העותר מרצה מאסר לתקופה של 21 שנים וחמישה חודשים בגין אונס, שוד, חבלה גופנית חמורה ושהייה בלתי חוקית והוא עותר בעתירה שהגיש בעצמו, ושעליה חזר בא כוחו, כנגד העלויות הכרוכות בהפקת מסמכים אודות עצמו, בדרך של צילום או הדפסתם מקובץ ממוחשב. טענות העותר: העותר מלין על כך, שכאשר הוא נזקק למסמכים המצויים בידי המשיב, שעניינם מידע הנוגע אליו, הוא נדרש לשלם 1.35 ₪ עבור כל דף המופק עבורו. ב"כ העותר מציין, כי עתירה קודמת שהגיש העותר בעניין עלות צילום מסמכים לאסירים הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון (רע"ב 5146/11 מחמוד מגאדבה נ' היועץ המשפטי לממשלה) אך עוד טרם דן בית המשפט בבקשתו, הודיע המשיב כי החליט להוזיל את תעריפי הצילום בשב"ס לסכום של 35 אגורות. חרף זאת, ממשיך המשיב לגבות סכום של 1.35 ₪, עבור כל דף מצולם או המופק עבור העותר בדרך אחרת. העותר מבקש שבית המשפט יקבע, כי המשיב אינו רשאי לגבות מן העותר סכום העולה על 35 אגורות עבור כל דף מידע, הנוגע אליו, שמופק עבורו. כן הוא מבקש, כי בית המשפט יורה על השבת כל סכום שנגבה ממנו מעבר ל-35 אגורות לדף. העותר מלין על כך שבעלות צילום המסמכים נכלל תשלום "שכר" לסוהר בשיעור של 23 אגורות לשלושה דפים. לטענתו, לא יעלה על הדעת שאסיר ייאלץ לשלם כסף לסוהר והדבר גובל בשחיתות. העותר מבקש, שבית המשפט יאסור על גביית "שכר" לסוהר כאמור. לטענת ב"כ העותר, חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע", או "החוק") אינו חל על בקשה של אדם לקבל חומר אודות עצמו המצוי בידי הרשות, ומשכך, אין מקור חוקי לגביית "אגרת הפקה" מהעותר. ב"כ העותר מבחין בין זכות העיון הפרטית, שעניינה מידע הנוגע למבקש המידע ואשר הוכרה על ידי הפסיקה זה מכבר, לבין זכות העיון הציבורית שהוכרה בחוק חופש המידע. ב"כ העותר מציין, כי גם לשיטת בית המשפט העליון זכות העיון הפרטית קדמה לזכות העיון הציבורית, מקורה שונה והיא ממשיכה לחול במקביל לחוק חופש המידע (עע"מ 2398/08 מדינת ישראל-משרד המשפטים נ' אליצור סגל). הגם שהחוק אינו מעגן את זכות העיון הפרטית, יש בו התייחסות לזכות זו, בהקשר לתשלום אגרות הנגבות מכוחו. כך קובעת הוראת ס' 18(ד) לחוק כי "לא תיקבע אגרה בעד בקשה של אדם לקבל מידע על אודות עצמו, ואולם ניתן לקבוע אגרה או תשלום עבור העתקת המידע או הדפסתו ועבור משלוח המידע למבקש, וכן עבור הפעולות הכרוכות באיתור המידע, אם בשל היקפו או מורכבותו של המידע המבוקש נדרש מאמץ מיוחד לצורך הטיפול בבקשה". לדעת ב"כ העותר, יש לקרוא את סעיף 18(ד) הנ"ל, באופן שסיפת הסעיף חלה על כולו, ולפיו, בכל מקרה שבו לא נדרש מאמץ מיוחד לצורך הטיפול בבקשה בשל היקף המידע או מורכבותו, אין לגבות ממבקש המידע אגרת הפקה. ב"כ העותר מפנה גם לתקנה 6 לתקנות חופש המידע (אגרות), תשנ"ט-1999 (להלן: "התקנות"), לפיה: "מידע שאדם מבקש על אודות עצמו וזכויותיו, פטור מאגרת בקשה, וכן מאגרת טיפול בעד 4 שעות עבודה החל בשעה השלישית". לאור הסעיפים המצוטטים לעיל, מבקש ב"כ העותר שייקבע, כי גבייה העולה על 35 אגורות לכל דף מידע אודות האסיר עצמו, אסורה גם על-פי חוק חופש המידע ב"כ העותר סומך טענתו גם על הוראת ס' 1 לחוק יסוד: משק המדינה, אשר קובעת כי גביית מיסים, תשלומי חובה ואגרות, תיקבע רק בחוק או מכוחו. לשיטתו, משהוברר כי חוק חופש המידע אינו קובע תשלום אגרה עבור בקשה להפקת מידע, כאשר לא נדרש מאמץ מיוחד לצורך הטיפול בבקשה, הרי שגביית אגרה