הרקע וההליך 1.הנאשם מואשם בעבירות של איומים ותקיפת עובד ציבור, בכך שביום 7.12.06, בשעות הצהרים, הוא הגיע למשרדי הווטרינר העירוני בעיריית מעלה אדומים, לאחר שכלבתו מסוג אמסטף נלקחה יום קודם לכן למכלאות העירייה, משום שנמצאה משוטטת במעלה אדומים ללא זמם וללא שבב זיהוי אלקטרוני. כשהובהר לנאשם כי עליו לשלם 500 ₪ בנוסף לאגרות המקובלות, הוא החל לצעוק ולקלל את הווטרינר אדי ציבר (להלן: המתלונן), איים עליו בפגיעה בגופו ובחייו כי ירצח אותו, יראה לו מה זה ויביא מלוד את אחיו, כדי שימחקו אותו, כן הרים את שולחנו, העיף ממנו חפצים שונים ותקפו בהשליכו לעברו כיסא שפגע בידו. ראיות המאשימה 2. המתלונן, מר אדי ציבן, ווטרינר בעיריית מעלה אדומים מזה 11 שנה, העיד כי ב - 6.12.07 בלילה הודיעו למוקד העירוני כי נתפס כלב משוטט מסוג אמסטף, מגזע מסוכן ואחד הפקחים אסף אותו למכלאה של מעלה אדומים, על פי הנוהל. אחד התנאים לשחרור הכלב הוא החזקת רישיון בתוקף. המתלונן מסר לנאשם כי עליו לבוא לשחרר את כלבו בהצגת רישיון תקף. למחרת הגיעו הנאשם ואחיו מתן למשרדו המתלונן, והמתלונן הסביר להם כי מאחר והכלב מגזע מסוכן, יש תנאים להחזקתו: על הבעלים להיות מעל 18, על הכלב להסתובב עם מחסום ורצועה שאורכה לא יעלה על 2 מ', ולעבור עיקור או סירוס לפי מינו. הנאשם ואחיו טענו שהרישיונות אצל אביהם השוהה באילת, לפיכך הבהיר להם הווטרינר כי בלי רשיון בתוקף, לא ניתן לשחרר את הכלב, וכדי להוציאו עליהם לקבל שבב זיהוי אלקטרוני שלא היה לכלב, חיסון נגד כלבת, לשלם אגרה, ועבור טופס רישיון והתחייבות לעיקור וכשיסיימו לעשות זאת, יקבלו את הכלב. בשלב זה החל הנאשם לצעוק ולאיים: "...ואז התחילו צעקות ואיומים, לא אתה לא תקבע לי, זה לא כלב מסוכן, אתה לא יודע כלום, אני עשיתי דוקטורט על זה ודברים כאלה. המתלונן נשאל באילו איומים מדובר, והשיב : ת. דברים לא צנזוריים. נטיות מיניות. נזיין אותך ודברים כאלה. נביא את האחים שלנו מלוד וימחקו אותך ואת המשפחה שלך וכל מה שבדרך כלל ברחוב מדברים". ראה : עמ' 9 ש' 27-31 לפרו'. המתלונן הבהיר כי הנאשם הוא שאמר זאת: "הנאשם . הבחור השני נרגע קצת וניסה להרגיע את הנאשם ואז הנאשם תקף את הבחור השני שהזדהה בשם מתן כבעלים של הכלב, והרביץ לו. ירד ממנו דם וכו'. אבל זה היה בשלב מאוחר יותר". ראה : עמ' 10 ש' 1-3 לפרו'. 3. המתלונן העיד כי תוך כדי הוויכוח, הרעש והצעקות המזכירות במשרד הזמינו משטרה, השוטרים שהגיעו הוציאו את הנאשם ואחיו החוצה ולקחו מהם פרטים. מתן, אחיו של הנאשם שהוא בעל הכלב, נכנס למשרד המתלונן עם הכלב, המתלונן שיבב אותו, עשה לו חיסון נגד כלבת, הוציא לו טופס רישיון ושלח אותו לשלם את האגרה במח' הגבייה. בעת שהשניים הלכו להסדיר את תשלום האגרה, רשם להם הפקח קנס על שוטטות הכלב וכשחזרו עם תשלום האגרה, נתן להם המתלונן את הכלב ואת דו"ח הקנס, אך אז שוב החל הנאשם לקלל ולאיים, אחיו מתן ניסה להרגיעו, ביקשו לצאת מהחדר ואמר לו כי הוא ישלם את הקנס, אך הנאשם אמר לאחיו "אל תפריע לי" ותקף את מתן במכות. אנשים שהגיעו למקום הוציאו את הנאשם, והמתלונן טיפל במתן שירד לו דם מהגבה. ואולם בשלב זה הנאשם חזר לחדרו של המתלונן כשהוא מאיים וצועק, הפך עליו את השולחן וזרק עליו כסא, שלא פגע במתלנון משום שהמתלונן הדפו בידו, אך קיבל מכה לא חמורה באצבעו: "בשלב זה שוב הנאשם נכנס לחדר שלי עם צעקות וקללות, הפך עלי את השולחן וזרק עלי כסא. הכסא לא פגע בי כי אני הדפתי אותו עם היד, קיבלתי מכה באצבע, אבל זה לא רציני (ראה עמ' 10 ש' 16-18 לפרו'). הנאשם הוצא שוב מחדר המתלונן, שעוד באותו הגיש תלונה בתחנת המשטרה. המתלונן הסביר את איום הנאשם כי ישלח אליו את אחיו מלוד: "שהם ימחקו אותי ויחסלו אותי ואת המשפחה שלי. הם כנראה עבריינים גדולים. שיעשו מה שצריך". (ראה עמ' 10 ש' 22-21 לפרו'). 4.