רקע 1. תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע ביום 4.10.01, בהיותו כבן 12 שנה, כתוצאה משימוש שעשה במתקן טרמפולינה מתנפח. המדובר באירוע תאונתי שהתרחש עת קפץ התובע במתקן טרמפולינה מתנפח, שהוצב ביער "משואות יצחק" בגוש עציון, במסגרת פסטיבל מקומי אותו יזמו בשיתוף פעולה מתנ"ס גוש עציון, היא הנתבעת 3, והמועצה האזורית גוש עציון, היא הנתבעת 5. הנתבע 1 הינו בעליו של עסק הידוע בשם "חוגגים המרכז הנייד לתנועה", עימו התקשרו יוזמי ומארגני הפסטיבל להזמנת מתקנים לשימוש בפסטיבל, לרבות מתקנים מתנפחים וביניהם מתקן הטרמפולינה המתנפח נשוא התובענה. 2. כנטען בכתב התביעה, תוך כדי ניתור ו/או שימוש ו/או קפיצה בטרמפולינה, נפגע התובע קשות בראשו, איבד את הכרתו והובהל לקבלת טיפול דחוף בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. תוצאתה המיידית של פגיעת הראש הקשה חייבה ביצוע ניתוח לניקוז הדמם התוך מוחי והמשך אשפוז במחלקה לטיפול נמרץ, ותוצאתה ארוכת הטווח הינה היוותרות נכויות צמיתות בתובע, אשר יפורטו בהמשך. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. תמצית טענות התובע 3. התובע טוען בתמצית כדלהלן: א. התאונה ארעה בשל צפיפות גדולה שהתקיימה במתקן הטרמפולינה, בהעדר פיקוח על מספר הילדים הרב העולה על המתקן ובהעדר הבחנה והפרדה בין ילדים מגילאים שונים, אשר הביאה להתנגשות התובע בראשו עם ילד אחר (ואולי בנוסף, גם עם ברכו שלו). ב. גרסת התובע נתמכת בראיות, לרבות ראיות מזמן אמת, וכן בגרסה שמסר לחוקר מטעם הנתבעים, והיא מצביעה על אחריותם הברורה של הנתבעים 1, 3 ו-5, עת הפרו בהתנהגותם את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפיו, כפי שנלמד גם מחוו"ד מומחי הבטיחות מטעם הצדדים, והביאו להתממשותו של הסיכון הצפוי מצפיפות היתר על המתקן. ג. בנסיבות המקרה, אין לייחס כל אשם תורם לתובע ואין להטיל אחריות על הוריו, שכן, בהיותו ילד בן 12 שנים, עלה כדרכם של ילדים בני גילו על מתקן משחקים שהופעל במסגרת אירוע יזום ע"י המועצה האזורית והמתנ"ס האזורי והנחזה לפיכך להיות בטוח. בהינתן מצב דברים זה, אין לדרוש מהורי התובע השגחה צמודה עליו, זאת הן לפי גילו, והן מאחר ואין כל מקום לצפות לחשש מצידם כי מתקן מורשה, המופעל מטעם המועצה האזורית והמתנ"ס, יופעל באופן לא בטיחותי ויסכן אותו. ד. באשר לטענה לשיהוי ולנזק ראייתי, יש לפנות להודעה מטעם התובע בדבר קרות התאונה, שנמסרה לנתבעת 5 במועדים הסמוכים להתרחשותה. בנוסף, העלאת טענה בדבר העדר ידיעה על קרות האירוע מצד הנתבע 1, אך ממחישה את התנהלותו הרשלנית בכל הנוגע לאירוע נשוא התובענה. ה. הנכות התפקודית שנותרה בתובע הינה בשיעור של 59%, כפי שיעורן המשוקלל של הנכויות הרפואיות הצמיתות: 40% בתחום העיניים, 15% בתחום הנפשי, 10% בתחום הנוירולוגי ו-10% נוספים בתחום הפלסטי. השפעתן התפקודית של הנכויות הרפואיות ניכרת, בהתחשב במגבלה הקשה שנגרמה ליכולת ראייתו של התובע, עליה מתווספים קשיים נוספים תוצאת הבעיה הקוגניטיבית והנפשית. כן, נותרה בתובע מגבלה ניכרת בקשר עם יכולת ניידותו משנשללה ממנו האפשרות לנהוג בכלי רכב ככל האדם, עקב מגבלת הראייה. ו. לעניין תגמולי המל"ל אין להורות על ניכוי רעיוני, בין אם משום טענת הנתבעות בעצמן לנכות תפקודית הנמוכה מ-50%, שיעור שאינו מזכה בגמלה, בין אם לאור החלטת המל"ל לביטול המשך זכאות התובע מהנימוק שנכותו בתחום העיניים אינה מקנה זכאות לגמלה, ובין אם לפי הצהרת התובע כי אין בכוונתו לפנות בתביעה למל"ל בגין נכותו הנפשית. מכל מקום, בשונה מתביעה לנכות מעבודה, אין חובה על התובע לפנות למל"ל, ולכל היותר ניתן להורות על הקפאה רעיונית של התגמולים הצפויים, תחת ניכויים כעת. תמצית טענות הנתבעים 1-2 4. הנתבעים 1-2 טוענים בתמצית כדלהלן: א. מתן הודעה על קרות התאונה לנתבעים 1-2 לוקה בשיהוי ניכר, כעבור כ-6 שנים ממועד התרחשותה, שיהוי שגרם לפגיעה של ממש ביכולת הגנתם, ומנע את האפשרות לאיתור עדים רלבנטים ובירור נסיבותיה האמיתיות של התאונה. טרוניה זו מופנית גם כלפי הנתבעים 3-6, אשר אף שקיבלו את הודעת אבי התובע, לא עדכנו בדבר את הנתבעים 1-2, לא ערכו בירור אודות האירוע והם ממשיכים להתקשר עם הנתבע 1 להפקת אירועים. ב. לא הובא אף לא עד אחד מטעם התובע שהיה עד ישיר לתאונה ואשר יעיד באשר לנסיבות אירוע התאונה ולא הוכח שמתקן הטרמפולינה היה מסוכן. העדים שהובאו הינם בעלי אינטרס לסייע לתובע, ואך חוסר מזל הוא שהביא להתרחשות התאונה. ג. עדויות התביעה מגמתיות ובהן סתירות מהותיות, כשם שעולה בין היתר מתמליל שיחת התובע עם החוקר במסגרתה מתאר התובע פרטים אודות התאונה, דוגמת זהות הילד בו התנגש עת נפגע, העובדה כי כנראה נפגע גם מברכו שלו ופרטים אודות מנגנון המכה, שעה שבמסגרת חקירתו הנגדית טען כי איננו זוכר פרטים אלה. ד. המתקן נשוא התובענה הינו מתקן שעשועים בטוח לשימוש, כשם שקבע המומחה מטעם הנתבעים, המהנדס רפאל גיל, לאחר בדיקת המתקן. התנגשות בין ילדים עלולה להתרחש גם במסגרת משחק אחר, דוגמת משחק כדורגל, כפי שעלולה להתרחש במסגרת קפיצה על מתקן מתנפח. ה. יש לייחס לתובע אשם תורם בעצם עלייתו למתקן, לאור הציפייה כי ילד בן 12 ידע להימנע מלסכן עצמו וידע לבחור שלא לעלות על מתקן צפוף בו משתוללים ילדים, כשם שהעיד עד אחר (אלון עזורה) שעשה כן. ו. יש לייחס אחריות לפגיעה גם להורי התובע, אשר היו אף לפי עדותם אדישים למעשיו ונמנעו מלפקח ולהשגיח עליו, או לכל הפחות להורות לו לנקוט באמצעי זהירות. ז. האחריות לכל המתרחש במסגרת אירוע הפסטיבל מוטלת לפתחן של המתנ"ס והמועצה, באשר הן שארגנו והפיקו את האירוע ובמסגרת זו נטלו אחריות גם על הפן הבטיחותי. המתנ"ס והמועצה כשלו בהוכחת התנהלות תקינה ואף נמנעו מהבאת האחראי על הביטחון באירוע למתן עדות. ח. בהתאם למפרט הפוליסה המבטחת את המועצה (בחברת "כלל" – נתבעת 6), מבוטח הנתבע 1 גם במסגרת פוליסה זו, בהיותו קבלן או קבלן משנה של המועצה אשר ביצע עבורה עבודה ששווייה אינו עולה על 100,000 $. ניסיונות חתמת החברה ליתן פרשנות המחריגה את תחולת הביטוח, אינם מתיישבים עם לשון המפרט ואופן עריכתו, והתניית תחולת הכיסוי בהעדרו של ביטוח אחר נטולת תוקף. ט. יש לקבוע את נכותו התפקודית של התובע בשיעור נמוך משמעותית משיעור נכותו הרפואית