השופט י' עדיאל: 1. השאלה העומדת להכרעה בערעור זה, היא באלו מקרים יורה בית המשפט על גילוי פרוטוקול של ועדת בדיקה שהוקמה לפי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן - חוק זכויות החולה או החוק). לשון אחר, מתי, יימצא, לפי סעיף 21(ד) לחוק זה, "כי הצורך בגילוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו". שאלה זו מתעוררת, בערעור שהוגש לפנינו, לאחר קבלת רשות, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ד' ארבל), לפיה בוטלה החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (השופט א' שילה), המורה למשיבה להעביר לעיון המערערים את פרוטוקול הדיון שהתקיים בוועדת בדיקה רפואית, אשר הוקמה לשם בדיקת נסיבות מותו של אבי משפחת המערערים. הרקע העובדתי 2. בהיותו בן 46, אושפז דוד חן ז"ל (להלן - המנוח) במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר לצורך ניתוח באחת מאצבעות כף רגל שמאל. ניתוחים דומים עבר המנוח פעמיים קודם לכן, באצבעות אחרות ברגליו. בעת החלמתו מהניתוח, החל המנוח להתלונן על כאבים ובמקום הניתוח התגלתה מוגלה. הוא טופל בטיפולים שונים, לרבות מתן תרופות אנטיביוטיות וניתוחים חוזרים לשם פתיחת פצע הניתוח וניקויו. חרף כל זאת, חלה התדרדרות במצבו, והוא נפטר ביום 17.12.99, כחודשיים לאחר הניתוח. 3. בעקבות כך, מינה נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, ועדת בדיקה (להלן - הוועדה), אשר התבקשה לבדוק את "מהלך הטיפול במר דוד חן ז"ל בביה"ח שיבא, תל השומר". הוועדה שמעה את בני משפחתו של המנוח, הם המערערים, וחקרה את הרופאים שטיפלו במנוח או היו אחראים בדרך זו או אחרת על הטיפול בו. בסופו של דבר הוציאה הוועדה דו"ח ממצאים ומסקנות שנמסר גם למערערים. דו"ח זה מצביע על רשלנות לכאורה של המשיבה. בדו"ח נקבע, לאחר סקירת מהלך המחלה והטיפולים שהחולה קיבל, שהמנוח עבר ניתוח פשוט יחסית בכף הרגל, אך המהלך לאחר המחלה הסתבך בזיהום, שמקורו לא הוברר, אשר הביא לאי ספיקה רב מערכתית ולפטירתו. גם הנתיחה שלאחר המוות לא סייעה באבחון מקורו של הזיהום. האבחנה הסבירה ביותר, נקבע בדו"ח, היא זיהום קשה - ספסיס, שמקורו בזיהום ברגל על-ידי פסוידומונס, אשר צמח פעמיים מתרביות הפצע. אולם, קיימים גם נתונים שאינם מתאימים להשערה זו. השלב אשר קבע את מהלך המחלה התבטא בהידרדרות מצבו של החולה בימים 21-23.11.99. כל מה שאירע לאחר מכן היה בלתי נמנע. במבט לאחור, נקבע במסקנות הדו"ח, נראה שצוות המחלקה לא היה ער דיו לחומרת ולקצב ההידרדרות במצבו של החולה. גם משהתברר (בימים 21-23.11.99) כי מדובר במחלה קשה ומסוכנת יותר מאשר זיהום שגרתי בכף הרגל והגורמת לפגיעה רב מערכתית, לקה הטיפול שקיבל המנוח בהיסוס ובחוסר המשכיות בהליך האבחון והטיפול. בטיפול היו מעורבים רופאים ויועצים רבים, אך לא היה רופא מטפל אשר ריכז את הטיפול בחולה, דאג לקשר עם משפחתו של החולה וקיבל אחריות כוללת והחלטות כמתבקש מחומרת מחלתו של המנוח. נראה, נקבע בדו"ח, כי לולא היה מדובר במטופל צעיר, במצב בריאותי תקין שעבר ניתוח פשוט יחסית, נורות האזהרה באשר להידרדרות במצבו של החולה היו נדלקות אצל הצוות המטפל מוקדם יותר. 4. ביום 5.8.01 הגישו המערערים, אלמנת המנוח וילדיו, תביעת נזיקין נגד המשיבה דכאן, היא מדינת ישראל, בה תבעו פיצוי בגין מות המנוח. לשם הוכחת התביעה, טוענים המערערים, הם נזקקים לפרוטוקול הדיונים של הוועדה. על כן, הם עתרו לאפשר להם לעיין בפרוטוקול. המשיבה התנגדה לבקשה, בטענת חיסיון. החלטות הערכאות קמא 5. בית משפט השלום קיבל את בקשת המערערים, לאחר שעיין בפרוטוקולים בהסכמת בעלי הדין. בית משפט השלום ראה לנגד עיניו, כלשון ההחלטה, "את הנסיבות המיוחדות של המקרה ... שהסתיים בתוצאה הטרגית של מות המטופל בבית החולים, את ממצאי הוועדה ומסקנותיה, את הקושי המיוחד בהוכחת רשלנות רפואית בכלל ורשלנות רפואית מוסדית-מערכתית במיוחד, את זכותם היסודית של התובעים לאתר חומר ראיות ולהוכיח את עניינם, ואת העדר חשש אצל הרופאים שהופיעו בפני הוועדה והסכימו כולם להעיד על אף שהוזהרו כי עדותם עלולה לשמש ראייה נגדם". על כן, נקבע, "לא זו בלבד שגילוי הפרוטוקולים במקרה זה לא יחרוג מעבר למתחייב מעשית הצדק אלא שהוא הוא חלק מעשיית הצדק". 6. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה למתן רשות ערעור על החלטה זו. בית המשפט המחוזי החליט לדון בבקשה כבערעור גופו, וקיבל את הערעור. בהחלטה נקבע, כי מטרת החיסיון היא למנוע חששם של רופאים להעיד לפני ועדות חקירה. בלא עדותם, נקבע, ייפגע האינטרס הציבורי של קיום מערכות בקרה יעילות בבתי החולים ושיפור איכות הרפואה. במקרה שלפנינו, נקבע בהחלטה, היה על המערערים לשכנע את בית המשפט כי הצורך בגילוי הפרוטוקול עדיף על העניין שבאי הגילוי. לשם כך, ציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, "אין די בהנחת סיסמאות גרידא, אלא על המבקש את חשיפת הפרוטוקולים להראות באופן פרטני, תוך הנחת תשתית ראייתית מתאימה, כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה מדובר בראיה חיונית, אשר גילויה הכרחי לצורך עשיית צדק, וכי צורך זה גובר על העניין שבאי גילוי. כמו כן, על המבקש גילוי להראות כי אין בידו להישען על ראיות חלופיות שאין עימן צורך בהסרת החיסיון". במקרה זה, קבע בית המשפט המחוזי, המערערים לא הניחו כל תשתית ראייתית המצדיקה את גילוי הפרוטוקולים. בית המשפט קמא הוסיף כי מקרה זה איננו מקרה בו למערערים אין אפשרות להגיע לחקר האמת ללא קבלת הפרוטוקולים; נקבע, כי בידי המערערים מצוי חומר רב יחסית המתעד את כל מהלך הטיפול הרפואי ופרטיו, וכן דו"ח הוועדה המצביע על רשלנות לכאורה של המשיבה. עוד צוין, כי למערערים קיימת זכות על-פי דין להפנות שאלונים לבית החולים ולצוות הרפואי המעורב, וכן זכות לזמן לעדות כל רופא ואיש צוות שטיפל במנוח. נוכח כל זאת, נקבע, מתייתר בשלב זה של הדיון הצורך בחשיפת הפרוטוקולים ובפגיעה בחיסיון שקבע המחוקק. שיקולי בית משפט השלום בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי, הם שיקולים כלליים אשר מתקיימים בכל מקרה בו מוקמת ועדת בדיקה, והם עשויים לרוקן מתוכן את החיסיון שנקבע בחוק. החלטה זו היא נשוא הבקשה לרשות ערעור שלפנינו, בה החלטנו לדון כבערעור. טענות הצדדים 7. לשיטת המערערים הכלל הוא גילוי האמת, ואילו החיסיון הוא החריג. החיסיון יוסר, כאמור בסעיף 21(ד) לחוק, כאשר גובר הצורך בעשיית צדק, על העניין שלשמו הוטל החיסיון. במקרה זה, טוענים המערערים, מטות הנסיבות את הכף לעבר גילוי הפרוטוקול. ממצאי ועדת הבדיקה מצביעים על ליקויים וכשלים בתפקוד בית החולים. הצורך בגילוי הפרוטוקולים מתעצם, נטען, לאור החסר בראיות חלופיות לצורך הוכחת עילת הרשלנות לה טוענים המערערים בתביעתם, ולאור כפירתה של המשיבה במסקנות הוועדה. ללא העדויות המקוריות של הרופאים והגורמים המטפלים בנושאים אלו שהונחו בפני הוועדה, אין כל משמעות למסקנות הוועדה, באשר חברי הוועדה לא יוכלו במהלך עדותם להצביע על האסמכתאות אשר הביאו לממצאים ולמסקנות אשר נקבעו בדו"ח הוועדה, מה ש"יהפוך את עדותם לריקה מכל תוכן". לגישתם של המערערים, הם זכאים לעיין בפרוטוקולים של הוועדה גם כדי שיוכלו לבחון אם ניתן היה להגיע לממצאים נוספים על אלו הכלולים בדו"ח, לעניין רשלנות הרופאים. טעם נוסף להסרת החיסיון, נטען, מקורו בליקויים שנתגלו בעבודת הוועדה; במסקנות הוועדה כפי שפורטו בדו"ח קיים חסר במספר נושאים; מספר סברות שהעלתה הוועדה, מהן ניתן