לפניי תביעה כספית לתשלום 6,224,879 ש"ח (בתוספת הצמדה וריבית) בגין נזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה ממעילה בכספיה, אשר, לטענת התובעת, התאפשרה בשל התרשלות הנתבע והפרת חובותיו כלפיה. 1. רקע עובדתי התובעת היא חברה העוסקת, בין היתר, בייבוא ושיווק מוצרי אופנה (להלן: "התובעת", "החברה" או "אל-שרד"). התובעת מהווה חלק מקבוצת חברות (להלן: "הקבוצה") אשר ניהולן החשבונאי ומיסויין נעשה במאוחד; בקבוצת החברות נכללת גם חברת "פולימוד" (להלן: "פולימוד"). מחזור עסקיה השנתי של התובעת ושל החברות הקשורות בה עומד על מאות מיליוני ש"ח. מאז שנת 1988, מתנהל חשבון הבנק של התובעת בסניף הראשי של הנתבע (להלן: "הבנק"). חשבון הבנק שימש כחשבון כל החברות בקבוצה. בתקופה שבין אוגוסט 2004 ובין נובמבר 2006, עבדה במחלקת הנהלת החשבונות של התובעת גב' דבורה סגל (להלן: "סגל" או "העובדת"), ועסקה בניהול חשבונותיה של פולימוד. לאחר פיטורי העובדת, התברר כי העובדת מעלה בכספי החברה בהיקף של מיליוני ש"ח. המעילה, בסך נומינאלי מצטבר של כ-5 מיליון ש"ח, התבצעה באמצעות זיוף חתימותיהם של יוסי אירני ורוני אירני, מורשי החתימה של התובעת, על גבי 345 שיקים של החברה. מיד לאחר גילוי המעילה הגישה התובעת (יחד עם פולימוד) תביעה אזרחית נגד העובדת ונגד בניה (אשר לידיהם העבירה סגל כספים מתוך כספי המעילה), ובכלל זה בקשות לסעדים זמניים לעיקול נכסים. בתוך זמן קצר, הגיעו התובעת ופולימוד להסכם עם העובדת בדבר מימוש נכסים שנתפסו ברשותה וברשות בניה, ובכך הצטמצם, במידה מסוימת, הנזק שנגרם לחברה. ביחס ליתרת החוב שנצבר בגין המעילה התובעת קיבלה לידיה שטר חוב של העובדת, אשר נכון לעתה, אין צפי לפירעונו. כשנתיים לאחר גילוי המעילה, ובעקבות מעילות נוספות שביצעה העובדת בחברות בהן עבדה לאחר פיטוריה מהחברה, נפתחה חקירת משטרה והוגש כתב אישום נגד העובדת. בהליך הפלילי הודתה העובדת בביצוע המעילה. בניה הודו אף הם בביצוע עבירות שונות. בסופו של ההליך הפלילי, הורשעו העובדת ובניה, ודינם נגזר (ת"פ 5387-08 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' חיים). 2. תמצית טענות הצדדים טענות התובעת לטענת התובעת, זיוף חתימות מורשי החתימה על גבי השיקים ניתן היה לגילוי בנקל על ידי הבנק, שכן היו הבדלים ניכרים בין דוגמאות החתימה של מורשי החתימה אשר היו בידי הבנק, ובין האופן בו זויפו חתימותיהם על ידי העובדת. לטענתה, אילו פעל הבנק כנדרש, המעילה הייתה מתגלית באיבה, וניתן היה למנוע את מרבית הנזק שהסבה לחברה. לטענת התובעת, בכבדו את השיקים המזויפים הבנק פעל שלא במיומנות ובזהירות הראויים. התובעת מייחסת לבנק התרשלות והפרה של חובת הזהירות המוגברת המוטלת עליו. עוד טוענת התובעת כי הנזקים שנגרמו לה, נגרמו בשל התנהגותו הרשלנית של הבנק. כמו כן, הבנק הפר את התחייבותו החוזית כלפיה, לקיים את החוזה ביניהם במיומנות ובזהירות הראויים, ולבצע בחשבונה פעולות אך ורק על סמך הוראותיהם של מורשי החתימה מטעמה. עוד נטען, כי לצד נזקי המעילה, הבנק גרם לתובעת גם לנזק רב למוניטין. התובעת כימתה את הנזק שלטענתה נגרם לה על ידי הבנק בסך של 6,279,058 ש"ח. על פי תחשיב נזק שהציגה התובעת, סך זה משקף את הסך המצטבר של השיקים המזויפים שכובדו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום פירעונם ועד ליום הגשת התביעה, בתוספת הוצאות החקירות שביצעה וכינוס הנכסים שהיו בידי העובדת ובניה, בתוספת הריבית שנאלצה התובעת לשלם לשלטונות מע"מ בעקבות גילוי המעילה ותיקון שומת המע"מ שלה (כפי שיפורט בהמשך, המעילה הוסוותה על ידי הגדלה של מס התשומות וקיזוזו - ביתר - עם מס עסקאות), ובניכוי הכספים שהצליחה לגבות מידי העובדת ובניה, או באמצעות נכסים שתפסה ומימשה. עוד טענה התובעת לעשיית עושר ולא במשפט, בשל העובדה שהבנק גבה עמלות או ריביות בגין כיבוד השיקים המזויפים. התובעת אף טענה כי החוזה בינה ובין הבנק (הסכם פתיחת חשבון מיום 10.5.1988, אשר העתקו צורף כנספח א' לכתב התביעה) (להלן: "ההסכם") הינו חוזה אחיד הכולל תניות מקפחות או מגבילות, שהינן בטלות או ניתנות לביטול. טענות הבנק לטענת הבנק, לא נפל דופי בהתנהלותו, הוא לא הפר כל חובה חוזית שחלה עליו, אלא נהג בהתאם להתחייבויותיו וכפי שהיה בנק סביר נוהג בנסיבות העניין, ביחס לכל פעולה שבוצעה בחשבון התובעת. הבנק ציין כי השיקים אינם בידיו שכן נמסרו, זמן רב לפני הגשת התביעה, למשטרת ישראל. בהקשר זה, ביקש הבנק לשמור לעצמו טענות בדבר היזק ראייתי. הבנק טען כי לא הוכח כי השיקים זויפו או נמשכו שלא בידיעת התובעת, שלא בהסכמתה או שלא בהרשאתה. עוד נטען, כי גם אילו השיקים זויפו, לא הייתה במעשיו-שלו משום התרשלות או הפרה של חובת זהירות, שכן הזיוף לא ניתן היה לגילוי בבדיקה סבירה. זאת, בין היתר, כיוון שחתימותיהם של מורשי החתימה השתנו לאורך השנים, וחתימותיהם האותנטיות בתקופת המעילה דמו דמיון רב לחתימות על גבי השיקים, אשר נטען להיותן מזויפות. לטענת הבנק, התובעת - ולא הוא - התרשלה התרשלות רבתי ואף הפרה את התחייבויותיה החוזיות. הבנק טען, כי החברה התרשלה כאשר לא בדקה את דפי החשבון שנשלחו לה באופן שוטף על ידי הבנק, ואשר תיעדו את כל הפעולות שנעשו בחשבון הבנק של התובעת, לרבות הפעולות שהיו כרוכות במעילה. אי בדיקת דפי החשבון על ידי התובעת, יצרה מצג לפיו התובעת מאשרת את האמור בהם - מצג עליו הסתמך הבנק ואשר בגינו נגרמו לבנק עצמו נזקים; עוד נטען, כי אי בדיקת דפי החשבון מהווה רשלנות מצד התובעת, וכן יוצרת לתובעת השתק ומניעות. בהמשך טען הבנק כי התובעת התרשלה גם בכך שכשלה בהפעלת מנגנוני פיקוח ובקרה פנימיים ולא נהגה כפי שעל חברה סבירה לנהוג. לטענת הבנק, העובדה שהמעילה הנטענת הייתה סדרתית, נמשכה זמן רב, באמצעות פעולות רבות ובהיקפים גדולים - מלמדת כי התנהלותה של העובדת הייתה בידיעת או בהרשאת התובעת, או לחלופין מלמדת כי התובעת היא האחראית לנזקים שלטענתה נגרמו לה, וכי יש לה אשם תורם בשיעור של 100%. נוסף על כתב הגנתו, הגיש הבנק הודעה לצד שלישי כלפי העובדת ובני משפחתה (בניה, שהורשעו במסגרת ההליך הפלילי, וכן נגד בתה). הצדדים השלישיים לא התגוננו במסגרת ההליך שלפניי. ביום 21.2.2011, ניתן נגדם פסק דין כמבוקש בהודעה לצד שלישי, בכפוף לפסק הדין שיינתן בתיק העיקרי. 3. דיון והכרעה א. הוראות ההסכם בדבר חלוקת האחריות בין הצדדים למקרי זיוף היחסים בין הבנק ובין החברה הם יחסים חוזיים. ביסוד הקשר בין הצדדים מצוי ההסכם שנחתם ביניהם. הסכם זה קובע (בסעיף 9) מנגנון למקרה של זיוף חתימותיהם של מורשי חתימה: "חתימת לקוח ו/או מורשהו (להלן - "מורשה הלקוח") כדוגמת החתימה בהסכם זה או בכל טופס הבנק המיועד לדוגמת חתימה, מחייבת את הלקוח. לא תחול כל אחריות על הבנק, בכל מקרה שפעל על יסוד חתימה המתיימרת להיות חתימת הלקוח או של מורשה הלקוח, כל עוד היה דמיון סביר בין החתימות". המנגנון המעוגן בסעיף 9 להסכם, מחלק בין הצדדים את הסיכון מחד גיסא, ואת האחריות מאידך גיסא, במקרה של זיוף הוראה חתומה הניתנת לבנק: - באם החתימה דומה דמיון סביר לדוגמת החתימה של מורשי החברה, שנמסרה לבנק, על הבנק לכבד את ההוראה והוא פטור מאחריות אם מדובר בהוראה מזויפת; - באם החתימה על ההוראה אינה דומה דמיון סביר לדוגמת החתימה של מורשי החברה, שנמסרה לבנק, הבנק אינו אמור לקיים את ההוראה והוא אחראי לנזק שייגרם אם יכבדה. מנגנון זה תולה את הטלת האחריות על צד זה או אחר בתוצאת הזיוף (מידת דמיון החתימה המזויפת לדוגמת החתימה), ולא בהתנהלות הצדדים ביחס להתהוות הזיוף. התנאה זו על האחריות, מקובלת ואפשרית. הצדדים "קנו" סיכון; אילו מדובר היה בחוזה מסחרי רגיל, ניתן היה לסבור שבהסכימם על מנגנון זה גילמו את הסתברות הסיכון, את עלות מניעתו מנקודת מבטו של כל אחד מהם, וכן שיקולים של חיסכון בעלויות התדיינות במקרה בו יתרחש זיוף (שכן האחריות נופלת, כאמור, על צד זה או אחר בהתאם לתוצאת הזיוף, מבלי להידרש לטעון או להוכיח דבר באשר להתנהלותו של כל אחד מהצדדים). יישום מנגנון זה על המקרה שלפניי מחייב הכרעה מקדמית בשתי שאלות עובדתיות: השאלה הראשונה היא, האם מדובר בהוראות מזויפות; השאלה השנייה היא (בהנחה שמדובר בהוראות מזויפות), האם החתימות המזויפות דמו דמיון סביר לדוגמאות החתימה, אם לאו. ב. האם מדובר בשיקים מזויפים? ראשית יש להתייחס לטענתו של הבנק, אשר ניתן לראות בה טענה מקדמית, לפיה לא הוכח כי השיקים אשר נטען להיותם חתומים בחתימות מזויפות - 345 במספר - אכן זויפו. לטענת הבנק, התובעת לא הוכיחה זאת, כנדרש, באמצעות מומחה, אלא הסתפקה בתצהיריהם של מורשי החתימה מטעמה, ובהפניות לפסק הדין המרשיע שניתן נגד העובדת ובניה (ת"פ 5387-08 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' חיים), ולפסק דין (מותנה) שניתן נגדם כצדדים שלישיים בהליך זה. לטענת הבנק, פסק הדין הפלילי הרשיע את העובדת בזיוף 308 המחאות בלבד (ולא בזיוף 345 המחאות, כנטען כאן), ובהליך זה, ניתן פסק הדין כלפיה בהעדר הגנה, על כן אין להתייחס אליו כאל ראיה שניתן להסתמך עליה. אין לקבל טענות אלו. אמנם, פסק הדין הפלילי המרשיע את העובדת מבסס מסקנה זו ביחס ל-308 שיקים בלבד; אך הטענה לפיה זויפו חתימות על גבי 345 שיקים נתמכה בתצהיריהם של מורשי החתימה מטעם התובעת, רוני ויוסי אירני. עדים אלו נחקרו על ידי ב"כ הבנק, אולם חקירתם לא הפריכה את טענתם לפיה מדובר בזיוף של 345 שיקים: ב"כ הבנק "בחן" את היכולת של מורשי החתימה לזהות את חתימותיהם או את זיופי אותן חתימות. העובדה, כי מורשי החתימה התקשו, בחקירתם, לזהות אם חתימות מסוימות שלהם הן אותנטיות או מזויפות, אין כדי לגרוע מטענתם לפיה 345 החתימות מושא התביעה, מזויפות. טענה זו לא נסמכה על זיכרונם ביחס לכל שיק ושיק, אלא על בדיקות נוספות שערכו ושנערכו עבורם. יתרה מזאת, הזיהוי על פי מראה חתימה בודדת - אותו נדרשו יוסי ורוני אירני לבצע בעת חקירתם מעל דוכן העדים - אינו האמצעי שהיה על הבנק ובאפשרותו לנקוט כדי לקבוע אם מדובר בזיוף או בחתימה אותנטית, אם לאו. כמו כן, חוות דעת המומחה מטעם הבנק לא עסקה, באופן נפרד וספציפי, בשיקים שלא נכללו בקבוצת השיקים לגביהם הורשעה העובדת. גם אמירותיו הכלליות בעניין זה (כגון: "יתכן שחלק מהחתימות שבמחלוקת אמיתיות" - סעיפים 2 ו-5 לחוות דעתו), אין בהן כדי לסתור את תצהיריהם הברורים של יוסי ורוני אירני ביחס לזיוף חתימותיהם. אשר על כן, נקודת המוצא לדיון היא כי 345 השיקים שנטען להיותם מזויפים - אכן זויפו. בשולי הדברים יש לציין, כי הבנק טען (אם כי בלשון רפה) כי החתימות, אם נעשו בידי העובדת, נחתמו בהרשאת מורשי החתימה, או בידיעתם. טענות אלו, מוטב היה אלמלא נטענו. אין חולק, כי העובדת הודתה בביצוע המעילה באמצעות זיוף החתימות, הדבר נקבע בפסק דין חלוט והצהרותיהם של מורשי החתימה לפיהן לא חתמו על השיקים מושא הדיון ולא ידעו על הוצאתם, לא נסתרו. במצב דברים זה, לא היה מקום להעלות את הטענה כאילו חתימת העובדת על השיקים נעשתה בידיעת או בהרשאת מורשי החתימה. ג. האם החתימות המזויפות דומות דמיון סביר לאלו המופיעות בטופס דוגמאות החתימה? כאמור, נקודת המוצא לדיון בשאלה זו היא כי המעילה התבצעה באמצעות זיוף העובדת את חתימות מורשי החתימה על גבי שיקים אותם כיבד הבנק. עתה יש לדון בשאלה אם החתימות נחזו להיות חתימות מורשי החתימה. רמת הדמיון בין החתימות המזויפות לבין דוגמאות החתימה זכתה להתייחסות הן בעדויות, הן בחוות דעת המומחים שהוגשו על ידי הצדדים. מומחה כתב היד מטעם התובעת, מר אמנון בצלאלי (להלן: "בצלאלי"), ציין בחוות דעתו כי השאלה אותה התבקש לבחון בחוות הדעת הייתה "עד כמה בולט השוני בין חתימות המושך שבשיקים... לבין דוגמאות החתימה..." ולהביע את דעתו באשר לשאלה "באיזו מידה יכול אדם שאיננו מומחה להבחין בשוני בבדיקה שטחית". מסקנתו של בצלאלי הייתה נחרצת - לדבריו (בעמ' 5 לחוות דעתו), החתימות המזויפות שונות עד מאד מדוגמאות החתימה. את חוות דעתו חתם בצלאלי בכותבו כי "במקרה זה, בכל בדיקה מינימלית או שטחית בהשוואה לדף דוגמאות החתימה, היה אפשר לראות שהחתימות שבמחלקות יוצאות דופן ולא מתאימות". בדיון שהתקיים ביום 11.6.2012 נחקר בצלאלי