השופט י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור ברשות (דב"ע נד/153 - 99) על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (תב"ע נג/807 - 01; השופט הראשי רבינוביץ כדן יחיד), בו נדחה ערעורו של המערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 8.6.1993. החלטת הוועדה הרפואית לעררים התייחסה לפגיעה בעבודה שארעה בעינו הימנית של המערער ביום 3.8.1956(!), והוועדה קבעה למערער דרגת נכות צמיתה בשיעור 35%, החל מיום 2.8.1992. טענתו של המערער היתה כי יש לקבוע לו דרגת נכות בשיעור ‎.45%‎ הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האזורי 2. המערער נולד ביום 11.11.1918 (גילו כיום הוא 76 שנים). ביום 3.8.1956 נפגע המערער בתאונה בעינו הימנית והוא עיוור בעין זו. בעת התאונה היה המערער "עובד עצמאי" והוא עבד כמסגר (ר' הודעת המערער לחוקר המוסד ביום 27.10.1992). 3. ביום 2.8.1992 (כעבור כ-36 שנים) הגיש המערער למוסד לביטוח לאומי תביעה עקב התאונה האמורה (לטענת ב"כ המערער, תביעה זו היתה "תביעה מחדש" לגבי התאונה). תביעתו של המערער אושרה על ידי המוסד והוא הועמד לפני "ועדה רפואית" אשר קבעה לו דרגת נכות בשיעור 33.5% החל מיום 2.8.1992. המערער ערר על הקביעה לפני הוועדה הרפואית לעררים, אשר קבעה למערער דרגת נכות בשיעור 35% החל מיום 2.8.1992. דרגת הנכות נקבעה למערער על פי מבחני הנכות שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - תקנות הנכות), בנוסחם בעת מתן החלטת הוועדה (30% עקב עיוורון לפי סעיף 52(1) ו-(4) ברשימת הליקויים, ו- 5% עקב עקירת עין לפי סעיף 53(1) ברשימת הליקויים). "ועדת הרשות" ציינה בהחלטתה מיום 18.3.1993 כי לאחר הפציעה חזר המערער לעבוד כרגיל, ולכן אין להפעיל לגביו את תקנה 15 לתקנות הנכות. המלצה זו נתקבלה על ידי "הוועדה הרפואית" והוועדה הרפואית לעררים. על החלטת הוועדה הרפואית לעררים הגיש המערער ערעור לבית הדין האזורי. המערער לא היה מיוצג בהליך הערעור בבית הדין האזורי. 4. בדיון בערעור בבית הדין האזורי טען המערער כי "יש לי תעודה שב-1980 [צ"ל 1959] יש 45% נכות לצמיתות", וכן כי "לא זוכר אם הגשתי תביעה לביטוח לאומי לפני שנת 1992". המוסד טען כי התעודה משנת 1959 מתייחסת "לוועדה רפואית לצורך מס הכנסה שבגינה קיבל 45% נכות לצמיתות. התובע לא הועמד בפני ועדה רפואית עפ"י חוק הביטוח הלאומי אלא לאחר שאושרה תביעתו בשנת 1992". בית הדין האזורי דחה את ערעור המערער, בקבעו כי הוא "קיבל את אחוזי הנכות בהתאם לליקוייו, ואין טעות משפטית בהחלטת הוועדה". כן דחה בית הדין את טענת המערער לעניין הפעלת תקנה 15 לתקנות הנכות לגבי המערער. על כך הוגש הערעור לפנינו, לאחר קבלת רשות. בהליך בקשת רשות הערעור וכן בהליך הערעור, ייצג עו"ד שכטר את המערער. 