ללמוד על רשלנות הצוות הרפואי שטיפל במנוח, לא נבדקו עד תום; הכשלים עליהם הצביעה הוועדה נוגעים, בין היתר, למדיניות בית החולים ולחוסר הניסיון והערנות של המחלקה האורטופדית באבחון מחלה זיהומית, הערכת מידת חומרתה, חוסר תיאום בין הרופאים המטפלים והעדרו של גורם מנחה ומייעץ בתחום הזיהומי למקרים החורגים מן הרגיל. יחד עם זאת, נטען, הוועדה אינה מצביעה באופן ברור על קשר סיבתי בין מות המנוח לבין הכשלים, והיא אינה תומכת את מסקנותיה באסמכתאות, אשר עשויות להימצא, לשיטת המערערים, בפרוטוקול הדיונים. בדו"ח הוועדה, מוסיפים המערערים, אין התייחסות לכשל של רופא מסוים, אלא לרשלנות מערכתית. הוועדה אף לא הצליחה להגיע למסקנה אודות מקור הזיהום וסיבת הפטירה. לצורך אישוש אותן סברות והשלמת החסר, יש לאפשר למערערים, לשיטתם, לעיין בפרוטוקול הוועדה. גם הרכב ועדת הבדיקה - אנשי מערכת הבריאות עצמה - מהווה, לטענת המערערים, שיקול התומך בחשיפת הפרוטוקולים. עוד מוסיפים המערערים, כי לפני ועדת הבדיקה העידו 13 רופאים, שטיפלו במנוח בשנת 1999. היום, בחלוף שנים מאז הפטירה, סביר להניח כי פרטים רלוונטיים רבים נשכחו או יישכחו מזיכרונם של המעורבים. על כן, ראוי להיעזר בעדויותיהם המקוריות שניתנו בסמוך להתרחשות האירוע. שיקול נוסף התומך בהסרת החיסיון לדעת המערערים, הוא שמדובר בוועדת בדיקה, המוקמת מכוח סעיף 21 לחוק זכויות החולה עקב מותו של אדם, שבה יש לשים את הדגש על עניינם של הבאים בנעלי המנוח. גם העובדה שהרופאים אשר מעידים לפני הוועדה ערים לכך שהם חשופים לסיכונים עקב עדותם, כולל הסיכון של העמדה לדין משמעתי או פלילי, מפחיתה, לפי הטענה, את החשש לפגיעה באינטרס הציבורי, ומצדיקה את גילוי הפרוטוקול. 8. המשיבה מתנגדת לחשיפת הפרוטוקולים. לגישתה, סעיף 21(ד) לחוק מטיל על מבקש הגילוי נטל כפול: עליו להראות שהגילוי דרוש לעשיית צדק עמו, וכן להראות כי צורך זה גובר על העניין באי הגילוי. סעיף זה מחייב את בית המשפט, טוענת המשיבה, לאזן בין האינטרסים המתנגשים הבאים: אינטרס גילוי האמת של המטופל או שאריו; האינטרס הציבורי לשיפור רמת הרפואה; וזכות הפרט - הרופא או איש הצוות הרפואי - להגן על שמו הטוב, על עיסוקו ולעיתים גם על ממונו. המשיבה סבורה כי יש ליתן פרשנות רחבה לכלל החיסיון, שכן פרשנות מצמצמת תביא לכך שהרופאים המסתמכים על החיסיון יאבדו את אמונם במערכת, ולא ייאותו להשתתף בדיון הפתוח של הוועדה. כך, יסוכל "העניין" שלא לגלות את הפרוטוקול, כמובנו בסעיף 21(ד) לחוק, ב"קידום הרפואה ושיפורה ומניעת הישנותם של מעשים רשלניים ומחדלים דומים בעתיד", דבר שיקשה על חקירתם של מקרים עתידיים במסגרת ועדת הבדיקה ומחוצה לה. יישומם של המבחנים שנקבעו בעניין זה בפסיקה, טוענת המשיבה, מוליך למסקנה שאין לגלות את פרוטוקול דיוני הוועדה למערערים: בענייננו, המערערים לא הראו כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה מדובר בראיה חיונית, אשר גילויה הכרחי לצורך עשיית צדק. בנוסף, קיימות ראיות חלופיות בהן יכולים המערערים לעשות שימוש. לפני המערערים קיימת רשומה רפואית מלאה של בית החולים, המתעדת את כל מהלך הטיפול הרפואי, והמערערים זכאים אף להפנות שאלונים לבית החולים ולצוות הרפואי המעורב, ולזמן לעדות את אנשי הצוות שטיפלו המנוח. לאור אלו, טוענת המשיבה, בתום הבאת הראיות, תהיה בפני המערערים תמונה מלאה על מהלך וטיב הטיפול שניתן למנוח, מה ששולל את הצורך בהסרת החיסיון. עוד נטען, שניסיונם של המערערים להוכיח טענותיהם באמצעות פרוטוקול דיוני הוועדה, נגוע בשיקולים זרים של ניסיון לדיג ראיות ושימוש לרעה במנגנון שקבע המחוקק בסעיף 21 לחוק זכויות החולה. עמדת היועץ המשפטי לממשלה 9. היועץ המשפטי לממשלה ביקש להגיש בכתב את עמדתו