בחקירה נגדית. בחקירתו, נשאל בצלאלי ארוכות על הדמיון או השוני בין חתימות "אמיתיות" מתקופת המעילה (כאלו שלא נטען לגביהן כי זויפו) לבין דוגמאות החתימה שנשמרו בבנק. בצלאלי אישר, כי כלל לא ראה חתימות אלו לפני עריכת חוות הדעת. כשהתבקש להשוותן, באמצעות בדיקה שטחית, אישר בצלאלי כי גם חתימות אמיתיות מתקופת המעילה אינן דומות לדוגמאות החתימה, והסביר זאת בכך שככל הנראה במרוצת השנים, חל שוני באופן החתימה (עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 3-2). בכך אין כדי לגרוע ממסקנתו של בצלאלי, שלא נסתרה בחקירה הנגדית, כי קיים שוני מהותי בין דוגמאות החתימה לבין החתימות המזויפות. מומחה כתב היד מטעם הבנק, מר יונתן נפתלי (להלן: "נפתלי"), התייחס בחוות דעתו למידת השוני בין חתימות אמיתיות שונות של מורשי החתימה. נפתלי קבע, כי טווח הווריאציה הטבעי של שני מורשי החתימה רחב ביותר, מה שמקשה על פקיד בנק סביר לזהות מתי מדובר בחתימה אותנטית ומתי מדובר בחתימה מזויפת. ביחס לשאלה אם השוואה לדוגמת החתימה הייתה מובילה למסקנה כי מדובר בחתימה מזויפת, ציין המומחה כי דווקא בין דוגמת החתימה לבין חלק מהחתימות המזויפות, קיימת זהות בחלק ניכר מתכונות הכתב של יוסי אירני; נפתלי לא התייחס לשאלה זו בקשר לחתימותיו של רוני אירני. בחקירתו של נפתלי נדון נושא ההשוואה לדוגמת החתימה בקצרה, יחסית. המומחה נשאל ביחס לשני מאפיינים של דוגמת החתימה של יוסי אירני: צורת כתיבת האות א' וזוויתיות בכתיבת שם המשפחה (ביחס לקו החתימה). המומחה אישר, כי בדוגמת החתימה כתיבת האות א' נעשתה בדומה לאות K (עמ' 393 לפרוטוקול, ש' 11). עוד אישר המומחה, כי אף אחת מהחתימות שבמחלוקת (החתימות אשר לטענת התובעת הינן מזויפות) אינה דומה, במאפיין זה, לדוגמת החתימה (עמ' 393 לפרוטוקול, ש' 22). באשר לזוויתיות כתיבת שם המשפחה, אישר המומחה כי בדוגמת החתימה שם המשפחה נכתב באלכסון יורד מטה ביחס לקו החתימה (עמ' 393 לפרוטוקול, ש' 18-12). המומחה טען כ גם במאפיין זה קיים דמיון בין דוגמת החתימה לבין החתימות המזויפות, אך טענתו זו לא הייתה משכנעת: המומחה נשאל לגבי חתימה מסוימת (שסומנה במספר 256), אך נפנה להשיב לגבי קיומה של "מגמה" (עמ' 394 לפרוטוקול, ש' 9-5), אח"כ השיב כי חתימה זו אינה דומה לחתימה אחרת (שמספרה 125) (עמ' 394 לפרוטוקול, ש' 14-12) ולבסוף טען כי התשובה חיובית - קיימת זוויתיות יורדת לשמאל, אם כי הודה כי השיפוע הוא "במגמה יותר עדינה" בהשוואה לדוגמת החתימה (עמ' 394 לפרוטוקול, ש' 26-23). בהמשך אישר המומחה כי חלק גדול מהחתימות המזויפות מסתיימות ב-3 או ב-4 קשתות או זוויות (המחברות בין האותיות האחרונות בחתימה), ולעומת זאת אישר כי דוגמת החתימה מסתיימת בזווית אחת (עמ' 395 לפרוטוקול, ש' 11-1). עדות המומחה מטעם הבנק הייתה, בהקשר זה, לא משכנעת. המומחה נמנע מלהתייחס - ולא ניתן להניח שלא במתכוון - לדמיון או לשוני בין דוגמת החתימה של רוני אירני לבין החתימות המזויפות בשמו; באשר ליוסי אירני, טענות המומחה וקביעותיו לא היו משכנעות. המומחה הדגיש, הן בחוות דעתו, הן בחקירתו, כי קיים "טווח ווריאציה רחב" וכי קיים שוני רב בין חתימה אותנטית אחת לאחרת; לעומת זאת, דווקא ביחס לדוגמת החתימה, טען המומחה כי קיים דמיון בינה לבין חתימות מזויפות. טענה זו, נטענה בלשון רפה, תוך התחמקות ממשית מקביעה חלוטה, הן בחוות הדעת (בה נכתב, בעמ' 3 בסעיף 3: "זהות בין החתימה האמורה לבין חלק מחתימות המחלוקת בתכונות כתב כגון..." (ההדגשות שלי - ד.ק.)), הן במהלך החקירות, כמפורט לעיל. גם מר שבתאי, מנהל מחלקת עו"ש בסניף הבנק בו התנהל חשבון התובעת (להלן: "שבתאי"), אישר כי היה שוני בין דוגמת החתימה לבין החתימות השנויות במחלוקת. בחקירתו, בדיון שהתקיים ביום 13.6.2012, אמר שבתאי: "כשאתה כרגע ממוקד בדוגמת החתימה לבין החתימה הזאת שנניח שהיא המזויפת, אני אומר, אתה רואה שוני, אבל... ש. ...האם זה שוני שאתה מצפה מיפה או מרימה לשים לב אליו ולדווח לך עליו? או לצלצל ללקוח בקשר אליו"... ת. אמור להיות, אבל אני אגיד הסתייגות קטנה. ...אני אסביר מה ההסתייגות. יש לי פה דוגמאות של הוראות של האדונים הנכבדים רוני ויוסי הוראות אמיתיות שהם נתנו לבנק... והיא שונה מדוגמת החתימה" (עמ' 340 לפרוטוקול, ש' 14-1). לגבי חתימותיו של רוני אירני, אמר שבתאי - בכמה הזדמנויות - כי הן שונות מדוגמת החתימה. כך עולה מסעיף 27 לתצהירו, וכן מדבריו בחקירתו הנגדית: "הדוגמאות האלה הרבה יותר קרובות וזהות מאשר הדוגמאות של רוני, השונות..." (עמ' 345 לפרוטוקול, ש' 2-1), אך גם לגבי חתימות של יוסי אירני שהוצגו בפניו, אישר שבתאי כי הן שונות מדוגמת החתימה המקורית (עמ' 346 לפרוטוקול, ש' 3, 8, 15) נוכח העובדה כי את ההשוואה בין חתימה על גבי שיק לבין טופס דוגמאות החתימה אמור לערוך פקיד הבנק, ולא מומחה לכתבי יד, ונוכח העובדה כי הדבר אמור להיעשות ללא שימוש באמצעים מיוחדים, יש מקום להוסיף גם התרשמות ישירה של בית המשפט מרמת הדמיון או השוני בין החתימות המזויפות לבין דוגמאות החתימה. ראה לעניין זה ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240; ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד סעד קנג' אבו סלאח, פ"ד נ(1) 499. בעיני, דוגמאות החתימה של מורשי החתימה של התובעת אינן דומות לחתימות המזויפות. דוגמאות החתימה כוללות מאפיינים בולטים, אשר נפקדים מהחתימות המזויפות, עד כדי יצירת שונות בולטת, אשר ניתן להבחין בה בנקל. כך, למשל, בדוגמת חתימתו של יוסי אירני ניתן לזהות בקלות את השם "יוסי", ואילו בחתימות המזויפות חובר השם הפרטי לשם המשפחה באופן שונה, שאינו מאפשר להבחין באותיות השם; דוגמת החתימה מאופיינת בחיבורים זוויתיים, אשר בחתימות מזויפות הוחלפו, לפחות חלקם, בקשתות מעוגלות; בדוגמת החתימה ניכרת הטייה משמעותית שם המשפחה באלכסון מטה ביחס לקו החתימה, אך זו אינה חוזרת על עצמה בחתימות המזויפות. גם בחתימתו של רוני אירני, התבוננות קצרה מלמדת כי החתימות המזויפות שונות בתכלית מחתימתו על גבי טופס דוגמאות החתימה. כך, למשל, הסימון הדומה לאות V, הניכר מאד בדוגמא, נעדר לחלוטין מן החתימות המזויפות. מסקנתי היא כי החתימות המזויפות, אשר רוכזו במוצגים שסומנו ת/9, ת/10, אינן דומות לחתימות המופיעות על גבי טופס דוגמאות החתימה, אינן נחזות להיות חתימותיהם של מורשי החתימה, והבנק לא היה אמור לכבדן - ודאי שלא לפני בדיקה ווידוא עם מורשי החתימה או עם נציגים רלוונטיים אחרים של התובעת. יודגש, כי מסקנה זו אינה מבוססת על בדיקה מעמיקה של החתימות, אלא על התרשמות ועל התבוננות כללית בהן. התרשמות והתבוננות אלו, דומות בעיני לבדיקה שפקיד בנק סביר אמור ויכול היה לערוך, כמפורט בפרק הבא להלן. ד. סיכום ביניים לכאורה, ניתן היה להכריע בתיק על יסוד המסקנות אליהן הגעתי לעיל: ההסכם בין הצדדים קובע מנגנון לחלוקת אחריות למקרי זיוף בהתאם לתוצאת הזיוף (מידת הדמיון ביחס לדוגמאות החתימה); הבנק כיבד 345 שיקים שנחתמו בחתימות מזויפות; החתימות המזויפות לא דמו דמיון סביר לדוגמאות החתימה שנמסרו לבנק; לפיכך על הבנק לשאת באחריות לכיבוד השיקים, בכפוף לשאלת מידת תרומתה של התובעת להיתכנות המעילה. עם זאת, הצדדים מיקדו את החזית בשאלת התנהלותו של כל אחד מהם, והמידה בה התנהלות זו עולה כדי התרשלות אשר אפשרה את ביצוע המעילה, או כדי הפרת החוזה ביניהם. במסגרת חזית זו, טען הבנק גם בדבר מצג (הבנק טען כי החברה אישרה חתימות שונות מדוגמת החתימה, ולכן שללה את הרלוונטיות של דוגמת החתימה כמקור להשוואה), מניעות, השתק, אשם תורם; החברה מצדה טענה כי הבנק הפר הן את חובת הזהירות כלפיה, הן חובות חוזיות כלפיה, וכי החובות החוזיות שמייחס לה הבנק נעוצות בתניות מקפחות בחוזה אחיד. יש לדון עתה בשאלות אלו. ה. המסגרת הנורמטיבית - החובות החלות על הבנק ועל לקוחו על מנת לבחון את טענות התובעת לפיהן הבנק התרשל בבדיקת השיקים בטרם כיבדם, כמו גם את טענותיה לפיהן הפר כלפיה חובות חוזיות החלות עליו, יש לבחון תחילה מהן החובות החלות עליו בהקשר של נסיבות התביעה, כמו גם את השאלה אם ואילו חובות חלות על החברה, כלקוח, ואם אלו קוימו או הופרו על ידיה. ביסוד הדיון יש להתייחס למהות השיק ולמהות זיופו. על פי הוראת סעיף 73 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות") "שיק הוא שטר חליפין משוך על בנקאי ובר פירעון עם דרישה;...". כהוראת סעיף 22(א) לפקודת השטרות חתימה על שיק היא תנאי להטלת חבות שטרית: "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה". כאשר החתימה על גבי השיק מזויפת, כוחה אינו יפה לחיובו של מי שחתימתו זויפה. סעיף 23(א) לפקודת השטרות קובע: "חתימה על שטר שהיא מזויפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו". חיוב חשבונו של לקוח על יסוד שיק שזויף מקים ללקוח טענה בעילה שטרית. לכן, עמדת המוצא היא שהבנק, אשר חייב את חשבון לקוחו על אף היעדר הוראה של הלקוח לעשות כן, אמור לשאת בנזק שנגרם ללקוח (כאמור, בגין העילה השטרית). עם זאת, היעדר קיומה של הצדקה שטרית לחיוב אינו חזות הכל. הקשר בין תאגיד בנקאי לבין לקוחו עשוי להצמיח עילות נוספות, אשר בגינן אפשר ונטל החיוב בשיק שזויף יוטל על צד זה או אחר. העילה הראשונה הנובעת מהקשר בין הבנק והלקוח היא העילה החוזית. מערכת היחסים החוזית בין הבנק לבין לקוחו היא העומדת ביסודה של החובה המוטלת על הבנק לכבד שיק ולשלם, לפי האמור בו, סכום כסף לצד שלישי, תוך חיוב חשבונו של הלקוח - כחלק מחובתו לקיים את הוראותיו של הלקוח. אם זויף השיק, אין הבנק רשאי לחייב את חשבון הלקוח בגין פירעונו, שכן מלכתחילה לא הייתה זו הוראה של הלקוח. בה בעת, מערכת היחסים החוזית מטילה חובות גם על הלקוח, ביניהן החובה לנקוט אמצעי זהירות מתאימים והחובה לבחון את החיובים השונים של חשבונו ולהתריע, כאשר חיוב כלשהו נראה כבלתי תואם את הוראותיו (לרנר, 478). בקרה כזו עשויה להביא לאיתור זיוף שיק. הפרת החובה עלולה להוביל להטלת האחריות לתוצאות הזיוף על הלקוח. העילה השנייה הנובעת מהקשר בין הבנק והלקוח היא עילה נזיקית. הלכה מושרשת היא, כי הבנק חב חובת זהירות כלפי לקוחו (ראו, למשל, דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן, יורשו של המנוח ד"ר א' כחולי ואח' פ"ד מז(5) 31 (להלן: "דנ"א דיסקונט") וכן ג' נרקיס, מ' מור, חובות החלות על הבנקים (2002) כרך א', 277 (להלן: "חובות החלות על הבנקים")). כנגזרת מחובת הזהירות החלה עליו, מחויב הבנק לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים על מנת למנוע גרימת נזק ללקוחו. על הבנק לנהוג כפי שהיה נוהג "בנק סביר" בהתאם לנסיבות, כאשר רמת הזהירות הנדרשת משתנה מעניין לעניין (דנ"א דיסקונט, בעמ' 85). ככלל, מוטלת על בנקים חובת זהירות ברמה גבוהה, בהיותם "ממלאים תפקיד מרכזי בחיי הכלכלה... מתאפיינים בכשירות מקצועית, בנגישות למידע ובאמצעים טכניים העומדים לרשותם... "מעמם זה של הבנקים מבחינה מקצועית וציבורית יש בו כדי להקרין על היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהם..." (ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלנגר ז"ל פ"ד נט(2) 349 (להלן: "עניין אופלנגר"), 369). לצד חובת הזהירות ורשלנותו האפשרית של הבנק, וכמו בהקשרה של העילה החוזית, גם העילה הנזיקית עשויה להטיל את האחריות לזיוף שיקים על הלקוח. הלקוח חב גם הוא בחובת זהירות כלפי הבנק; על כן, גם הלקוח עשוי לשאת בתוצאותיו של זיוף שיק, אם התרשל וברשלנותו גרם לבנק לנזק (לרנר, 476). הטלת האחריות על הלקוח יכול שתקום גם מכוח אשם תורם (דנ"א דיסקונט, בעמ' 64). לכל הפחות, עשויה החובה המוטלת על הלקוח להניב מניעות והשתק, בגינם לא יוכל הלקוח לתבוע את הבנק בגין כיבוד שיק שזויף כמשוך מחשבונו (ראו, למשל, ע"א 550/66 א' שטאובר בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ פ"ד כב(1) 240, ע"א 618/75 עזבון המנוחה טננבאום נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד לא(3) 141; כן ראו לרנר, 475-474). עם זאת ראוי לציין כבר עתה, כי מגמת הפסיקה העכשווית נוטה להרחיב את האחריות המוטלת על בנקים (ראו: תא (ת"א) 2771/00 אקיטה סנטר 1999 בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "פרשת אקיטה"), בפסקה 21 לפסק הדין; א' פורת, אחריותם של בנקים בגין רשלנות - התפתחויות אחרונות, ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג, 324 (להלן: "פורת, אחריותם של בנקים"), בעמ' 334) ולהסתייג מהכרה במניעות ובהשתק (ראו, למשל, פרשת אקיטה, בסעיפים 25-22 לפסק הדין). יש לבחון כעת את התנהלות הצדדים בהקשרן של העילות השונות - העילה החוזית והעילה הנזיקית. תחילה, תיבחן התנהלות הבנק ביחס לכל אחת מהעילות; בהמשך תיבחן התנהלותה של התובעת, וכן טענת הבנק לפיה בשל התנהלותה זו, מנועה התובעת מהגשת התביעה. ו. העילה הנזיקית על תובע הטוען להתקיימותה של עוולת רשלנות כלפיו, להראות כי הנתבע חב בחובת זהירות כלפיו, כי חובה זו הופרה, כי נגרם לו נזק וכי הנזק נגרם כתוצאה מהפרת חובת הזהירות. כאמור לעיל, אין צורך להרחיב בשאלת קיומה של חובת הזהירות המוטלת על הבנק. הלכה מושרשת היא, כי הבנק חב בחובת זהירות כלפי לקוחו, בין היתר בטיפולו בשיקים (ראו, למשל, דנ"א דיסקונט; עא 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' מוסטפא בן אחמד עוואד, פ"ד מד(1) 422 (להלן: "עניין קופת אשראי"); פורת, אחריותם של בנקים בעמ' 325-324; ברק, זיוף במשיכת שיק, 148). בנסיבות המקרה שלפניי, גם התקיימות יסוד הנזק אינה מצריכה דיון מעמיק. חלקו הארי של הנזק הנטען - התשלום לרשויות המס בעקבות תשלומי החסר עליהם הושתתה המעילה - אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. בהמשך, תידרש הכרעה באשר למקצת הנזק הנטען - הנזק הנובע מהפעולות שננקטו על ידי התובעת לצורך חקירות ומימוש נכסי העובדת לאחר גילוי המעילה, והנזק הנטען למוניטין. יש, אם כן, לדון בשני רכיבים של העילה הנזיקית: האם הבנק הפר את חובת הזהירות החלה עליו והתרשל בבדיקת השיקים, ואם כן - האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לחברה. - האם הבנק התרשל בבדיקת השיקים? כמפורט בהרחבה לעיל, מהראיות שבפני, לרבות עדויותיהם של מומחי כתב היד ושל מר שבתאי, עולה כי החתימות על גבי השיקים אינן דומות לדוגמאות החתימה שנמסרו לבנק עם פתיחת חשבון החברה. יש לבחון, אם כן, אם התנהלות הבנק ביחס לבדיקת החתימות על גבי השיקים שהגיעו אליו לצורך פירעונם, הייתה התנהלות סבירה, או שמא לקתה ברשלנות. הפסיקה קבעה בעבר, במספר מקרים, כי בדיקת התאימה בין חתימות על שיקים לבין דוגמאות חתימה השמורות בבנק, מהווה ציפייה לגיטימית של הלקוח: "מטרת ביצוע בדיקה השוואתית בין החתימות המופיעות על גבי שיקים לבין דוגמת החתימה שנמסרה לבנק היא ברורה ואין צורך להכביר מילים אודות חשיבותה. אין חולק כי מדובר בשירות שהבנק אמור לספק ללקוחותיו, שירות שהלקוחות מצפים לקבלו ומסתמכים על קיומו. דוגמת החתימה לא נמסרת לבנק ללא תכלית כי אם לצורך עשיית שימוש בה ולשם השוואתה אל מול חתימות אחרות המתיימרות להיות חתימת הלקוח" (תא (מרכז) 10629-02-10 זנוה (1984) בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ מיום 29.11.2012, בפסקה 23 לפסק הדין). בפסק הדין ע"א (נצ) 1166/06 ברגר שולמית נ' בנק הפועלים בע"מ - סניף יוקנעם (מיום 25.1.2007, ) נכתב: "דוגמאות חתימה אלה לא נמסרו לבנק רק לתפארת המליצה, אלא למען יבחנן הבנק, כל אימת שנמסר לו שיק לפירעון" (פסקה 18 לפסק הדין) וכן "דוגמאות החתימה נמסרות לבנק תוך שהלקוח סומך על הבנק כי יבחן את החתימות" (שם, פסקה 24 לפסק הדין). היקף עבודת הבדיקה וכוח האדם שהוקצה לשם ביצועה מר שבתאי תיאר בתצהירו ובחקירתו את נושא בדיקת החתימות על גבי שיקים. הוא תיאר את עבודתן של שתי פקידות מחלקת עובר ושב בסניף הבנק, הבודקות את השיקים: לדבריו, בשנת 2004 השיקים היו מגיעים פיזית לסניף, בארגזים, מהמסלקה; הפקידות היו מחלקות ביניהן את השיקים לבדיקה - סדר גודל של כ-1100-1000 שיקים ביום, ובודקות אותם. זו עבודתן העיקרית, אם כי בנוסף לבדיקת שיקים, נהגו הפקידות לסייע בעבודות נוספות שנדרשו לעשות במסגרת המחלקה (עמ' 296 לפרוטוקול). יצוין, כי פקידות אלו לא נהגו לקבל קהל בעניינים השוטפים, אלא רק בנושאים מצומצמים. שבתאי הבהיר, כי בדיקת השיקים כוללת הן את בדיקת החתימות, הן בדיקות נוספות (הסבים, מועדי פירעון, התאמה בין סכום השיק במילים לסכום הכתוב בספרות, ועוד). בעריכת הבדיקות הנוספות השתתפו פקידות נוספות, מעבר לשתיים העוסקות בעיקר בבדיקת שיקים. שבתאי אישר את התחשיב שהציג לו ב"כ התובעת, לפיו בהערכה גסה ניתן לומר כי פקידות אלו השקיעו כשלושים שניות בבדיקת כל שיק, על רכיביה השונים של בדיקה זו (עמ' 304-303 לפרוטוקול). מר שבתאי אישר את הברור מאליו, באומרו כי אילו היו ארבעה עובדים ממלאים את התפקיד שמילאו שתי הפקידות הנזכרות לעיל, העבודה הייתה נעשית באופן יסודי יותר, וכי מספר העובדים שיועד לעבודה זו הוכתב על ידי הממונים עליו, בין היתר משיקולי עלות העסקתם של עובדים נוספים (עמ' 310 לפרוטוקול), ומשיקולי עלות-תועלת. דבריו של מר שבתאי, בהקשר זה, מעידים על התאמת מספר העובדים ל"ניהול סיכונים" שערך הבנק: "אם אתה בא ואומר: על פני שנים זה כמות סבירה לבדיקה לאורך שנים כי לא קרה כלום ובאמת לא היו איזה אסונות, אז אתה אומר - וואלה זה סביר. ש. מה זה אסון? ת. אסון במרכאות. ש. כן, מה זה - אסון? ת. מקרה אל-שרד". בהקשר אחר (ביחס לרציונל שביסוד קביעת נהלי הבנק, אשר יידונו להלן) אמר שבתאי דברים דומים: "כל בנק בא ואומר: תשמע, איפה הריזיקה היותר גדולה? אני לוקח ריזיקה על עצמי עד 2,250, הרי זה יומיום, זה אלפי צ'קים בשנה וזה מאות אלפים. אני לא בודק את כל הדברים, לוקח ריזיקה שאני אפול בחלק מהצ'קים ובטענות של זיוף וכו', עושה חשבון פשוט, כמה זמן לוקח לי, כמה כוח אדם אני צריך כל השנה לאנשים, להחזיק ולבדוק על 2,250, מה הנזק שיכול להיגרם לי במהלך שנה, עושה את החשבון הפשוט. מוכן לספוג נזק, חוסך בכוח אדם - שווה לי" (עמ' 318 ש' 27-22 - עמ' 319 לפרוטוקול ש' 3-1). עוד נאמר: "הלקוח יבוא יתלונן, נשלם לו את הכסף. אבל חסכתי כוח אדם שצריך לבדוק את זה כל יום" (עמ' 320, ש' 9-8). המשמעות העולה מדברי שבתאי היא כי הבנק פעל בהתאם להערכת סיכון: הערכה זו שיקללה את עלות העסקת כוח אדם בבדיקת שיקים, למול התועלת הצפויה מהעסקתם, כלומר, מניעת התרחשות של זיוף בהיקפים משמעותיים, כפי שאירע במקרה שלפניי. אופן ביצוע בדיקת השיקים לצד הקביעה בדבר התאמת כוח האדם להערכת הסיכון שביצע הבנק, יש להידרש גם - ובעיקר - לאופן ביצוע הבדיקה על ידי עובדות הבנק, כפי שהצטייר בעדותו של שבתאי. שבתאי תיאר כי בתקופה הרלוונטית, השיקים היו מגיעים מהמסלקה כשהם מסודרים לפי חשבונות, תוך הפרדה בין שיקים שסכומם עד 2,250 ₪, ושיקים שסכומם עולה על סכום זה. השיקים נבדקו על ידי הפקידה למול כרטיסיה עליה הודבקה דוגמת החתימה. כרטסות דוגמאות החתימה היו מסודרות במגירות, נשלפות בהתאם לחשבון הנבדק, ומשמשות להשוואה למול השיקים הנבדקים. כך - לכאורה. בהמשך, תיאר מר שבתאי סטייה מהוראות תפעוליות אלו: "הפעולה הזו, אם היא תחזור על עצמה הרבה פעמים, היא מסובכת, מורכבת ואורכת זמן. אבל זה לא כך ואני אסביר למה. עם הזמן, מרבית הלקוחות שלנו הם לקוחות גדולים... כותבים ביום המון צ'קים, כל יום המון צ'קים. אתה עם הזמן כבר לא מסתכל על דוגמת החתימה" (עמ' 325 לפרוטוקול, ש' 13-9) (ההדגשה שלי - ד.ק.). בתיאור זה טמון, למעשה, זרע הפורענות: דוגמת החתימה לא המשיכה לשמש, לאורך זמן, את הפקידות שעסקו בבדיקת החתימות על גבי השיקים. הן הסתמכו על זיכרונן והיכרותן עם החתימות. שבתאי התייחס למיומנותן של הפקידות האמורות בזיהוי חתימותיהם של מורשי החתימה: "באמצע הלילה תעיר אותן, הן יידעו לזהות את החתימה ויגידו לך גם למי זה שיך ולאיזה חשבון. אז ברור שהיא לא ניגשת בכל מצב לכרטסת. מתי אתה ניגש בעצם? או שזה לקוח חדש, או אחד שפורע צ'ק פעם בחצי שנה והיא לא זוכרת. אבל אם אנחנו מדברים לקוחות שכל יום כותבים צ'קים וזה כל יום נבדק ואנחנו מדברים על פקידות של 20 שנה ומעלה שעושות את העבודה הזאת, הן כבר מכירות בע"פ את השרבוט ואת החתימה של כל לקוח... אחרי כמה זמן? לא מתקבלת החלטה רשמית, זה פשוט בהכרה, היא יודעת ומזהה את החתימה שלו, זהו" (עמ' 326 לפרוטוקול, ש' 20-6). מר שבתאי הצהיר, כי ההתנהלות האמורה אושרה על ידיו, כממונה על הפקידות האמורות (עמ' 328 לפרוטוקול). רבה ככל שתהיה פעילות השיקים בחשבונותיהם של הלקוחות, ורבת שנים ככל שתהיה היכרות פקיד בנק ספציפי עם חתימותיהם של מורשי חתימה ספציפיים, ההסתמכות על זיכרונן של פקידות הבנק אינה יכולה להיחשב "התנהלות סבירה". אין לצפות כי ממצאים שעשויים לעלות בהשוואה פשוטה בין דוגמת חתימה לבין חתימה בפועל, יתגלו גם באמצעות השוואה בין החתימה לבין זיכרון לגבי אותה דוגמא; לפיכך, הסתמכות על הזיכרון כמוה כוויתור, מראש ומכללא, על היכולת לאתר ולו חלק מההבדלים בין החתימה על גבי השיק לבין חתימתו של מורשה החתימה. בהקשר זה יש להדגיש כי אמנם, השוואה בין דוגמת החתימה לבין חתימה על גבי שיק, אינה אמורה לחשוף ממצאים שבמומחיות, כמו "מיקום פריקת הדיו בחתימה" וכיוצא באלה הבדלים שצוינו בחוות דעתם ובעדויותיהם של המומחים מטעם הצדדים. עם זאת, כפי שכבר קבעתי לעיל, ההבדלים בין טופס דוגמאות החתימה לבין רבות מהחתימות מושא המחלוקת, הם משמעותיים וניכרים גם בבדיקה בעין בלתי מזוינת; השוואה פשוטה למול דוגמת חתימה - כפי שנעשתה במהלך הדיון וכפי שנדונה לעיל - צפויה הייתה לעורר תהיות ולהוביל לווידוא עם מורשי החתימה או נציגי החברה, ביחס לחתימות על שיקים רבים מבין השיקים מושא המחלוקת. חוסר הסבירות בהסתמכות על זיכרונן של הפקידות מתחזק גם נוכח אישורו של מר שבתאי, כי הפקידות האמורות בדקו את חתימותיהם של מורשי חתימה רבים. אמנם, שבתאי טען כי אינו יכול להעריך לגבי כמה מורשי חתימה מסתמכות הפקידות על זיכרונן, אך תשובותיו ביחס לכמות החשבונות בבנק, כמות מורשי החתימה, וכמות הלקוחות העושים שימוש אינטנסיבי בשיקים, היו מתחמקות (עמ' 348 לפרוטוקול, ש' 20-1). חיזוק נוסף לכך שהתנהלות הבנק בהקשר זה הייתה בלתי סבירה, נובע מדבריו של מר שבתאי, לפיהם אם נוסף מורשה חתימה חדש, הפקידות העוסקות בבדיקת החתימות עתידות להתרגל לחתימתו "תוך כמה ימים" (עמ' 330 לפרוטוקול, ש' 16-12). אמירה זו שמטה אף את הבסיס לטענה לפיה ההסתמכות על זיכרונן של הפקידות נעשתה על רקע ניסיון של שנים ארוכות בזיהוי חתימותיהם של מורשי חתימה ספציפיים (עמ' 333 לפרוטוקול, ש' 9), ועל היכרות ארוכת-שנים עם החתימות עצמן. קו טיעון נוסף של הבנק הוא שממילא, לא ניתן היה להיעזר בדוגמת החתימה לשם זיהוי חתימותיהם של מורשי החתימה בחברה, כיוון שחתימותיהם השתנו מאד מאז נערך טופס דוגמאות החתימה. עדותו של מר שבתאי ביחס לשינויים בחתימה הייתה מרובת סתירות: תחילה, וכפי שנסקר עד כה, טען שבתאי כי הפקידות מכירות את החתימה מזה שנים. בהמשך, טען מר שבתאי כי החתימה משתנית, אך ההיכרות עמה רצופה, ולכן פקיד הבנק הבוחן את החתימות מתרגל גם לשינוי: "יש לי פה דוגמאות של הוראות של האדונים הנכבדים רוני ויוסי, הוראות אמיתיות שהן (כך במקור, ד.