עדת התביעה, הגב' רחל דבורי, שעבדה כמזכירה באגף העירייה של המתלונן, נכחה באירוע, והעידה כי משרדה נמצא במרחק כ 5,6 חדרים מחדר המתלונן לאורך המזדרון קומה מתחת למתלונן. עובדת אחרת בשם אסתר זחלסקנס, שחדרה צמוד לחדר המתלונן הגיעה אליה בריצה מבוהלת וצעקה לה שתזמין משטרה בגלל שני הבחורים. רחל הבינה על מה מדובר משום שהשניים נכנסו דרכה סוערים, כועסים ומקללים, היא לא הזמינה משטרה, אלא עלתה מיד לחדר המתלונן, שבד"כ היה מסודר, אך עתה נראה מבולגן מאד כשהניירות על הרצפה, וראתה את הנאשם מרים כסא על המתלונן ממרחק של 2 מ' אך לא פגע בו. במקום היו צעקות, גם היא צעקה והוציאה את הנאשם בכוח. הנאשם היה כל הזמן עם אחיו ולבסוף הם יצאו החוצה. לדבריה הנאשם ואחיו רבו ביניהם, זכור לה שהאח נפצע מעל הגבה, ושהיא ואסתר טיפלו בו עד שהמשטרה הגיעה. 5.עדת התביעה, הגב' אסתר סכלקנס, עובדת עיריית מעלה אדומים שהייתה עדה לאירוע, העידה כי ביום האירוע כששמעה חילופי דברים במשרד המתלונן הצמוד למשרדה, יצאה למשרדו וראתה שם שני בחורים סוערים מאד, שנכנסו ויצאו ממשרדו, היו חילופי דברים בקשר לכלבם בשל קנס שלא רצו לשלם כדי לשחררו. כשהגיעו לטונים מאד נרגזים מצד הבחורים, אחיו של הנאשם בכה, והנאשם קילל את המתלונן ואיים עליו שיהרוג אותו, יבוא אליו הביתה וירצח אותו ולאחר מכן נכנס לחדר המתלונן, זרק עליו כיסא, אך המתלונן קפץ והכסא לא פגע בו (ראה עמ' 19 ש' 14-12 לפרו'). לדבריה, חילופי הדברים בין שני הבחורים לבין המתלונן ולבין רחל היו ארוכים מאוד, אך היא לא נכחה כל הזמן אלא כשנכנסה, שמעה את הנאשם מאיים על המתלונן. זריקת הכיסא נחרטה בזכרונה, הווטרינר התכופף והכסא לא פגע בו. כשנשאלה בחקירתה הנגדית מדוע לא סיפרה על כך בהודעתה במשטרה, השיבה : "אין לזה סיבה שלא אמרתי במשטרה. אני זוכרת שזה קרה. לא אמרתי יכול להיות הרבה דברים זה היה אירוע ארוך התעסקנו עם זה יום שלם ולא יכולתי לפרט הכל היו עוד הרבה דברים. חשבתי שמשהו חמור מכל הסיטואציה במיוחד הוא המשפט על הרצח שייגש לביתו ויהרוג אותו והדגשתי". ראה : עמ' 21 ש' 26-23 לפרו'. כשנשאלה העדה כיצד היא מסבירה שהעדה רחל העידה בביהמ"ש ובמשטרה שהנאשם התבטא בביטויים סוערים, כועסים, אך לא אמרה שהיו איומים, השיבה : "יכול להיות שהלכה ובאה ואני לא בטוחה שהיתה לאורך כל ... היה כמה שעות, אולי לא שמעה ואני שמעתי והיא שמעה דברים אחרים" ראה : עמ' 21 ש' 32-31 לפרו'. גירסת הנאשם 6. הנאשם העיד כי כלבתו נעלמה, הוא חיפש אותה במשך כמה שעות, ולמחרת בבוקר הלך יחד עם אחיו מתן לכלביה במישור אדומים, אך הכלבה לא הייתה שם. לאחר מכן הלכו לעירייה, נכנסו למשרד הווטרינר העירוני שאמר שהכלבה לא אצלו והפנה אותם לכלביה בעטרות, גם בעטרות היא לא היתה, וכשחזרו אל הווטרינר העירוני למחרת, אחת המזכירות אמרה להם שכלבתם נמצאת שם. כששאלו על כך את הווטרינר (המתלונן) הוא השיב שלא היה בטוח שמדובר בכלבם, והנאשם התעצבן משום שהכלבה הייתה בכלוב כל הלילה. אחיו שיותר מתון ממנו, לקח את העניין בקלות, שאל את המתלונן מה יש לעשות כדי לקבל את הכלבה, המתלונן ההפנה אותם לשלם בדואר עבור חיסון כלבת, שבב, ועיקור, ולחזור אליו כדי שיפנה אותם לעיקור בצער בעלי חיים באישורו. לאחר ששילמו את הנדרש וחזרו למתלונן, מסר להם המתלונן דו"ח בסך 750 ₪ בגין שוטטות של כלב מסוכן, ואמר להם כי ששכח שעליהם לשלם גם אותו. הנאשם לקח את הדו"ח, זרק אותו על הרצפה, קילל את המתלונן קללות שלא מכובד לטענתו לחזור עליהם בביהמ"ש, ונוצר ריב בינו לבין אחיו שניסה למשוך אותו החוצה כדי שלא יסתבכו. הנאשם העיד כי השתולל, ונתן לאחיו מכה שגרמה לו צלקת בעינו (ראה עמ' 23 ש' 9-7 לפרו'). 7. תוך כדי הריב עם אחיו הוא בעט בכיסא לכיוון כללי, ואינו יודע אם לכיוון המתלונן, אך הכיסא לא פגע במתלונן והמתלונן לא נאלץ להתכופף. לבסוף הוא ואחיו יצאו מהמשרד, שילמו את הדו"ח וכלבתם הוחזרה אליהם (ראה עמ' 23 ש' 16-13 לפרו'). 8. לטענת הנאשם אף אחת מהמזכירות לא נכחה בשלב זה, אלא הן הגיעו לאחר ריב המכות בינו לבין אחיו, בעקבות הצעקות ששמעו. הנאשם טוען כי המזכירות העידו על דברים שלא ראו. 9. הנאשם גם כפר כי איים למתלונן: "אני אהרוג אותך אני אבוא אליך הביתה וארצח אותך", בהשיבו: "ממש לא" (ראה 23 ש' 19-17 לפרו'). כשנשאל ע"י ביהמ"ש מדוע שהווטרינר יעליל עליו עלילת שווא, אם לא איים ואם האירוע לא אירע, השיב : "האגו שלו שיצא כל כך קטן שהוא לא יודע איזה כלב זה הוא וטרינר 14 שנה. הוא פותח לי ספר ומתחיל להתבלבל איזה כלב זה. קיללתי אותו אני מודה. יתכן שנפגע מזה. כשהסעיף שלי עולה אני