המשוקללת, העומדת על 52%, שכן התובע יוכל ללמוד כל מקצוע ולתפקד בכל תפקיד, למעט נהיגה ועבודה ליד מכונות מסוכנות, ולא נותרו בתובע השלכות נפשיות או קשיים נוירולוגיים-קוגניטיביים וכי הוא מתפקד כראוי וסולל את עתידו ככל בני גילו. אין להפריז בהערכת נזקו הלא ממוני של התובע לפי מהותה של פגיעתו והעדר השלכה של ממש על מסלול חייו, והוא לא יזדקק במצבו לעזרה מיוחדת. התובע אינו מוגבל בניידותו והוא מסוגל לעשות שימוש בתחבורה ציבורית, ומכל מקום, יש לחשב את נזקו בתחום זה תוך קיזוז הוצאות הניידות אלמלא התאונה. י. התובע לא מיצה זכויותיו במל"ל, בניגוד לחובתו ובחוסר תום לב, משדיווח בפני וועדת המל"ל על הנכות בתחום העיניים בלבד. מאחר ומעדות התובע עולה כי אינו יכול להתחייב שלא לפנות בתביעה מחודשת למל"ל לאחר סיום משפטו בתיק זה, ועל מנת שלא להציב את הנתבעים בסיכון לכפל תשלום, יש להקפיא סכום השווה ערך לתגמולי המל"ל הצפויים להשתלם לתובע, עד לתום תקופת התיישנות תביעתו למל"ל. תמצית טענות הנתבעים 3-6 5. הנתבעים 3-6 טוענים בתמצית כדלהלן: א. התביעה הוגשה בשיהוי ניכר אשר הביא לנזק ראייתי משמעותי. אף בהודעה שניתנה מטעם התובע ע"י אביו בסמוך לאירוע אין כדי להועיל שכן המדובר בגרסה נטולת כל טענה לרשלנות, ולמעשה משך שנים עד להגשת התביעה לא נטענו הטענות בדבר הצפיפות במתקן וכיוצ"ב. ב. האירוע אינו בר פיצוי, שכן לא התגבשה הפרת חובה כלשהי, בהעדר תקן מחייב הנכון למועד התרחשותו, ביחס למספר הילדים המורשים לעשות שימוש בו זמני במתקן. הנתבעות עמדו בכל דרישות הביטחון של הצבא והמשטרה באותה עת. ג. אין יסוד בהיגיון או בעובדה לטענה כי על המתקן שהו בו זמנית 20-30 ילדים, לאור גודלו המסתכם בכ-16 מ"ר בלבד, ונטיית ההגזמה אף ניכרת בעדויות עדי התביעה. מכל מקום, התנגשות בין שני ילדים במתקן מתנפח הינה בגדר סיכון רגיל שאין בו כדי להקים חבות בנזיקין, ולא היה דבר בידי הנתבעות לעשות כדי למנוע את התאונה, מלבד לאסור כליל שימוש במתקנים מתנפחים. אף אם יימצא כי שימוש במתקן כרוך בסיכון הטבעי לו, אין להטיל בשל כך חבות, ומכל מקום אין קשר מחייב בין צפיפות במתקן לבין פוטנציאל להתנגשות, העלולה להתרחש ביתר שאת ככל שהמתקן פנוי יותר. ד. אין להטיל כל חבות על המתנ"ס ו/או המועצה, מאחר והמתקן הופעל ע"י קבלן משנה שלהן, בהתאם להוראות הצבא והמשטרה ובפיקוח מהנדס בטיחות. ה. באשר לכפלי הביטוח, המועצה הוספה כמבוטחת בפוליסה שהוצאה ע"י הדר חברה לביטוח בע"מ, המבטחת את הנתבע 1, ולפיכך ככל שיוטל סכום לפיצוי על המועצה, יש לחלקו בין המבטחות – הדר חברה לביטוח בע"מ וכלל חברה לביטוח בע"מ (מבטחת המועצה) – עפ"י יחס סכומי הכיסוי בכל פוליסה. לגבי המתנ"ס אין כפל ביטוח, והפוליסה שהוציאה חברת "כלל" לא יועדה להחלת הכיסוי הביטוחי על כל נותן שירותים, כי אם על עבודות קבלנות שטבען אחזקה, שיפוץ ובניה, כשם שעולה בבירור מנוסח הפוליסה. באשר לסוגיית האשם התורם ואחריות הורי התובע אמנע מפירוטן, זאת מאחר ומדובר בטענות המשותפות לכלל הנתבעים ואשר צוינו לעיל במסגרת טיעוני הנתבעים 1-2. בנוגע לסוגיית הנזק הסכימו הנתבעים על סיכום הטענות בעניין זה במשותף, והן פורטו לעיל בתמצית טענות הנתבעים 1-2, במקשה אחת. קביעת הערכת הפיצוי ברכיבי הנזק השונים נעשתה ע"י הצדדים בסיכומיהם, איש לשיטתו. הראיות 6. מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת רפואיות בארבעה תחומי רפואה: עיניים, נוירולוגיה, פלסטיקה ופסיכיאטריה וכן חוות דעת בתחום הבטיחות, ומטעם בית המשפט מונתה ד"ר נעה קרת כמומחית רפואית בתחום הפסיכיאטרי. הצדדים הסכימו על הגשת כלל חוות הדעת הרפואיות ובתחום הבטיחות, תוך ויתור על חקירת המומחים. כן הוגשו מטעם הצדדים חוות דעת נגדיות בסוגיית הניידות, עליהן נחקרו עורכיהן. 7. הנכות הרפואית בתחום העיניים- מטעם התובע צורפו לכתב התביעה חוות דעת רפואיות בתחום העיניים שנערכו ע"י ד"ר יצחק גוטמן וד"ר אורי מלר, אשר קבעו כי נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום זה, כתוצאה מפגיעת הראש בתאונה, בשיעור של 40% בגין חסר מלא בשדה הראיה השמאלי בשתי העיניים. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר מיכאל אילסר אשר קובע אף הוא כי התובע נותר נכה לצמיתות בתחום זה בשיעור 40% בגין הליקוי האמור. הנכות הרפואית בתחום הנוירולוגיה- בתחום זה קבע המומחה מטעם התובע, פרופ' אלכסנדר לוסוס, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הפרעה קוגניטיבית, בעוד המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' אלדד מלמד קבע, כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום זה. הנכות הרפואית בתחום הפלסטיקה- המומחה מטעם התובע, ד"ר יעקב גולן, העריך את נכותו של התובע בתחום הפלסטי בשיעור 10% לצמיתות בגין צלקת ניתוחית נרחבת בקרקפת, ופרופ' מנחם-רון וכסלר, המומחה מטעם הנתבעים העריכה בשיעור 6% לצמיתות. הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטריה- בתחום זה העריך המומחה מטעם התובע, ד"ר לאוניד אומנסקי,כי נותרה בתובע נכות צמיתה בשיעור 50%, בעוד שהמומחה מטעם הנתבעים, ד"ר חיים קנובלר, העריך כי נכותו הצמיתה בתחום זה הינה בשיעור 10% בלבד. נוכח הפער בין קביעות המומחים מונתה על ידי ד"ר נועה קרת כמומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, אשר קבעה כי מצבו הנפשי הכולל של התובע מתאים לנכות בשיעור 20% לצמיתות, ומתוכה יש לזקוף 5% לתוצאותיה של טראומה מינית שעבר התובע בילדותו, ו-15% להפרעות רגשיות וקוגניטיביות תוצאת התאונה. חוו"ד בתחום הבטיחות - 8. מטעם התובע הוגשה חוות דעת מומחה הבטיחות אילן שפירא, מטעם הנתבעים 1-2 הוגשה חוות דעת מומחה הבטיחות מנחם קציר, ומטעם הנתבעות 3-6 הוגשה חוות דעת מומחה הבטיחות גיל רפאל. מומחי הבטיחות חלוקים בשאלה האם שרר אקלים בטיחותי לקוי במקום האירוע עקב כשלים בהפעלה נכונה ובטוחה של המתקן, כעמדת המומחה מטעם התובע, או שמא לא הוכחה הפרה של כללי הבטיחות, בהעדר ראיה להמצאות מספר חריג של ילדים על המתקן ותקן רלבנטי מחייב, ומשום הטענה כי הסיכון להתנגשות הינו סיכון רגיל לשימוש במתקן ללא קשר למספר הילדים הקופצים בו (ואולי אף ביחס הפוך לנטען ע"י התביעה, דהיינו, דווקא ככל שהמתקן פנוי יותר עלולה