ק.) נתנו לבנק לביצוע כל מיני הוראות, ניצולי צ'קים וכו', והיא שונה מדוגמת החתימה. מה שקורה, אתה מתחיל להתרגל כרגע לחתימה ואתה מקבל אישור מאל-שרד שזו אכן החתימה שלו. ועם חלוף הזמן היא השתנתה. אתה מסתכל והיא כבר לא" (עמ' 340 לפרוטוקול). לשאלה נוספת באותו עניין השיב שבתאי: "אתה עם הזמן מתרגל כאשר אתה כמו שאמרתי כבר... אתה מקבל הוראות מהלקוח עם דומת החתימה שונה ואתה מתרגל אליה כעכשווית". ביחס לחתימות מורשי אל-שרד טען שבתאי, כי השוני שנוצר בהן לעומת מועד מסירת טופס דוגמאות החתימה לא היה מהותי (עמ' 333 לפרוטוקול, ש' 27-24), אך במקום אחר, דווקא הצביע על קיומו של הבדל (עמ' 340, ש' 14-11). כשנשאל שבתאי לגבי התייחסות הבנק לשינויים בחתימות, ולקושי - בשל שינויים - להסתמך על דוגמאות החתימה הקיימות, השיב, במספר הזדמנויות, כי כשיש שינוי בחתימות לקוח ראוי לפנות אליו ולבקש ממנו למסור חתימה מעודכנת (עמ' 333 לפרוטוקול, ש' 13-11; עמ' 334 לפרוטוקול, ש' 16-12; עמ' 335 לפרוטוקול, ש' 17-12; עמ' 340, ש' 19-17; עמ' 341, ש' 12; עם זאת, טען שבתאי כי על אף המודעות לשינויים החלים בחתימות, קיים קושי מעשי לפנות אל הלקוח בכל פעם שמגיעה לידי הבנק חתימה השונה מזו שבידיו: "אמת שלמעשה אולי טוב היה לגזור את הדוגמא הזאת... שהשתנתה ולהדביק אותה לדוגמת החתימה כדי לדעת שזוהי... החתימה העכשווית. עכשיו כשאתה יושב ממוקד עם מזגן, ואתה מסתכל על דוגמת החתימה מול זה, וזה המרכז, אז אתה יכול להגיד - תשמע, וואלה זה, אבל כשאתה יושב עם אלפי צ'קים עם שוני של מאות לקוחות שמשנים בחלוף השנים, אין מה לעשות... זו בעיה" (עמ' 340 לפרוטוקול, ש' 26-17). בדבריו אלה, אישר למעשה שבתאי כי קיימת בעיה בכך שדוגמאות החתימה אינן מעודכנות, אך טען כי אין זה מעשי להתקשר "כל יום, לכל לקוח" בכדי לוודא את אמינותם של שיקים, בשל אי-התאמת החתימה המופיעה עליהם לטופס דוגמאות החתימה המצוי בידי הבנק (עמ' 341 לפרוטוקול, ש' 3-1). כשנשאל, האם כאשר החתימות שונות אלו מאלו, יש לפנות ללקוחות ולבקש לשנות את ומאות החתימה, השיב שבתאי: "לבקש מהלקוחות - זה לא קל לגמרי, במיוחד לא בלקוחות שלנו" (עמ' 350 לפרוטוקול, ש' 7). כשנשאל אם מורשי החתימה של אל-שרד התבקשו להמציא דוגמאות חתימה חדשות, השיב במקום אחד בשלילה (עמ' 333 לפרוטוקול, ש' 22), ובמקום אחר טען כי אינו יודע על כך אך קיימת אפשרות כזו (עמ' 336 לפרוטוקול, ש' 15-12) לסיכומו של נושא השינוי בחתימות והתייחסות הבנק אליו, אציין כי עדותו של שבתאי הייתה מלאת סתירות: מחד גיסא נטען שההסתמכות על זיכרונן של הפקידות מבוססת על ניסיון והיכרות של שנים עם חתימות מורשי החתימה, מאידך גיסא טען כי הן עתידות להתרגל לחתימה חדשה תוך ימים; מחד גיסא טען כי אם חלים שינויים בחתימות, ראוי לבקש דוגמאות מעודכנות, מאידך גיסא טען שזה לא פרקטי לבקש דוגמאות מעודכנות או להתקשר לוודא את אמינות השיק בכל פעם שמבחינים בהבדל; מחד גיסא טען שחתימות מורשי החתימה של אל-שרד השתנו, מאידך גיסא טען שלא השתנו מספיק כדי לבקש מהם דוגמאות חתימה חדשות; ואף ביחס לשאלה אם התבקשו דוגמאות כאלו, השיב תשובות שונות. מדבריו הישירים והאותנטיים של שבתאי, עולה תמונה של התנהלות בלתי סבירה של הבנק. נראה כי כעניין שבשגרה, נמנע הבנק מהשוואת שיקים למול טופס דוגמאות החתימה, ובחר להסתפק בהסתמכות על זיכרונן של הפקידות בסניף. התנהלות זו נופלת מרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבנק סביר. דבריו של מר שבתאי בדבר הקושי המעשי הכרוך בהשוואה כאמור, כמו גם דבריו לפיהם קיים קושי לדרוש דוגמאות חתימה עדכניות או לוודא טלפונית את תקינותם ומהימנותם של שיקים, אינם פוטרים את הבנק מאחריות; כך גם - ואף ביתר שאת - דבריו ביחס להתאמה בין אמצעי הזהירות הננקטים, לבין רמת הסיכון המוערכת על ידי הבנק. טופס דוגמאות החתימה לא הופקד בידי הבנק לשם שמירתו בלבד; טופס דוגמאות החתימה אמור להוות כלי עבודה יומיומי לצורך וידוא אמיתות חתימותיהם של מורשי חתימה על גבי שיקים (ראו: עניין זנוה, בפסקה 32). נהלי הבנק אינדיקציה נוספת לכך שהתנהלות הבנק בבדיקת שיקים נפלה מרמת הזהירות והמיומנות הנדרשות מבנק סביר, ניתן למצוא בנהלים הפנימיים של הבנק. נהלים אלו משקפים את אמת מידה הראויה והרצויה, בעיני הבנק, בנוגע להתנהלותו בעניינים שונים (לסקירה ראו: חובות החלות על הבנקים, 136-135). אמנם, יתכן שהבנק קבע לעצמו נהלים מחמירים יותר או מקלים יותר מאלו שהיה קובע בנק סביר, אך בהיעדר ראיות שיתמכו בכך (ומקל וחומר, שעה שאף לא נשמעה טענה כזו), ניתן להתייחס לנהליו הפנימיים של הבנק כאינדיקציה לרמת הזהירות הראויה, לא רק בעיניו, אלא בכלל. בהקשר זה יש לעמוד על כך ששבתאי הצהיר כי הנחייתו לכפופים לו הינה לבדוק כל שיק בקפדנות ובהתאם לנהלי הבנק; שבתאי אף הצהיר, בפשטות ובבהירות, כי בהתאם לנהלי הבנק, בדיקת שיק (שסכומו עולה על 2,250 ש"ח) כוללת גם בדיקת חתימות, וזאת באמצעות השוואה לטופס דוגמאות החתימה השמור בבנק (סעיפים 20-19 לתצהיר שבתאי). מר שבתאי אישר כי בתקופת המעילה עמד בתוקפו נוהל שמספרו 03-01-02 , הנושא את הכותרת "נוהל בדיקת שיקים מסלקה נכנסת והחזרות" (הוגש וסומן ת/3). מטרתו, כאמור בסעיף 1.2 לנוהל, הייתה "לקבוע כללים לבדיקת שיקים מסלקה נכנסת ואת הדרכים והמועדים להחזרת שיקים שהבנק אינו נכון לכבדם". מר שבתאי אישר, כי סעיף 5.2 לנוהל קובע כי שיקים שסכומם עולה על 2,250 ש"ח אמורים היו להיבדק בדיקה טכנית, הכוללת שישה רכיבים - ובהם גם בדיקה של התאמת החתימה על השיק לדוגמת החתימה שברשות הבנק, על פי סעיף 5.2.4 לנוהל האמור (עמ' 307 לפרוטוקול, ש' 17-7). יצוין, כי בנוהל נקבע כי שיקים שסכומם נמוך מ-2,250 ש"ח, ייבדקו באופן מדגמי בלבד - רק 10% מתוך שיקים אלו אמורים היו להיבדק. אולם, הרלוונטיות של הוראה זו לעניין הנדון לפניי נמוכה, כיוון שרק שני שיקים מבין השיקים המזויפים היו בסכום הנופל מ-2,250 ש"ח. עם זאת ראוי לציין, כי מדבריו של מר שבתאי עולה, מחד גיסא, שנבדק שיעור גדול בהרבה של שיקים בסכומים נמוכים, ומאידך גיסא, שבדיקות אלו לא תועדו, כנדרש על פי נוהל. מדברי שבתאי ביחס לאופן בדיקת השיקים, כאמור לעיל, עולה כי הבנק לא קיים את הנוהל הפנימי שלו בדבר בדיקת שיקים. ההסברים שניתנו - ההסבר לפיו החתימות השתנו מאז מסירת דוגמת החתימה, ההסבר לפיו הפקידות זוכרות את החתימות האמיתיות ומשוות את השיקים לחתימות הזכורות להן היטב וההסבר בדבר הקושי לבקש דוגמאות חתימה עדכניות או לערוך וידוא טלפוני ביחס לאמינות השיקים - אינם משנים כהוא זה את העובדה הפשוטה, שהבנק לא קיים את נהליו-שלו. נהלים נוספים של הבנק מבטאים מודעות לסכנה של זיוף שיקים. כך, למשל, נכתב בנוהל שמספרו 03-01-03 (הוגש וסומן ת/5), תחת הכותרת "רקע ומטרה": "בדיקה זו נועדה למנוע מהבנק סיכונים והטלת אחריות לרשלנות במקרה של נזק. הבדיקה נדרשת על פי תקנות המסלקה והוראות בנק ישראל ונקבעו לגביה החלטות על ידי בתי המשפט, הקובעות את הדרכים בהם ינהגו הבנקים בשיקים ואת האחריות לרשלנות במקרה של גניבה, זיוף או מחלוקת". בסיכומיו טען הבנק, כי ניסיונה של אל-שרד להיתלות בנוהלי הבנק הינו חסר תום לב ובלתי רלוונטי. טיעון תמוה זה נומק בכך שמורשי החתימה של אל-שרד, אליהם דומה שהבנק הפנה אצבע מאשימה - שינו את חתימתם לאורך זמן, אישרו את צורת החתימה המעודכנת, ולכן אינם יכולים לטעון כי היה על הבנק להשוות את חתימותיהם לחתימה ארכאית השמורה בידיו. לטענת הבנק, ציפייה כזו אינה מעשית, אינה הגיונית, ו"טובלת בחוסר תום לב משווע" (סעיף 249 לסיכומים מטעם הבנק). אין כל מקום לטענה זו. הבנק קבע נוהל לפיו יש לבדוק חתימות על גבי שיקים אל מול טופס דוגמאות חתימה. אין זה סביר לצפות מלקוח לשים לב לכך שלאחר זמן חתימתו השתנתה, ואינה דומה עוד לדוגמת החתימה השמורה בבנק. הלקוח אינו זה שאמור לשמור את דוגמת חתימתו, ואינו זה שאמור להשוות אליה חתימות מאוחרות; למעשה, אם הבנק לא יתריע על ההבדל בפניו, אין לצפות או לשער כי הלקוח יהיה בכלל מודע לשינוי שעברה חתימתו. באם חתימות נוטות להשתנות, היה על הבנק להפעיל מנגנוני בקרה אחרים או נוספים (כמו, למשל, לאסוף מלקוחותיו הנוטים לשנות את חתימותיהם, חתימות עדכניות מדי כמה חודשים). אין זה סביר שהבנק ייצור מנגנוני בקרה המסתמכים על השוואה לטופס דוגמאות חתימה, ובאותה נשימה, יכפור באמינותו של אמצעי בקרה זה, ולא יחליפו או יוסיף עליו אמצעי בקרה אחרים. בעשותו כן, נוטל הבנק על עצמו את האחריות לתוצאות הסטייה מנהליו (ראו: עניין זנוה, בפסקאות 26-23 לפסק הדין). ראוי לציין עוד כי נכון להיום, השיקים אינם מועברים פיזית לבדיקת הבנק, אלא מגיעים אליו כקובץ מחשב סרוק; על גבי המסך עליו מופיע השיק (או מספר שיקים), מתנוססת גם דוגמת החתימה השמורה בבנק (ראו: עמ' 322 לפרוטוקול, ש' 27-18; וכן ת/6). בהקשר זה, אין לקבל את טענותיה - גם אם היו מרומזות - של התובעת. אין לזקוף לחובתו של הבנק הקפדה על נהלים, בפרט כאשר מדובר בנהלים שהשתנו לאחר המעילה, וככל הנראה ללא קשר אליה, אלא בעקבות רכישת הבנק על ידי הבנק הבינלאומי (עמ' 321 לפרוטוקול, ש' 23; עמ' 322 לפרוטוקול, ש' 17). עם זאת, ההלימה בין נוהל ההשוואה הקיים היום, לבין הנוהל שהיה קיים - אך לא קוים - בתקופת המעילה, שומטת את הבסיס מתחת לטענת הבנק, לפיה השוואה לדוגמת חתימה איננה מעשית ואיננה מועילה, נוכח שינויים החלים בחתימות לאחר זמן. היא גם מחדדת את המסקנה לפיה הבנק לא נהג כפי שבנק סביר היה נוהג, כשהחליט לסטות מהקבוע בנוהל, ולהסתפק בהסתמכות על זיכרונן הצילומי של פקידות הבנק. מהאמור לעיל מתגבשת המסקנה לפיה הבנק התרשל בהתנהלותו בבדיקת שיקים. הוא לא נהג כפי שקבע בעצמו שעליו לנהוג (בין היתר, בכך שהפר את נהליו הפנימיים), ולא נהג במיומנות ובזהירות הראויים, כפי שבנק סביר היה נוהג. מדבריו של שבתאי משתמע, כי הסטייה מההתנהלות הראויה הייתה נעוצה, ככל הנראה, בהערכת סיכונים ובשיקולי עלות-תועלת. זהו שיקול לגיטימי, אלא שעל בנק המכריע לפיו, לשאת בתוצאות ולהכיר באחריותו לנזק שנגרם, גם כאשר נזק זה עולה על הנזק שצפה. - האם קיים קשר סיבתי בין התנהלות הבנק ובין הנזק שנגרם לתובעת? הטלת אחריות על הבנק בגדרה של העילה הנזיקית מחייבת, כאמור, קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות שנדונה לעיל, לבין הנזק שנגרם לתובעת. על הקשר הסיבתי להיות עובדתי ומשפטי כאחד. שלושה הם המבחנים האפשריים לקביעת קיומו של קשר סיבתי: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ראו, למשל: עניין קופת אשראי, בעמ' 437). בענייננו, מתקיימים שלושת המבחנים גם יחד, ומבססים את התקיימותו של קשר סיבתי: מבחן הצפיות - הבנק צפה את התרחיש לפיו אי-הקפדה על בדיקת חתימות שיקים, תגרום לנזק ללקוחותיו. צפייה זו עולה בבירור מדברי הרקע לנהלי הבנק בדבר בדיקת שיקים, שהיו תקפים בתקופה בה התרחשה המעילה (ת/3). הבנק אף צפה את האפשרות שייתבע בתביעת רשלנות בשל נזק כאמור, וקבע את נהליו הפנימיים לאורו של סיכון זה. מבחן הנזק - הנזק שנגרם לתובעת הוא-הוא הנזק שצפה הבנק שייגרם ללקוחותיו - נזק כספי כתוצאה מהוצאת כספים מחשבונותיהם באמצעות זיוף שיקים. מבחן השכל הישר - התכונות המציינות את הרשלנות שבהתנהגות הבנק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה - הוצאת כספים מחשבון החברה באמצעות השיקים המזויפים. יתרה מזאת. התנהלות הבנק עולה כדי יצירת "סיבה בלעדיה אין": נוכח הקביעה לפיה ניתן היה לגלות את זיוף החתימות באמצעות השוואת החתימות על גבי השיקים לדוגמת החתימה (לפחות ביחס למרבית השיקים), אלמלא מחדלו של הבנק להשוות את החתימות לדוגמת החתימה - לא היה נגרם הנזק לתובעת. על כן, בעיני, התרשלות הבנק מהווה סיבה עיקרית לקרות הנזק. בהקשר זה יש להבהיר: בכתבי הטענות פורטו ע"י הצדדים אמצעי זהירות רבים אשר נקיטתם עשויה הייתה להביא למניעת המעילה ולפחות לחשיפתה בשלב מוקדם, מה שהיה עשוי לצמצם עד מאד את היקף הנזק שנגרם כתוצאה ממנה. מרבית אמצעי הזהירות אשר נטען להיותם בעלי פוטנציאל לגילוי המעילה, הם אמצעי זהירות התלויים בהחלטת החברה. אמצעי הזהירות היחידי אשר היה בגזרת האחריות של הבנק, אשר נקיטתו עשויה הייתה למנוע את המעילה או להביא לאיתורה בשלב מוקדם מהמועד שבו התגלתה, הוא בדיקת החתימות על גבי השיקים. בניגוד לאמצעי הזהירות שלטענת הבנק היה על החברה לנקוט, הנוגעים לשלבים שונים ברצף מעשי התרמית עליהם הושתתה המעילה, בדיקת החתימות, המצויה באחריות הבנק, משולה למשוכה לצליחת השלב האחרון בתהליך המעילה - כיבוד השיק וחיוב חשבונה של החברה על פי האמור בו. מכאן חשיבותה היתרה של בדיקה זו - הפעלתה בהצלחה הייתה שוללת את צליחת כל נקודות הבקרה האחרות שעשויות היו למנוע או להביא לגילוי המעילה. מן האמור עולה כי אמנם, אפשר שהתרשלות הבנק לא היוותה את הגורם היחידי שתרם להתקיימות התנאים שאפשרו את ביצוע המעילה; אולם, נוכח הקביעה לפיה ניתן היה לגלות את זיוף החתימות באמצעים שהיה על הבנק להפעיל, מתחייבת המסקנה כי אלמלא הימנעות הבנק מבדיקת החתימות, ולו באמצעים בהם התחייב (כלפי התובעת) לנקוט ואשר עוגנו בנהליו הפנימיים - לא היה מתאפשר ביצוע המעילה. ז. העילה החוזית: האם הבנק הפר חובות