5. בטרם נפרט את טענות הצדדים, נתייחס להוראות החוק בעניין ביטוח עובדים עצמאיים במסגרת פגיעה בעבודה, להוראות פקודת מס הכנסה לעניין פטור וזיכוי ממס לגבי הכנסת נכה וכן למסמכים שבידי המערער משנת 1959 בעניין דרגת נכותו. ביטוח נפגעי עבודה לגבי עובד עצמאי 6. המבוטחים במסגרת ענף ביטוח נפגעי עבודה, על-פי נוסחו הראשון של חוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953, אשר נכנס לתוקף ביום 1.4.1954, היו "עובדים" ומועסקים אחרים, אך לא "עובדים עצמאיים". הרחבת מסגרת ענף ביטוח נפגעי עבודה אף על "עובדים עצמאיים", נעשתה בחוק הביטוח הלאומי (תיקון), תשי"ז-1957, אשר פורסם בספר החוקים מיום 18.4.1957. חוק זה הכליל את העובדים העצמאיים בענף ביטוח נפגעי עבודה, וקבע לגביהם הוראות מיוחדות שונות, ובכללן הוראות בדבר תשלום דמי ביטוח. תחילתו של חוק זה היתה מיום 1.7.1957 (ר' סעיף 8 לחוק הנ"ל). פטור ממס הכנסה לגבי הכנסת נכה 7. בסעיף 8 לפקודת מס הכנסה, 1947 נקבעו הכנסות שהן פטורות ממס הכנסה. בחוק לתקון פקודת מס הכנסה, תש"ט-1949 (ס"ח תש"ט, עמ' 161) הוספה בסעיף 8 האמור, פיסקה (ח) בה נקבע פטור ממס הכנסה לגבי "הכנסתו של עיוור החי על יגיע כפיו". סעיף זה סומן כסעיף 9(5) בפקודת מס הכנסה [נסח חדש] (דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 6, תשכ"א, עמ' 120), ונקבע בו פטור ממס הכנסה לגבי "הכנסתו של עיוור מיגיעתו האישית". בתיקונים מאוחרים יותר לסעיף זה הורחב הפטור אף לגבי הכנסה של נכה שנקבעה לו נכות של 100% או של 90%. 8. בחוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 16), תשל"א-1971 (ס"ח תשל"א, עמ' 104) נקבע כי לצורך הפטור של הכנסה מיגיעתו האישית של נכה, הרי שאם נקבע אחוז נכותו של נכה על פי חוק, תחול הקביעה האמורה אף לעניין הפטור ממס הכנסה (בתיקון מאוחר יותר פורטו החוקים שעל פיהן תחול הקביעה האמורה). עוד נקבע כי, ככל שלא נקבע אחוז נכותו של נכה כאמור, הוא ייקבע "על פי תקנות שיתקין שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת". בהתאם לכך נקבע בתקנה 1 לתקנות מס הכנסה (קביעת אחוז נכות), תשל"א-1971 (ק"ת תשל"א מיום 2.9.1971, עמ' 1607), כי "אחוז נכותו של נכה שלא נקבע על פי חוק, יקבע רופא מוסמך כמשמעותו בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956". מאוחר יותר הוחלפו תקנות אלה בתקנות מס הכנסה (קביעת אחוזי נכות), התש"ם-1979. 