העקרונית בשאלה נשוא ערעור זה. ואלה עיקרי טענותיו. על-פי האמור בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, ועדת הבדיקה הרפואית נועדה, בראש ובראשונה, לשרת את טובת הציבור, שלומו ובריאותו. מטרתה המרכזית היא להביא לשיפור רמת הרפואה ושירותי הבריאות בישראל, לייעל ולהפיק לקחים. כל זאת בשל הערך המקודש של שמירה על בריאות הציבור ועל חיי אדם. ועדת בדיקה רפואית איננה מוקמת כדי לפתור סכסוכים אזרחיים, ולא כדי לשמש ככלי שרת בין מתדיינים. ועדת הבדיקה איננה קשורה בתביעה כלשהי התלויה בבית המשפט, ואף לא בהליך משפטי עתידי, ואין היא מייצגת אינטרס סובייקטיבי צר של צד מן הצדדים לתביעה. ועדת בדיקה רפואית מוקמת מתוך הכרה של המחוקק, מערכת הבריאות והעומדים בראשה, בזכותו של הציבור כולו לרפואה טובה, בטוחה, יעילה ומשופרת, המפיקה לקחים ומיישמת אותם. החיסיון היחסי שנקבע לגבי גילוי פרוטוקול ועדת הבדיקה, משקף את הכלל כי הפרוטוקול יימסר רק למי שמינה את הוועדה, ולמנהל הכללי של משרד הבריאות, ואילו החריג לכלל זה הוא כי בית המשפט רשאי להורות על גילוי הפרוטוקול למטופל "אם מצא כי הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו". בבסיס נוסחת איזון זו, סבור היועץ המשפטי לממשלה, עומדים שלושה עקרונות: האחד, אינטרס גילוי האמת בהיבט הצר של המטופל או שאיריו באשר לזכותם לקבל כל מידע אודות הטיפול שניתן למטופל; השני, אינטרס הציבור לרפואה משופרת, הכוללת מערכת ביקורת והפקת לקחים. מערכת זו מבוססת על גילוי מידע מלא באופן חופשי, ללא חשש של הצוות המטפל ממסירת המידע; האינטרס השלישי הוא זכות הפרט, הרופא או איש הצוות הרפואי, להגן על שמו הטוב ועל עיסוקו, כשהוא מעיד לפני הוועדה. הדבר אמור גם ביחס לזכותו של איש הצוות הרפואי, להעלות בעדותו דברי ביקורת כלפי עמיתיו, אף אם הדברים אינם בהכרח מבוססים. זאת, בלי שהדבר יהווה בסיס לדיון בערכאה משפטית. בקובעו את החיסיון היחסי האמור, לפיו, יגולה פרוטוקול דיוני הוועדה, רק מקום בו "הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו", איזן המחוקק בין האינטרסים האמורים, ומשהמחוקק אמר את דברו לעניין האיזון בין האינטרסים, השיקולים היחידים אותם רשאי בית המשפט לשקול בהכריעו בשאלת חיסיון, הם אלה שעניינם "עריכת איזון קונקרטי", הקשור בנסיבות המקרה שלפניו. שיקולים אלה, של איזון קונקרטי, אינם מצדיקים במקרה זה להסיר את החיסיון ולגלות את פרוטוקול דיוניה של ועדת הבדיקה. בעמדת היועץ המשפטי לממשלה נפרשו גם נימוקים שונים עליהם ביססו ערכאות דיוניות שונות את החלטותיהן לגלות את פרוטוקול דיוניהן של ועדות בדיקה. שיקולים אלה, שיפורטו בהמשך, אינם מצדיקים, לדעת היועץ המשפטי לממשלה, את הסרת החיסיון. היועץ המשפטי לממשלה מוסיף, כי הלכה למעשה, הפגיעה בחיסיון הביאה למציאות בה אנשי הצוות הרפואי מגיעים לדיון בוועדות הבדיקה עם עורכי דין, לאחר ש"הכינו" את דבריהם. גילוי הפרוטוקול הופך את ועדות הבדיקה הרפואיות, אליבא דיועץ המשפטי לממשלה, מוועדות רפואיות-מקצועיות, שמטרתן לימוד האירוע לפרטיו לשם הפקת לקחים, למעין "בית משפט זוטא". בכך למעשה נפגע חקר האמת, נפגעת היכולת להפיק לקחים ולשפר את שירותי הרפואה, ומוחמצת המטרה שלשמה הוקמו הוועדות. דיון המסגרת הנורמטיבית 10. נושא החיסיון בקשר לפעילותה של ועדת הבדיקה רפואית נדון בפסיקה עוד קודם לחקיקתו של חוק זכויות החולה. בעניין שנדון ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516 (להלן - פסק-דין גלעד), התבקש בית המשפט על-ידי בית החולים הדסה להטיל חיסיון על דו"ח בדיקה פנימי שהכין צוות רופאים בעקבות מקרה מוות שאירע בבית החולים. בית המשפט סירב להכיר בחיסיון הלכתי על דו"ח הבדיקה הפנימי. בפסק הדין שניתן על-ידי הנשיא ברק, נדחתה הטענה, שהחיסיון נדרש כדי למנוע פגיעה בתפקודן של ועדת בדיקה הפועלות בבתי החולים, ונקבע שעל בית החולים להעמיד את דו"ח הוועדה לעיונה של משפחת המטופל. 