מקלל. בגרתי מאז. עשיתי טירונות קרבית ולמדתי ובגרתי. הוא יכול להעליל מה שהוא רוצה". ראה : עמ' 23 ש' 24-22 לפרו'. הנאשם טוען שאין לו אחים בלוד, הוא היה פעם אחת בלוד והאיום כי אחיו מלוד יחסלו את המתלונן ומשפחתו לא היה ולא נברא (ראה עמ' 23 ש' 29-27 לפרו'). לנאשם גם אין הסבר מדוע המתלונן ושתי עדות נוספות הגיעו אחרי כ-3 שנים לביהמ"ש כדי להפלילו: "אין לי הסבר. לגביו אולי האגו ולגביהן אני לא יודע. אני לא חושב שהבחורות הפלילו אותי". הנאשם טוען כי לא זרק בידיו את הכיסא אלא הכיסא זז, ואילו היה נזרק ממרחק כזה של מטר היה פוגע במתלונן. כשעומת עם הודעתו במשטרה שם אמר כי בעט בכיסא עם הרגל ולא עם הידיים, לאור עדותו בביהמ"ש לפיה הכיסא רק זז, השיב: "הכיסא זז ולא עלה על גלגלים. הוא זז ואולי התרומם והתהפך, לא עליו" (ראה עמ' 24 ש' 25 לפרו'). כשנשאל איך הוא מסביר שהעדה אסתר אמרה ששמעה אותו מאיים על המתלונן, השיב : "אולי שמעה את הריב ביני לבין אחי. אמרתי לו על הקללות באופן המיני אמרתי לאחי והיא במשרדה שמעה ואולי פירשה. קיללתי אותו הוא התנהג בצורה מגעילה ומשפילה. לא איימתי לא הרבצתי ולא זרקתי כיסאות". ראה : עמ' 24 ש' 29-27 לפרו'. כשב"כ המאשימה שאל האם התכוון לכך שאיים על אחיו, השיב : "אני לא מייחס את זה לאיומים. לא איימתי על אחי הוא אחי ודמי, בשר מבשרי". ראה : 24 ש' 31 לפרו'. הנאשם טוען כי לא תקף את המתלונן ולא איים עליו אלא רק קילל אותו, וזרק את הדו"ח על הרצפה. כשעומת עם הודעתו במשטרה בה אמר שכולם התעצבנו וצרחו (הווטרינר והפקידות) ואז לאחר הריב עם אחיו היו קללות, השיב : "אני לא יודע זה סגנון דיבור כזה. ראה : (עמ' 25 ש' 7 לפרו'). הנאשם טוען כי המזכירות הגיעו רק לאחר הריב עם אחיו, ואת הסיטואציה שהייתה עם הכסא הן יכלו לראות, אך מיד תיקן עצמו ואמר שהן יכלו רק לשמוע ולא לראות, כי את המקרה עם הכיסא הן לא ראו במבט חותך אלא תוך כדי, ולכן לא שמו לב אם הכיסא פגע בידו של המתלונן אם לאו. לטענתו, הכיסא לא פגע במתלונן (ראה עמ' 25 ש' 28-23 לפרו') והוא לא איים כלל (ראה עמ' 26 ש' 17 לפרו'). 10.עד ההגנה, מתן אפריים, אחיו של הנאשם שנכח באירוע, העיד כי לאחר שהכלבה נעלמה, הוא והנאשם חיפשו אותה כשעה, כשהגיעו לווטרינר אדי, הוא אמר להם לחפש בכלביית מישור אדומים, הכלבייה הייתה סגורה, וכשחזרו אליו הוא אמר להם שאינו יודע היכן היא והפנה אותם לחפשה בכלביית עטרות. לאחר שטורטרו כשעתיים התברר להם במקרה מאחת המזכירות במשרד שהכלבה נמצאת אצלו בקיר שמאחוריו, ואכן הם ראו אותה יושבת שם בכלוב עם צואה. כששאל את המתלונן מדוע שיקר להם וטרטרם, המתלונן דרש תנאים לשחרורה: עיקור, חיסונים ושבב אלקטרוני. לאחר ששילמו את הנדרש, המתלונן הודיעם כי עליהם לשלם דו"ח נוסף בסך 450 ₪, מתן התעצבן שאל מדוע המתלונן שיקר להם והמתלונן השיב שהוא הווטרינר הראשי ויש לו סמכות להרעיל את הכלבה המשוטטת, כך שעליו להודות לו על כך שאמר להם היכן הכלבה, ואם לא ישלמו את הדו"ח הוא ירעילה. בשלב זה החל מתן להתעצבן והשיב למתלונן בטונים של המתלונן. לאחר שהתיישבה דעתו, הסכים לשלם את הדו"ח, אך הנאשם לא הסכים לשלמו, והחל וויכוח בין מתן לבין הנאשם שגלש למכות. מתן אמר לנאשם שעליהם לשלם את הדו"ח, אך הנאשם התנגד וטען שהמתלונן מרמה ומשקר אותם. בין הנאשם לבין המתלונן החל ויכוח קולני ולאחר מכן ריב בין הנאשם לבין אחיו. הנאשם קילל את המתלונן ומתן ניסה להרגיעו בטענה שעליהם לשלם את הדו"ח ולקחת את הכלבה, אך הנאשם התפרץ עליו, בעט בכיסא הקרוב למתן (ראה עמ' 27 ש' 26-25 לפרו'). העד הדגים לביהמ"ש סיבוב באגן ולא בעיטה, בעטיו הכיסא נפל לכיוון מתן, אלא שהמתלונן נלחץ מריב האחים ומסיבה זו בלבד הזמין משטרה. הכיסא כלל לא פגע במתלונן ואף לא נזרק כלל לכיוונו (ראה עמ' 28 ש' 3 לפרו'). 11.