9. בחוק לתיקון פקודת מס הכנסה, תשי"ב-1952, הוסף לפקודה סעיף 14ב, בו נקבעו הוראות לענין זיכוי במס הכנסה לגבי "יחיד שאיבד מכושר עבודתו 30% או יותר, אך פחות מ- 50%, כתוצאה מפצעי מלחמה או מתאונות עבודה". המונח "תאונת עבודה" התייחס אז (לפני חקיקת חוק הביטוח הלאומי) לתאונה המזכה בתשלום פיצויים לפי פקודת הפיצויים לעובדים, 1947. עם חקיקת חוק הביטוח הלאומי בשנת תשי"ד, תוקן סעיף 14ב הנ"ל (בחוק לתיקון פקודת מס הכנסה, תשט"ו-1955), ונקבע בו כי המונח "תאונת עבודה" בסעיף זה כולל אף תאונה המזכה "בתשלום דמי פגיעה על פי חלק ב' לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953". על פי תיקון זה ניתן אפוא זיכוי במס הכנסה גם למי שנפגע בתאונה המזכה בתשלום דמי פגיעה על פי חוק הביטוח הלאומי, דהיינו - שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי. סעיף 14ב הנ"ל סומן בנוסח החדש של פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] משנת תשכ"א, כסעיף 36. הסעיף תוקן מספר פעמים לאחר מכן, והחל משנת המס 1975 הוא בוטל (ר' סעיף 23 לחוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 22), תשל"ה-1975). קביעת דרגת נכות למערער בשנת 1959 10. ב"כ המערער צירף לבקשת רשות הערעור שני מכתבים שנשלחו למערער בשנת 1959. 11. המכתב הראשון הוא טופס הזמנה למערער מיום 21.1.1959 להופיע לפני ועדה רפואית ביום 28.1.1959 ולהמציא "מסמכים רפואיים הקשורים בנכותך". בנוסח המודפס של טופס ההזמנה רשומים המלים: "בקשר לתביעתך לגימלת נכות, בעקבות הפגיעה בעבודה שאירעה לך". בטופס ההזמנה למערער נמחקה הסיפה של נוסח זה, והודגשו המלים "בקשר לתביעתך לגימלת נכות". 12. המכתב השני נשלח למערער ביום 27.3.1959, ומפאת חשיבות נוסחו, נביאו להלן בשלמות: "המוסד לביטוח לאומי סניף מחוזי תל-אביב י"ז באדר ב' תשי"ט שדרות מסריק 15 27 במרץ 1959 טל' 4-25151 פע/2819/907274 לכבוד מר בקשט שמואל רחוב המרי 4 גבעתיים א.נ., הנדון: קביעת הועדה הרפואית הריני להודיעך שהועדה הרפואית בפניה הופעת ביום 11.2.59 בקשר לתאונה בעבודה שאירעה לך ביום 3.8.56, קבעה לך נכות בשיעור של 45% לצמיתות. בכבוד רב, (-) ד. לובלין מזכיר הועדות הרפואיות העתק: פקיד שומה ת"א 4 (מרכז) רציף הרברט סמואל פינת אלנבי." נציין כי תיק מס' פע/2819/907274 הנזכר במכתב הנ"ל לא הוצג בבית הדין האזורי ולפנינו. 13. בהודעה לחוקר המוסד שנתן המערער ביום 27.10.1992, הוא תיאר את התאונה שאירעה לו ביום 3.8.1956 והטיפול הרפואי שקיבל. בין השאר נאמר בהודעה כדלקמן: "כעצמאי עבדתי עד שנת 1984 ובגלל שהעסק תפקד בזמנו לא פניתי בתביעה בגין התביעה ... בארגון הנכים אני חבר מ-1977 על סמך המכתב מ- 27.3.59 לפיו נקבעו לי 45% נכות לצמיתות לענין זיכוי במס הכנסה. אני מצהיר בזה שלא קיבלתי מביטוח לאומי שום פיצוי עד כה בגין הפגיעה בעין. בקשתי היתה אז לעניין זיכוי במס הכנסה בלבד..." הטענות בערעור 