11. כשנה לאחר מתן פסק-דין גלעד נכנס לתוקפו חוק זכויות החולה. בחוק זה הוקמו שני סוגי ועדות: ועדת בדיקה וועדת בקרה ואיכות. בסעיף 21 לחוק הוגדרה הוועדה בה עסקינן בערעור זה, היא ועדת הבדיקה, כדלקמן: "'ועדת בדיקה' - ועדה שהוקמה לשם בדיקת תלונה של מטופל או של נציגו או לשם בדיקת אירוע חריג הנוגע למתן טיפול רפואי, על-ידי כל אחד מאלה: (1) מנהל מוסד רפואי לגבי טיפול רפואי שניתן במסגרת אותו מוסד; (2) מנהל קופת חולים לגבי טיפול רפואי שניתן במוסד ממוסדות קופת החולים; (3) המנהל הכללי או מי שהוא הסמיך". ממצאיה ומסקנותיה של הוועדה, כך נקבע בסעיף 21(ב) לחוק, "יימסרו לממנה הוועדה, למטופל הנוגע בדבר ולמטפל העלול להיפגע ממסקנות הוועדה". הסדר שונה נקבע בחוק לגבי פרוטוקול דיוניה של ועדה זו (נושא אשר לא נזכר בפסק-דין גלעד). בעניין זה מורה סעיף 21(ג) לחוק כי: "(ג) פרוטוקול דיוניה של ועדה הבדיקה יימסר רק למי שמינה את הוועדה ולמנהל הכללי" [של משרד הבריאות]. לצדו של כלל זה נקבע, בסעיף 21(ד) לחוק, כי: "בית משפט רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול למטופל, לנציגו או למטפל ... אם מצא כי הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו; הוראה כאמור יכול שתינתן במסגרת הליך שמתנהל בפני בית המשפט או על-פי בקשה אשר תוגש לבית משפט שלום". פרשנותו של סעיף זה היא העומדת במוקד הדיון שלפנינו. ועדה נוספת שהוקמה מכוחו של חוק זה, היא ועדת בקרה ואיכות, אשר הוגדרה בחוק זכויות החולה כוועדה המוקמת "לשם הערכת הפעילות הרפואית ושיפור איכותו של הטיפול הרפואי". לגבי ועדת בקרה ואיכות נקבע בחוק זכויות החולה, בשונה מוועדת הבדיקה, כי "תוכן הדיונים שהתקיימו..., הפרוטוקול, כל חומר שהוכן לשם הדיון ושנמסר לה, סיכומיה ומסקנותיה, יהיו חסויים בפני כל אדם לרבות המטופל הנוגע בדבר ולא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי". ממנה הוועדה הוא היחיד אשר יימסרו לידיו סיכומיה ומסקנותיה של הוועדה, והוא רשאי, כקבוע בסעיף 22(ג) לחוק, אף לעיין בפרוטוקול דיוני ועדת הבקרה והאיכות ובכל חומר אחר שנמסר לה. 12. ענייננו, כאמור, בהוראת סעיף 21 לחוק זכויות החולה אשר קובעת, שככלל, הפרוטוקול יהא חסוי, אך ניתן לגלותו אם בית המשפט מצא "כי הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו". 13. חסיונות דומים, אשר מתנים את הסרת החיסיון בכך שהצורך בגילוי לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שלא לגלות, נוהגים גם בדברי חקיקה אחרים. כדוגמא נזכיר את סעיפים 45-44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות), הקובעים כי אדם אינו חייב למסור ובית המשפט לא יקבל ראיה העשויה לפגוע בביטחון המדינה (סעיף 44) או לפגוע בעניין ציבורי חשוב (סעיף 45), אלא אם בית המשפט מצא "שהצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". כך נקבע גם בסעיף 49 לפקודת הראיות, כי "רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו ..., אלא אם ... מצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". נוסחת איזון זהה נקבעה בסעיף 31 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992, ובסעיף 23 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן - חוק עוולות מסחריות). 14. כל החסיונות האמורים, לרבות החיסיון בו עסקינן, הם חסיונות יחסיים. חסיונות אלה, "הם פרי איזון בין ערכים מתנגשים. היקפם נקבע על-פי דרישותיו של איזון זה. אין הם מעניקים חיסיון 'מוחלט' לראיה, אלא מתנים את החיסיון באיזון בין התועלת לנזק אשר יצמחו מגילוי הראיה" (ברע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 62-61 (להלן - פסק-דין אזולאי)). 