האם חלה על ההורים אחריות למעשי ילדיהם? פקודת הנזיקין איננה מכירה באחריות שילוחית של הורים למעשי ילדיהם. נותרנו אפוא בתחום האחריות הישירה; חובת הזהירות המוטלת על הורים ביחס למעשי ילדיהם נקבעת על פי מידת הזהירות של הורה סביר, על פי מבחני עוולת הרשלנות המקובלים [עיין למשל ע"א 290/68 אריאלה אריאל נ' צינק, פ"ד כב(2) 645]. להלן פסק דין בשאלה האם חלה על ההורים אחריות למעשי ילדיהם ?: ביום 7.2.2009, בעת שחנתה ברחוב שמואל תמיר בירושלים, ניזוקה מכוניתו של התובע כאשר גג המכונית נמעך כלפי מטה. לטענת התובע, היו אלה א', בנה של נתבעת 1, וי' בנו של נתבע 2, אשר קפצו מגג מחסן סמוך על גג מכוניתו ובכך הביאו למעיכתו. בשל כך הגיש תביעתו זו, לפיצוי בסך 6,352 ₪, כנגד הורי הילדים המזיקים. 3. הנתבעים מכחישים את טענות התובע מכל וכל. הנתבעים טוענים, כי לא ייתכן שילדיהם, שהיו באותו זמן בני פחות מ-12 שנים, הם שגרמו לנזק. כמו כן, הם מכחישים את הנזק שנגרם למכונית התובע. 4. על פי גרסת התובע, הוא הבחין ממרפסת ביתו בשני ילדים שקפצו מגג המחסן על גג מכוניתו. התובע צעק לעברם והילדים נמלטו חיש מהר מהמקום. לטענתו, המרחק בין מרפסת דירתו לבין המכונית הוא כ-40 מ', והוא הבחין בבירור בסימני היכר של הילדים, שלפיהם זיהה אותם מאוחר יותר. לטענתו, אחד הילדים לבש חולצה לבנה וחבש לראשו כובע לבן, ואילו חברו, א', לבש חולצת פסים ולראשו חבש כיפה. התובע פתח במרדף אחר הילדים, שבמהלכו הוא הצליח לתפוס את אחד הילדים, בעל החולצה הלבנה והכובע הלבן, אך הילד סירב לומר לו את כתובתו. לטענתו, קבוצת נערים שהיו במקום סיפרו לו כי הם מכירים את הילדים שהזיקו למכוניתו, וגם זיהו אותם בשמותיהם וגילו לו את כתובותיהם. ואולם, כאשר הגיע לבתיהם והקיש על דלתות בתיהם, הוא לא נענה. התובע הגיש תלונה במשטרה נגד שני הילדים, ובעקבותיה נשלחו שוטרים לבתי הורי הילדים. ביקורי השוטרים תועדו במזכרים, שהוגשו על ידי התובע. ביקור שערך שוטר אבי דאר בבית נתבע 2, ביום 11.2.2009 תועד במזכר. לדבריו, הילד י' הכחיש שהיה מעורב באירוע. מזכר נוסף, מיום 16.3.2009, מתעד ביקור שערך שוטר בבית נתבעת 1, אמו של א', ובו כתב, בין היתר: "הסברתי לאמו את מהות העניין וגרימת הנזק לרכב, וא' אמר כי הוא ביחד עם י' (-) קפצו על גג הרכב". 5. גרסת התובע באשר לזהות המזיקים מבוססת אך ורק על המזכר האחרון, שנערך על ידי שוטר שלא הובא לעדות, ואשר לפיו, הילד א' הודה לפניו בביצוע המעשה. ואולם, מדובר בעדות מפי השמועה, כאשר גם עד זה לא הוזמן לעדות בבית המשפט. ברור שבמקרה זה אין במזכר שהגיש התובע כדי למלא את נטל ההוכחה המוטל עליו. יתירה מכך, בודאי שאין בתוכן המזכר האמור כדי להוות, ולו בדל ראיה, כנגד י', שלגביו הדברים הם שמועה של שמיעה. זוהי, כאמור, הראיה היחידה הקושרת את ילדי הנתבעים עם ביצוע המעשים, והתובע לא הצליח להביא ולו ראיה ישירה אחת לכך. לכן, אני קובעת שלא ניתן לבסס את הקביעה, כי הילדים א' וי' הם שגרמו לנזקים במכונית התובע. 