כשנשאל מתן האם נכונים דברי העדה אסתר כי הנאשם אמר למתלונן "אני אהרוג אותך אבוא אליך הביתה וארצח אותך", השיב: "אני בספק גדול אם היא היתה בחדר של הווטרינר כשהיה הוויכוח הזה, ואני לא שמעתי דבר כזה" (ראה עמ' 28 ש' 6-4 לפרו'), והכחיש כי הנאשם אמר למתלונן "אני אזיין אותך", נביא את האחים שלנו מלוד וימחקו אותך ואת המשפחה שלך" (ראה עמ' 28 ש' 8-7 לפרו'). לדבריו, הנאשם רק קילל את המתלונן, אך לא היו איומים, מה גם שאין להם אחים בלוד. כשנשאל מדוע הגן במהלך האירוע על הווטרינר, השיב מתן כי למרות כעסו עליו, סבר כי מאחר ושילם עבור החיסונים, כדאי שישלם גם את הדו"ח, כדי לשחרר את הכלבה ששהתה שם בתנאים מזעזעים. לגירסתו הווטרינר לא התלונן עליו אלא רק על הנאשם, משום שמתן החל לבכות מרוב עצבים ורצה לשלם את הדו"ח וללכת, בעוד אחיו, הנאשם, המשיך לקלל את המתלונן ועמד על רצונו לא לשלם את הדו"ח. מתן אישר כי דחף את הנאשם, מחמת עצבים, וששניהם הכו אחד את השני. דיון 12.לאחר שבחנתי את הראיות שלפניי, הגעתי למסקנה כי המאשימה הרימה את נטל ההוכחה ביחס למעשים והעבירות המיוחסים לנאשם. להלן אתייחס בנימוקיי לכל עבירה בנפרד: עבירת האיומים 13. המתלונן העיד כי כבר במפגשו הראשון עם הנאשם במשרדו (טרם שהנאשם תקפו במפגש השני כשזרק לעברו כיסא), התפתחה סערה בעקבות דרישותיו לצורך שיחרור הכלב להמציא אישורי תשלום עבור טופס רשיון בתוקף לכלב, התקנת שבב זהוי והתחייבות לעיקור, והנאשם החל לקללו ולאיים עליו איומים נמרצים כי ידאג למחוק אותו ואת משפחתו, תוך שימוש במילים גסות: "נזיין אותך ודברים כאלה. נביא את האחים שלנו מלוד וימחקו אותך ואת המשפחה שלך וכל מה שבדרך כלל ברחוב מדברים". (ראה : עמ' 9 ש' 31-30 לפרו'), והסביר את האיום: "שהם ימחקו אותי ויחסלו אותי ואת המשפחה שלי. הם כנראה עבריינים גדולים. שיעשו מה שצריך" (ראה עמ' 10 ש' 22-21 לפרו'). כשנשאל בחקירתו הנגדית על כך שאינו דובר אמת לעניין האיומים, כי הנאשם רק קיללו, המשיך המתלונן ועמד על כך שהנאשם איים עליו: "ש. אני אומר לך שהנאשם קילל אותך והוא גם מודה בזה שאמר את זה במשטרה אך הוא לא איים עליך. ת. זה לא נכון.הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה. זה לא נכון. ש. אני אומר לך שאין לו שום אחים בלוד. לכן הוא לא יכול להביא אחים מלוד. ת. הוא יכול להגיד". ראה : עמ' 13 ש' 22-18 לפרו'. 14.עדות המתלונן נתמכת בעדות אסתר, שמשרדה צמוד למשרדו, כי למשמע חילופי הדברים הסוערים שבקעו ממשרדו, היא הגיעה למשרדו ושמעה את הנאשם מאיים על המתלונן, וכדבריה: "היה חילופי דברים על הכלב שלהם שהסגירו אותו והם קיבלו קנס כספי ולא רצו לשלם ... אני זוכרת שהדברים הגיעו לטונים מאד נרגזים מצד שני הבחורים האלו. בחור אחד בכה שהוא הנמוך... הבחור הגבוה קילל את הווטרינר ואיים עליו שהוא יהרוג אותו ויבוא אליו הביתה וירצח אותו, הוא נכנס לחסרו של הווטרינר וזרק עליו כיסא." (ראה עמ' 19 ש' 9-14 לפרו'). 15.מעדויות הנאשם ואחיו עולה כי השניים סברו שהווטרינר טרטר אותם קודם לכן לחפש את כלבתם במקומות אחרים, בעוד שהכלבה נמצאה בסמוך למשרד הווטרינר, כלואה בכלוב קטן עם צואה. ניכר מכך כי היה לנאשם בלבו על הווטרינר והוא היה טעון כעסים במשרד הווטרינר. הוא אף הודה כי קילל את הווטרינר, אלא שנראה כי דרישות הווטרינר והצורך בתשלום, הגדילו את כעסו. התרשמתי ממכלול העדויות כי הנאשם לא הסתפק בקללות, אלא איים נמרצות על הווטרינר ברצח, כפי שהעידו הווטרינר ואסתר ולכן גם הוזעקה המשטרה. לעומת זאת, הנאשם ואחיו מתן ניסו לגמד את מעשי הנאשם ואיומיו לגדר קללות בלבד, שאין ספק, כי לא היו במקומן, כפי שגם הנאשם מודה. 16.בנוסף הנאשם העיד על עצמו: "...כשהסעיף שלי עולה, אני מקלל.." (ראה עמ' 23 ש' 23-24 לפרו'), ובהמשך העיד "אני לא תקפתי אותו, לא איימתי עליו, רק קיללתי אותו וזרקתי את הדו"ח על הרצפה..." (ראה עמ' 25 ש' 1-2 לפרו'). התרשמתי מדבריו אלה ומאופן התנהגותו ועדותו במהלך המשפט, כי הוא חסר סבלנות וסובלנות, בהתפרצויותיו החוזרות בדיון, התקשה לשלוט על התנהגותו, ואף ציינתי במפורש בפרו' כי "הנאשם מאד מקשה על התנהלות הדיון, מתפרץ באמצע שאלות התובעת פעם אחר פעם וגם לדברי ביהמ"ש. הערתי לו מספר פעמים, שיאפשר לי לנהל פרוטוקול, ושאין צורך להתפרץ על כל שאלה ותשובה" (ראה עמ' 25 ש' 17-19 לפרו'). התנהגותו שמתבטאת בחוסר שליטה בהתנהגותו, תומכת בגירסת המאשימה, ובעדויות המתלונן והעדה רחל, ואף בעדות אחיו מתן שבכה, לאור התנהגות הנאשם, שאיים על המתלונן, והיה חסר שליטה בהתנהגותו. לאור האמור לעיל, אני מאמינה למתלונן, שעשה רושם אמין בעדותו, איני מאמינה לנאשם, ואני קובעת כי הנאשם איים ברצח על המתלונן ובני משפחתו. 