15. הערכים המתנגשים במקרה שלפנינו, הם "הצורך" בגילוי הפרוטוקול "לשם עשיית צדק", לעומת "העניין שיש לא לגלותו". השאלה שבה עלינו להכריע, היא מתי ובאלו נסיבות הצורך בגילוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו. לצורך כך, יש ליתן את הדעת, תחילה, על מהותם וחשיבותם של ערכים אלו. הצורך בגילוי "לשם עשיית צדק" 16. "עשיית צדק", נקבע בפסיקה לגבי נוסחת איזון דומה שנקבעה סעיף 45 לפקודת הראיות, משמעה ניהול הליך משפטי הוגן. כך הסביר השופט א' ריבלין בע"א 2629/98 השר לביטחון פנים נ' וולפא, פ"ד נו(1) 786 (להלן - עניין הרב וולפא): "הפעלת שיקול הדעת לפי סעיף 45 לפקודת הראיות מצריכה איזון בין אינטרסים מנוגדים. כך במסגרת ההליך הפלילי וכך במסגרת ההליך האזרחי. עם זאת האיזון עשוי ללבוש פנים שונות בהליכים שונים. 'עשיית צדק' בהליך הפלילי עיקרה בגילוי האמת, הרשעת האשמים וזיכוי החפים מפשע. אלו הם השיקולים המרכזיים (גם אם לא היחידים) המדריכים את בית המשפט בהליך הפלילי... לפיכך 'עשיית צדק' בהקשר של החיסיון לטובת הציבור, משמעה '...ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לאותו נאשם ספציפי העומד לדין...'. ... ואף בהליך האזרחי, 'עשיית צדק' משמעה קיום דיון הוגן, שבו מתאפשר לצדדים כולם לפרוס את מלוא ראיותיהם'..." (עמוד 793 לפסק הדין). (וראה גם: י' קדמי על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד, חלק שני) 887-881). 17. עשיית צדק מושתתת על גילוי האמת. "גילוי האמת הוא ערך מרכזי בכל שיטת משפט ובכל חברה" (המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בפסק-דין אזולאי, בעמוד 61). הנחת היסוד היא, ש"המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת" (הנשיא א' ברק בפסק-דין גלעד, בעמוד 522). חרף החשיבות הרבה של גילוי האמת, ערך זה אינו ערך מוחלט. "לצדו קיימים ערכים אחרים, אשר גם עליהם צריכה החברה להגן. ... אין לומר כלל כי תתגלה האמת גם אם ייחרב העולם..." (פסק-דין אזולאי לעיל, בעמוד 61). האינטרס בגילוי האמת איננו נחלתם של הצדדים המתדיינים בלבד. גילוי האמת הוא ערך מרכזי בשיטת המשפט אשר לציבור כולו עניין בו. השאיפה היא, כי בניהול הליכים משפטיים בבתי המשפט, ניתן יהא להגיע לגילוי האמת, לפרישת מירב הנתונים שהיד משגת, והכל על מנת שההכרעה המשפטית תיעשה על בסיס מוצק ואיתן ככל האפשר. עמד על כך השופט א' ריבלין בעניין הרב וולפא הנזכר לעיל: "... הסוגיה שלפנינו אינה מעמידה, זה מול זה, אינטרס ציבורי מול אינטרס פרטי מובהק. האינטרס הציבורי אינו נתחם רק לצורך ההגנה על המידע ועל מקורותיו, אלא מתפרס, בד בבד, גם על עצם הצורך בעשיית צדק ובקיום הליך הוגן. לצד אינטרס הפרט העותר לגילוי ראיה ניצב אפוא גם אינטרס הציבור בקיום הליך הוגן ובעשיית צדק" (עמודים 793-794 לפסק הדין). 18. בהקשר שלפנינו, עשיית צדק כמשמעה בסעיף 21(ד) לחוק, עניינה בקיום הליך משפטי הוגן בתביעת המערערים, שיש בו כדי לחשוף את האמת לגבי כל העובדות הנוגעות לטיפול הרפואי שניתן למנוח ולתוצאותיו. זו המטרה לשמה מתבקש גילוי הפרוטוקול על-ידי המערערים. 