חוזיות החלות עליו? כאמור, היחסים בין בנק לבין לקוחו מושתתים על חוזה - בדרך כלל חוזה אחיד - הנכרת ביניהם. "הקשר בין בנק לבין לקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין הבנק לבין הלקוח - על הרוב החוזה הוא אחיד (לדוגמה: אותו טופס או סדרת טפסים שלקוח חותם עליהם בבקשו לפתוח חשבון בבנק) - אך הכול מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים ¬בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25 ו-26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973, בין אם בהוראת סעיף 39 לאותו חוק ובין בכל מקום אחר - ואלו מטילות חובות הן על הבנק הן על הלקוח. אחת החובות שהבנק חב ללקוחו - בגדרי החוזה ביניהם - הינה זו הנדרשת מתוך חובת הזהירות הכללית שבין "שכנים", בהחלתה על מערכת היחסים שבין בנק לבין לקוחו. בגדרי החוזה שבין הבנק לבין לקוחו אמור הבנק - במלאו אחרי הוראות לקוחו, והוא עיקר פעילותו - לעשות פעולות אלו ואחרות, ובביצוען של אותן פעולות על הבנק לנהוג בזהירות ראויה בשמירה על האינטרסים של לקוחו" (דנ"א דיסקונט, בעמ' 47-46). חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 מטיל על הצדדים לחוזה חובת תום לב בקיום החוזה. על בנקים, כפי שנקבע בפסיקה, מוטל נטל כבד יותר מזה המוטל על צד "רגיל" לחוזה "רגיל"; ביחסיהם עם לקוחותיהם חלות עליהם חובות מוגברות, ובהן חובת זהירות וחובת אמון מוגברת: "מערכת היחסים שבין לקוח... לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידיו נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט... מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין-ציבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות... מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל" (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ ואח' נ' צבאח ואח', פ"ד מח(2) 573, 585) (ראו גם: עניין איילון, בעמ' 369; פרשת אקיטה, בפסקה 18 לפסק הדין). בקביעות העובדתיות שעל יסודן הונחה, בגדר העילה הנזיקית, המסקנה לפיה הבנק התרשל, יש כדי ללמד גם על הפרתן של חובות חוזיות כלליות - חובת זהירות וחובת אמון - שהוא חב בהן כלפי התובעת. בהסתמכו על זיכרונן של הפקידות ביחס למראה חתימותיהם של מורשי החתימה, הפר הבנק תניות מכללא, החלות ביחסים החוזיים בינו ובין החברה: בין חובות אלו ניתן למנות את החובה לנהל את חשבונה של התובעת בזהירות ובקפידה, ובפרט לא לקבל מידי אחרים, שאינם התובעת או המורשים מטעמה, כל הוראה לגבי חשבונה. מעבר לחובות הכלליות האמורות, לטענת התובעת, הפר הבנק גם התחייבות קונקרטית שנטל על עצמו בהסכם - לא לכבד שיקים אלא לאחר בדיקת החתימה עליהם, בהשוואה לדוגמת החתימה שנמסרה לבנק. לטענת התובעת, התחייבות זו עולה מסעיף 9 להסכם אליו התייחסתי בראשית הדיון, הקובע: "חתימת לקוח ו/או מורשהו (להלן - "מורשה הלקוח") כדוגמת החתימה בהסכם זה (ההדגשה שלי - ד.ק) או בכל טופס הבנק המיועד לדוגמת חתימה, מחייבת את הלקוח. לא תחול כל אחריות על הבנק, בכל מקרה שפעל על יסוד חתימה המתיימרת להיות חתימת הלקוח או של מורשה הלקוח, כל עוד היה דמיון סביר בין החתימות". לטענת התובעת, ההפניה, בסעיף האמור, לטופס דוגמאות החתימה, הקימה לבנק חובה להשוות את החתימות הנחזות להיות חתימות מורשי החתימה של התובעת - לחתימות על גבי טופס זה. הבנק, מנגד, טוען כי מורשי החתימה נהגו לחתום באופן שונה מזה המופיע בטופס דוגמאות החתימה, ובכך ניתנה, הלכה למעשה, הסכמתה של התובעת לכך שטופס דוגמאות החתימה לא ישמש כמקור השוואה לבדיקת החתימות. בעיני, דינן של שתי הטענות - של התובעת מזה ושל הבנק מזה - להידחות. בניגוד לטענת התובעת, סעיף 9 להסכם אינו מטיל על הבנק חובה לבדוק את חתימות השיקים או להשוותן לטופס דוגמאות החתימה. כאמור בפרק א' לעיל, סעיף 9 להסכם מעגן מנגנון לחלוקת הסיכון בין הצדדים, ותולה את חלוקת האחריות לזיוף במידת הדמיון בין חתימה הנחזית להיות חתימתו של מורשה חתימה, לבין דוגמת החתימה השמורה בבנק. על כן, הימנעות הבנק מהשוואת חתימה לדוגמת החתימה אינה מהווה הפרה של התחייבות כלשהי על פי הסעיף האמור. עם זאת, הסעיף מעגן התחייבות הבנק לשאת באחריות לנזק במקרה של זיוף, אם יימצא כי אין דמיון סביר בין החתימה המזויפת לדוגמת החתימה השמורה בבנק. נוכח הקביעה העובדתית בפרק ג' לעיל, לפיה ההבדל בין דוגמת החתימה לבין החתימות המזויפות ניכר לעין, הימנעות הבנק מהכרה באחריותו לנזקי הזיוף מהווה הפרה של התחייבותו זו. בשולי הדברים יש להזכיר טענה נוספת של התובעת, לפיה הנוהל הפנימי בו פטר הבנק את עצמו מבדיקת חתימות על שיקים שסכומם אינו עולה על 2,250 ש"ח, למעט באופן מדגמי, מהווה - כשלעצמו - הפרה של התחייבות הבנק, המעוגנת בסעיף 9 הנ"ל להסכם. כאמור, סעיף 9 הנ"ל אינו מעגן התחייבות לבדיקת חתימות, אלא רק פוטר את הבנק מאחריות במקרה בו חתימה דומה לדוגמת החתימה, ומנגד - מקים לבנק אחריות, במקום בו כיבד הוראה החתומה בחתימה שונה מזו שבטופס דוגמאות החתימה . משעה שאלו פני הדברים, אין בנוהל הפנימי משום הפרה של ההסכם, אלא דווקא יש בו הוכחה לפרשנות הראויה של סעיף 9 להסכם - חלוקת הסיכון והאחריות בין הצדדים. מנגד, גם את טענתו של הבנק אין לקבל. שינוי טבעי של אופן החתימה (כלשון מומחה כתב היד מטעם הבנק "טווח וריאציה טבעי רחב"), אין פירושו מתן הנחיה לבנק, לחדול מהשוואה לבסיס סטטי, או להשוות לחתימות אותנטיות "עדכניות". כאמור בפרק ו' לעיל (תחת הכותרת "נהלי הבנק"), שינוי אופי החתימה אינו אמור להיות באחריות הלקוח, ואין לצפות כי ללא התראה מצד הבנק, הלקוח יהיה מודע אליו. אם ללקוח "טווח וריאציה רחב", ופקידי הבנק רגילים לדינמיות של חתימותיו, על הבנק ליידע בכך את הלקוח, לפעול ליצירתם של מנגנוני בקרה אחרים או נוספים, ולשאת באחריות אם לא יהיה בידיו לאתר את זיוף חתימתו. יתרה מזאת, טענה זו של הבנק דווקא מגדילה את הנטל המוטל עליו ומובילה למסקנה שהיה עליו להקפיד הקפדה יתרה בביצוע הבדיקות זאת, כיוון שהבנק עצמו אמור היה להבין (ואף ליידע בכך את מורשי החתימה) כי אין בהשוואת החתימות תועלת רבה, אם אלו משתנות באופן תדיר. ז. התנהלות התובעת כאמור לעיל, טענתו המרכזית של הבנק היא כי התובעת התרשלה רשלנות רבתי בניהול ענייניה הכספיים, ובכך יש לה אשם תורם, העולה כדי שיעור של 100%; אשם תורם זה, לטענת הבנק, מנתק כל קשר סיבתי בין התנהלות הבנק לבין הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה ממעילת הענק. לטענת הבנק, מחדלה של החברה בניהול ענייניה הכספיים הוא בכך שלא נקטה שורה של אמצעי זהירות, פיקוח ובקרה, שהיה עליה לנקוט. הבנק תמך את טענתו בחוות דעת מומחה חשבונאי, רו"ח אלקלעי. הבנק אף טען להפרת התובעת את החובות שהיו מוטלות עליה, לבדוק את דפי החשבון שלה ולציין את הסתייגותה מהם, במידת הצורך; טענה זו, נטענה הן בהקשר נזיקי (הפרת חובת זהירות של החברה כלפי הבנק), הן בהקשר חוזי (חובה חוזית שחלה על החברה, לפי סעיף 35 להסכם). טענות התובעת בתגובה לטענה לפיה יש לייחס לה אשם תורם משמעותי, נשענות על שלושה אדנים: ראשית, טענה התובעת כי הנהלת החשבונות שלה הייתה סבירה לחלוטין, כמו גם הפיקוח הפנימי והחיצוני שהפעילה, אלא שהמעילה הייתה מתוחכמת, ועקפה בקרות רבות תוך ניצול מאפיינים חשבונאיים ייחודיים של החברה; שנית, טענה התובעת, התרשלותו של הבנק הייתה בוטה וחמורה, ואף נבעה משיקולי עלות-תועלת וניהול סיכונים; במצב דברים זה, טוענת התובעת, מנתקת רשלנות הבנק את הקשר הסיבתי בין רשלנותה-של לבין הנזק. בהקשר זה נטען עוד, כי יש להחיל את מבחן חלוקת האשמה, לפיו גם אם תופעל דוקטרינת האשם התורם, אזי ראוי להעמיד את האשם התורם המיוחס לה על 0% בלבד. אדון בטענות אלו כסדרן. - טענת התובעת למורכבות המעילה בחוות הדעת החשבונאית של רו"ח שי מדינה מטעם התובעת, נטען כי שיטת המעילה הייתה מתוחכמת, וכי בשל כך - ולא בשל התרשלות - לא נדלקו לחברה "נורות אזהרה", אשר עשויות היו להביאה לנקוט פעולות בקרה חריגות. התובעת טענה כי הפעילה אמצעי בקרה סבירים, אשר כללו פיקוח פנימי וחיצוני (על ידי רואה חשבון מבקר), אך בשל התחכום שאפיין את המעילה, קרסו בקרות סבירות אלה. המחסום הממשי שיכול היה למנוע את המעילה או להביא לגילויה בשלב מוקדם, היה זה שבאחריות הבנק להקים - בדיקת החתימות על גבי השיקים שהועברו אליו לשם פירעונם. אמצעי הבקרה שננקטו, לטענת החברה, על ידיה, היו אלו: 1. רישום הפעולות ביומן נחזה להיות תקין: לפי אבחנתו של רו"ח מדינה, כל משיכה של שיק מזויף לוותה ברישום כל פקודות היומן הנדרשות, תוך שילוב בין פקודות אמיתיות לפיקטיביות. כרטיסי הנהלת החשבונות בהם נעשה הרישום נבחרו על ידי העובדת באופן שהקשה על זיהוי המעילה: מרבית הפעולות נרשמו בכרטיס מע"מ תשומות, ומקצתן בכרטיסים אחרים (הוצאות, קניות והשקעות) שלא שונו באופן מהותי על ידי הוספת פקודות היומן הפיקטיביות; כרטיסים אלו שונו, בעטיין של פעולות המעילה, בהיקפים זניחים בלבד. 2. בקרת הירידה בתזרים המזומנים נעקפה: לטענת החברה, הסוואת המעילה בעיקר באמצעות הגדלת מע"מ תשומות (אשר התקזז עם מע"מ עסקאות ובכך הפחית את תשלומי החברה למע"מ) שימרה את תזרים החברה והותירה אותו בסדר גודל סביר ותואם לציפיות החברה, ובכך מנעה את התעוררות חשדם של הגורמים המבקרים (עמ' 15 לחוות דעתו של רו"ח מדינה). גם ההשפעה על הרווח הגולמי, הן של פולימוד, הן של אל-שרד, בגין חלק המעילה שלא התקזז עם תשלומי מע"מ (אלא הוסווה בכרטיסי הוצאות, קניות והשקעות), הייתה זניחה, בשל היקפי הפעילות המשמעותיים של החברה ופולימוד. 3. בקרת "התאמות בנקים" נעקפה: לטענת החברה, אמצעי הבקרה של "התאמות בנקים", המשווה בין הרישום בספרי החברה לבין רישומי הבנק, הוא אמצעי הבקרה הקלאסי לגילוי מעילות, אלא שהעובדת התאימה את הרישום בספרי החברה כך, שאמצעי זה הפך ללא-אפקטיבי. התובעת האדירה אמצעי בקרה זה, והדגישה כי לצורכי בקרה, התאמות הבנק נעשו על ידי עובדת אחרת בחברה. מנגד, רו"ח אלקלעי טען בחקירתו כי לא מדובר באמצעי בקרה חשוב, ובכל מקרה, הצביע על כך שנקיטתו אינה יעילה לגילוי מעילה מסוג זה. - סוגי הבקרות שלטענת הבנק החברה יכולה הייתה וצריכה הייתה להפעיל לטענת המומחה מטעם הבנק, החברה (למעשה, החברות - אל-שרד ופולימוד) לא ביצעה ולו בקרה אפקטיבית אחת, ולא הציבו ולו מחסום אחד אותו היה על העובדת לעבור בדרכה לביצוע המעילה. רו"ח אלקלעי פירט את הבקרות שצריכה הייתה החברה להפעיל; החברה, בהסתמך על המומחה החשבונאי מטעמה, ביקשה להפריך טענות אלו בנימוקים לפיהם מדובר בבקרות בלתי סבירות, בלתי מקובלות, או כאלו שלא היו מועילות למניעת המעילה או לאיתורה. להלן, יידונו טענות הצדדים ביחס לכל אמצעי בקרה. 1. בדיקת רקע אודות העובדת: לטענת הבנק, איוש משרה במחלקת הנהלת החשבונות של החברה מחייב עריכת בדיקת רקע ואמינות. החברה הצביעה על ראיון שערכו לעובדת עליזה ברוקס, שעמדה בראש מחלקת הנהלת החשבונות של החברה, ומתי פולק, מנהל בחברת פולימוד. עם זאת, החברה לא טענה לעריכתה של בדיקת רקע, מעבר לראיונות האמורים; לטענת החברה, בדיקה כזו לא היוותה נוהג מקובל בתקופה שקדמה לביצוע המעילה. עוד נטען, כי לא הובאה כל ראיה לכך שבדיקת רקע, אילו התבצעה, הייתה מונעת את העסקתה של המועלת. אין לקבל את טענות החברה בהקשר זה. מבלי להכריע בשאלה אם המשרה אליה שובצה העובדת הייתה משרה "טכנית" או משרת אמון, העובדה שהעובדת שובצה למחלקת הכספים של החברה חייבה עריכת בדיקות מינימליות כלשהן, מעבר לראיון. לא נעשה כל ניסיון לבדוק את המידע שמסרה העובדת בשלב זה, לא ביחס לניסיונה ולעברה התעסוקתי, ולא ביחס לנתוניה האישיים (לאחר גילוי המעילה, הסתבר שעם קבלתה לעבודה בחברה, מסרה העובדת מידע כוזב ביחס לגילה וכן לזהותה, במוסרה מספר שגוי של תעודת זהות). אין זו דרך סבירה לקבלת עובדים, ודאי שלא עובדים המיועדים להצטרף למחלקת הכספים של הארגון. 