ההתנגשות להסתיים בפגיעה קשה יותר), כפי שגורסים מומחי הנתבעים. עדי הצדדים וחוו"ד בתחום הניידות - 9. מטעם התובע העידו מלבדו מר אלון מנצורה ואחותו, הגב' מור מנצורה, שהגיעו אף הם לפסטיבל נשוא התובענה, מר זליגר יאיר, שהועסק ע"י הנתבע 1 כמפעיל מתקן בפסטיבל, מר שמואל לרמן, אביו של התובע, והשמאי מר אפרים מוהר, עורך חוות הדעת לעניין הניידות מטעם התובע. מטעם הנתבעים 1-2 העיד הנתבע 1, ומטעם הנתבעים 3-6 העידו הגב' שולמית מרסיאנו, אשר שימשה כרכזת תרבות במתנ"ס במועד התאונה, מר ענבר לוין, גזבר המועצה, והגב' הנדה רווח, חתמת בחברת הביטוח כלל. כן, העיד מטעם כלל הנתבעים השמאי מר בועז מוגילבקין, עורך חוות הדעת לעניין הניידות מטעמם. כן, הוגשו תיקי מוצגים מטעם הצדדים, לרבות תמליל שיחה של התובע עם חוקר מטעם הנתבעים. דיון בשאלת החבות 10. נקודת המוצא לדיון בשאלת החבות הינה עמידתו של התובע, בהינתן כלל הראיות, בנטל המוטל עליו להוכחת נסיבות התרחשות התאונה כפי שתוארו על ידו, דהיינו, הרמת נטל הראיה על ידי התובע להוכיח כי פגיעתו הינה תוצאת התנגשותו בראשו בילד אחר, עת קפצו שניהם במתקן המתנפח נשוא התובענה. מלבד העדר גרסת נגד לתיאור זה של נסיבות הפגיעה מטעם מי מהנתבעים, לא מצאתי כי גם לגופה הופרכה גרסת התובע. עדותו כמו גם עדות יתר העדים מטעמו הינן קולחות וקוהרנטיות והותירו בי רושם מהימן, ואף לא שוכנעתי בקיומם של בקיעים בעדויות אלה שיהא בהם כדי לפגום מהותית באמינות הגרסה. לא הוכחה הטענה בדבר קיומו של אינטרס ממשי לעדי התביעה בסיוע לתובע בתביעתו. אדרבא, הם אף העידו על העדר קשרי חברות של ממש עם התובע במשך השנים שחלפו. ר' עדותו הברורה של העד אלון מנצורה בדבר התרופפות הקשר עם התובע לאחר אירוע התאונה עד כי בשנים האחרונות ראה אותו מעט מאוד, וכדבריו: "כמעט ולא" (עמ' 16 לפרוט' ש' 15-20). בדומה לכך העידה גם הגב' מור מנצורה כי היא מכירה את התובע היכרות שטחית משהתגוררו באותו יישוב אך הם אינם שייכים לאותה חברה, שכבת גיל, וכי לא היתה לה כל אינטראקציה איתו ב-10 השנים האחרונות בנוגע למקרה (עמ' 17 לפרוט' ש' 18-27 ובעמ' 18 לפרוט' ש' 1). הדברים נכונים ביתר שאת בנוגע לעד יאיר זליגר אשר העיד כי הפניה מטעם התובע אליו למתן עדות נעשתה רק שנים לאחר האירוע, שנים במהלכן אך הזדמן לו לראות את התובע מכוח היותם תושבי גוש עציון, ולגביו לא הוכח ולו בבדל ראיה כי היה בקשרי חברות כאלה או אחרים, בזמן מן הזמנים, עם התובע. 11. הן באשר לפירוט נסיבות התאונה והן באשר לתיאור הפעלת המתקן באופן לקוי, העידו עדי התביעה בעדות שלא נסתרה. מן העדויות עולה העדר פיקוח של ממש על שימוש נכון ובטיחותי במתקן, באופן שאיפשר עלייתם של ילדים רבים בו זמנית ויצירת צפיפות רבה, השתוללות ילדים על המתקן והימנעות מהפרדת הילדים המשתמשים לפי גילאים ו/או גודלם הפיזי. מעדויות אלה נלמדת אווירה כללית של חוסר ארגון וסדר, והעדר פיקוח ובקרה על המתרחש, למצער מן הבחינה הבטיחותית. העד יאיר זליגר העיד על כך, שהנתבע 1 הסתפק בעובדים בלתי מנוסים שהיו באותה עת תלמידי תיכון, הוא לא נפגש עימם קודם למועד האירוע ולא נתן להם כל הדרכה המתייחסת לעניין הבטיחות על המתקן ומספר הילדים המותר להעלות על המתקן בו זמנית (עמ' 7 לפרוט'). ר' עדותו בעמ' 7 לפרוט' ש' 14-16: "... אחרי שהרמנו את הכל והתארגנו, הוא אמר לנו איפה כל אחד יהיה, והלך. אחר כך אף אחד לא הכין אותנו למה שקרה, הגיעו מלא ילדים מכל הישובים, לא שלטנו בכלום, פשוט...". ובעמ' 8 מש' 8: "ש. כשהיית על המתנפח הזה, כמה אנשים נכנסו לשם? ת. מלא. זה מתנפח קטן והוא היה פשוט מפוצץ. כל הזמן נכנסים ויוצאים ילדים. ש. האם יכול להיות שהיו שם 10 ילדים? ת. היו הרבה יותר, לא יודע להעריך, היו יותר מ-20 ילדים. ש. 40? ת. לא נראה לי שאפשר להכניס 40. להערכתי 30 ילדים. ... ש. ... מה הבנת שנסים פחימה ביקש ממך להשגיח? ת. הבנתי שהמתנפח יעבוד כמו שצריך, מבחינת לחץ אוויר וכו', לא הבנתי שאני צריך להיות אחראי להגיד לילדים להיכנס או לא. ש. ידעת שאמורים להיכנס ילדים. האם כשנסים פחימה אמר לך להשגיח, הבנת שאתה צריך להשגיח על שלומם של הילדים? ת. לא. ... ובעמ' 9 מש' 5: ש. להשגיח על שימוש במתקנים? ת. כן. שייכנסו בלי נעליים שלא יקרע את המתקנים ושהמתקנים יעבדו." 12. דומה, כי העדות הנ"ל מצידו של מי שהועסק על ידי הנתבע 1 מדברת בעד עצמה, אולם כאמור, העידו גם עדי תביעה נוספים באשר לאופי התוסס בו התאפיין האירוע, זאת מבלי שטרח מי מהאחראים לו להשליט סדר בכאוס המתהווה. העדים, אשר היו בעצמם צעירים בשנים באותה עת, העידו מתוך אשר זכרו כי ארע בפסטיבל שהתרחש 10 שנים לפני מתן עדותם, בעדות שהותירה בי כאמור רושם מהימן. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים כי נפגמו עדויות אלה בשל אי אילו אי דיוקים בפרטים שונים שנאמרו, או בשל העובדה כי לא נזכרו פרטים אלה או אחרים, ואף לא מצאתי סתירות של ממש בעדויות, וודאי לא כאלה שיש בהן כדי להשליך על מהימנות העדים או כדי לאיין את העובדות המתוארות, המהוות יסוד לשאירע. המדובר בפרטים נעדרי חשיבות להכרעה בענייננו, שעה שהמדובר באותם פרטים קטנים ושוליים הנוטים מטבעם להשתכח מליבו של אדם, או שנוטה הוא שלא לדייק בהם, במיוחד מקום שאין הוא עצמו מייחס להם חשיבות ומשחלף זמן כה רב, למשל בנוגע למקום לינתו של התובע לילה קודם לאירוע (האם בביתו או בבית חבר). מאידך, החדות היחסית של זיכרון הפרטים הקשורים באירוע התאונה ובנסיבות הקשורות בסביבתו הקרובה, ודאי מושפעת מהאימפקט המשמעותי של האירוע וההדים הנלווים לו בקרב אנשי היישוב (וייתכן שאף נובעת ממנו באופן ישיר). ר' למשל עדותה של מור מנצורה בדבר נושא השיחה בשובם מן הפסטיבל: "על מה שקרה לנועם", עת מנגד לא זכרה מה היה נושא השיחה בדרך אל הפסטיבל, קודם להתרחשות התאונה (עמ' 19 לפרוט' ש' 18-21). העדים העידו על מרכזיות הטרמפולינות בפסטיבל, מבחינתם בהיותם ילדים, ועל רצונם לעלות עליהם כדי לשחק. בשל הצפיפות הרבה והעובדה כי ילדים קטנים כגדולים השתוללו על המתקנים העיד אלון מנצורה כי מנע מאחיותיו לעלות, לאור היותן ילדות קטנות. ר' עדות מור מנצורה כי ידעו מראש שתהיה טרמפולינה בפסטיבל מאחר והדבר פורסם ביישוב (עמ' 18 ש' 21-22) ולעדותו של אחיה אלון כי "שמענו שיהיו מתנפחים, שיהיה יום כיף לילדי הגוש, ופשוט הלכנו" (עמ' 13 לפרוט' ש' 14). כן, ר' עדותה של מור באשר למקום בו עמדה, מחוץ למתקן בקו ישר למקום נפילת התובע בטרמפולינה, ולמיקומו של אחיה אלון בעת שארעה התאונה על מזרן הכניסה למתקן (כמשורטט ב-נ/1). בנקודה זו יודגש כי עדותו של אלון מתיישבת עם עדותה של מור בעניין זה, משהעיד כי איננו זוכר אם עלה למתקן הטרמפולינה וכי עמד בכניסה לה, בדומה לעדות אחותו כמצוין לעיל כי עמד על מזרן הכניסה, אך לא נכנס לטרמפולינה עצמה (עמ' 14 לפרוט' ש' 8-11 וש' 24, ועמ' 20 ש' 1-2). 