19. במאמר מוסגר אציין, כי אף שבדרך כלל בקשות לגילוי פרוטוקולים של ועדות בדיקה מוגשות, כמו במקרה שלפנינו, במסגרת הליך משפטי אשר מתנהל בפני בית משפט, ומטרתן עשיית צדק בהליך זה, על-פי סעיף 21(ד) לחוק זכויות החולה, ניתן להגיש בקשה לגילוי פרוטוקול לבית משפט שלום, גם כבקשה עצמאית ולאו דווקא במסגרת הליך משפטי קיים. אפשרות זו, להגיש את הבקשה לגילוי הפרוטוקול כבקשה עצמאית, מלמדת שעשיית הצדק כמשמעה בסעיף 21(ד) לחוק, שלשם הגשמתה יוסר החיסיון, איננה, בהכרח, עשיית צדק בהליך שיפוטי. אכן, הזכות "שיש לו לאדם ... לדעת מה נעשה בגופו" (פסק-דין גלעד, בעמוד 525), עומדת לו גם ללא קשר לקיומו של הליך משפטי. זכות זו אף הוכרה על-ידי המחוקק בחוק זכויות החולה, משקבע בחוק הסדר להקמת ועדת בדיקה לשם בדיקת תלונה של מטופל ואף הורה לגלות לו את דו"ח ועדת הבדיקה, ובהתקיים תנאי סעיף 21(ד), גם את פרוטוקול דיוניה. על רקע זה, יכול שתעלה השאלה, מהו ערך "עשיית הצדק" וכיצד תופעל נוסחת האיזון הקבועה בחוק, שעוצבה במתכונת נוסחאות האיזון שבפקודת הראיות שעניין כולן בעשיית צדק במסגרת הליך משפטי, כאשר לא מתקיים הליך משפטי ואם הגילוי גם אינו מכוון לקראת הגשתו של הליך כזה? אף אם תאמר שגילוי הפרוטוקול לפי סעיף 21(ד) נועד לשרת רק את הערך של עשיית צדק בהליך שיפוטי, ובהיעדר הליך כזה לא ניתן לגלותו, מכוח סעיף זה, עולה השאלה האם חולה יוכל לקבל לעיונו פרוטוקול של ועדת בדיקה מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן - חוק חופש המידע). נראה שפרופ' סגל סבור שניתן לעתור לקבלת מידע הנכלל בפרוטוקול מכוח חוק חופש המידע (ראה ספרו: ז' סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (תש"ס) 25). במקרה כזה, הוא מציין, עשויה להתעורר השאלה, אם הרשות תוכל לסרב למסור את המידע (הפרוטוקול) על יסוד הוראת חוק חופש המידע, שלפיה רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע, שגילויו עלול לשבש את תפקודה התקין, או שעניינו דיונים פנימיים (שם, שם). דומה, שבמקרה כזה תעלה גם השאלה, האם הוראת סעיף 21(ג) לחוק זכויות החולה, הקובעת ש"פרוטוקול דיוניה של ועדת הבדיקה יימסר רק למי שמינה את הועדה ולמנהל הכללי", שוללת את תחולתו של חוק חופש המידע מכוח סעיף 20 לחוק זה, בהיותה "חיקוק .... האוסר ... גילוי או מסירה של מידע שבידי רשות ציבורית". במקרה שלפנינו איננו נדרשים להכריע בסוגיה זו. שאלות אלו אינן מחייבות הכרעה בענייננו, שבו עסקינן ב"עשיית צדק" במסגרת הליך משפטי, וראינו להזכירן רק לשם שלמות התמונה. "העניין שיש לא לגלות" 20. הערך המתמודד עם ערך עשיית הצדק, הוא האינטרס הציבורי בקידום ובשיפור הרפואה בישראל, בין היתר באמצעות מערכת בקרה והפקת לקחים ממקרים בהם הטיפול הרפואי שניתן לא צלח. זאת, למען הגנה ושמירה על בריאות הציבור ועל חייו, ולשם מניעת הישנותם של מקרים דומים בעתיד. הליך בקרה והפקת לקחים כזה, מתבצע, בין היתר, באמצעות ועדות בדיקה, הבוחנות מקרים ואירועים קונקרטיים בהם הטיפול הרפואי כשל מלהשיג את מטרתו, והסתיים בפגיעה או במוות, תחת שיביא מזור לחולה. 21. קידומו של ערך זה, אליבא דמשיבה והיועץ המשפטי לממשלה, כרוך בהגנה על שמם הטוב של הרופאים המעידים בוועדה ועל עיסוקם. האינטרס של רפואה מתקדמת ימומש, לשיטת המשיבה והיועץ המשפטי לממשלה, אם בוועדות הבדיקה, המוקמות לצורך בדיקת תקלות והפקת לקחים, יוכלו הרופאים המעידים וחברי הוועדה לדבר באופן חופשי ולהתייחס בגלוי לאירוע נושא הבדיקה. בלא חיסיון, נטען, יחששו הרופאים וחברי הוועדה מפגיעה בפרטיותם, העשויה להתבטא בנקיטת הליכים משפטיים נגדם, בפגיעה בשמם הטוב, במוניטין שלהם ואפשר שאף בממונם. חשש זה אשר מתעצם עקב הסרת החיסיון, כך נטען, יגרום לכך שהדיונים בוועדות יהיו מאופקים ומרוסנים באופן אשר לא יאפשר הפקת לקחים אמיתית. כך, התועלת הגלומה בוועדות הבדיקה לא תמומש, והציבור יימצא נפגע. 22. כפי שכבר נאמר, הצורך בחיסיון לשם קידומה של הרפואה בישראל איננו עולה כאן לראשונה. בפסק-דין גלעד שנזכר לעיל, עלתה הטענה בהקשר מעט שונה, של בקשה לגילוי דו"ח ועדה פנימית (להבדיל מפרוטוקול הדיון בוועדה). בדחותו את טענת בית החולים לחיסיון הדו"ח, קבע הנשיא ברק: "...