17.אמנם עדת התביעה, הגב' רחל דבורי, לא העידה כי הנאשם איים, אלא כי קילל את המתלונן וזרק עליו כיסא. ואולם, הראיות מלמדות כי עדה זו לא נכחה בעת שהנאשם איים, ועדיין לא הגיעה למקום. לכל היותר ייתכן כי הייתה במבואה, ולא שמעה בבירור את דבריו, שכן היא העידה במפורש כי הגיעה לאחר שאסתר קראה לה, כשהניירות במשרד הווטרינר כבר היו מפוזרים על הרצפה והבלגן שרר שם, דהיינו לאחר הסערה. לפיכך נראה לי כי אסתר לא נכחה בעת האיום. בנסיבות אלה מתקבל בהחלט על הדעת כי רק אסתר שחדרה היה צמוד לחדר המתלונן, שמעה את דברי האיום, בעקבותיהם ביקשה מרחל להזעיק משטרה, טרם שרחל הגיעה לחדר המתלונן, שכן רחל העידה כי אסתר הגיעה לחדרה נסערת וביקשה ממנה להזעיק משטרה, בעקבות האירוע בחדר המתלונן. 18.בנוסף, אסתר טענה בעדותה כי מאחר והמשפט החמור ביותר היה איום הנאשם על המתלונן שיגיע לביתו להרוג אותו, היא הדגישה דווקא איום זה בהודעתה במשטרה (ראה עמ' 21 ש' 26-25 לפרו') והסברה לכך שהגב' רחל דבורי לא הזכירה את עניין האיומים, היה: "יכול להיות שהלכה ובאה ואני לא בטוחה שהיתה לאורך כל ... היה כמה שעות, אולי לא שמעה ואני שמעתי והיא שמעה דברים אחרים" (ראה עמ' 21 ש' 32-31 לפרו'). 19.בנסיבות אלה, איני סבורה כי קיימות סתירות מהותיות בין רחל לאסתר, שכן מדובר באירוע סוער ונסער שהעדות נכחו בו בשלבים שונים, והעידו עליהם לאחר שחלפו למעלה משנתיים, אסתר הגיעה קודם לחדר המתלונן הצמוד לחדרה, בעוד חדרה של רחל נמצא קומה למטה (ראה עמ' 16 ש' 1 לפרו'), כך שרחל לא שמעה את דברי האיום, כי הגיעה לאחר שנאמרו. 20.בעוד שעדות המתלונן על איומי הנאשם נתמכת בעדות הגב' אסתר סכלנקס ואני מאמינה למתלונן ולאסתר, איני מאמינה לגרסת הנאשם כי לא איים. הסתירות בעדותו מלמדות על חוסר אמינותו. בתחילה טען שכלל לא איים על המתלונן, כנשאל מדוע אם כך עדת התביעה אסתר שמעה אותו מאיים, השיב כי ייתכן שאיים על אחיו, ובהמשך הכחיש כי איים על אחיו וטען כי לא איים כלל. כלומר עדות מזוגזגת. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהתנהגות הנאשם שהודה בעצמו כי התנהג בצורה לא מכובדת בשל זעמו הרב על המתלונן, הודה שזרק את הדו"ח על הרצפה, קילל את המתלונן קללות שלטענתו לא מכובד לחזור עליהן בביהמ"ש, השתולל, קילל את אחיו, וגם הכה את אחיו ופצע אותו. יתרה מכך, התנהגותו בביהמ"ש, בהתפרצויותיו הרבות והתנהגותו המתלהמת, שהקשתה על התנהלות הדיון בביהמ"ש, למרות הערותיי באולם הדיונים, מעידה על חוסר השליטה העצמית של הנאשם על מעשיו, ותומכת אף היא בגרסת המאשימה כי הנאשם לא רק קילל, אלא גם איים ברצח על המתלונן ובני משפחתו. 21.תמיכה לדברי האיום החמורים של הנאשם ברצח, ניתן למצוא גם בעדות אסתר שהעידה כי מתן אף בכה (ראה עמ' 19 ש' 12 לפרו'), כך שמדובר כאן בסיטואציה קיצונית שמתן חש בה מצוקה והחל לבכות, ולא רק בקללות. 22.אשר על כן אני קובעת כי הנאשם איים על המתלונן ברצח. עבירת התקיפה 23.לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהובא בפני ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שהנאשם גם תקף את המתלונן, כשזרק לעברו כיסא שפגע באצבעו של המתלונן, ולהלן נימוקיי: 24.המתלונן העיד כי לאחר קללות ואיומי הנאשם, ניסה אחיו, מתן, להרגיע את הנאשם, באמרו כי הוא ישלם את הקנס, וניסה להוציאו מהחדר, אולם הנאשם החל להכות בשלב זה את אחיו ופצע אותו בגבת העין. הנאשם הוצא מהחדר ע"י אנשים במקום, אך חזר עם צעקות וקללות, הפך על המתלונן שולחן וזרק עליו כיסא, אותו הדף המתלונן בידו וכתוצאה מכך קיבל מכה באצבעו "אבל זה לא היה רציני" (ראה עמ' 10 ש' 14-18 לפרו'). עדות המתלונן כי הנאשם זרק לעברו כיסא נתמכת בעדויות אסתר ורחל, שראו בפירוש את הנאשם זורק לעבר המתלונן כיסא. אך שתיהן העידו כי הכסא לא פגע במתלונן. 25.