14. עיקר טענות ב"כ המערער לפנינו הוא כדלקמן: (א) לאחר התאונה ביום 3.8.1956 לא היה המערער מסוגל לחזור ולא חזר לעבוד במקצועו, ולכן היה מקום להגדיל את אחוז נכותו על פי תקנה 15 לתקנות הנכות; (ב) הבדיקה הרפואית בשנת 1992 אינה רלבנטית למצב שהיה בשנת 1956, ולכן יש לתת משקל למכתב מיום 27.3.1959 (ר' פיסקה 12 לעיל), ולאחוז הנכות אשר נקבע בו; (ג) מאחר והמערער הוזמן לוועדה הרפואית בחודש ינואר 1959, תחולת דרגת הנכות שנקבעה לו צריכה להיות מחודש ינואר 1959 ולא מיום 2.8.1992. (ד) מהעובדה שהעתק המכתב מיום 27.3.1959 נשלח לפקיד השומה בתל-אביב, אין להסיק כי אחוז הנכות הנזכר בו היה לצרכי מס הכנסה; (ה) המערער טעה בהודעתו למוסד כי המכתב האמור נעשה לצורך מס הכנסה; (ו) דרגת הנכות בשיעור 45% שנקבעה בשנת 1959, כוללת בתוכה הגדלה לפי תקנה 15 לתקנות הנכות. 15. עיקר טענות ב"כ המשיב לפנינו הוא כדלקמן: (א) החלת ענף ביטוח נפגעי עבודה על עובדים עצמאיים לא נעשתה באופן רטרואקטיבי; (ב) האישור מיום 27.3.1959 נעשה לצורך מס הכנסה; (ג) אם אכן אושרה למערער נכות בשיעור 45% בשנת 1959, הכיצד הוא לא קיבל גימלת נכות? 16. בדיון לפנינו נתבקש ב"כ המשיב לבדוק ולהודיע לבית הדין את מקור ההסדר בדבר עריכת בדיקות רפואיות על ידי המוסד בשנת 1959. בהודעתו מיום 27.11.1994 הפנה ב"כ המשיב לסעיף 8(ח) לפקודת מס הכנסה, 1947, ונאמר בהודעה, בין השאר, כדלקמן: "5. א. מברור שנערך על ידי הח"מ במס הכנסה ובמשרדיו הוא, עולה כי המשיב בדק את מבקשי הפטור על פי הוראה אדמיניסטרטיבית - או על סמך הסכם - לפיה מבקשים כאלה הופנו על ידי מס הכנסה למשיב ונבדקו אצלו תמורת תשלום. ב. לא נמצאו מסמכים על כך, כנראה בשל הזמן שחלף משנת 1959 ועד היום, ומידע זה נמסר לח"מ למיטב זכרונם של עובדים מאותו מועד שעדיין בחיים. 6. א. רק משנת 1971 הוסדר ענין הבדיקה בתקנות בדבר קביעת אחוז נכות מיום 23.8.71..." 17. בתגובת ב"כ המערער מיום 7.12.1994 נאמר, בין השאר, כדלקמן: "3. בסעיף 4 להודעה הנ"ל מאוזכר סעיף 8(ח) לפק' מס הכנסה 1947 המדבר על הפטור ממס המוענק ביחס להכנסתו של עיוור החי על יגיע כפיו, אלא שמשום מה שוכח המשיב להזכיר כי גם אז כמו היום נחשב כעיוור לצורך הסעיף דנן רק איש שהוא סומא בשתי עיניו (ערעור מס הכנסה 5/55). מכאן, שאין לראות כעיוור אדם שכח ראייתו מוגבל או פגום בלבד ולכן, אין לסעיף 8(ח) הנ"ל כל רלוונטיות לענינו של המערער. 4. יתירדה מזאת, אם כבר לחפש בספרי ההסטוריה, הרי שיותר רלוונטי בענינו הוא הסעיף 14ב. לפק. מס הכנסה כפי שהיתה בתוקף עד לתיקונה ב- 1961 (14.