מנוגדת גם לחוק היסוד הנ"ל. לחילופין טוען ב"כ העותר, כי חופש התנועה של העותר מוגבל מאוד, הוא אינו יכול להחזיק ולהשתמש במחשב או באמצעי אחסון אלקטרוניים דוגמת CD, והאפשרות היחידה שלו להחזיק במידע אודותיו, הינה באמצעות מסמך מצולם או מודפס. בנסיבות אלה, חיובו בתשלום "אגרת הפקה" עולה כדי חוסר סבירות קיצוני ומהווה פגיעה בזכויות יסוד שלו. לבסוף מבקש העותר, שבית המשפט יורה למשיב למסור מידע מפורט על היקף הסכומים שנגבו מכלל האסירים עבור מסמכים הנוגעים להם, שהופקו עבורם. תגובת המשיב: קיימים שני סוגי מסמכים המופקים עבור אסירים: מסמכים המצויים ברשות המשיב ומסמכים המצויים ברשות האסיר והוא מבקש לצלמם על מנת ליצור העתקים עבורו. לגבי מסמכים אודות האסיר המצויים ברשות המשיב, קיימת חובה שבדין להמציאם לבקשת האסיר, בכפוף לתשלום שנקבע על ידי שר המשפטים בתקנות, ושעומד כיום על 1.35 ₪ לכל דף מידע שמופק. לטענת ב"כ המשיב, משהוברר כי שר המשפטים הוא שאחראי לקביעת התעריף עבור הפקת מידע המצוי בידי המשיב, הרי שיש לדחות את בקשת העותר להורות למשיב שלא לגבות למעלה מ-35 אגורות עבור צילום מידע המצוי בידי המשיב. הסוג השני של המסמכים הם מסמכים המצויים ברשות האסיר, וצילומם מוסדר בנוהל 05-0001 שכותרתו "אופן הטיפול בבקשת אסיר לצלם מסמכים". על פי נוהל זה, אין חובה לצלם עבור אסירים מסמכים המצויים ברשותם, אולם על מנהל האגף להפעיל שיקול דעתו באופן פרטני, תוך שקילת הנסיבות שעשויות להצדיק חריגה מהכלל האמור. עוד קובע הנוהל, כי התשלום עבור צילום המסמכים יהא על חשבון האסיר, על-פי תחשיב שיתעדכן מעת לעת על-ידי מחלקת הרכישות בשב"ס. כיום עומד הסכום על 35 אגורות לדף, סכום שאושר כסביר על ידי בית המשפט העליון ברע"ב 5146/11 הנ"ל. באשר לטענת העותר בנוגע ל"שכר" הסוהר, טוענת ב"כ המשיב כי 23 האגורות מגולמות בתוך 35 האגורות שגובה המשיב עבור צילום מסמך, סכום שאושר, כאמור, על ידי בית המשפט העליון. ב"כ המשיב דוחה את הפרשנות שנותן ב"כ העותר לסעיף 18(ד) לחוק חופש המידע, לפיה העותר פטור מכוחו מתשלום אגרה מקום שלא נדרש מאמץ מיוחד לשם הפקת המידע אודותיו. לטענתה, יש לשלם אגרה עבור כל העתקה של המידע או הדפסתו, כאשר סיפת הסעיף קובעת כי ניתן לגבות אגרה גם עבור איתור מידע, אם נדרש מאמץ מיוחד לצורך הטיפול בבקשה לאיתורו. עוד היא טוענת, כי גם תקנה 6 לתקנות אינה תומכת במסקנת ב"כ העותר לפיה העותר אינו חב בתשלום עבור מידע הנוגע לעצמו, שכן התקנה פוטרת אדם שמבקש מידע אודות עצמו מתשלום "אגרת בקשה" בסך 100 ₪ וכן מ"אגרת טיפול" עבור שש השעות הראשונות הנדרשות לטיפול בבקשה, אולם היא אינה פוטרת אותו מתשלום עבור הפקת המידע. ב"כ המשיב סומכת טענותיה גם על התייחסותה של קצינת חוק חופש המידע מתאריך 16.7.13, לפיה חרף חובת התשלום הקבועה בחוק חופש המידע ובתקנות שהותקנו מכוחו, המשיב בא לא אחת לקראת העותר ולא חייב אותו על טיפול בבקשותיו לעיין בתיקים, הגם שהיה כרוך בכך מאמץ רב. לטענת ב"כ המשיב, משהוברר כי חוק חופש המידע חל על העותר וכי המשיב גובה 1.35 ₪ על פי הוראתו של שר המשפטים, יש לדחות את טענת העותר כי גביית סכום העולה על 35 אגורות לדף נעשית בניגוד לחוק או מהווה פגיעה בזכויות יסוד של העותר. לטענת ב"כ המשיב יש לדחות גם את טענת העותר לפיה גביית סכום העולה על 35 אגורות לכל דף מהווה "אגרה" כמשמעותה בחוק יסוד: משק המדינה, ומשכך הינה בטלה. לטענתה, אין המדובר ב"אגרה" הטעונה