2. הפרדת תפקידים בין העובד המופקד על הוצאת שיקים לבין העובד המופקד על רישום פעולות יומן: בחוות דעתו, התייחס רו"ח אלקלעי לאמצעי בקרה זה כאל בקרה בסיסית והכרחית. לדבריו, תהליך תקין מחייב הפרדה בין הגורם המבצע של כל שלב ושלב בתהליך הנפקת השיק: בדיקת חשבונית ואישורה צריך שתיעשה על ידי הגורם ה"מזמין" בחברה; רישום הפעולה בספרי הנהלת החשבונות על-פי החשבונית המאושרת צריך שתיעשה על ידי חשב; הכנת שיק צריך שתיעשה על ידי גזבר; חתימה על השיק למול החשבונית צריך שתיעשה על ידי מורשה חתימה; ביצוע התאמת בנק, לווידוא התאמה בין ההמחאה שנמשכה בבנק לבין הרישום בספרי הנהלת החשבונות צריך שתיעשה על ידי חשב. לטענת החברה, הפרדת התפקידים הנדרשת צריכה להיעשות בין הגורם המוסמך לאשר הוצאות (מורשה החתימה), לבין הגורם המבצע את הפעולה, וכן בין הגורם המבקר - העובד המבצע התאמות בנקים - לבין הגורם האחראי להוצאת השיקים. לעומת זאת, אין - ולכל הפחות לא היה בעת ביצוע המעילה - נוהג להפריד בין עבודת החשב לעבודת הגזבר, ולפצל בין הוצאת השיקים לבין רישום הפעולה המתאימה ביומן. טענת החברה נתמכה בחוזר "מעילות והונאות מצד גורמים בתוך הארגון וגורמים מחוץ לארגון", שהוצא על ידי משרד האוצר - אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון באוקטובר 2006 (הוגש וסומן ת/18). בסעיף 4.א.1.ב לחוזר זה, אשר רו"ח אלקלעי היה שותף לכתיבתו (כפי שהעיד על עצמו בעמ' 417 לפרוטוקול, ש' 5-4), נקבע כי נדרשת קביעת נהלים פנימיים המורים על הפרדה "בין הגורמים המוסמכים לאשר הוראות תשלום לבין הגורמים המבצעים בפועל את הוראות התשלום". רו"ח אלקלעי אישר כי "הגורמים המוסמכים לאשר הוראות תשלום" הם מורשי החתימה בחברה. אמנם, רו"ח אלקלעי טען בחקירתו, כי יש להפריד בין עבודת החשב לעבודת הגזבר, בכל הכרוך בהוצאת שיקים. עם זאת, לא השתכנעתי כי דבקותו בטענה זו מושתתת על נוהג חשבונאי שהיה שגור בתקופה בה התרחשה המעילה, וודאי שלא בחברות פרטיות. אפילו בחברות ציבוריות בשוק ההון, הביטוח והחיסכון, עליהן חולשות הוראת החוזר האמור, נכנסה הוראה זו לתוקף רק בחודש יולי 2007, זמן רב לאחר גילוי המעילה. בהקשר זה אמינה עלי עדותו של רו"ח מדינה, לפיה הפרדת התפקידים התחדדה לאחר אימוץ כלל ה-SOX בישראל בשנת 2010 (עמ' 146 לפרוטוקול, ש' 20; עמ' 147 לפרוטוקול, ש' 2-1; עמ' 148 לפרוטוקול, ש' 27-13). אף עו"ד אלקלעי הודה בחקירתו, כי על על אי-הפעלתה של הבקרה הגלומה בהפרדת תפקידים, ניתן לפצות באמצעות בקרות אחרות, כגון כריכת חתימה על שיק באישור חשבונית על ידי גורם רלוונטי בחברה (עמ' 451 לפרוטוקול, ש' 24 - עמ' 452 לפרוטוקול, ש' 3), בקרה שאל-שרד טוענת שהחילה (אך נעקפה כיוון שהמועלת זייפה את חתימות מורשי החתימה). 3. מעקב אחרי רציפות ההמחאות שנחתמות על ידי מורשי החתימה: לטענת רו"ח אלקלעי, מדובר בבקרה אלמנטרית שלא בוצעה, ואילו הייתה מבוצעת - זיהוי המעילה היה מתאפשר בנקל. ואולם, בחקירתו אישר רו"ח אלקלעי את טענת החברה, לפיה אין מדובר באמצעי בקרה רלוונטי, כיוון שחשבון הבנק ממנו נמשכו השיקים שימש מספר חברות: "ש. זו לא בקרה שמתאימה למקום שבו מחשבון בנק אחד יש 3 או 4 יחידות עסקיות שעובדות, מכיוון שאז יש יותר מדי, יש בעיה בלעקוב אחרי זה, נכון? ת. אני מסכים איתך ב-100%" (עמ' 469 לפרוטוקול, ש' 5-2; ראו גם: עמ' 467 לפרוטוקול, ש' 20-16). 4. בדיקת שיקים למול החשבוניות שעמדו ביסוד הוצאתם: לפי חוות דעתו של רו"ח אלקלעי, צריכה הייתה להיערך בדיקה כדי לוודא שכל שיק שהוצא - הוצא לפקודת הגורם שהוציא את החשבונית. בדיקה כזו לא נעשתה. לטענת החברה, אין מדובר באמצעי בקרה סביר. החשבוניות המאושרות נבחנות על ידי מורשה החתימה מראש, לפני החתימה על השיק, אך לא בדיעבד, לאחר החתימה על השיק ולאחר שהשיק הועבר כתשלום לגורם שהוציא את החשבונית. מהלך דברים זה סביר בעיני. הוכח (בתצהיריהם ובחקירותיהם של מורשי החתימה וכן של עליזה ברוקס) כי מורשי החתימה בחנו חשבוניות לפני שאישרו בחתימתם שיקים לתשלום. משוכה זו נעקפה על ידי העובדת בכך שזייפה את חתימות מורשי החתימה. אילולא זויפו החתימות, ואילו כל השיקים היו מוצאים בהתאם לחשבוניות מאושרות, לא היה טעם בהוספת בדיקת תאימות נוספת (לאחר התשלום) בין השיקים לחשבוניות. 5. הוצאת עובדים לחופשה רצופה: לטענת רו"ח אלקלעי בחוות דעתו, הוצאת עובדים לחופשה רציפה ומינוי מחליף שיבוא תחתם הפכה לנוהל מקובל במערכת הבנקאית (בהתאם להוראות המפקח על הבנקים). העובדת לא יצאה לחופשה רציפה במשך כל תקופת עבודתה בחברה. לטענת רו"ח אלקלעי, העובדה שהמעילה נחשפה על ידי מחליפתה של העובדת, מצביעה על כך שהוצאתה לחופשה רציפה הייתה יכולה - בסבירות גבוהה - להביא לגילוי המעילה. החברה טענה כי בקרה זו לא רק שלא היוותה סטנדרט מקובל, אלא שאף לא הייתה יכולה לסייע באיתור המעילה. זאת, כיוון שעם השלמת הרישום הכוזב בספרים - השלמה שנעשתה על ידי העובדת לכל שיק ושיק, עד שפיטוריה מנעו ממנה את האפשרות להשלים את הרישום הכוזב של שיק בודד - הוסתרה פעולת הזיוף והמעילה; לטענת החברה, אילו הייתה העובדת יוצאת לחופשה רציפה, היא הייתה נערכת לכך מראש ולא מותירה פעולות שרישומן הכוזב לא הושלם. רו"ח אלקלעי אישר, כי המעילה אכן נשאה אופי שאפשר להסוותה באמצעות השלמת הרישום הכוזב. בחקירתו, נפנה רו"ח אלקלעי להצביע על אפשרות קלושה, לפיה יתכן שהבנק היה מתקשר לחברה, ובהיעדרה של גב' סגל פונה לברר דברים הקשורים במעילה עם עובדים אחרים, וכך הייתה המעילה מתגלית. אלא שהעובדת לא הייתה גורם אליו הבנק נהג לפנות, ולכן אפשרות זו אינה מעוגנת במציאות עבודת העובדת בחברה, ואינה יוצקת ממשות לאמצעי בקרה זה (עמ' 471 לפרוטוקול). 6. מינוי מבקר פנים וסמנכ"ל כספים: לטענת רו"ח אלקלעי, נוכח היקף פעילותה של קבוצת החברות (מחזור עסקים שנתי בהיקף של למעלה מרבע מיליארד ש"ח), ראוי היה כי ימונו לה מבקר פנים וסמנכ"ל כספים, אף על פי שאין עליה חובה בדין לעשות כן, בהיותה חברה פרטית. לטענת החברה, רו"ח אלקלעי לא הצביעו על אסמכתא כלשהי לציפייה למינוי בעלי תפקידים אלו, ואף נמנע מלהסביר כיצד בעלי התפקידים האמורים עשויים היו לסייע באיתור המעילה. אף שאין מקור חוקי מחייב למינוי בעלי תפקידים אלו, ניתן לתמוה על החלטתה של התובעת - בפרט נוכח החלטתה לפעול כ"קבוצת עוסקים" - שלא למנות בעלי תפקידים כאמור. עם זאת, לא מדובר בכשל בקרתי-חשבונאי אשר ניתן לאתר בנקל קשר סיבתי בינו ובין אי-מניעת או אי-גילוי המעילה. 7. ביצוע סקר סיכוני מעילות: לטענת רו"ח אלקלעי, סקר לאיתור נקודות התורפה הספציפיות של הארגון ואיתור פרצות העשויות לאפשר מעילה, היה מסייע למניעת המעילה. עוד נטען, כי סקרים מסוג זה נערכים על ידי ארגונים גדולים רבים, וכי התובעת נמנעה מלערוך סקר כאמור. טענתו של רו"ח אלקלעי הופרכה בחקירתו, כאשר נשאל ארוכות אם מדובר בסטנדרט מקובל בשוק, והתחמק, פעם אחר פעם, ממתן תשובה לשאלה זו; לבסוף, הודה רו"ח אלקלעי כי עריכת סקרי מעילות מקובלת, והייתה מקובלת באותה עת, בקרב גופים פיננסיים, שהיו מחויבים לכך מכוח רגולציה. "לגבי שאר החברות", אמר רו"ח אלקלעי, "חברה פרטית, זה בהתאם לשיקול דעתה והרצון שלה" (עמ' 425 לפרוטוקול, ש' 12-10). בהינתן תשובה זו של רו"ח אלקלעי, אין לזקוף לחובתה של התובעת את העובדה שלא ערכה סקר סיכוני מעילות, ודאי לא כמחדל היוצר קשר סיבתי לאי-מניעת המעילה או לאי-גילויה. 8. בדיקת דפי חשבון הבנק: לטענת רו"ח אלקלעי מדובר בבקרה שהתובעת התחייבה, בהסכם, לבצע, אך כשלה לעשות כן. הפן החוזי של התחייבות זו יידון להלן, תחת הכותרת "מניעות"; לגופו של עניין, מקובלת עלי טענת התובעת לפיה משעה שאין בדפי החשבון פירוט של מוטבי השיקים, אלא רק של מספריהם הסידוריים והסכומים שבהם חויב החשבון בגינם, אין לצפות כי בדיקת דפי החשבון - יסודית ככל שתהיה - תוביל לאיתור המעילה. השיקים אכן נחתמו ואכן יצאו, הוצאתם תועדה ברישומים (גם אם פיקטיביים) בספרי החברה, ואין לצפות שבחשבון ממנו מוצאים שיקים רבים מדי יום ביומו, שורה בדף חשבון, המקבילה לפעולה שנרשמה ביומן, תעורר חשד. אילו כללו דפי החשבון שנשלחו לחברה יותר מידע, היה אולי בסיס לטענה שאי-גילוי המעילה על אף מסירת דפי חשבון מפורטים לחברה, מהווה רשלנות כלשהי; אך אין כך הדבר נוכח רמת הפירוט המוגבלת של דפי המידע. הבנק ביקש לטעון, בהקשר זה, כי החברה יכולה הייתה לבקש העתק של כל שיק שרצתה לבחון, בכל עת. אין בכך כדי לשנות מן המסקנה, לפיה בדיקת דפי החשבון על ידי החברה לא הייתה, ככל הנראה, משנה דבר. ברמת המידע שנמסרה, עשויה הייתה בקרה זו להביא לאיתור המעילה רק אילו המועלת הייתה שולחת ידה בכספים בצורה החורגת משגרת הוצאת השיקים על ידי החברה, למשל, אילו זייפה שיק בסך החורג מסך ההוצאות שמשלמת החברה בשיקים דרך כלל - אך לא זה היה טיבה של המעילה. 9. הטמעת מערכת מחשוב מסוג ERP: לטענת רו"ח אלקלעי, ארגונים רבים, בפרט ארגונים גדולים, מטמיעים מערכות מחשוב מתקדמות לניהול חשבונות החברה. הטמעת מערכת מחשוב כזו הייתה מביאה, בין היתר, להפסקת הוצאתן של המחאות ידניות - דבר אשר אפשר את ביצוע המעילה. לטענת החברה, השימוש במערכת זו אינו שכיח בקרב חברות מסוג החברות שהיא נמנית עמן, וודאי שלא היה שכיח בקרב חברות כאלו בתקופת ביצוע המעילה. רו"ח אלקלעי אישר בחקירתו, כי אכן השימוש במערכות אלו בתקופת המעילה היה נמוך מכפי שהוא היום (עמ' 476 לפרוטוקול, ש' 1), הוא לא ידע לומר עד כמה היה השימוש בתוכנה זו נפוץ (עמ' 473 לפרוטוקול, ש' 18); העד אישר כי עלות הטמעת מערכתERP מתחילה בעשרות אלפי דולרים (עמ' 474 לפרוטוקול, ש' 20), והודה כי לא בדק אילו תוכנות הנהלת חשבונות, ניהול כספים ובקרה הופעלו על ידי החברה בתקופה הרלוונטית (עמ' 474 לפרוטוקול, ש' 26-24). מתשובותיו של רו"ח מדינה בעניין זה משתמע, כי אין באי-הטמעתה של תוכנת ERP משום פגם בהתנהלותה של החברה, ודאי לא כזה העולה כדי יצירת קשר סיבתי לאי-גילוי המעילה. 10. ביצוע בקרות חכמות לאיתור פעולות חריגות בספרי החברה: לטענת רו"ח אלקלעי, מקובל לבצע בדיקות לאיתור פעולות חריגות - פעולות שצריכות להירשם אוטומטית ונרשמו באופן ידני, רישום הוצאות ישירות מול הבנק ללא שימוש בכרטיסי ספק, ועוד. לטענת רו"ח אלקלעי, בחברה לא בוצעה שום "בקרה חכמה" מסוג זה. עם זאת, בחקירתו אישר רו"ח אלקלעי כי ביצוע בקרות חכמות מצוי בגזרת אחריותו של רואה החשבון המבקר של החברה, ולא בזו של החברה עצמה (עמ' 476 לפרוטוקול). יתרה מזאת, התרשמתי שהעד ניסה בכל דרך להתחמק מלהשיב על השאלה, כמה יחידות ממוצר תוכנה לביצוע בקרות חכמות, המיוצג על ידי העד עצמו, נמכרו בישראל. התחמקות זו יצרה את הרושם, כי מדובר באמצעי בקרה שאינו רווח, ואשר אין באי-הפעלתו, כשלעצמה, משום רשלנות מצד החברה. 11. הטמעת קוד אתי בארגון: רו"ח אלקלעי ביקר את העובדה שבחברה לא הונהג קוד אתי, אשר עשוי היה להעביר מסר של דרישת אמינות ויושרה. מקובלת עלי טענת החברה, בהקשר זה, לפיה חומרת המעילה והיקפה מלמדים כי מניעת מעילה מסוג זה אינה נמנית עם יעדיו האפשריים של קוד אתי; הפער בין המסר המועבר מאימוצו של קוד אתי, לבין תעוזתה וקיצוניות מעשיה של העובדת, רב מדי: בהינתן חומרתה של המעילה, משכה והיקפה, אין זה סביר להעלות על הדעת כי העובדת הייתה נמנעת מביצועה אילו היה מאומץ בחברה קוד אתי (ראו גם 480 לפרוטוקול). 