הנאשם טוען כי בעט בכיסא, תוך כדי ריב עם אחיו מתן, הוא אינו יודע אם העיף את הכסא לכיוון המתלונן, אך בטוח שלא פגע בו, וגם מתן, אחיו של הנאשם, העיד כי הנאשם בעט בכיסא, אך הכיסא נפל לכיוון מתן, ולא לכיוון המתלונן. כלומר, כל העדים, למעט המתלונן, העידו שהכיסא לא פגע במתלונן. למרות זאת, אני מעדיפה את עדות המתלונן ומאמינה לגירסתו, כי הכסא פגע באצבעו: א. ראשית, הנאשם עצמו אינו יודע אם העיף את הכסא לעבר המתלונן, אך למרות שהעיד כי רק בעט בו, הוא הודה כי הוא הכסא התרומם והתהפך: "הכסא זז ולא עלה על גלגלים. הוא זז ואולי התרומם והתהפך" (ראה עמ' 24 ש' 25 לפרו'). הנאשם אמנם מנסה לגמד מעשיו, אך גם עדותו תומכת במידת מה בגירסת המתלונן כי הכסא התרומם. ב. שנית, המתלונן חזר והסביר כי הצליח למנוע את פגיעת הכסא (כנראה בראשו) משום שהדף אותו בידו, והכסא הוסט ונפל, אך הוא קיבל מכה, אם כי לא רצינית באצבעו. אמנם אף אחד מהעדים לא ראו את המכה, אך מאחר ומדובר במכה קטנה בזרת, שהיא תוצאת ההדיפה, מתקבל על הדעת כי העדים האחרים, למעט המתלונן, לא יכלו להבחין בה, ואין הצדקה מסיבה זו, להעדיף את עדויותיהם על פני עדות הווטרינר, רק משום שלא יכלו להבחין בה. ג.המתלונן העיד כי הכיסא לא פגע בו במקום שאמור היה לפגוע (בראשו) משום שהדפו בידו ולכן קיבל רק מכה לא רצינית באצבע: "הנאשם נכנס לחדר שלי עם צעקות וקללות, הפך עלי את השולחן וזרק עלי כסא. הכסא לא פגע בי כי אני הדפתי אותו עם היד קיבלתי מכה באצבע אבל זה לא היה רציני". ראה : עמ' 10 ש' 18-17 לפרו'. בחקירתו הנגדית המשיך לטעון כי הכיסא פגע בו רק בידו משום שהדף אותו: "ש. אני אומר לך שהכיסא לא פגע בך בכלל. ת. כי הדפתי אותו. מה זאת אומרת לא פגע בי? ש. אני שואל. תענה מה שאתה רוצה . ת. ודאי שפגע בי. ש. איפה זה פגע. ת. איפה שאמרתי. פגע בי ביד. אבל אם לא היה פוגע בי ביד זה היה פוגע בראש. ש. איפה זה פגע. ת. ביד שמאל. ש. איפה, במרפק ת . בכף היד (מדגים לאורך הזרת וצד היד של הזרת )." ראה : עמ' 12 ש' 28-15 לפרו'. כשהמתלונן שנשאל מדוע רחל דבורי אמרה במשטרה שהכסא לא פגע בו, השיב כי כך ראתה כנראה מזווית הראיה שלה. (ראה עמ' 12 ש' 32 לפרו'). ד. רחל דבורי אמנם העידה כי הכיסא לא פגע במתלונן, משום שהטה את גופו: "לדעתי אדי הטה את גופו מדגימה הטיית גוף לצד - אם הוא לא היה זז הוא היה פוגע" (ראה עמ' 16 ש' 29 לפרו'), ומשום שהכסא נפל, והמתלונן עצמו אמר כי לא נפגע: "ראיתי שהוא נפל פה ואדי לא נפגע. אדי לא קיבל מכה גם שאלנו אותו והוא אמר שלא פגע בו. בטוחה . לא פגע בו" (ראה עמ' 17 ש' 6-5 לפרו'). וחזרה והעידה מס' פעמים כי הנאשם זרק את הכיסא לכיוון המתלונן אך הכיסא לא פגע בו: "הנאשם, פשוט הרים כסא על אדי אבל לא פגע באדי" ראה : עמ' 16 ש' 7 לפרו'. וכן: "ת. הוא הרים את הכסא, אני ראיתי את הבחור זורק את הכסא". ראה : עמ' 16 ש' 24 לפרו' וכן: "ש. אם הוא זרק את הכסא על אדי איך יכול להיות שאדי לא נפגע מהכסא. ת. לדעתי אדי הטה את גופו מדגימה הטיית גוף לצד - אם הוא לא היה זז הוא היה פוגע". ראה : עמ' 16 ש' 29-28 לפרו' ואולם, המתלונן לא ייחס משמעות לפגיעה באצבעו, טען כי לא מדובר בפגיעה רצינית ולמעשה פגיעתו אינה משמעותית, לפיכך ניתן להבין כי לא התייחס לפגיעה באצבעו כפגיעה או תקיפה, אלא לא ראה בכך פגיעה, וגם בביהמ"ש טען כי המכה היתה קטנה. לפיכך רחל לא ידעה ולא הייתה יכולה להבחין במכה שקיבל באצבעו. וכשהמתלונן נשאל בחקירתו הנגדית מדוע טענה רחל דבורי כי הכיסא לא פגע בו הוא השיב: "זה מה שהיא ראתה כנראה מהזווית שלה" (ראה עמ' 12 ש' 32 לפרו'). גם עדת התביעה, הגב' אסתר סכלקנס שהייתה עדה לאירוע, העידה כי זריקת הכיסא על המתלונן נחרטה בזכרונה אך הכיסא לא פגע במתלונן משום שהוא קפץ: "זה שהוא זרק את הכסא לעבר שווטרינר, נכרת בזכרוני, זה היה קשה ומחריד. הווטרינר קפץ והכסא לא פגע בו..." ראה: עמ' 19 ש' 23-22 לפרו'. וגם בהמשך העידה : "הייתי בכניסה לחדרו וראיתי הכל, שהווטרינר התכופף והכסא לא פגע בו, אחרת הוא כן היה פוגע בו". ראה : עמ' 20 ש' 2-1 לפרו'. מכאן שגם לפי עדותה, המתלונן התכופף כדי להימנע מהפגיעה, ולפי עדות רחל הוא קפץ, ומכל מקום עשה מעשה כדי להימנע מפגיעה חמורה של הכסא בו. ה.יתירה מכך, לא רק שהמתלונן העיף כסא לעבר המתלונן, אלא הוא הטה אליו את השולחן, והנירות התפזרו בכל החד, כך שהנאשם נהג בפראות גמורה: "הוא נכנס לחדר הרים את השולחן, הפך אותו קצת עלי " ... מה זה קצת עלי? "לקח כסא וזרק עלי זה פגע באצבע שלי...". (ההדגשה שלי א.