13. כפי שהעידה מור, בעת שקפץ התובע בטרמפולינה, קפצו והשתוללו סביבו במתקן כמות עצומה של ילדים אשר דחפו ונפלו זה על זה, עד אשר ראתה את התובע נופל ונשכב על רצפת המתקן. בנסיבות המתוארות, לא יכולה לקום מחלוקת כי התנגשותו של התובע בראשו ארעה כתוצאה ישירה של הצפיפות הבלתי נסבלת המורכבת ממגוון ילדים, לרבות ובמיוחד כאלה שהינם גדולי גוף. במובן זה, אף אין משמעות לעובדה האפשרית כי התובע נחבל לאחר ההתנגשות אף מברכו שלו, אירוע שאף הוא תוצאת הצפיפות ואולי אף תוצאת ההתנגשות אשר בשל עוצמתה הוציאה את התובע מכלל איזון. ודוק, המדובר אך בסברה אפשרית שהעלה התובע בפני החוקר, כמצוין בעמ' 7 לתמליל: "אבי - חוקר: או קי. ומאז, איך זה מתגלגל מהאירוע הקשה? זאת אומרת הפגיעה היתה "ראש בראש" מה שנקרא? לרמן נעם: כן, ואחר כך כנראה, אני לא... כנראה קיבלתי עוד מכה מהברך, של עצמי כאילו...". מנגנון הפגיעה אם כן, כפי שהוכח, הינו ללא ספק תוצאת המצב על המתקן. 14. נסיבות ענייננו, כפי שהוכחו כאמור, מחייבות את המסקנה כי הנתבעים לא חשפו את התובע לסיכון רגיל כטענתם, כי אם התירו לו ואף הזמינו אותו לעשות שימוש במתקן הטומן בחובו סיכון חריג, מבלי לנקוט באמצעי זהירות נדרשים, ומבלי לתת הדרכה נאותה למשגיחים בדבר הגבלת כמות, חלוקה לגילאים, איסור השתוללות במתקן וכיוצ"ב. ההתרשלות בכל הנוגע להפעלתו הבטוחה של המתקן ברורה אם כן אף בהעדרו של תקן מחייב לזמנים הרלבנטים, וההשוואה המתבקשת לדרישות התקן אין בה אלא כדי להמחיש את דרישת הסבירות בענייננו, אשר לא נתקיימה. יצוין, כי הנתבע 1 מאשר בעצמו בחקירתו הנגדית, כי דרישות הבטיחות מחייבות הגבלת מספר הילדים העושים שימוש בו זמנית במתקן והפרדת גילאים, אף בהעדר תקן מחייב (עמ' 59 לפרוט'), הוא טוען כי ישנו קושי לוודא קיום ההוראות בידי המפעילים מאחר ואינו יכול להיות צמוד אליהם (עמ' 60 לפרוט'), ולבסוף אף אינו יכול לשלול כי בעת האירוע לא קוימו ההוראות ועל המתקן הועלו יותר מ-10 ילדים מגילאים שונים (עמ' 61 לפרוט'). 15. אמנם, בצדק ציינו מומחי הבטיחות מטעם הנתבעים, כי במועדים הרלבנטים לתובענה לא היה תקן מחייב למתקני טרמפולינה מתנפחים, דוגמת המתקן נשוא התובענה, אולם, וודאי לא יכולה לקום מחלוקת כי חובת זהירות מוטלת בנסיבות העניין אף במנותק לשאלת קיומו של תקן מחייב עפ"י הדין. מטרתם של תקנים לעגן כחובה עפ"י חוק סטנדרט בטיחות, הנדרש פעמים רבות ממילא מכח חובת הזהירות המוטלת על הכפוף לתקן. אכן, צמצום מקרי הפגיעות עשוי להסתייע באמצעות הכפפה לתקני חובה וזהו שכרם, אולם מכלל הן אין ללמוד לאו, ובהעדרם של תקנים עדיין מוטלת מכח הדין חובה לנהוג בסבירות ובזהירות, בהתאם לנסיבות. משהוכחה במקרה הנדון הפרת חובת הזהירות באופן קונקרטי כלפי התובע, כמפורט לעיל, הפרה אשר הביאה להתרחשות הנזק, אין מקום לקבלת מסקנותיהם של מומחי הבטיחות מטעם הנתבעים. יוער, כי אף המומחה מטעם הנתבעים 3-6, מר רפאל, מציין בחוות דעתו כי אכן מספר רב יותר של ילדים על המתקן מגדיל את הסיכוי להתנגשות, אולם הוא טוען כי במקרה כזה, האנרגיה שבפגישה כזו תהא קטנה יותר, ולפיכך הפגיעה פחות קשה, משום שמעט ילדים במתקן נוטים לביצוע תרגילים אנרגטיים יותר, בשל המרחב הפרוש בפניהם. לא מצאתי מקום לקבל עמדה זו משני טעמים: האחד, משום שהטענה לא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת, היא אינה נתמכת בראיות ולמעשה נותרה סתומה. הטעם השני נעוץ בעובדה שאותם תרגילים אנרגטיים (ריצה, "סאלטות", וכד') ממילא אינם מותרים עפ"י כללי הזהירות הנדרשים והנוהגים במתקנים מסוג זה, אף לא עת קופצים בו מספר הילדים המותר (ר' ס' 6.4 להנחיות התקן, עמ' 10 לחווה"ד מטעם התובע, ובמיוחד: "איסור על סבב באוויר ומשחקים מסוכנים"). 16. בשולי הדברים מצאתי להתייחס לטענת הנתבעים בעניין זהותו של הילד המעורב. אמנם, אי הבאת הילד המעורב למתן עדות והקושי של התובע להיזכר במעורבותו בחקירתו הנגדית לא הובהרו די הצורך. בנסיבות אלה, נבחנת השאלה האם די באי בהירות זו כדי לאיין את גרסת התובע או כדי להטות את הכף לזכות עמדת הנתבעים בדבר העדר חבות. כמפורט לעיל, הוכחו בראיות נסיבות התאונה והפרת חובת הזהירות בידי הנתבעים, כשם שהם נטענו ע"י התובע. במצב דברים זה, הנטל המשני לערעור מאזן ההסתברויות ולהטייתו לטובת הנתבעים, כנגד הוכחת החבות כאמור, עובר אל כתפי הנתבעים. בחינת מכלול הראיות, לרבות עדויות התביעה שכאמור מהימנות עלי, הביאתני לכלל מסקנה כי לא הורם הנטל האמור בידי הנתבעים משלא הובאו מטעמם ראיות של ממש שיהא בהן כדי לסתור את גרסת התביעה. בנסיבות אלה, דווקא הימנעות הנתבעים מהבאת הילד המעורב למתן עדות, פועלת נגדם, באין מחלוקת כי המידע בעניין זה היה ברשותם. 17. משנקבעה חבותם של הנתבעים, אפנה לבחינת טענתם בנוגע לסוגיית האשם התורם ואחריות ההורים. דעתי היא כי לא היה כל פגם בהתנהלות התובע והוריו אשר יהא בו כדי להטיל עליו אשם תורם בשיעור כלשהו, או לייחס אחריות כלשהי להוריו בגין התרחשות הנזק. מחד, ודאי אין לצפות מהורי התובע להשגחה צמודה עליו לפי גילו, ומאידך, מובנת התנהלותו של התובע, משלא חשש לעלות למתקן אף חרף הצפיפות, בהיותו בין הילדים הגדולים יותר העושים שימוש במתקן, ובשים לב לכך שמדובר בהפעלת שיקול דעת של ילד בן 12 החפץ לשחק במתקן, מטרה לשמה הוזמן לאירוע על ידי הנתבעים, ובגינה אכן הגיע אליו. כאמור, התנהגותו של התובע בנסיבות מובנת, כמו גם העדר שיקול דעת מלא ומתאים בנסיבות המתוארות, ואלה אינם עומדים בסתירה להתנהלותם של הוריו, הלגיטימית הן כשלעצמה והן מקום שדובר בהשתתפות בנם באירוע יזום ע"י גופים ציבוריים גדולים הנתפסים בעיני הציבור כבעלי אחריות ואשר הציפייה לגביו כי יהא