12. ביצוע פיקוח ובקרה ברמת החברה הבודדת בקבוצת החברות: לטענת רו"ח אלקלעי, החלטתה של החברה לנהל את ענייניה החשבונאיים ב"איחוד עוסקים", חייבה אותה להפעיל בקרות הדוקות גם ברמת החברה הבודדת, כפולימוד. כיוון שהתובעת ניהלה את ענייני כל החברות בקבוצה באופן מאוחד, גידול מע"מ התשומות בפולימוד (שנבע מניפוחו המלאכותי על ידי העובדת, במטרה להסוות את המעילה), לא התגלה, כיוון שמע"מ התשומות התקזז עם מע"מ עסקאות של חברות אחרות בקבוצה; לטענת רו"ח אלקלעי, לו הייתה החברה מקפידה על ביצוע בדיקה של כל חברה באופן פרטני (בדיקה פנימית, מבלי לגרוע מניהול ענייניה של הקבוצה כקבוצה בפני רשויות המס), ניתן היה לגלות שמע"מ התשומות של חברת פולימוד אינו הולם את היקף פעילותה, והועצם באופן מלאכותי. לטענת רו"ח אלקלעי, העובדת זיהתה נקודת תורפה זו, וניצלה אותה - אך אין מדובר במעילה מתוחכמת, אלא בבקרת-חסר. רו"ח אלקלעי ציין עוד, כי מע"מ התשומות שדווח שיקף הגדלה של 22 מיליון, מעבר לתשומות האמיתיות של פולימוד. רו"ח אלקלעי הגדיר מצב זה כ"דגל אדום", ממנו התעלמה החברה. התובעת התנגדה לטענה זו. רו"ח מדינה התייחס בחוות דעתו לאי-גילוי הגידול במע"מ התשומות של פולימוד, והסביר, כי לא נהוג לבדוק, בביקורת חשבונאית, את כרטיס מע"מ התשומות לגופו אלא רק את ה"סבירויות" של התשומות המשולמות. ההסוואה באמצעות מע"מ תשומות חלשה על 77% מהמעילה (עמ' 23 לחוות דעתו של רו"ח מדינה). בחקירתו הנגדית, אישר רו"ח אלקלעי כי כעניין שבשגרה, ביקורת חשבונאית וביקורת פנים אינן כוללות בקרה על כרטיס מע"מ תשומות (עמ' 516 לפרוטוקול). כמו כן פירטה התובעת כי הגידול במע"מ התשומות לא היה ניתן לזיהוי כבעייתי, בשל נתונים אובייקטיביים של החברה: - מע"מ התשומות שנדרשה פולימוד לשלם בין השנים 2003-2007 (כלומר, גם לפני ואחרי תקופת המעילה) התאפיין בתנודתיות, שהיא תולדה של הפעילות העסקית של פולימוד. - בתקופה המעילה התבצעה רכישת מלאים - אשר בגינה עלה מע"מ התשומות - ואלו נמכרו לקבוצה אחרת בקבוצת החברות, מכירה הפטורה ממע"מ; כך, נוצר "עודף" במע"מ התשומות, אשר התקזז והביא להקטנת תשלומי המע"מ של החברה בפועל; - בוצעו השקעות, מה שהביא גם כן לגידול במע"מ התשומות, ומנגד לקיזוז ולהפחתת תשלומי המע"מ בפועל. - בתצהירה ובחקירתה של עליזה ברוקס, צוינה סיבה נוספת לאי-גילוי הפערים בתשלומי המע"מ: בתקופת המעילה התבצעה פעילות מכירות נרחבת פטורה ממע"מ, בחנות שהפעילה החברה בעיר אילת. כמו כן הצביעה התובעת על הכללת יתר שנעשתה בחוות דעתו של רו"ח אלקלעי, בכך שלא ערך הבחנה בין הוצאות לבין תשומות לצרכי מע"מ. - ייחודיות נוספת ומשמעותית מאד אשר הקשתה על איתור המעילה נסקרה בחוות דעתו של רו"ח מדינה, בתצהירה של ברוקס, ובחקירותיהם. ייחודיות זו נוגעת לכך שהחברה עוסקת בייבוא מוצרים. בשל כך, נוצר פער זמנים משמעותי בין מועד רכש הסחורה מהספק - לבין מועד החיוב במע"מ בגינה, הנרשם לאחר שחרור הסחורה מהמכס. פער זמנים זה, הכרוך בזמני שילוח הסחורה, הוליד מציאות שגורה של פערים בין מועדי היווצרות מע"מ תשומות ועד לקיזוזו ולתשלום בפועל לרשויות המס; על כן, מע"מ תשומות מוגדל ביחס להיקף הפעילות, לא היה עניין שגרתי בניהול חשבונותיה של החברה, לא היווה "דגל אדום" ולא הדליק נורות אזהרה. בחקירתו הנגדית, רו"ח אלקלעי אמנם הביע הסתייגות ממהלך דברים זה ("האם זה תקין? ...זה כן... אבל זה יוצר בלגן, אני לא הייתי ממליץ לחברה לעבוד בצורה כזאת, למה? כי אתה עובד בצורה שלא מאפשרת לך לעשות בקרה" - עמ' 509 לפרוטוקול, ש5-1), אך הודה כי אין הוא מומחה בחשבונאות של חברות שעיקר עיסוק בייבוא מוצרים מוגמרים (עמ' 509 לפרוטוקול). אינני רואה מקום לקבוע כי אי-גילויה של הסוואת המעילה תחת מע"מ תשומות, מקורו ברשלנות או במחדל בהפעלת בקרה על תשלומי מע"מ לא ברמת החברה הבודדת ולא ברמת הקבוצה. זאת, נוכח התנודתיות הרבה בגובה מע"מ התשומות של החברה, בעיקר בשל פער הזמנים המשמעותי בין היווצרות מע"מ התשומות שלה לבין תשלומי המע"מ הסופיים, הנובע מפעילות הייבוא של החברה. 13. כמות השיקים המזויפים מתוך סך השיקים שהוצאו: רו"ח אלקלעי הצביע על העובדה, שהעובדת זייפה כמות אדירה של שיקים, ואף זאת במגמת עלייה, מתחילת המעילה ועד לפיטוריה של העובדת: תחילה, כל שיק רביעי של פולימוד היה שיק שזויף; בסוף התקופה, לפני פיטוריה של העובדת, כל שיק שני היה מזויף. אין ספק, כי מדובר בשיעור גבוה ביותר של שיקים מזויפים. לטענת רו"ח מדינה, לעומת זאת, כמות והיקף ההמחאות שזויפו אינם מהווים אינדיקציה לאיתור פעולות חריגות: ההיקף הכספי של המעילה לא עלה על 3% מהוצאותיה השנתיות של החברה באמצעות שיקים, וכמות השיקים, ביחס לכלל השיקים שנמשכו מחשבון הבנק של החברה, לא עלתה על 7.38%. הטעם להבדל בין ניתוח המומחה מטעם החברה והמומחה מטעם הבנק נעוץ, ככל הנראה, בכך שרו"ח מדינה התייחס לכלל השיקים שהוצאו מחשבון הבנק של אל שרד, ואילו רו"ח אלקלעי התייחס לכמות השיקים שנמשכו עבור פולימוד. מבין שני הניתוחים, אני נוטה להעדיף את הניתוח שהציג רו"ח מדינה: ניהולה החשבונאי של הקבוצה נעשה במשותף, והחשבון שהתנהל היה חשבון אל-שרד; לפולימוד לא היה כל ניהול חשבונאי עצמאי ועל כן בדיקת מספר השיקים המזויפים מתוך סך השיקים שהוצאו על ידיה, אינה רלוונטית. יתכן, שההחלטה על ריכוז הניהול החשבונאי בחשבון בנק אחד של הקבוצה כולה הייתה שגויה, או הצריכה הגברה של נקיטה באמצעי בקרה חלופיים או מוגברים - אך בהינתן שכך נוהלו ענייניה החשבונאיים של החברה, לא היה מקום להצביע על שיעור מתוך השיקים שנמשכו עבור פולימוד דווקא, מבין החברות בקבוצה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שבפולימוד פנימה, התנהלה העובדת באין מפריע, ותוך כך משכה פנקסי שיקים ללא כל פיקוח וללא כל מגבלה. לראיה, מהודעת ברוקס במשטרה (נ/10) עולה כי לאחר גילוי המעילה, נמצאו בביתה של העובדת שבעה פנקסי שיקים של החברה. עוד נמצא, כי ספחים רבים של המחאות לא מולאו כלל, ואף על פי כן, החברה לא התוודעה לכשל זה עד לאחר גילוי המעילה. מהדיון באמצעי הבקרה השונים - אלו שלא בוצעו בשל חוסר סבירות או חוסר רלוונטיות מזה, ואלו שבוצעו אך נעקפו, מזה - מצטיירת תמונה ברורה: המעילה הייתה מתוחכמת למדי. בקרות סבירות שהפעילה התובעת, נעקפו על ידי העובדת. העובדת ניצלה נקודות תורפה שהינן אינהרנטיות לאופייה החשבונאי של החברה. עם זאת, אין ספק שלצד ניצול נקודות תורפה "לגיטימיות", הסך הגדול של בקרות שלא בוצעו, מוביל למסקנה כי החברה שגתה בניהול חשבונותיה. מקובלת עלי גישתו של רו"ח אלקלעי, אשר חזרה על עצמה בגרסאות רבות הן בחוות דעתו והן בחקירתו, לפיה על אמצעי הבקרה הננקטים להתאים לנקודות התורפה בהתנהלותה של החברה, והאחריות להתאמתם - כמו האחריות למניעת מעילות בכללותה - מוטלת על הנהלת החברה. אופייה החשבונאי של החברה, ובפרט החלטתה לנהל חשבון בנק אחד לכל חברות הקבוצה ופער הזמנים המובנה בתשלומי המע"מ בשל העיסוק בייבוא, צריכים היו להביא את החברה להנהיג סדרי עבודה ולנקוט באמצעי בקרה שונים ורחבים מאלו שהופעלו על ידיה. הצטברות המשוכות שהצליחה העובדת לעבור בביצוע המעילה, מעיד על כשל בהפעלת הפיקוח על מעשיה. הכשל העיקרי המתגלה מדפוס המעילה הוא בפיקוח על העובדת. אילו היה נעשה פיקוח ישיר על עבודתה, אפילו בצורה מדגמית, סביר להניח שניתן היה לגלות את דבר המעילה בשלב מוקדם יותר. קבלתה של העובדת לתפקיד לא נעשתה בזהירות הראויה לתפקיד במחלקת הנהלת חשבונות. לאחר שהתקבלה בדרך זו, לא ברור מהו טיב הפיקוח שהושת על עבודתה, אם בכלל, למעט ביצוע בקרת "התאמות בנקים"; מעולם לא נבדקה כמות פנקסי השיקים שנמסרו לעובדת; לא נבדקה הקפדה על הנוהל למלא ספחי שיקים שהיה עליה, כמי שהוציאה את השיקים, למלא; לא נערכה בדיקה - ולו אקראית - של אמיתות פקודות יומן שכתבה, ועוד. גם הימנעותה של החברה מפיקוח על כמות השיקים היוצאים מידיה, לקתה בפגם, שכן לא התאימה לאופייה החשבונאי של חשבון ריכוזי - אל מול הוצאת שיקים מבוזרת בין חברות הקבוצה. בקרה מותאמת לאופי חשבונאי זה נוצרה על ידי התובעת לאחר גילוי המעילה. לאחר חשיפת הוצאת השיקים המזויפים, פנתה החברה לבנק והורתה לו שלא לכבד שיקים ידניים, או שיקים ממוכנים בסכום העולה על 8,000 ש"ח, מבלי שאלו אושרו על ידיה; חברה אף נהגה למסור לבנק הודעות בהן פורטו השיקים שהיא מאשרת לכבד, לאחר בדיקה פנימית בחברה. מנגנונים אלו הם, אמנם, תולדה של חכמה לאחר מעשה ואולי אף ביטוי לבהלה (שכן בנהלים אלו יש משום הכבדה ממשית על שימוש באמצעי התשלום רווח). אולם, בין ההימנעות המוחלטת מבדיקת שיקים על ידי החברה (מול חשבוניות בחברה פנימה, בדפי החשבון של הבנק וכו'), לבין אמצעים אלו, קיימות גם אפשרויות ביניים. ניתן היה לצפות כי חברה המנהלת את ענייניה החשבונאיים של מספר חברות, אשר אינה בעלת ידיעה מוחלטת לגבי השיקים היוצאים מידי חברות אלו מדי יום - תפעיל איזשהו מנגנון בקרה, במנעד הרחב שבין הימנעות טוטלית מבדיקה לבין הימנעות טוטאלית מתשלום באמצעות שיקים. בניגוד למצופה, בזמן אמת, לא הוגברה הבקרה על השיקים שהוצאו; ההפך הוא הנכון. לא נערכה התאמה לא נערך וידוא, ולו מדגמי, של המוטבים שלידיהם שולמו השיקים; לא נבחנה כמות השיקים שהוצאו ביחס לכמות החשבוניות שהתקבלו, ועוד. גם "שליפת" מספרי השיקים המזויפים לאחר גילוי המעילה, ודרישתם מהבנק, מלמדת כי ניתן היה לבדוק ולבקר את הוצאתם בזמן אמת. ניתן לומר שהייתה בקרת חסר של השיקים - ודאי שביחס לאופי התשלומים על ידי החברה. נוכח האמור, עולה המסקנה כי התנהלות החברה בפיקוח על העובדת ובפיקוח על השיקים שיצאו מחשבונה, לא הייתה סבירה, וכי היא מקימה לה אשם תורם. העובדה כי מחשבונה נמשכו מאות שיקים, במשך כשנתיים ימים, מצביעה על כך שלא יתכן שכל האשם יוטל לפתחו של הבנק. בקביעה לפיה התרשלות הבנק היוותה סיבה בלעדיה אין לקרות הנזק - אין כדי לבטל את תרומת התנהלותה של החברה לקרות הנזק. כאמור, היו כשלים מהותיים בפיקוחה של החברה על ניהול חשבונה ועל עובדת מחלקת הכספים שלה. לתרומה זו ראוי שיינתן משקל בחלוקת האחריות לנזק בין הצדדים. ח. אשם תורם וחלוקת אחריות בין הצדדים סעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "(א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק;..." עתה יש לבחון את התנהלותה של התובעת באספקלריה של דוקטרינת האשם התורם. - טענת התובעת לתוצאות חומרת התנהלות הבנק התובעת טוענת, כי גם אם יימצא שיש לה אשם תורם, חלוקת האחריות בין הצדדים צריך שתיעשה תוך התחשבות במידת האשמה שנושא כל אחד מהם. לטענת החברה ייחוס אשם תורם צריך שייעשה לפי מבחן חלוקת האשמה. טענה זו נכונה בעיני ויפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ד' לוין בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח(1) 72, בעמ' 81: "...תיעשה חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הנושא באשם תורם, על פי המבחן של "מידת האשמה". עקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך מבחינה האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..." התובעת הפנתה לפסיקה לפיה רשלנות חמורה מובילה להטלת אחריות מוחלטת על המזיק, תוך שלילת אשמו התורם של הניזוק (ת.א (ת"א) 1497/99 מהגר ברוך נ' בנק הפועלים בע"מ מיום 4.4.2006). עוד נטען כי העובדה שהמזיק הפיק תועלת מרשלנותו מהווה גם היא עילה להטלת אחריות מוחלטת על המזיק (ע"א 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל מיום 4.2.2012): "כאשר המזיק לא התעשר עקב העוולה - החלוקה בין המזיק לניזוק תהיה רק ביחס לתרומה היחסית שלהם ליצירה הנזק, כפי שאכן דורש סעיף 68 הנ"ל. לעומת זאת, במקרים מהסוג השני (ובפרט ב"מקרי ההעברה"), "כיסו" של המזיק, שממנו אמור להגיע הפיצוי, הפך עמוק ורחב יותר עקב העוולה, ועל כן הוא איננו עומד "שווה בשווה" עם הניזוק, אף שזה תרם בצורה מסוימת לנזק. הווה אומר: במקרה אלה לא ניתן להתעלם בעת חלוקת הנזק מן העובדה כי האירוע הנזיקי שינה את מצבו של המזיק לטובה, אף אם הניזוק תרם לו בצורה עקיפה כלשהי..." (פסקה 73 לפסק הדין). הגם שיש ממש בטענת התובעת לפיה הימנעותו של הבנק מבדיקה ראויה של החתימות על גבי השיקים, תוך השוואתן לדוגמאות החתימה, נבעה משיקולים של יעילות כלכלית וחסכון בעלויות לבנק, יש להניח שגם הימנעותה של החברה מנקיטה באמצעי זהירות ובפרט בפיקוח פנימי על העובדת, יסודה בשיקולים של יעילות כלכלית. לפיכך, אין בעניין שלפנינו התעשרות של המזיק על חשבון הניזוק, ולכן אין במבחן האשמה המוסרית כדי לבטל את התאמת נסיבות המקרה להחלת דוקטרינת האשם התורם. אין גם לקבל את טענת התובעת לפיה חומרת התנהלותו של הבנק מובילה לניתוק הקשר הסיבתי בין התרשלותה שלה לבין קרות הנזק. תרומתה היחסית של התובעת לקרות הנזק הייתה ממשית. כשליה במניעת המעילה, בהפעלת פיקוח על העובדת ובאיתור המעילה בדרכים שנזכרו לעיל, בשלב מוקדם יותר מזה שבו התגלתה, מצדיקה הטלת חלק מהאחריות לנזק על כתפיה. התובעת ביקשה לאבחן את נסיבות המקרה שלפניי מפסק דין זנוה בו נקבע כי יש להטיל על הלקוח אשם תורם בשיעור של 35%. התובעת ציינה כי בניגוד לנסיבות עניין זנוה, בו הייתה למעילה השפעה על תזרים המזומנים של החברה, במקרה שלפניי תזרים