ז.) ראה : עמ' 13 ש' 5-4 לפרו'. כשנשאל מדוע טען במשטרה שהנאשם הרים את השולחן והפך אותו קצת עליו, השיב : "ת. אני לא מבין את ההבדל. לא אמרתי שהוא פגע בי עם השולחן. גם במשטרה אמרתי שלא פגע בי עם השולחן. ש. מה הכוונה ? ת. אני מדגם לך שהרים זה הכוונה ככה (מדגים הטיית השולחן מעט קדימה). ש. השולחן נפל או לא. ת. נפלו דברים מהשולחן אבל השולחן לא נפל. ש. ברגע שאתה אומר הרים את השולחן הפך אותו קצת עלי למה אתה מתכוון. אם אתה תגיד לי שאתה הפכת שולחן קצת עלי הכוונה שהפכת שולחן עלי וזה פגע בי. ת. אני לא רואה את ההבדל. אני עומד על זה שמה שאמרתי במשטרה זה מה שאני אומר עכשיו". (ההדגשה שלי א.ז.) ראה : עמ' 13 ש' 15-7 לפרו'. התרשמתי מאמינות עדות המתלונן שהעיד כי הנאשם הטה את שולחנו וגם זרק עליו כיסא, לא הגזים בעדותו בציינו כי לא מדובר בהפיכת שולחן ממש, אלא רק בהטיית השולחן לעברו בלי להפכו (הוא אף הדגים זאת בעדותו בבית המשפט), ולא הגזים בעדותו. גם במשטרה הוא אמר זאת בלשונו: כי הנאשם הפך קצת את השולחן, והכיסא פגע באצבעו, ובכך היה עקבי בעדותו: 26.מעדויות שתי עדות התביעה גים יחד, עולה כי כשהכיסא נזרק לעבר המתלונן, כל אחת מהן ראתה תגובה אחרת של המתלונן, דהיינו, שהתכופף או קפץ ולכן לא נפגע. אין בכך כדי לסתור את עדות המתלונן כי בו זמנית הדף את הכסא בידו, וקיבל מכה קטנה באצבעו. עדותו אמינה בעיני, אף אחד מהעדים לא סתר את גירסתו כי הדף את הכיסא, והעובד שהפגיעה הקטנה באצבעו, לא היתה משמעותית בעיניו, ולכן הוא לא ייחס לה משמעות של פגיעה, אינה שוללת את עצם הפגיעה באצבע, שמשמעותה המשפטית היא מעשה התקיפה. 27.המתלונן עשה רושם אמין, לא ניסה להגזים בתיאוריו ומכל מקום הוא העיד כי האירוע זכור לו היטב במשך 11 שנות עבודתו בתפקידו, שכן "מסוג אירוע כזה, זה מקרה יחידי שהיה לי ב-11 שנה שאני בתפקיד, יש אירועים על רקע של גזע מסוכן או כלב לא מחוסן או משוו, אז מקסימום שאנשים מרימים את הקול וצועקים, ככה סתם, אוכלי חינם, זה המכסימום שאני זוכר באירועים מסו זה. אבל קללות, איומים והפיכת שולחן, זה מקרה יחיד" (ראה עמ' 11 ש' 22-26 לפרו'). 28.הנאשם טוען כי בעט בכיסא לכיוון כללי אך לא לכיוון המתלונן, הכיסא לא פגע במתלונן והמתלונן אף לא היה צריך להתכופף כדי להתגונן מפניו : "תוך כדי הריב נכון שבעטתי בכיסא לכיוון כללי, אני אפילו לא יודע אם לכיוון הוטרינר. הכיסא לא פגע בו. ממש לא. הוא לא התכופף ולא עשה נינג'ה". ראה : עמ' 23 ש' 14-13 לפרו'. גם בהודעות הנאשם במשטרה הוא טען כי בעט בכיסא לכיוון אחיו ולא לכיוון המתלונן והכיסא כלל לא פגע במתלונן. בהודעתו מיום 7.12.06 הוא טען: "ותוך כדי גם בעטתי בכיסא, אני הרמתי את הכיסא על מתן ולא על הווטרינר", ובהודעתו מיום 10.12.06 הוא טען כי העיף כיסא אל מחוץ לחדרו של המתלונן, הכיסא לא פגע במתלונן וכלל לא נזרק לכיוונו. ואולם עדות הנאשם נסתרת ע"י המתלונן, רחל ואסתר שראו את הנאשם זורק את הכיסא על המתלונן, וכבר מטעם זה אינה אמינה, מאחר והנאשם מנסה לגמד מעשיו ולהרחיק עצמו מהעבירות המיוחסות לו. כשנשאל בחקירתו הנגדית מה הסברו לכך שבהודעתו במשטרה הכחיש את זריקת הכיסא לכיוון המתלונן, השיב כי אילו היה רוצה לזרוק את הכיסא על המתלונן ממרחק כה קרוב היה פוגע בו, אך בהמשך טען שלמרות שעדות התביעה נכחו בזמן זריקת הכיסא הוא סבור שלאור הויכוח שהתנהל הן לא יכלו לשים לב לכל הפרטים וייתכן כי לא ראו האם הכיסא פגע או לא במתלונן. מדבריו אלה עולה מטעמו ראשית הודייה, כי הוא אכן זרק את הכיסא לעבר המתלונן. מכאן שלא ניתן ליתן אמון בדברי הנאשם הסותר עצמו ומזגזג. 29.גם עד ההגנה, מתן, אחיו של הנאשם טען כמו הנאשם כי הנאשם בעט בכיסא שלא היה קרוב למתלונן אלא קרוב אליו (ראה עמ' 28 ש' 3 לפרו'). אולם עדותו מגמתית והיא נועדה לתמוך בגירסת הנאשם, שאינה עולה עם גריסת שאר העדים שראו בפירוש את הנאשם זורק כיסא לעבר המתלונן. 30.