מאורגן ומוסדר כראוי. לא זו בלבד שאין להטיל דופי בהתנהגות התובע והוריו בנסיבות העניין, אלא שמאחר ומוזמנים ילדים לאירוע בו מוצע להם לשחק במתקני משחקים, ודאי שמוטלת על הגורמים הרלבנטים אחריות מוגברת לשמירה על בטחונם של אותם ילדים, באין לסמוך על שיקול דעתם של ילדים בענייני בטיחות, שעה שמעייניהם נתונים אך למשחק. יפים לענייננו הדברים האמורים בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' משרד החינוך, פ"ד מז(1) 802, שם נפגעה נערה תלמידת כיתה ט', כבת 14 שנים: "קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות, כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה. ... אכן, גם קטין - קרי, לענייננו: תלמידה בת ארבע עשרה - חייב לשמור על ביטחונו הוא, ובחודלו עשוי הוא להתחייב באשם תורם. אך נזכיר, כי אדם רך בשנים נעדר שיקול-דעת בשל להערכתם של סיכונים, ובנסיבות העניין דומני שאין לחייב את התובעת באשם תורם... ניתן לומר אף אחרת, שרשלנות המורות הייתה הסיבה המכרעת לתאונה, עד שאין לתת את הדעת לאשם התורם של התובעת, ככל שהיה אשם תורם (ראה סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש])." 18. כמפורט לעיל, המסקנה בדבר קיומה של חבות הנתבעים בגין התאונה נלמדה מתוך כלל הראיות שהובאו. במובן זה, בכל הנוגע לנתבע 1, לא יוחסה התרשלותו למחדל מצידו הנוגע לאי הבאת ראיות, ודומה כי יש בכך לייתר טענתו לנזק ראייתי. אולם, אף במנותק מן האמור לעיל, ולאחר בחינת הסוגיה, לא מצאתי לקבל טענות הנתבעים בעניין זה. ראשית, אין מחלוקת כי אביו של התובע מסר הודעה (אף בכתב) למועצה בדבר אירוע התאונה, חודשים בודדים לאחר שארעה (ר' נ/2). בנסיבות אלה, ומשצוינה בהודעתו מפורשות מעורבותה של הטרמפולינה בתאונה, לא ברור כיצד זה לא דאגה המועצה ליידע את הנתבע 1 בעניין. מאחר ויוזמי ומארגני האירוע היו המועצה והמתנ"ס, בשיתוף פעולה, וכך היה ידוע, אין לצפות מהורי התובע כי ידעו לאתר את מפעיל המתקן ולפנות אליו ישירות, ופנייתם אל "גוף הגג", המועצה, הינה סבירה בהחלט בנסיבות העניין ולא היתה זו אלא חובתה של המועצה ליידע את כלל הגורמים המעורבים, עם היוודע לה דבר האירוע, גם בשל היותה המחזיקה במידע המתייחס לנוגעים בדבר. עד כאן בהתייחס להודעתו הפורמאלית של אבי התובע. מעבר לכך, בהינתן עוצמת הפגיעה והעדויות בדבר התמוטטותו של התובע במקום האירוע והגעתו של אמבולנס למקום ופינוי התובע, נראה בלתי סביר בעליל כי דבר אירוע התאונה לא נודע בו במקום לכל המעורבים, לרבות לנתבע 1. ר' לעניין זה עדותו הנחרצת של הנתבע 1 לפיה היה נוכח בפסטיבל אך לא ראה ולא ידע על דבר אירוע התאונה (עמ' 57-58 לפרוט'), ומנגד הודאתה של הגב' מרסיאנו, רכזת התרבות במתנ"ס, כי היתה במקום וכי בשלב מסוים הוזעקה אל עבר המתקנים המתנפחים בשל נפילת אחד הילדים, ומשהגיעה הילד טופל במקום ע"י ניידת אמבולנס (ס' 7 לתצהיר עדותה הראשית). המסקנה המתבקשת, וזו היחידה המתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר היא, כי דבר קרות התאונה נודע בו במקום לגורמים אשר נכחו בשטח הפסטיבל, ואין לזקוף לחובת התובע גרימת נזק ראייתי כלשהו. כעולה מהעדויות נמסרו אף פרטי האירוע וככל הנראה אף נערך תחקיר, ייתכן תוך מעורבות של חברות הביטוח, ולפיכך אין לשעות לטענת הנתבעות 3-6 לפיה מאחר ופרטי הרשלנות נטענו רק שלב מאוחר, עם הגשת התביעה, הרי שהדבר גרם להן לנזק ראייתי. ר' עדותה של הגב' מרסיאנו בעמ' 63 לפרוט' מש' 11: "ש. את מארגנת אירוע, קורית תאונה, ילד מובהל עם פגיעת ראש באמבולנס ואת לא שואלת איך קרתה התאונה ומה היה? ת. פגשתי את שמואל לרמן, והוא סיפר לי. ש. מתי פגשת אותו, לפני או אחרי שהגיע האמבולנס? ת. כשקראו לי לבוא עקב התאונה, הגעתי למקום ופגשתי את שמואל לרמן, הוא סיפר לי מה קרה. ... ש. מה סיפרו לך על התאונה, איך היא קרתה? ת. מה ששמואל לרמן סיפר לי. הוא סיפר ששני ילדים קפצו ובנו נפגע בראש והוא לוקח אותו לבית חולים." ובעמ' 67 לפרוט' ש' 11-15: "ש. האם מולא דוח אירוע או דוח פציעה במתנ"ס? ת. כן. ש. האם נעשה תחקיר מטעם המתנ"ס על האירוע? ת. אני מניחה שכן, אבל אני לא זוכרת את הפרטים, היו חברות ביטוח שבאו לבדוק את העניין." (ההדגשות בכל פסק הדין אינן במקור, אלא אם צוין אחרת – י.ש.) 19. אין חולק כי אירוע הפסטיבל נשוא התובענה אורגן בשיתוף פעולה של המועצה והמתנ"ס, כשם שמעידים העדים מטעמן, מר לוין והגב' מרסיאנו. אמנם, מירב האחריות לבטחונם של המשתמשים במתקן מוטלת על הנתבע 1, בעליו של המתקן אשר שימש כקבלן משנה באירוע, לעניין זה. ציפייתן הלגיטימית של המועצה והמתנ"ס הינה, כי מי שהם שוכרים כקבלן משנה להפעלת מתקן מסוג זה, ידאג להפעלתו הבטוחה, לרבות בדרך של הדרכה נאותה ופיקוח ראוי. יחד עם זאת, אין בכך כדי להסיר כליל את האחריות כלפי התובע מכתפיהן, ובהיותן יוזמות ומארגנות האירוע היה עליהן לוודא כי ציפייתן מתממשת, לכל הפחות ע"י הפעלת פיקוח על ידן. יודגש, כי אף בעיניהן ראו נתבעות אלה את עצמן כאחראיות לביטחון המבקרים. המתנ"ס העסיק מהנדס בטיחות, ומטעם המועצה היה אחראי על האירוע סגן מנהל מחלקת הביטחון במועצה (ר' עדות הגב' מרסיאנו בתצהיר עדותה הראשית ובעמ' 66 לפרוט'). מהראיות עולה כי המועצה והמתנ"ס לא עמדו בחובת הפיקוח והבקרה המוטלת עליהם. לא הוצגה כל ראיה שעניינה מילוי אחר דרישות בטיחות. הנתבעות 3-6 נמנעו מהבאתו של סגן מנהל מחלקת הביטחון במועצה למתן עדות ואף דו"ח מהנדס הבטיחות לא הוצג. בדבר העדר הפיקוח העיד גם עד התביעה יאיר זליגר בעמ' 9 לפרוט' ש' 20-23: "ש. בשלב מסוים, מישהו מהמועצה, איזה מפקח או מהנדס, או גורם כלשהו, אמר לכם איפה לשים את הדברים, או שעשיתם מה שנסים ביקש? ת. עשינו מה שפחימה אמר, לא בא אף אחד אחר, ידענו איפה האזור שלנו וזהו. לא היה שום פיקוח." בנסיבות המתוארות, יש לייחס לנתבע 1 אחריות בשיעור המירבי להתרחשות התאונה, הנאמד ב- 70%. יתרת האחריות תיוחס למתנ"ס ולמועצה כאחריות משותפת, מרביתה, בשיעור 20%, תיוחס למתנ"ס כגוף המארגן בפועל, ואחריות הנאמדת בשיעור של 10% תיוחס למועצה כ"גוף הגג" של האירוע. דיון בשאלת הנזק הנכות הרפואית- 20. המחלוקת המרכזית הנטושה בין הצדדים בסוגיית הנזק נעוצה בהערכת הפיצוי ברכיבי הנזק השונים, בעוד לעצם הערכת הנכות הרפואית שנותרה בתובע אין בין הצדדים מחלוקת של ממש. כמצוין לעיל, שיעור הנכות בתחום העיניים מוסכם בין הצדדים. בתחום הפלסטי המדובר בפער זניח בנסיבות העניין (10% לעמדת התובע ו-6% לעמדת הנתבעים) וכזה שאין בו כדי להשליך תפקודית. בתחום הנפשי מונחת חוות דעת מטעם בית המשפט הקובעת נכות צמיתה בשיעור 15% (ו- 5% נוספים בגין העבר), כנגדה לא נטען דבר, ומחלוקת יחידה למעשה נותרה בשאלת הנכות בתחום הנוירולוגי, בין 10% לצמיתות כקביעת מומחה התובע, לבין העדר נכות צמיתה, כעמדת מומחה הנתבעים. בהעדר חקירות של המומחים (לפי הסכמת הצדדים כאמור), יש להכריע בנכות הרפואית הכוללת בהינתן חוות הדעת. שאלת הנכות התפקודית תוכרע ממילא עפ"י כלל הראיות והנסיבות. 