1. מונחת לפניי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור אשר הגישה המבקשת, חברת טרמודן בע"מ, על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע מיום בעת"מ 1154-03-12 (כב' השופטת ר' אבידע), בגדרו נדחתה בקשתה לביטול חיובה בתשלום אגרה בגין היתר לשימוש חורג. 2. המבקשת, חברה בעלת מפעל לייצור מוצרי בטון שממוקם באזור התעשייה כנות, רכשה מגרש סמוך בגודל 15 דונם. על פי תכנית מפורטת שחלה על השטח, המגרש מיועד לצרכי תעשייה ומלאכה. המבקשת מעוניינת להשתמש במגרש כשטח אחסנה של התוצרת המוגמרת שלה. בקשתה לשימוש חורג מתעשייה לאחסנה פתוחה נדחתה על-ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה בבאר טוביה - היא המשיבה. ערר שהגישה המבקשת לוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום התקבל, ומתן ההיתר לשימוש החורג אושר לתקופה מוגבלת עד ליום 1.5.13, בהתאם להליכי אישור התכנית שחלה על הקרקע (ערר מס': בט- 6086/11). עתירת המשיבה על החלטת ועדת הערר נדחתה על-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (עת"מ 43196-11-11). בהתאם הוציאה המשיבה למבקשת היתר לשימוש חורג, והמבקשת החלה בביצוע עבודות ריבוד אספלט וגידור בכל שטח המגרש. עקב זאת, שלחה המשיבה למבקשת דרישה לתשלום אגרה בקשר לשימוש חורג במגרש על סך 475,972 ש"ח. עמדתה היא כי עבודות ריבוד המגרש באספלט על-ידי המבקשת מהווה שימוש חורג המחויב באגרה, לפי סעיף 1 בטבלה לסימן ד' בתוספת השלישית לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970. המבקשת עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע לבטל את דרישת תשלום האגרה. בדיון בבית המשפט הגיעו הצדדים להסכמה על פיה יוענק ההיתר לשימוש חורג למבקשת, כפוף למתן ערבות מטעמה ומטעם מנהלה כי ישלמו את אגרת השימוש החורג (להלן: האגרה) במלואה תוך 30 ימים - אם בית המשפט ידחה את עתירתם (החלטה מיום 23.04.12). בפסק דינו מצא בית המשפט לעניינים מנהליים כי נעשה על-ידי המבקשת "שינוי שימוש" במגרש - מתעשיה ומלאכה לאחסנה פתוחה - אשר נכנס בגדר סוגי העבודות שמצריכים תשלום אגרה (פסק דין מיום 28.11.12). משנדחתה עתירת המבקשת, פנתה אליה המשיבה בדרישה לתשלום האגרה. במקביל, הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים לבית משפט זה, אליו מתלווה הבקשה לסעד זמני שלפניי. בקשתה היא לעכב את גביית האגרה עד להכרעה בערעור שהגישה, וכן למנוע את ביטול ההיתר לשימוש חורג מהטעם של אי תשלום האגרה. 3. המבקשת טוענת שסיכויי הערעור שלה גבוהים משום שבית המשפט המנהלי שגה בפרשנות הוראות תקנות האגרות בקובעו שהעבודות במגרש מחויבות בתשלום אגרת שימוש חורג. לטענתה, אין בתקנות האגרות בסיס להטלת אגרה להיתר מהסוג שקיבלה המבקשת - לשימוש חורג בקרקע, להבדיל משימוש חורג בבניין. כאשר בחר מתקין התקנות להטיל אגרה על שימושים חורגים בשטחים פתוחים - עשה זאת מפורשות, ואילו לגבי מחסנים פתוחים לא נקבע כך. בנוסף טוענת המבקשת כי שיעור האגרה אינו סביר. לעניין מאזן הנוחות, טענת המבקשת היא שלא יגרם למשיבה כל נזק אם תמתין עד למתן פסק דין בערעור, נוכח התחייבותה של המבקשת והערבות האישית של מנהלה לשלם את האגרה ככל שהערעור ידחה. לעומת זאת, תשלום האגרה בסך של כחצי מיליון ש"ח המתווסף לכל הוצאותיה עבור המגרש, יכביד על המבקשת שלא לצורך אם הערעור יתקבל. יצוין כי על פי תכתובות הצדדים המונחות לפניי, המשיבה מתנגדת לדחיית תשלום האגרה. לטענתה על פי ההסכמה הדיונית, התחייבה המבקשת לשלם את האגרה תוך 30 יום ממועד פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, ואין בהגשת הערעור כדי לעכב את ביצוע התשלום. 4. בבחינת בקשה למתן סעד זמני בערכאת הערעור, על בית המשפט להידרש הן לסיכויי הערעור שלפניו הן למאזן הנוחות של הצדדים. ככל הנוגע לסיכויי הערעור, למעשה המחלוקת בין המשיבה למבקשת הינה פרשנית - האם לפי תקנות האגרות העבודות שבוצעו במגרש שבנדון נכנסות תחת סוגי העבודה והשימוש אשר יש לשלם עבורן אגרה. בית המשפט לעניינים מנהליים בחן את טענות הצדדים והכריע כי אין בסיס לאבחנה לה טוענת המבקשת בחוק התכנון והבניה בין שימוש בקרקע ובבניין. נקבע כי "כל שימוש חורג הנכנס בגדר פרט 1 לטבלה בסימן ד' מצריך תשלום אגרה בגובה מסויים הקבוע בטור ג' לטבלה - אף שימוש חורג בקרקע נכנס בגדר פרט 1 לטבלה." אפילו ייתכן כי ראוי לערוך את האבחנה שמציעה המבקשת, כלל ידוע הוא שלא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. כלל זה משפיע על סיכויי הערעור של המבקשת. על פני הדברים נראה שסיכויי הערעור אינם גבוהים דיים כדי להצדיק עיכוב של תשלום האגרה בשלב זה. אין בכך להביע עמדה לגופם של דברים. המסקנה מתחזקת במקרה דנא נוכח ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים לפני בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע. המשיבה הסכימה להוציא למבקשת היתר כבר טרם תשלום האגרה, בעקבות התחייבות המבקשת לשלם את האגרה אם תדחה עתירתה. בדיון לא ציינה המבקשת כי תשלום האגרה מותנה במיצוי כל הליכי הערעור. נהפוך הוא: היא הסכימה לשלם את האגרה בתוך 30 ימים שלאחר דחיית הערעור, ולא יבוטל ההיתר. לפיכך, הסעד שדורשת המבקשת - להימנע מביטול ההיתר בגין אי תשלום האגרה על-ידה, סותר לאמיתו של דבר את התחייבותה על-פה בבית המשפט המנהלי בבאר שבע. אשר למאזן הנוחות, סבורני כי הוא אינו נוטה לטובת המבקשת. המדובר בחיוב כספי, בשיעור גבוה אמנם. אך לא מצאתי בטענות המבקשת תשתית מספקת לקבוע כי תשלום האגרה עשוי לגרום לה נזק בלתי הפיך אם יתקבל הערעור. יתרה על כך, לא הוכח חשש ממשי שהמשיבה לא תשיב למבקשת את סכום האגרה במידה וערעורה יתקבל. 5. אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, המבקשת תשא בהוצאות המשיבה על סך 3,000 ש"ח. שימוש חורגאגרה