6. מעבר לכך, התובע לא הצליח להוכיח את הנזק שנגרם לו. התובע צירף לכתב התביעה תמונות שצילם ביום האירוע, ובהן נראה גג המכונית מעוך כלפי מטה. כמו כן, הוא צירף דוח בדיקה שנערך למכון לבדיקת רכב "טסט ליין", ואשר בו צוין, כי לשילדת מרכב הרכב נגרם נזק משמעותי כתוצאה ממעיכה בגג. כן צורף לכתב התביעה דוח שמאי רכב, מיום 27.7.2010, אשר העריך את ירידת הערך שנגרמה לרכב כתוצאה ממעיכת הגג ב-3,300 ₪. 7. יש לציין, כי התובע לא פנה בשום שלב לנתבעים כדי לשמוע את גרסתם או אפילו כדי לברר עמם אם יהיו מוכנים לשאת בעלות הנזק. הוא גם לא הציג להם את דוח שמאי הרכב, ובכך חסם בפניהם את האפשרות להתמודד עם קביעותיו של השמאי באמצעות בחינת המידע שעמד לפניו, או אף להצטייד בחוות דעת שמאית נוגדת מטעמם. כך, אף לנוכח האפשרות שאולי אין קשר סיבתי בין הנזקים האמורים לבין מעשה או מחדל המיוחסים לנתבעים. משלא שיתף פעולה עם הנתבעים בנקודה הוא אינו יכול להפרע מהם נזק שהוא טוען לקיומו. 8. זאת ועוד - התובע מכר את המכונית בעסקת "טרייד אין", תמורת 61,000 ₪, לטענתו, כ-6,000 ₪ פחות ממחיר המחירון. לדברי התובע, הפחת במחיר מגלם את הפגיעה שנגרמה במרכב הרכב (שאסי). אלא שאינני מקבלת גם טענה זו. זאת משום שבטופס רכישת הרכב, שהציג התובע, הצהירו הצדדים לעסקה כי הרכב לא היה מעורב בכל תאונה שפגעה בשלדת הרכב ו/או בקורותיו. נראה אם כן, כי הפגיעה בגג הרכב כלל לא השפיעה על מחיר הרכב. 9. אוסיף עוד, למעלה מן הצורך, כי גם אילו התקיימו התנאים האחרים לקבלת התביעה, מן הדין לדחותה. עפ"י הוראות סעיף 9 לפקודת הנזיקין, אין להגיש תביעה נגד מי שביצע עוולה בטרם מלאו לו 12 שנים. מכאן שלילדים עצמם אין לייחס חבות בנזיקין. האם חלה על ההורים אחריות למעשי ילדיהם? פקודת הנזיקין איננה מכירה באחריות שילוחית של הורים למעשי ילדיהם. נותרנו אפוא בתחום האחריות הישירה; חובת הזהירות המוטלת על הורים ביחס למעשי ילדיהם נקבעת על פי מידת הזהירות של הורה סביר, על פי מבחני עוולת הרשלנות המקובלים [עיין למשל ע"א 290/68 אריאלה אריאל נ' צינק, פ"ד כב(2) 645]. יישום המבחנים הללו למקרה נשוא הליך זה איננו מגלה הפרת חובת זהירות, בוודאי לא כזו שניתן היה לצפות שתביא לנזק המדובר. המכונית חנתה במקום שבו נוהגים ילדי הרחוב להסתובב ולשחק. אין כל טענה, בוודאי לא ראיה לכך, שילדי הנתבעים הם ילדים פרועים המועדים לגרום נזקים והחייבים בהשגחה מיוחדת. כך גם העידו הורי הילדים, וטענה זו לא נסתרה על ידי התובע. מכאן שלא היתה להורים סיבה לצפות לכך שהילדים יקפצו על גג המכונית. שוכנעתי אפוא, כי בנסיבות העניין, לא היה על הנתבעים לצפות את מעשי ילדיהם, ומשום כך, לא היתה מוטלת עליהם החובה לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים כדי למנוע את המעשה המיוחס להם. אני מקבלת אפוא את טענות הנתבעים כי הם לא התרשלו. 10. על יסוד כל האמור, אני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין, אין חיוב בהוצאות. זכות בקשת רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 15 יום מקבלת פסק הדין. אחריות הורים בנזיקיןאחריות שילוחיתנזיקין