21. המומחה מטעם התובע בתחום הנוירולוגי, פרופ' לוסוס, קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הפרעה קוגניטיבית קבועה בתחום התפקודים הפרונטאליים, כפי שהודגם בבדיקה נוירו פסיכולוגית אליה הופנה התובע. כמצוין בחוות הדעת, נמצא בבדיקה הנוירופסיכולוגית תפקוד קוגניטיבי כולל בתחום ממוצע-גבוה עם תפקודי זיכרון שמורים, אך עם הפרעה בתפקודים ניהוליים, בגמישות מחשבתית ובניהול זמן והתארגנות. הנכות שנקבעה ע"י מומחה התובע הוערכה בהתאם לסעיף ליקוי 34(ב) לתקנות המל"ל לפיו "ישנם סימנים אוביקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". המומחה מטעם הנתבעים בתחום הנוירולוגי, פרופ' מלמד, מצא את הבדיקה הנוירולוגית של התובע תקינה, וקבע כי לא התרשם מכל עדות לפגיעה קוגניטיבית, מבלי להתייחס לבדיקה הנוירופסיכולוגית המוזכרת לעיל. בתלונותיו עת נבדק ע"י המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר נעה קרת, מסר התובע כי הוא סובל מבעיה בניהול זמן והתארגנות, כי הוא מתקשה לעמוד בלוחות זמנים ולנהל את זמנו. כן, התלונן על פגיעה ביכולת הארגון, על קושי להבדיל בין עיקר לטפל, בארגון דברים ובקביעת סדרי עדיפויות/קדימויות לפעולה (דוגמת ניהול עניינים כספיים). בבדיקתה את התובע לא מצאה המומחית, ד"ר קרת, הפרעות גסות בארגון או במהלך החשיבה, ובמהלך הראיון עם התובע העריכה את התפקוד הקוגניטיבי שלו כשמור, אך זאת מבלי לערוך מבחנים ספציפיים. המומחית הגיעה לכלל מסקנה כי התובע אינו סובל עוד מהתקפי זעם ומחרדות, וכי כתוצאה מחבלת הראש קיימות כיום עדיין הפרעות מסוימות בתפקוד הקוגניטיבי. לפי קביעתה, העריכה המומחית את נכותו של התובע ב-20% לצמיתות, בהתאם לסעיף ליקוי 34(ג) לתקנות המל"ל הקובע: ""ישנם סימנים אוביקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". המומחית העריכה כי נכות בשיעור 15% נובעת אמנם מהפגיעה בתאונה, בעוד 5% הנותרים מוערכים בגין השפעתה של טראומה מינית שעבר התובע בילדותו, עובר לפגיעתו בתאונה. 22. שקלול הנתונים המתואר לעיל מוביל למסקנה, כי מחד אין מקום לקבל הערכת המומחה הנוירולוג מטעם הנתבעים בדבר העדר פגימה קוגניטיבית צמיתה שנותרה בתובע כתוצאה מהתאונה, אך מאידך, ניתן להיווכח כי הפגיעה בגינה העריך המומחה הנוירולוג מטעם התובע את הנכות שקבע, חופפת במלואה לפגימה בגינה נקבעה הנכות בידי מומחית בית המשפט, הד"ר נועה קרת. לפיכך, שיעור הנכויות הצמיתות שנותרו בתובע הינן כדלקמן: 40% בגין פגיעה בראייה – נכות מוסכמת. 15% בגין הפרעה בתפקוד הקוגניטיבי – לפי קביעת מומחית בית המשפט, שלא נסתרה. 10% לעמדת התביעה / 6% לעמדת ההגנה – בגין צלקת בקרקפת באזור החבלה והניתוח. סה"כ הנכות הרפואית המשוקללת עומדת אם כן על שיעור של 54% לעמדת התביעה, ועל שיעור של 52% לעמדת ההגנה (הנכויות המשוקללות – במעוגל). הנכות התפקודית- 23. הצדדים חלוקים כאמור בשאלת השלכתה התפקודית של הנכות הרפואית שנותרה בתובע. לא יכולה לקום מחלוקת כי לו רק מחמת הפגיעה בראייתו לא יוכל התובע לעסוק בכל עיסוק הדורש שימוש מלא ו/או מדוייק בעיניו, מגבלה המצמצמת באורח ניכר את שוק העבודה הפתוח בפני התובע. אולם, ההשלכה התפקודית הכוללת על מצבו של התובע מושפעת, מלבד מהפגיעה בראייתו, גם מנכותו הנפשית-קוגניטיבית כפי שהוערכה ע"י המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר קרת, המאופיינת בהפרעה תפקודית, בהגדרה. שילובן אם כן של הנכות הפיזית המובהקת יחד עם הפגיעה הנפשית המגבילה את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה, הינו בעל השלכה תפקודית משמעותית יותר עבור התובע. בנקודה זו יצוין, כי מאמציו של התובע לשקם עצמו ושאיפתו לתפקד ככל בני גילו נזקפים דווקא לזכותו, וודאי אין בהם כדי להמעיט מחומרת מצבו, מכל בחינה שהיא, ומצבו אכן צפוי להשפיע השפעה לא מבוטלת על כושר השתכרותו. לאור האמור, נאמדת נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 40%. ניידות- 24. הפגיעה בכושרו של התובע לנהוג הינה בעלת שני פנים. הפן האחד עניינו בעוגמת הנפש שנגרמת לתובע בשל אי יכולתו לנהוג ברכב ככל האדם, דבר המביא לתלות ולפגיעה בעצמאותו כפועל יוצא מכך. לפגיעה זו מצטרף גם הצער אותו מסבות לתובע מגבלותיו בפעילויות שונות תוצאת הפגימה בשדה הראיה, דוגמת פעילות ספורטיבית וכד'. הפן האחר, עניינו בנזק ממוני שהערכתו תלויה, כפי שהוגדר נכונה ע"י הנתבעים, בשאלה מהי עלות הניידות שתיגרם לתובע בשל נכותו והעובדה שאינו כשיר להוציא רשיון נהיגה, מעבר לעלות הניידות אלמלא התאונה? אמדן נכון של הנזק הממוני שנגרם וייגרם לתובע גם בעתיד בגין מגבלה זו, אינו יכול להתחשב בנתונים הנקודתיים שהובאו ע"י הנתבעים דוגמת הטענה בדבר העדרה של תחנת מוניות ביישוב בת עין, בו מתגורר התובע, או הטענה כי המדובר ביישוב קטן שאינו מצריך על כן שימוש בתחבורה פנימית. התובע הינו צעיר המצוי אך בראשית חייו הבוגרים, וכל נתון באשר למקום מגוריו העתידי הינו בגדר ספקולציה בלבד. כן, יש לתת את הדעת כי המדובר בנתונים המשתנים לפי שינוי הזמנים, ההתפתחות והקידמה. כך, אין לדעת היכן יתגורר בעתיד התובע והאם מחר לא תוקם אולי תחנת מוניות בבת עין. לפיכך, בחינת נזקיו הפוטנציאלים של התובע תעשה על יסוד נתונים כלליים ממוצעים, המאפיינים אדם צעיר בגילו ובנתוניו הכלליים, מלבד נכותו. הציפייה הסבירה בנסיבות העניין היא, כי בעתיד ישתלב התובע במעגל העבודה, יינשא ויוולדו לו ילדים, אורח חיים הכרוך בזמננו בשימוש בתחבורה, ולפי המקובל – גם ברכב פרטי. הערכה