ב. "זיכוי במקרה של פגיעות במלחמה ובעבודה") ובו נאמר: ... מכאן, שבמקרה של המערער, משנקבעה לו, בקשר לתאונה בעבודה שאירעה לו ביום 3.8.56, נכות בשעור של 45% לצמיתות (ההודעה מ-27.3.59, נספח ב' לערעור), הרי שאותה נכות זיכתה אותו גם בזיכוי ממס בסכום של 90 ל"י וזהו, ככל הנראה, ההסבר לשגירת העתק מההודעה הנ"ל גם לפקיד שומה ת"א 4. 5. בהודעת המשיב מ-27.11.94 נטען עוד, לפי מיטב זכרונם של זקני מס הכנסה, כי בדיקת מבקשי הפטור ממס נעשתה ע"י המוסד עפ"י הוראה אדמיניסטרטיבית או על סמך הסכם אשר קיומם לא ניתן להוכיח. נשאלות, איפוא, הרבה שאלות ונוצרות לא מעט תמיהות, כגון: מאימתי קיים אותו הסדר? מה היו תנאי אותו ההסדר? מה היה המצב החוקי בשנת 1959 כשהמערער הגיש את תביעתו והוכר כנכה מעבודה? לכל אלה - תשובה אין בהודעת המשיב. 6. ואולם, גם אם נקבל כמוכחת עמדת המשיב בהודעתו הנ"ל, עדיין לפי אותו הלך מחשבה, ניתן לומר כי: א. ההזמנה מיום 21.1.59 (נספח א' לערעור) היתה "להופיע בפני ועדה רפואית" ובאותה עת לא היתה קיימת במסגרת המוסד ועדה רפואית לעניני מס הכנסה, כיוון שזו קמה לראשונה בשנת 1971, מכח התקנות שפורסמו ב-2.9.71; ב. המחיקה, בסוף ההזמנה הנ"ל, של המלים "בעקבות הפגיעה בעבודה שאירעה לך" אין לה כל נפקות ו/או משמעות, כיון שלא יודעים ולא הוכח מי, מתי, באילו נסיבות ומאיזו סיבה ו/או לאיזו מטרה עשה זאת; ג. בהודעה מ- 27.3.95 (נספח ב' לערעור) מצויין במפורש תיק פגיעה מעבודה (פע/2819/907274). על כן, אם - כנטען ע"י המשיב - פניתו של המערער לועדה הרפואית היתה לצרכי פטור ממס, מדוע נפתח לו תיק "פע" (פגיעה מעבודה), כאמור? ד. ההודעה מ-27.3.95 מתייחסת חד משמעית ל"ועדה הרפואית בפניה הופעת ביום 11.2.59 בקשר לתאונה בעבודה שאירעה לך ביום 3.8.56" (הדגשה שלי - ז.ש.). מדוע, אם כן, להניח כי טעה כותב ההודעה, כנטען ע"י המשיב, ולא להניח שהטעות היא במחיקה המסתורית שבהזמנה? ה. לבסוף, בהנחה שאכן כל קביעה רפואית בענין הנכות דרגת נכותו של המערער 18. ברשימת הליקויים שבנוסח הראשון של תקנות הנכות (ק"ת תשט"ז, עמ' 864), פורטו ליקויים בנושא הראיה, ירוד, איבוד העדשה, רשתית ודרכי הדמעות (סעיפים 42-38). לא היה כלול ברשימה זו ליקוי בשל עקירת עין. ליקוי זה נוסף ברשימת הליקויים החדשה שפורסמה בתיקון לתקנות משנת תש"ל (ק"ת תש"ל, עמ' 1159). כמו כן, בנוסח הראשון של תקנה 15 לתקנות הנכות שהיה בתוקף בשנת 1959, היתה הוועדה הרפואית מוסמכת להגדיל את דרגת הנכות ברבע בלבד, בעוד ההגדלה בחצי הונהגה בתקון לתקנות בשנת תשכ"ז (1966). 