המזומנים של החברה לא נפגע; בפרשת זנוה הבנק פעל בהתאם לנהליו הפנימיים, בניגוד לעניין הנדון כאן; בפרשת זנוה השיקים המזויפים היו בסכומים נמוכים מאלו שהבנק נהג לבדוק את החתימות על גביהם, ואילו כאן העובדת זייפה שיקים בסכומים שאמורים היו, גם לשיטת הבנק, להיבדק על ידו. מכל הסיבות המנויות לעיל, טוענת התובעת כי יש להטיל עליה אשם תורם בשיעור מופחת מזה שנקבע בעניין זנוה שם הועמד האשם התורם על שיעור של 35% מהנזק. יש ממש בטענות החברה ובפרט בטענה לפיה אי הפגיעה בתזרים המזומנים שלה, היווה מכשול ממשי לאיתור המעילה בשלב מוקדם. עם זאת, מכלול הכשלים בהתנהלותה החשבונאית - בבקרות הפנימיות והחיצוניות שראוי היה להפעיל - מצדיק הטלת אחריות עליה, גם אם בשיעור מופחת מזה שנקבע בעניין זנוה. - חלוקת האחריות בין הצדדים הגעתי, כאמור, למסקנה כי נפלו פגמים הן בהתנהלות הבנק, הן בהתנהלות התובעת. הבנק התרשל בבדיקת החתימות על גבי שיקים רבים שהועברו לידיו, ואלמלא גילתה החברה - באיחור רב - את דבר זיופם של שיקים רבים שנמשכו מחשבונה, ספק אם הבנק היה מגלה בשלב כלשהו את המעילה (להזכיר, ברשות העובדת נמצאו פנקסי שיקים שלמים שטרם נוצלו על ידיה). הבנק לא נהג כמתחייב מחובות הזהירות והאמון המוגברות המוטלות עליו, וככל הנראה עשה כן מטעמים של יעילות כלכלית ומשיקולי עלות-תועלת, אשר מאחוריהם הוא נמנע מלעמוד כעת. מנגד - גם התובעת סמכה ידיה, יתר על המידה, על בקרת הבנק, הסתפקה באמצעי בקרה סטנדרטיים מבלי לתהות על התאמתם למאפייני הפעילות הייחודים שלה, וכשלה מלהפעיל פיקוח נאות בחברה פנימה. החובה החלה עליה הן במישור הנזיקי, הן במישור החוזי מצדיקה את חלוקת האחריות בין הצדדים באופן שיבטא את חובותיהם ההדדיות הנובעות ממערכת היחסים בין הבנק ללקוחו, את חלוקת האשמה המוסרית ביניהם ואת תרומתם לנזק (ראו גם ע"א 3912/90 eximin S. A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ פ"ד מז(4) 64, בעמ' 88-85). אני מוצאת לנכון להעמיד חלוקה זו כך שייוחס לחברה אשם תורם בשיעור של 25% מהנזק, כפי שיפורט בפרק הבא להלן. ט. הנזק והקטנתו התובעת פירטה וכימתה את נזקיה בכתב התביעה ובפרק ז' לסיכומיה. הנזק מורכב מהרכיבים הבאים: - סכום השיקים המזויפים שכובדו (קרן); - ריבית, הצמדה וקנסות שנאלצה התובעת לשלם לשלטונות מע"מ לאחר שגילוי המעילה חשף ששילמה להם תשלומי חסר במשך שנים; - הפרשי ריבית והצמדה מיום פירעון כל שיק ועד ליום הגשת התביעה (6.1.09); - הוצאות חקירות פרטיות, כינוס נכסים וליווי משפטי. מהסך המצטבר של רכיבים אלו נוכו תשלומים שונים ששילמו לתובעת העובדת ובניה (על פי ההסדרים שגובשו עמם לאחר גילוי המעילה), והתמורה שהתקבלה עבור נכסים של המועלת ובניה שהועברו לתובעת ומומשו על ידיה. העדים מטעם התובעת כמעט ולא נחקרו אודות נזקיה, וניתן לומר כי אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית באשר לכימות הנזק, על רכיביו השונים. עם זאת, מתנגד הבנק להחשבת חלק מהרכיבים כרכיבי נזק: בסיכומיו טען הבנק כי ההוצאות שהוציאה התובעת בעקבות גילוי המעילה אינן בגדר נזק שיש לזקוף לחובתו, שכן, הוצאות אלה לא תרמו להקטנת נזקה כמתחייב על פי הדין, אלא הגדילו אותו. כמו כן, מימוש הנכסים על ידי התובעת יכול היה להיעשות באופן יעיל וחסכוני יותר משנעשה. גם הריבית וההצמדה שחויבה ממועד הפקדת כל שיק ועד ליום הגשת התביעה, כך נטען, אינם רכיבים שיש להגדיר כנזק, כיון שהחברה היא זו שקפאה על שמריה והגישה את תביעתה כעבור שנים. יש להתייחס לטענות כסדרן: אין ספק כי סך השיקים המזויפים (בסך 5,029,104 ש"ח) מהווה נזק ישיר וברור של התובעת. נוכח הסוואת המעילה באמצעות קיזוזי יתר של התשלומים למע"מ, נוצר לתובעת חוב של מיליוני שקלים לשלטונות מע"מ. עם גילוי המעילה פנתה התובעת לשלטונות מע"מ על מנת להסדיר את חובה, ובכלל זה פעלה לביטול הטלת ריבית, הצמדה וקנסות בגין חוב זה (בסך 242,980 ש"ח), אולם ללא הצלחה. על כן, שני רכיבים אלה מהווים את ליבת נזקה של החברה. מאלה יש לנכות את התקבולים שהצליחה התובעת להשיג כתוצאה מההסדרים אליהם הגיעה עם העובדת ובניה וכתוצאה ממימוש נכסים שהעבירו לידיה (בסך 1,515,137 ש"ח), למעט סכום המשכנתא על דירת העובדת, אותה היה על התובעת לסלק בעת מימוש הנכס. ביחס לסכום המתקבל יש להחיל את הקביעה בדבר חלוקת האחריות בין הצדדים אשר הועמדה, כאמור, על 25% ו- 75%. שונה דינה של חלוקת האחריות ביחס לרכיבי הנזק הנוספים: לאחר גילוי המעילה, התובעת בחרה לפעול באופן עצמאי, בצורה סמויה ולא חשפה את דבר קיומה של המעילה החמורה בפני רשויות החוק (ביוזמתה). רק לאחר שהעובדת מעלה בכספיהן של שתי חברות נוספות בהן עבדה, הוגשה תלונה בגין מעשיה והמשטרה היא זו שפנתה לחברה ויזמה חקירה בעניין המעילה של העובדת בכספי החברה. בחירתה זו של החברה ראויה לביקורת: מפאת חרדתה למוניטין החברה (ראו עמ' 241 לפרוטוקול ש' 14-22), ואולי גם מפאת חששה פן יבולע לעובדיה ולבעליה עקב חשיפת הכשלים שהיו כרוכים בהצלחת המעילה, נמנעה התובעת מפניה למשטרה, שהייתה מתבקשת בנסיבות העניין. שתיקת החברה אפשרה לעובדת להמשיך ולהונות חברות אחרות ומנעה את מיצוי הדין עמה במועד. במישור הנזיקי, בחירה זו שוללת מהחברה את ההצדקה לתבוע מידי הבנק את העלויות שהיו כרוכות בפעולות שביצעה לאחר גילוי המעילה (חקירות, תפיסת נכסים, ומימוש הנכסים אשר קיבלה מאת העובדת ובניה - בסך 1,401,612 ש"ח). דיווח למשטרה ייתכן והיה חוסך לחברה את ההוצאות שהוציאה לשם הקטנת נזקה או למצער מפחית אותן. מעלויות אלו יש להפחית את הסכום שנדרשה התובעת לשלם לבנק לצורך סילוק המשכנתא שרבצה על דירת העובדת, בסך 668,450 ש"ח (נספח 46 לתיק המוצגים שנלווה לתצהירי התובעת). אשר על כן, אני מוצאת לנכון לקבוע כי ביחס לרכיבי נזק אלו, למעט עלות סילוק המשכנתא, אשמה התורם של התובעת עומד על 100%, ואין להטיל על הבנק כל אחריות נזיקית בגינם. חלוקת האחריות ביחס לרכיב סילוק המשכנתא תותאם לחלוקת האחריות, כפי שנקבעה לעיל (25%, 75%). רכיב הנזק האחרון מבין אלו שתבעה החברה נוגע לריבית והצמדה של כל שיק, מיום פירעונו ועד ליום הגשת התביעה. נוכח הקביעה בדבר חלוקת האחריות בין הצדדים והיחס בין רשלנותם, אין לזקוף לחובת החברה את הריבית וההצמדה שהצטברו מיום פירעון כל שיק ועד לגילוי המעילה - 28.11.06, היום בו הגישה התובעת בקשה לסעדים זמניים נגד העובדת ובניה (נספח ד' לכתב התביעה). כל עוד המעילה לא התגלתה, שוררת חלוקת האחריות בין הצדדים באשר לנסיבות שאפשרו את ביצוע המעילה. באשר לתקופה שלאחר מועד זה - יש לקבל את טענת הבנק לפיה התובעת אינה זכאית לקבל את הריבית וההצמדה בגין כל שיק שנפרע, שעה שתביעתה הוגשה שנים לאחר גילוי המעילה. באותה מידה יכלה התובעת להגיש את תביעתה בעוד שנים, כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות; אין זה סביר כי הבנק יישא בעלויות הריבית וההצמדה שהצטברו עד המועד בו בחרה התובעת להגיש את תביעתה, יהא אשר יהא מועד זה. י. השתק ומניעות הבנק טען כי התובעת מנועה מהגשת התביעה וזאת מכמה טעמים: מכוח ההסכם, ומכוח מצג. ראשית, כך נטען, סעיף 35 להסכם מטיל על הלקוח חובה לבדוק את דפי החשבון הנשלחים אליו וקובע כי הימנעותו של הלקוח מהסתייגות מתוכנם של דפי חשבון אלה מהווה הסכמה על האמור בהם: "בדיקת מסמכי הבנק הלקוח מתחייב לבדוק כל מסמך שישלח לו ולהודיע לבנק, בכתב תוך 15 יום, על הסתייגותו ממנו. לא קיבל הבנק הודעה כאמור, ייחשב תוכן המכתב כמאושר ע"י הלקוח". הבנק תמך טענתו גם בהסתמכות על ההלכה שנפסקה בע"א 550/66 שטאובר בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ פ"ד כב(1) 240, לפיה ידיעה בכוח של הלקוח לגבי זיוף חתימותיו על גבי המחאות יוצרת ללקוח השתק ומניעות לתביעת הבנק, וכן על פסיקה מאוחרת שיישמה הלכה זו. לטענת התובעת לא עומדת לבנק טענת מניעות כלפיה, לא מכוח הסכם ולא מכוח הדין הכללי. ביחס לסעיף 35 להסכם טענה התובעת כי סעיף זה הוגדר כתנאי מקפח בחוזה אחיד בע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה מיום 18.2.2010. בית המשפט העליון אשרר (בסעיף 44 לפסק הדין) את קביעתו של בית משפט קמא באותו הליך לפיה מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד. נוסף על כך, קבע בית המשפט העליון כי סעיף מסוג זה אינו מקים מניעות ללקוח. בית המשפט העליון קבע: "מערכת היחסים בין בנק ללקוח מושתתת בראש ובראשונה על האמון שרוכש הלקוח לבנק, אמון המתבטא בהנחה א-פריורית של הלקוח כי הבנק נוהג בכספיו ובחשבונותיו כדת, כדין וכהסכם... היא נסמכת על הוראות הפיקוח האדוקות המוטלות על הבנקים ועל חובות האמון ותום הלב המוגברות והמיוחדות המוטלות על הבנקים במערכת יחסים זו. לקוח מן השורה המקבל דף חשבון מהבנק איננו מניח שהבנק חרג מהרשאתו ובפעל בחשבונו של כדין ובניגוד לחובותיו... הוראות חוזיות אלה גם אינן עולות בקנה אחד עם עקרונות "ההשתק" ו"המניעות" ולמעשה אף מנוגדות להן. שעה שהמדובר בהתניה כזו במסגרתו של חוזה אחיד גלומה בה מניה וביה חזקת הקיפוח שבסעיף 4(1) לחוק החוזים האחדים. לאמור מתן פטור ל"ספק" (קרי, הבנק) מאחריות שהייתה מוטלת עליו על פי הדין אילולא אותו התנאי. כמו כן, קמה לעניין זה גם חזקת הקיפוח שבסעיף 4(8) לחוק וזאת בהיות הוראה זו: "(8) תנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח להשמיע טענות מסוימות בערכאות משפטיות..." שהרי זוהי טיבה ומשמעותה של "המניעות החוזית" אותה מבקש הבנק להקים כלפי הלקוח." התובעת הוסיפה וטענה כי נוכח העובדה שדפי החשבון כללו רק את מספריהם הסידוריים של השיקים, סכומם והתאריך בו חויב חשבון התובעת בגינם מבלי שכללו את שמות מוטבי השיקים, אין לראות בשתיקתה משום מצג להסכמה לתוכנם של דפי החשבון האמורים. לטענה זו התייחסתי בפרק ז' לעיל. אין אלא לחזור ולקבוע כי במידת הפירוט שנכלל בדפי החשבון שנשלחו לתובעת, אין מקום לקבוע כי בדיקתה אותם הייתה בבחינת התרשלות, ומטבע הדברים אין לקבל את טענת הבנק לפיה הימנעותה מהסתייגות מהאמור בדפי חשבון אלו, מקימה לה מניעות והשתק. שנית טען הבנק כי התובעת הציגה מצג לפיו חתימותיהם העדכניות של מורשי החתימה, לאחר שינויים שעברו עליהן מאז מסירת דוגמת החתימה, מהוות את חתימותיהם האמיתיות אליהן על הבנק להתייחס; בגין מצג זה, כך נטען, הן מושתקות מלטעון, בדיעבד, כי מדובר בחתימות מזויפות. גם דינה של טענת מניעות זו, להידחות. כאמור בפרק ו' לעיל, הנטל לבחינה השוואתית של חתימות אל מול דוגמת החתימה השמורה בבנק, מוטל על הבנק, ואין לצפות מלקוח שיבחין בשינויים בחתימתו או יימנע מהם. לפיכך, מיצירת חתימות שונות מאלו שבדוגמת החתימה גם לא יכול להשתמע מצג של אישור פוזיטיבי לשינוי החתימה אליה צריך להתייחס הבנק. אילו הבנק היה טורח להודיע לתובעת על השינוי בחתימות ביחס לדוגמאות החתימה ומבקשה לראות בחתימות העדכניות כדוגמאות רלוונטיות, ניתן היה אולי להסתמך על שתיקתה ולבסס עליה טענה למניעות מפאת מצג, אולם, בהעדר דיאלוג כלשהו בעניין שינויי החתימות לא קמה לתובעת מניעות כאמור. טעם נוסף לדחיית טענת המניעות על פי הדין הכללי הוא מגמת הפסיקה, לצמצם את מקומה של דוקטרינת ההשתק והמניעות המהווה מחסום מוחלט בפני בעל דין, ולהחליפה בדוקטרינות גמישות יותר, כמו דוקטרינת האשם התורם (ראו: דנ"א דיסקונט בעמ' 66; פרשת אקיטה בסעיפים 23-24 לפסק הדין; ברק, זיוף במשיכת שיק, בעמ' 145-146; פורת, אחריותם של בנקים, בעמ' 333-332). יא. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה. חלוקת האחריות בין הצדדים עומדת, כאמור, על 75% אחריות הבנק ו- 25% אשם תורם של התובעת ביחסים לנזקים הבאים: סכום השיקים המזויפים שכובדו (קרן), ריבית, הצמדה וקנסות שנאלצה התובעת לשלם לשלטונות מע"מ, הפרשי ריבית והצמדה מיום פירעון כל שיק ועד ליום גילוי המעילה (28.11.06), סילוק המשכנתא שרבצה על דירת העובדת שהועברה לחברה. האחריות לנזקים שנבעו מהוצאות חקירות פרטיות, כינוס נכסים וליווי משפטי היא של התובעת בלבד. לאור התוצאה יישא הבנק בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 60,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. בנקשיקיםמסמכיםזיוף חתימהזיוף