סבירה בנסיבות העניין תעשה על בסיס אמדן שיביא בחשבון גם את האפשרות כי חלק מנסיעותיו היה התובע עושה תוך שימוש בתחבורה ציבורית (דוגמת רכבת או אוטובוס), ככל שהיא זמינה, או ע"י השתתפות עם חברים (דוגמת ה-car pool), אך חלק בלתי נמנע היה מתבצע ע"י שימוש במוניות. במסגרת צפי עתידו של התובע יש להניח כי לו יינשא, ירכוש רכב פרטי בו תנהג רעייתו או בני משפחה אחרים, והוא צפוי לקבל מהם סיוע גם ע"י הסעתו מעת לעת ברכב המשפחה, לצרכיו האישיים. במובן זה ה"חיסכון" הנטען בשל העדר צורך לכאורה ברכישת רכב אינו אלא חיסכון מדומה, שכן כאמור הציפייה הסבירה היא כי ממילא יירכש רכב משפחתי לשימושה של המשפחה כולה. הנזק הממוני בהקשר זה מתבטא בשניים: האחד, העדר יכולת מצד בני המשפחה לעמוד כל העת לרשות התובע על מנת להסיעו, והשני, היות סיוע זה של קרובי משפחת התובע שווה ערך ולפיכך אף הוא בר פיצוי, בהעדר הצדק לחיסכון של המזיק על חשבון קרוביו של הניזוק. 25. התובע זכאי אם כן, לפיצוי בגין עזרת קרובים ולפיצוי בגין הצורך במוניות מקום שסיועם של בני משפחתו לא יתאפשר, כשלא מתאפשרת הסתמכות על תחבורה ציבורית או אחרת (בין אם בשל שעות פעילות התחבורה וזמינותה ובין אם מחמת מטרת הנסיעה, דוגמת קניות), וכשהנדרש כרוך בהסעת ילדיו בעתיד, כל זאת, כמובן בניכוי אמדן עלות הנסיעה ברכב פרטי. בבואי לשקול במלוא הנתונים כמפורט לעיל, מצאתי כסבירה הערכה חודשית, כוללת וממוצעת, בגבולות של 1,000 ק"מ בחודש, זאת עד הגיע התובע לגיל פרישה, בגינם יפוצה התובע בסך של 3,400 ₪ לחודש (עלות נסיעה במונית, לפי מחיר של 4.3 ₪ לקילומטר, בניכוי הוצאות דלק בנסיעה ברכב פרטי, לפי אמדן צריכה של 9 קילומטר לליטר). החל מגיל פרישה ועד לתום תוחלת חייו (גיל 80) יפוצה התובע בגובה מחצית האמדן דלעיל, היינו, בהיקף של 500 ק"מ לחודש. חישוב הפיצוי בהיוון ל-44 שנים, עד הגיע התובע לגיל פרישה: 3,400 ₪ X 292.9697 = 996,097 ₪. חישוב הפיצוי מגיל פרישה עד תום תוחלת חיים, גיל 80, בהיוון ל-13 שנה, ובהיוון כפול ל-44 שנים: 1,700 ₪ X 129.0454 X 0.2724 = 59,758 ₪. באשר לפיצוי בגין העבר, יוערך אמדן גלובלי בסך של 30,000 ₪. הפיצוי בראש נזק זה כולל גם אמדן של סיוע קרובים בהסעת התובע. הפסדי שכר- 26. בהערכת ראש נזק זה לא מצאתי מקום לסטות מהכלל הרווח בדבר הצבת השכר הממוצע במשק בבסיס החישוב, ולפיכך יחושבו הפסדי השתכרותו העתידיים על בסיס זה והנכות התפקודית (אין טענה להפסדי עבר). 8,800 ₪ X 40% X 292.9697 = 1,031,253 ₪. (בהיוון ל-44 שנים, עד הגיע התובע לגיל 67) הפסדי פנסיה- 27. ברכיב זה, בהינתן ההפסד היחסי מתוך הפרשות המעביד למול החיסכון היחסי בהפרשות העובד, ייפסק פיצוי באמדן גלובלי בסך של 50,000 ₪. כאב וסבל- 28. לפי מהות הפגיעה, אופי הצער הכרוך בה כמפורט לעיל, ייפסק בראש נזק זה סך של 350,000 ₪. עזרת הזולת והוצאות- 29. אין ספק כי ההוצאות ועזרת הקרובים שהיו כרוכים בפגיעת התובע סמוך לאחר התאונה חורגים מגדר הרגיל ומצדיקים מתן פיצוי באמדן גלובלי. פיצוי בראש נזק זה בגין העבר יוערך בסך של 40,000 ₪. אמנם, אין מחלוקת כי התובע אינו נזקק לסיוע צמוד או סיוע אישי כלשהו, אולם במגבלותיו יזדקק לסיוע בכל הנוגע לאחזקת משק הבית, ולו באופן חלקי, סיוע שיוערך ב-4 שעות שבועיות (בעלות של 40 ₪ לשעה). 4 ש' X 40 ₪ X 4.2 X 327.4991 = 220,079 ₪. (בהיוון ל-57 שנים, עד לתום תוחלת חיי התובע, גיל 80). בהעדר תימוכין לטענה בדבר צורך בטיפול נפשי, אין מקום לפסיקת פיצוי ברכיב זה. סיכום- ניידות בעבר - 30,000 ₪ ניידות בעתיד - 1,055,855 ₪ הפסדי שכר - 1,031,253 ₪ הפסדי פנסיה - 50,000 ₪ כאב וסבל - 350,000 ₪ עזרת הזולת והוצאות בעבר - 40,000 ₪ עזרת הזולת והוצאות בעתיד - 220,079 ₪ סה"כ - 2,777,187 ₪ ניכויי קצבאות המל"ל 30. אין מחלוקת כי התובע פנה בתביעה חלקית בלבד למוסד לביטוח לאומי, ענף נכות כללית, בדווחו לועדה הרפואית על הפגיעה בעיניים בלבד. לפי שעה, ובהתאם לפנייתו החלקית, לא זכאי התובע לתגמולי נכות. המזיק בענייננו הינו "צד שלישי" ועל כן חשוף לתביעת שיבוב של המל"ל, ככל שהאחרון יזכה את התובע בתגמולים שיסודם בפגיעה שהסב המזיק. לפיכך, בדין טוענים הנתבעים כי היה על התובע למצות את ההליך במל"ל, על מנת שלא לחשוף את הנתבעים לסיכון של כפל תשלום: תשלום מלא כעת לתובע, ללא ניכויים, בהעדר קצבה מאושרת, ולאחר מכן, לכשיתבע התובע את המל"ל בגין מלוא נזקיו, יהיו הנתבעים צפויים לתביעת שיבוב בגין תשלומים נוספים אלה. כן, בדין טוענים הנתבעים כי לכל הפחות היה על התובע להצהיר כי יימנע מהגשת תביעה נגד המל"ל לאחר תום הליך זה, ומשנמנע לעשות כן, אין מנוס מניכוי רעיוני של סכומי התגמולים המהוונים, ולכל הפחות מהקפאתם עד הגיע התובע לגיל 25, תום תקופת ההתיישנות. ר' האמור בסוגייה זו בספרו של ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהד' חמישית, כרך ב', עמ' 1536-1539. תשובותיו של התובע בסוגיית הצהרת התחייבותו שלא לפנות למל"ל אינן עונות על דרישה להצהרה כאמור, ובצדק אין הנתבעים נכונים לסמוך על כך את ידיהם. מעדותו עולה כי הוא אינו בטוח באשר לדרך פעולתו אל מול המל"ל ובפרט באשר לתחומי פגיעתו השונים. לבסוף משיב התובע כי "בחיים קשה להתחייב", וכי אף בסיטואציה בה יזכה במשפט אינו יכול לדעת אם יפנה לאחר מכן למל"ל. בנסיבות המתוארות, ומשתביעתו לקצבה נדחתה לאחר שהוצג מצב רפואי חלקי בלבד, אין לדעת בשלב זה באם אכן תביעה מלאה עשויה להתקבל, ולפיכך יוקפא סכום שווה ערך לתגמולי הנכות הכללית להם זכאי התובע, בהתאם לחוות דעתו האקטוארית של שי ספיר, עד הגיע התובע לגיל 25. הצדדים יתאמו ביניהם הפקדת הסכום האמור בחשבון נאמנות נושא פירות, עד לבירור סופי של תביעת התובע למל"ל. מובן, כי ההקפאה אינה כוללת את התשלומים ששולמו לתובע בעבר בפועל ואלה ינוכו מסכום הפיצוי כבר כעת. 31. מלבד הקפאת תגמולי הנכות הכללית כאמור לעיל, לא מצאתי מקום להורות על הקפאה, ובוודאי לא על ניכוי, של אותם תגמולי שירותים מיוחדים נטענים (תגמולי שר"מ), משלא הוצג כל יסוד שיהא בו כדי לתמוך בטענה לזכאות התובע לקבלת תגמולים אלה. ר' לעניין זה גם האמור בתשובות האקטואר שי ספיר מיום 29.12.11 לשאלות שהופנו אליו ע"י ב"כ התובע. באשר לקצבת ניידות מהמל"ל, הודיעו הנתבעים בסיכומיהם כי אינם טוענים לניכוי. הכיסוי הביטוחי 32. שורש המחלוקת בסוגיה זו נעוץ בשאלת פרשנותו של המפרט לפוליסה שהוצאה ע"י הנתבעת 6 לביטוח אחריותה של המועצה האזורית גוש עציון כלפי צד ג', האם פורש הוא את כנפיו גם על השירות שסופק למועצה ע"י הנתבע 1. לשון המפרט הקשורה במחלוקת גורסת כדלקמן: שם המבוטח: מועצה אזורית גוש עציון... ... מוסכם ומוצהר בזה כי: 1. לצורך ביטוח זה , מתווסף לשם המבוטח: "ו/או מפעילי משפחתונים ו/או הוועדים המקומיים של היישובים בתחום המועצה". 