הנאשם פעל מתוך כעס בחוסר שליטה עצמית, קילל צעק איים השתולל, ואף תקף את אחיו מתן ופצע אותו בגבת עינו. האח קיבל במקום טיפול מהמתלונן, אך הנאשם שהוצא בשלב זה מחד הווטרינר, שב לחדר הטה לעבר המתלונן את השולחן וזרק לעברו כיסא. אני דוחה את גירסתו כי רק בעט בכיסא, שאינה נתמכת באף עדות אחרת, והעובדה שהנאשם תקף את אחיו, והיה בסערה חסרת שליטה עצמית, רק תומכת בגירסת המתלונן, כי חזר לחדר ותקף גם את המתלונן, אשר הביא לכעסו בכל האירוע. איני מאמינה לנאשם כי זריקת הכיסא נעשתה במהלך הריב עם אחיו, שכן הנאשם הוצא לאחר תקיפת אחיו מהחדר ואחיו טופל ע"י המתלונן, וכל העדים העידו כי זרק כיסא על המתלונן. 31.אשר על כן אני קובעת כי הנאשם תקף את המתלונן בזריקת כסא לעברו שפגעה באצבעו של המתלונן, בעת שהמתלונן הדף את הכסא שהועף לעברו, והסיטו ממנו. מחדלי חקירה טענת הסניגור על הימנעות המאשימה מהבאת עדים 32.המתלונן מסר בהודעתו במשטרה כי באירוע נכח יוסי נסירי שראה את כל המקרה. למרות זאת כשהמשטרה הגיעה למקום, לא גבו ממנו עדות וזימנו אותו רק לאחר מספר חודשים למתן עדות. (ראה עמ' 12 ש' 14 לפרו'). 33.עד התביעה, החוקר רס"מ שלום חדד, העיד כי עשה מספר ניסיונות לאתר את נסירי. תחילה בירר שקיים עובד עירייה בשם זה, ולאחר שהשיג את מספר הטלפון שלו, התקשר למשרדו של נסירי, וכשלא ענה, חייג למשרד המתלונן הסמוך למשרד נסירי, שהיה באותו זמן יחד עם המתלונן, וחדד שמע את נסירי אומר ברקע למתלונן שאינו מעוניין להיות מעורב בעניין ואינו רוצה להעיד על שארע. (ראה עמ' 6 ש' 18-17 לפרו'). חדד לא ידע מדוע הניסיונות לאתר את מר נסירי נעשו רק 5 חודשים לאחר האירוע (ראה עמ' 8 ש' 9 לפרו'). כשנשאל מדוע לא נסע למשרד נסירי בעירייה כדי לגבות ממנו עדות, השיב שאין המשטרה עושה זאת מפאת חוסר זמן וחוסר בכח אדם, והודה כי לא נשלח לנסירי כל מכתב זימון לגביית עדות, משום שנסירי מסר באותה שיחת טלפון כי אינו מעוניין למסור עדות (ראה עמ' 8 ש' 22-16 לפרו'). 34.הימנעות המאשימה מהבאת את העד יוסי נסירי להעיד, נזקפת לחובתה (על כך ראה ספרו של י' קדמי על הראיות, חלק שלישי עמ' 1649). ראוי היה להתמיד בנסיון לגבות עדות מנסירי, ותמוה כי לא זומן למתן עדות מייד לאחר האירוע אלא רק 5 חודשים לאחר מכן. משזהות נסירי הייתה ידועה למאשימה, ולא מוצו הנסיונות לזמנו לחקירה, לפנינו מחדל חקירתי. ודוק, לא כל מחדל חקירתי נזקף לזכות הנאשם, אלא כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו המיוחדות, והכלל הוא כי הנאשם יכול ליהנות מהמחדל, מקום בו המחדל גרם לו נזק ראייתי (כגון אבדן ראייה חשובה וראה ע"פ 4384/93 אילן מליקר נ' מדינת ישראל, תקדין- עליון 94(2), 1988 וראה י' קדמי על הראיות, מהדורת תשס"ד, עמ' 1589). "חובת המשטרה לבדוק היטב כל גרסה. אין להסתפק בחיפוש אחר ראיה מרשיעה ועל המשטרה לחקור ולאסוף כל עדות שיש בה כדי לסייע בחקר האמת. ראה דברים שנאמרו בת"פ (ירושלים) 102/99, מדינת ישראל נ' אוסאמה סלאם, תק-מח 104 ,( 3)99: הרשות החוקרת חייבת לבצע את כל פעולות החקירה הנדרשות, זאת לא רק כחלק מחובתה לאתר עבריינים, להשיג כלפיהם ראיות מספיקות לשם העמדתם לדין ולהביא להרשעתם. חובתה למצות הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, כאמצעי במטרה הנעלה לחשיפת האמת. בנושא זה נפסק, בע"פ 721/80 תורג'מן נ' מ"י (פ"ד לה(471 ,466 (2 מול א'), כהאי לישנא: "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו"." (ההדגשה שלי א.ז.) ראה: ת"פ (חיפה) 213/02 - מדינת ישראל נ' ניסים (מקסים) חזן, תק-מח 2003(2) 999 פסקה 6. ואולם במקרה דנן, איני סבורה כי מחדל המשטרה, מסב לנאשם נזק ראייתי, שכן ממילא קשה היה להבחין במכה הקטנה שקיבל המתלונן באצבעו, לענין עבירת התקיפה. ייתכן שעדות נסירי היתה שופכת כאן אור, אך ייתכן בהחלט שגם נסירי לא היה להבחין בפגיעה זו כמו האחרים, ולא היה בעדותו כדי לשפוך אור. מכל מקום אני מאמינה למתלונן כי בנסיבות המקרה קיבל מכה קטנה באצבעו, איני מוצאת בה כל פגם המעיד על גירסה שיקרית, התרשמתי כי הוא לא ניסה להגזים במאומה, אלא העיד את אשר אירע והתרחש. בנסיבות המקרה, אין מקום לקבוע כי המחדל החקירתי עולה כדי תוצאה הפוגעת בהגנת הנאשם, או כי בעטיו יש לקבוע כי עבירת התקיפה לא בוצעה. אשר על כן ולאור האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשם בעבירת איומים, ובעבירה של תקיפת עובד ציבור. בעלי חייםכלבפיקוח על כלבים וחתוליםחיסוניםאגרה