. רס"מ יעקובי - בוחן התנועה המשטרתי - קבע כי המהירות המתחייבת מסימני הבלימה היא לפחות כ-61 קמ"ש; ואילו עדותם של אלה שנסעו מול המכונית מדברת על מהירות תנועה של "טיל". במצב דברים זה, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המכונית נעה, עובר לתאונה, במהירות שקבע רס"ר יעקבי הינה סבירה, ואין אני מוצא עילה להתערב ולשנותה. ד. ההרשעה ב"הריגה" (1) פזיזות: הלכה פסוקה היא, כי לצורך הרשעה בעבירה של הריגה - לרבות כאשר זו נגרמת בתאונת דרכים - די בהוכחת הלך נפש של "פזיזות"; ומשמעותה של זו היא - נטילה מודעת של סיכון בלתי סביר, מתוך אדישות לאפשרות ממשית של פגיעה בחייו או בשלמות גופו של אחר, או מתוך תקווה שתוצאה כזו לא תתרחש (ראה, בין היתר: ע"פ 3152/93 [2]; ע"פ 3289/90 מדינת ישראל נ' בראונר [3]; ע"פ 2013/93 [4]). "פזיז" הוא אפוא מי שמהמר ביודעין על אפשרות ממשית של פגיעה בחייו או בשלמות גופו של אחר, מתוך אי-איכפתיות שתוצאה כזו תתגשם או אפילו מתוך תקווה שלא תתגשם (ראה ע"פ 3841/94 [5]). ויודגש - לעניינה של עבירת ההריגה, די בכך שהסיכון מתייחס לאפשרות ממשית של פגיעה בשלמות גופו של אחר, ולאו דווקא באפשרות ממשית של קיפוח חיו. בימים אלה נכנס לתוקפו חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994 (להלן - תיקון מס' 39); וסעיף 20 החדש נותן ביטוי חקוק למשמעותה האמורה של "פזיזות", כפי שהתגבשה - על שתי שלוחותיה: האדישות וקלות הדעת - בהלכה הפסוקה. = 163 = (2) שכרות ו"פזיזות". "שכרות" - כפי שידוע לכל בר-בי-רב - פוגעת ביכולתו המנטאלית של השיכור: היא מערפלת את הכרתו ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול-דעת ראציונאלי ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפויה מכך על יכולתו המנטאלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו. ההוראות המסדירות את סוגיית אחריותו של השיכור לעבירות שהוא מבצע כאשר הוא נתון במצב של שכרות, קבועות כיום בסעיף 34ט לחוק, והן מדברות בשתי רמות של שכרות: "שכרות מלאה", כהגדרתה בסעיף 34ט(ד) לחוק - ההופכת את השיכור למי ש"אינו שפוי"; ו"שכרות חלקית", כהגדרתה בסעיף 34ט(ה) לחוק - שהשפעתה מצומצמת לכך שהשיכור אינו מודע לפרט מפרטיה של עבירה שהוא מבצע. לכאורה, צריך היה לפטור שיכור מאחריות פלילית לעבירות שהוא מבצע בשעת שכרותו - אם "מלאה" ואם "חלקית" - משום שבעת ביצוע העבירות אין הוא מסוגל, מחמת שכרותו, לגבש את הלך הנפש הדרוש להרשעה על-פי הגדרתן. ברם, הדין הוא כי כל עוד לא מתמלאים תנאי הסייג לאחריות הקבועים בסעיף 34ט(א) לחוק - נושא השיכור באחריות לעבירות המבוצעות על-ידיו; לעניין הלך הנפש הדרוש להרשעה על-פיהן, בסעיפים 34ט(ב) ו-(ג) לחוק קבועות חזקות חלוטות, ובמקום שלא ניתן ליישמן - נבחנת שאלה זו באספקלריה של מצבו הנפשי לפני שהיה לשיכור (עיין גם: בדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב-1992; במאמרה של פרופ' מ' גור-אריה, "שכרות בדיני עונשין" משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 183, ובספרו של פרופ' ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך ב, תשמ"ז) 719, 720). במקרה שלפנינו, אין מחלוקת שלא נתקיימו התנאים לתחולתו של הסייג הקבוע בסעיף 34ט(א) הנ"ל; וכי המערער נושא באחריות פלילית למעשי העבירה שביצע בהיותו "שיכור". לעניינה של עבירת הנהיגה בזמן שכרות לפי סעיף 62(3) לפקודה, די בקביעה כי נמצא בדמו של המערער, בשעת אירוע התאונה, שיעור אלכוהול העולה על "המידה הקבועה" כמשמעותה בתקנה 169א לתקנות, כדי לבסס הרשעה על-פיה; ואין נפקא מינה מה הייתה בפועל מידת השפעתו של האלכוהול על המערער. מאידך גיסא, לעניינה של עבירת ההריגה, יש לבחון אם רמת השכרות, שבה היה נתון המערער עובר לתאונה, מספיקה להוכחת קיומה של ה"פזיזות" הדרושה להרשעה על פיה: אין לשכוח כי המדובר בעבירה של מחשבה פלילית, והמבחן שיש לנקוט כאן בהקשר זה הינו מבחן סובייקטיבי של הלך הנפש שהתקיים בפועל אצל הנוגע בדבר. כאשר מוכחת שכרות "מלאה" או "חלקית" - במשמעות שניתנה למושגים אלה בסעיפים 34ט(ב) ו-(ה) לחוק - חזקה חלוטה היא שהתקיימה אצל השיכור "פזיזות" = 164 = לפחות, בקשר לכל מעשה עבירה שהוא מבצע אותה שעה, כאמור בסעיף 34ט(ב) לחוק (עיין גם בספרו הנ"ל של פרופ' פלר, בעמ' 595, 596). במקרה דנן, לא הובאו ראיות ישירות להוכחת השלכותיה של השכרות שבה היה נתון המערער על יכולתו המנטאלית, ולא התקיים דיון בשאלה אם ניתן, בנסיבות העניין, לסמוך על החזקה האמורה. ברם, כפי שפורט לעיל בהרחבה, הוכחה כאן רמת שכרות "כבדה", כמתחייב מתוצאות הבדיקה המעבדתית ומהתרשמותו של רס"מ יעקבי; ולעניות דעתי, די ברמת שכרות שכזו כדי להקים "חזקת פזיזות" לחובתו של המערער. חזקה זו היא אמנם חזקה שבעובדה בלבד; אך בהיעדר ראיה לסתור - ולו רק כדי הקמת ספק - כבמקרה דנן, די בה כדי לבסס קיומה של "פזיזות" אצל המערער, ככל שהדבר דרוש להרשעה בעבירת ההריגה. ולמעלה מן הצורך, רואה אני להוסיף כי, לכאורה לפחות, במקום שבו נמצא בדמו של אדם ריכוז אלכוהול העולה על "המידה הקבועה" כמשמעותה בתקנה 169א לתקנות - קמה ועומדת נגדו "חזקת הפזיזות" האמורה, ואין צורך לעניין זה בראיות נוספות בדבר רמת השכרות. סיכומם של דברים: חזקה על המערער, כי בעת ששתה את המשקאות האלכוהוליים - שהביאוהו לכלל מצב השכרות הכבדה שבו היה נתון בשעת התאונה - היה ער ומודע להשלכות שתהיינה לכך על יכולתו המנטאלית סמוך לאחר מכן; ומשהחליט לנהוג במכונית, על-אף כמות האלכוהול ששתה, יש לראותו כמי שנטל על עצמו ביודעין סיכון של אפשרות ממשית של פגיעה בחייו או בשלמות גופו של אחר תוך גילוי אדישות או קלות דעת, כמשמעותם בסעיף 20 לחוק (כנוסחו לאחר תיקון מס' 39 לחוק זה). (3) הרשעה בהריגה. לאור כל האמור לעיל, נהיגה במצב של שכרות, ברמה שבה היה נתון המערער עובר לתאונה, מהווה עשיית מעשה תוך גילוי של "פזיזות" כלפי תוצאותיו; ובמקרה דנן משמעות היא, נשיאה באחריות לקיפוח חייו של המנוח במסגרת עבירה של הריגה. ה. ההרשעה ב"נהיגה בזמן שכרות" כאמור, לעניין העבירה של "נהיגה בשעת שכרות" הקבועה בסעיף 62(3) לפקודה, די בכך שכמות האלכוהול בדמו של הנהג עולה "על חמישים מיליגרם... במאה מיליליטר של דם" כדי לצאת ידי חובת הוכחתה של השכרות (בלי לפגוע, כאמור, בכל דרך הוכחה אחרת); ואין זה מועיל לנהג אם יוכיח, כי אף-על-פי שמצויה בדמו כמות כזו של אלכוהול - אין הוא שיכור. במקרה דנן, קבעה הבדיקה המעבדתית של דגימת דמו של המערער כי נמצאה בדמו כמות האלכוהול האמורה; ודי בכך, בנסיבות העניין, כדי לבסס את הרשעתו בעבירה זו. = 165 = ו. לסיכום לאור כל האמור לעיל הנני מציע לחבריי לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. 7. הערעור כנגד גזר הדין אכן, העונש שנגזר על המערער אינו קל. ברם, בהתחשב במידת ה"פזיזות" שגילה המערער, שעה שנטל על עצמו לנהוג במכוניתו כשהוא ער ומודע לכמות האלכוהול שצרך ולהשלכה שיש לכמות זו על יכולתו לשלוט במכונית - לא מצאתי הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור למיתונו של העונש. כמות האלכוהול, שנמצאה בדגימת דמו של המערער כשעתיים ומחצה לאחר התאונה, אומרת כי בעת התאונה היה נתון להשפעה משמעותית של אלכוהול. ואדי האלכוהול שקידמו את פניו של רס"מ יעקבי, כשלצדם הבלבול, אי ההתמצאות וצורת הנהיגה שקדמה לתאונה - נותנים ביטוי מוחשי למסקנה המתחייבת מתוצאות הבדיקה המעבדתית. במצב דברים זה, מידת הסיכון - של פגיעה ממשית בשלמות גופו ובחייו של אחר - שנטל על עצמו המערער, שעה שהסיע בדרך הרבים את המכונית כשיושבים בה נוסעים, הגיעה לממדים שקירבו אותה קרבה יתרה ל"וודאות"; ולא בכדי נוהגים לכנות תאונות קטלניות כגון דא כ"רצח בדרכים". תופעת השכרות הולכת ומתרחבת לאחרונה, ולנוכח עומס התנועה בכבישים - על רקע המספר הגדל והולך של כלי הרכב - שומה על בתי המשפט לתרום את חלקם במאבק הלאומי נגד הקטל בדרכים, בהטלת עונשים משמעותיים על אלה המרהיבים עוז להסיע כלי רכב ברשות הרבים כאשר שכרות מכרסמת ביכולתם לשלוט בהם. במצב דברים זה, הנני מציע לחבריי לדחות גם את הערעור כנגד גזר הדין. המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. השופט צ' א' טל: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט קדמי. משפט תעבורהשכרותשלילת רישיון נהיגהערעוררישיון נהיגה