2. לשם הסר ספק – עיסוקו של המבוטח כולל, בין השאר, עבודות קבלנות שונות, לרבות: שיפוץ, בניה, אחזקה, פיתוח, גינון וכד'. 3. לצורך ביטוח זה, ולגבי עבודות שערך כ"א מהן אינו עולה על – 100,000 $ מתווסף לשם המבוטח: "... ו/או קבלנים ו/או קבלני משנה". ... 5. לשם הסר ספק – הכיסוי חל גם על פעילות תרבות, חוגים, ספורט, בריכות שחיה... (ההדגשות אינן במקור – י.ש.) אין ספק כי עסקינן במפרט אשר מטרתו הרחבת הפוליסה ע"י החלתה, לעיתים בתנאים, על מצבים נוספים מלבד פעילותה השוטפת והרגילה של המועצה. אף כי איננה תמיד חזות הכל, הרי שנקודת המוצא הינה לשון הפוליסה, ובענייננו, לשונו של המפרט. הפרשנות המתיישבת עם ניסוח המפרט ואשר לא יוכח כי היא חוטאת לתכלית הפוליסה – היא זו הנותנת. האמור מפי כב' השופט י' דנציגר בע"א 11039/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (ניתן ביום 6.7.11, טרם פורסם), בהתייחס לפרשנות חוזה, הולם בהחלט את ענייננו: "בהקשר לאפשרות להיזקק לנסיבות חיצוניות לצורך פרשנות החוזה, ראוי לציין כי לאחרונה קבע המחוקק במסגרת חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011, ס"ח התשע"א 2273 כי כאשר לשון החוזה ברורה אין נזקקים לפרשנותה לאור נסיבות חיצוניות לה. זוהי לשונו של סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) לאחר שתוקן: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". בעניין זה הדגישה פרופ' נילי כהן ברשימתה "הניסוח בעייתי, התכלית ברורה" עורך הדין 11 102 (2011) כי: "למרות שלשון התיקון של סעיף 25 לחוק החוזים עומדת בניגוד למה שביקש המחוקק להשיג, תכליתו הברורה היא לבטל את כלל הפרשנות העולה מהלכת אפרופים, ולהשיב למרכז הבמה את הצדדים ואת לשון החוזה. סיכויי ההצלחה של התיקון החקיקתי המוצדק, המבקש להשיב את החוזה בחזרה לידי המתקשרים, הם גבוהים ביותר". סבורני, כי אכן ההיסטוריה החקיקתית של התיקון לסעיף 25(א) לחוק החוזים מלמדת כי עסקינן בתיקון מהותי של הוראת החוק העוסקת בפרשנות חוזה, תיקון המבטא את העמדה הנורמטיבית בה בחר המחוקק, עמדה הנותנת משקל מכריע ללשון החוזה אך אינה שוללת פניה לנסיבות החיצוניות לצורך פרשנותו מקום בו הלשון החוזית אינה ברורה." 33. לא שוכנעתי בטענת הנתבעת 6 בדבר העדר תחולת המפרט על עבודת הנתבע 1 נשוא התובענה, אלא, להיפך, כוונה לבטחו עולה הן מתוך לשון המפרט והן מהבחינה המהותית. הפוליסה הכללית אמנם נועדה לכתחילה לחול אך על המבוטחים המקוריים (המועצה, החברה לפיתוח גוש עציון, המתנ"ס ועוד). בחינת סעיפי המפרט, שמטרתו הברורה היא הרחבת תחולת הפוליסה, מלמדת כי הם עומדים כל אחד בפני עצמו ומטרתו, בין אם תוספת תחולה ובין אם הבהרה, בצידו. כך, הוספו מכח סעיף 1 למפרט מפעילי משפחתונים וועדים מקומיים לכל הביטוח עפ"י הפוליסה, בעוד שקבלני משנה הוספו רק לגבי עבודות שערכן אינו עולה, כל אחת, על 100,000 $, ובמקרה כזה הכיסוי מוגבל לסך של 250,000 $ למקרה ולתקופת ביטוח, כאמור בסעיף 3 למפרט. מן האמור בסעיף 3 למפרט עולה בבירור הכוונה לבטח "קבלני משנה", אותם אלה המבצעים את פעילות המועצה המבוטחת, עבורה, בהגבלות האמורות. אולם, אין בין תחולת הביטוח המוגבלת כאמור על עבודות המבוצעות עבור המועצה ע"י קבלני משנה, לבין ההבהרה נשוא סעיף 2 למפרט, לפיה עיסוק המבוטח, המועצה, כולל גם עבודות קבלנות שונות, דבר. ודוק, אף אם נאמר כי ישנו קשר בין שני סעיפים אלה, ממילא נוקטת לשון הסעיף במילים "בין השאר" ובמילת הריבוי "לרבות", ומשמעות הדבר כי המפרט מבהיר כי עיסוק המועצה כולל בין השאר עבודות קבלנות שונות, לרבות שיפוץ וכד'. תמיכה נוספת לתחולת הכיסוי נלמדת מסעיף 5 למפרט, לפיו חל הכיסוי עפ"י הפוליסה גם על פעילות תרבות. מקרא סעיף זה בשילוב עם סעיף 3 מחייב את המסקנה כי העבודה אשר ביצע הנתבע 1 עבור המועצה כקבלן משנה לפעילות תרבות ואשר אכן שוויה אינו עולה על 100,000 $, חוסה תחת כיסוי הפוליסה מכח ההרחבה נשוא המפרט. אף עדותה של חתמת החברה לא הבהירה את הטענה להעדר כיסוי ביטוחי מכח המפרט והמנוגדת ללשונו. מחד אישרה החתמת כי סעיף 3 הוא סעיף עצמאי, אך באותה הנשימה הוסיפה כי הוא "מתייחס לעבודות", נשוא סעיף 2. עדותה של החתמת בנושא זה לא היתה בהירה די הצורך, ודומה שניסוחו של המפרט לא נהיר לה. כך מעידה החתמת בעמ' 89 לפרוט' ש' 20-21: "ש: אז סעיף 3 לא קשור לסעיף 2? ת. לא קשור באיזה מובן. הוא קשור לכל המפרט, לאו דווקא לסעיף 2." כך גם בעמ' 88 לפרוט' ש' 24-27: "ש: את כותבת "לרבות"... זאת אומרת שיש משהו ואנו מרבים עליו עוד דברים, מהו אותו משהו? ת: כשאני כותבת את המילים:"עבודות קבלנות שונות" אני מתכוונת כגון כל אלה שכתבתי שם, זאת אומרת לרבות וכדו', עבודות שיפוץ ותחזוקה וכדו'." ובהמשך בעמ' 89 לפרוט' ש' 1-3: "ש: אם תגידי לי שיכול להיות שהיה אמור לכתוב כגון ולא לרבות? ת: אני לא יודעת, אני יכולה להגיד לך למה התכוונתי וכשאמרתי לרבות, התכוונתי לרבות עבודות קבלנות שונות, היינו לכגון..." 34. לסיכום עניין זה, הכיסוי הביטוחי נשוא המפרט הנדון חל על הנתבע 1. הצדדים יפעלו לתשלום חלקיהם בפיצוי תוך עריכת החישובים המתאימים באשר לכיסויים הביטוחיים והיחסיות ככל שנדרשת, באופן ישיר ביניהם. סוף דבר 35. סוף דבר - התובענה מתקבלת כפי המפורט בגוף פסק הדין. הנתבעים ישלמו את הפיצוי הנפסק לתובע בהתאם לחלוקת האחריות כפי שפורט בסעיף 19 לפסק דין זה, ולפי הכיסויים הביטוחיים, כאמור לעיל. כן, ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות המשפט בהתאם לפירוט שיוגש לאישורי ובנוסף ישלמו שכ"ט עו"ד בסך כולל של 200,000 ₪. המזכירות מתבקשת להמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין. פגיעת ראש / מוחטרמפולינה