19. מספר פרטים עובדתיים בהליך שלפנינו, שהם בעלי משמעות חשובה, נותרו בלתי ברורים. עולות אם כן מספר שאלות שהתשובה לגביהן אף היא בלתי ברורה. נציין כמה מן השאלות: (א) אין מחלוקת שביום אירוע התאונה (3.8.1956) היה המערער "עובד עצמאי". באותה עת לא חל ענף ביטוח נפגעי עבודה על עובדים עצמאיים. ענף זה החל לפעול לגבי עובדים עצמאיים רק ביום 1.7.1957 (ר' פיסקה 6 לעיל). סביר להניח כי בשנת 1959 היתה במוסד לביטוח לאומי מודעות לתאריך תחולת התיקון לחוק לגבי עובדים עצמאיים. אם כך - מדוע מזכיר הוועדות הרפואיות ציין במכתבו מיום 27.3.1959 (ר' פיסקה 12 לעיל) כי המערער הופיע בפני ועדה רפואית "בקשר לתאונה בעבודה שאירעה לך ביום 3.8.56"? (לפני בית הדין האזורי לא עלתה השאלה מדוע - אם כן - אושרה תביעתו של המערער בשנת 1992, לגבי תאונה אשר ארעה בשנת 1956 בהיות המערער עובד עצמאי, ובטרם חל עליו ענף ביטוח נפגעי עבודה. לפיכך, גם אנו לא נתייחס לשאלה זו). (ב) ככל שנקבעה למערער דרגת נכות, מה פשר משלוח העתק האישור לפקיד השומה? (ג) ככל שנקבעה למערער דרגת נכות והיא מתייחסת לתאונה בעבודה, מדוע לא פורט המועד שממנו נקבעה דרגת הנכות? (ד) ככל שנקבעה למערער דרגת נכות והיא מתייחסת לתאונה בעבודה, מדוע לא שולמה למערער קיצבת נכות מעבודה ומדוע המערער עצמו לא תבע את תשלומה של הקיצבה? 20. במצב זה אין מנוס אלא להכריע בשאלות השנויות במחלוקת על-פי חומר הראיות הקיים וההיבט המשפטי המתייחס לראיות האמורות. במכלול זה חייבים אנו לתת משקל לכך שהתאונה בה נפגע המערער ביום 3.8.1956, ארעה לפני יום 1.7.1957, בעת שטרם הונהג ביטוח נגפעי עבודה לגבי עובדים עצמאיים, והמערער לא היה מבוטח אז בענף נפגעי עבודה לפי החוק. כמו כן, בשים לב למצב המשפטי שהיה קיים בשנת 1959 לעניין זיכוי במס הכנסה לגבי מי שאיבד מכושר עבודתו כתוצאה מתאונת עבודה (ר' פיסקה 9 לעיל), נראה כי יש סבירות בכך שקביעת הנכות למערער בשנת 1959 היתה לעניין מס הכנסה. דבר זה יכול להילמד גם מכך שלא נקבע המועד שממנו נקבעה דרגת הנכות. יחד עם זאת, אין אפשרות לתת תשובה לכך שהזיכוי ניתן רק למי שנפגע בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה על-פי חוק הביטוח הלאומי, בעוד המערער לא נפגע בתאונה שכזו. נוסף לכך, ככל שאכן נקבעה למערער בשנת 1959 דרגת נכות עקב פגיעה בעבודה, חזקה על המוסד לביטוח לאומי שהיה משלם לו קיצבת נכות מעבודה, באשר סעיף 68 לחוק (ולפני כן - סעיף 4 בתוספת החמישית לחוק משנת תשי"ד) קובע בלשון חובה כי "ישלם לו המוסד" קיצבת נכות. תשלומים שכאלה לא שולמו. 21. מודעים אנו לכך כי מכלול הנסיבות כמתואר לעיל הוא מיוחד ויוצא דופן. במצב זה עשה בא כוחו של המערער, עו"ד ז' שכטר, בנאמנות ובמסירות, כל אשר ניתן לעשות כלפי שולחו. ואולם, כמפורט לעיל ומבחינת ההיבט המשפטי אין אנו מוצאים כי ניתן להיעתר לבקשותיו של המערער. סיכום 22. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כי הערעור נדחה. 23. אין צו להוצאות.צבאנכותאחוזי נכותמלחמה