מקור גבייה בחוק, כי אם בתמורה עבור מתן שירות, על פי תמחור שעורך המשיב לעלות הצילום, או בסכום שנגבה בהתאם לחוק. ב"כ המשיב טוענת שבקשת העותר לחייב את המשיב למסור לו נתונים אודות הסכומים שנגבו מכלל האסירים המוחזקים בשב"ס - דינה להידחות על הסף, שכן לא הוברר אם העותר מיצה את ההליך המנהלי וביקש את המידע מהרשות כדין, על פי הוראות חוק חופש המידע במהלך הדיון בפני טענה ב"כ המשיב שכאשר מדובר במסמכים שנמצאים ברשות העותר והוא מעוניין לצלם אותם עבורו הוא יכול לצלמם מחוץ לשב"ס. לטענתה, זכות העיון של העותר במסמכים שנמצאים ברשות המשיב לא נפגעת שכן למרות האפשרות לגבות אגרות תמורת העיון עפ"י חוק חופש המידע ניתן העיון במסמכים ללא תשלום. דיון והכרעה 1. עיון בעתירה המתוקנת על נספחיה, בכתב התשובה על נספחיו, לרבות תגובתה של קצינת חופש המידע בשב"ס, ובהחלטת ביהמ"ש העליון ברע"ב 5146/11 שצורפה כנספח לכתב התשובה, מעלה כי חיוב העותר בסכום של 35 אג' בגין צילום מסמכים שנמצאים ברשותו ע"י המשיב כבר נידון והוכרע בהחלטתו של כב' השופט הנדל ברע"ב 5146/11 הנ"ל. גם אם כב' השופט הנדל לא התייחס למרכיבי הסכום הנ"ל, מאחר ועובר לדיון בעתירה הסכים המשיב להוריד את מחיר הצילום מ- 80 אג' ל- 35 אג', יש בהחלטה כדי להכריע גם בגורל נושא זה של העתירה בפני. מעבר לאמור לעיל, התשלום שנגבה מהעותר בגין צילום מסמך שנמצא ברשותו, גם בהתחשב באפשרויות המוגבלות שיש לו לצלם אותו מחוץ לכותלי בית הסוהר, איננו יקר, ואולי אף זול, מהתשלום שנגבה עבור צילום מסמך שנעשה מחוץ לבית הסוהר. 2. אינני מקבל טענת ב"כ העותר לפיה סעיף 18(א) לחוק והתקנות שהותקנו על פיו לא חלות על צילומים של מסמכים הנוגעים לעותר, ואשר נמצאים בחזקתו של המשיב, שכן גם אם זכות העיון במסמכים והצילום שלהם הוכרה בפסיקה שקדמה לחוק (כמו זו הנזכרת בסעיפים 16-18 לעתירה המתוקנת), ואשר המשיכה גם לאחר חקיקת החוק, הרי החוק והתקנות מסדירים את העיון והצילום של מסמכים הנוגעים למבקש העיון, כמו העותר, אשר נמצאים בחזקת הרשות הציבורית, כמו המשיב. 3. סעיף 1 לחוק מקנה זכות לעותר לקבל מידע מהמשיב לפי הוראות החוק וסעיף 18 לחוק, שעניינו חיוב בתשלום אגרות, מסמיך בסעיף 18(א) את שר המשפטים, באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, להתקין תקנות שקובעות תשלום אגרות בעד בקשה לקבל מידע מהרשות, פעולות שקשורות באיתורו ובמסירתו. מכוח ההסמכה הנ"ל קבע שר המשפטים בתקנה תשלום אגרה בסכום של 1.35 ₪ בגין הפקת מידע בכתב לכל עמוד צילום או פלט מחשב שהופק וסכום זה נגבה ע"י המשיב עבור צילום מסמך אודות העותר שנמצא ברשותו. 4. אמנם בתקנה 6 לתקנות ניתן פטור מתשלום של 100 ₪ בגין בקשה לקבל מידע ומתשלום סכום של 54 ₪ ל- 4 שעות עבודה החל משעת העבודה השלישית בגין הטיפול בבקשה אך היא לא פוטרת מתשלום "אגרת הפקה" שנגבית ע"י המשיב מהעותר עבור צילום מסמך שנוגע אליו ונמצא אצל המשיב. 5. גם אם צילום המסמך עצמו אינו מצדיק גביית סכום שעולה על 35 אג', כפי שטוען ב"כ העותר, הרי מדובר בסכום שנקבע בתקנות ושהעותר לא פטור מתשלומו. כאשר מדובר במסמך שנמצא אצל המשיב הטיפול בבקשה לקבלתו כרוך בפעולות שנעשות ע"י המשיב, ואשר הוא לא מחייב את העותר בתשלום עבור ביצוען (ראה סעיפים 2 ו- 4 למכתבה של מישר תהילה כהן מיום 16.7.13) ומשכך הסכום של 1.35 ש"ח הוא סכום סביר ומוצדק. 6. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה. חופש המידעאגרה