החשש לפגיעה בקיומן ובתפקודן של ועדות הבדיקה הפנימיות בבתי חולים, אם לא יוכר החיסיון, הוא ספקולטיבי... כשלעצמי, נראה לי כי ועדות פנימיות לבדיקה עצמית בבתי חולים תתקיימנה אף בלי חיסיון, שכן הדבר מתבקש ממהות מקצוע הרפואה ומהמחויבות האתית והמשפטית שאדם נוטל על עצמו בהיותו רופא. חובתו - האתית והמשפטית - של הרופא להעמיד את בריאות החולה בראש מעייניו ולקיים יחס של כבוד לחיי אדם... . זו מטילה עליו חובה לשתף פעולה באופן מלא עם ועדות רפואיות פנימיות המבקשות לדעת בדיעבד מהו הטיפול הרפואי שניתן לחולה ואם הוא עומד באמות המידה הרפואיות הראויות. הסנקציה המשמעתית והאחריות האזרחית והפלילית מאששות חובות אלה. אכן, מה שנדרש מהרופא וממקצוע הרפואה אינו סגירות וחיסיון אלא פתיחות וגילוי האמת" (עמודים 527-526 לפסק הדין). באותו עניין, הביאו השיקולים הללו לחיוב בית החולים למסור לידי המבקשים דו"ח ועדת בדיקה פנימי שהוכן בעקבות מקרה מוות שאירע בבית החולים. 23. המציאות לימדה כי היו רגליים לחשש מפני אי שיתוף פעולה של הרופאים עם ועדות הבדיקה, שכן הרופאים הונחו להימנע משיתוף פעולה עם הוועדות (ראה: א' כרמי "חוק זכויות החולה - ועדות בדיקה וועדות בקרה ואיכות: סוגיית החיסיון" רפואה ומשפט 17 (1997) 3; "חוק זכויות החולה - שנה אחרי" (יום עיון 6.6.97) רפואה ומשפט 17 (1997) 22, 44-43). 24. לאחר מתן פסק הדין בעניין גלעד חלה תמורה במצב המשפטי. כפי שכבר נאמר, כיום קובע חוק זכויות החולה במפורש את זכותם של המטופל או קרוביו לקבל את הדו"ח של ועדת הבדיקה. מאידך, בנוגע לפרוטוקול ועדת הבדיקה (עניין שלא נדון בפסק-דין גלעד), קובע סעיף 21 לחוק שככלל, הפרוטוקול יהא חסוי, והוא יגולה רק לממנה הוועדה והמנהל הכללי של משרד הבריאות. הצורך בהטלת החיסיון הוסבר בדיוני הכנסת, מפי יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, חבר הכנסת יוסי כץ: "נושא שנדון בצורה מאוד מאוד רצינית הוא הנושא האחרון... ועניינו ועדות בדיקה וועדות בקרה ואיכות. עליכם לדעת, שכל בתי החולים במדינת ישראל ובמדינות נאורות בעולם יש בהם ועדות בקרה ואיכות שפועלות באופן שוטף - בכל בתי החולים. בוועדות האלה, בכל מקום שבו הן קיימות, יש חיסיון, והרופאים יכולים לומר מה שהם רוצים ללא פחד שמשהו יודלף, ללא פחד שיאשימו אותם שהם פוגעים בחבריהם. והמטרה של ועדות הבקרה והאיכות היא לשמור על הרמה הרפואית. לפי הצעת החוק שהוגשה לקריאה הראשונה היו הוועדות האלה חסויות באופן מוחלט. כל מה שנאמר בהן, כל מה שנכתב, כל המסקנות, כל העובדות שנקבעו על-ידי הוועדות - הכל היה חסוי. אנחנו מציעים כללים אחרים. אנחנו מבדילים לגבי ועדות בדיקה שממנה מנהל מוסד רפואי או מנכ"ל משרד הבריאות כאשר יש תלונה. ... כל הממצאים והמסקנות של ועדות בדיקה כאלה יעמדו לרשות המטופל, הוא יקבל אותם. ... אם הוא ירצה לקבל את הפרוטוקול של ועדת הבדיקה - פנויה הדרך לבית המשפט. ... . בחרנו באיזה שביל זהב: לא כמו בקריאה הראשונה, חיסיון מוחלט, אבל חיסיון שמבטיח את התקינות של העבודה שלהן, דבר שיעלה וישפר את הרמה הרפואית" (דברי הכנסת השלוש-עשרה, מושב חמישי, י"ב באייר תשנ"ו (1.5.96), 5880-5879). מכאן, שהחיסיון אשר נקבע בחוק על פרוטוקול ועדת הבדיקה, כמו גם החיסיון על דיוניה ומסקנותיה של ועדת הבקרה והאיכות, בוסס על התפיסה שחיסיון זה נדרש לקידום ולשיפור הרפואה בישראל. ההנחה היא, שבלא חיסיון זה, יהיו הרופאים המעידים בוועדות חשופים לפגיעה בשמם הטוב, בפרטיותם ובעיסוקם, מה שיפגע בנכונותם להביע דעותיהם בוועדות באופן חופשי, וכך למעשה לא תופק התועלת הנדרשת מדיוני הוועדות. בהיבט זה, דחה המחוקק את עמדת בית המשפט כפי שהובעה בפסק-דין גלעד, לפיה "החשש לפגיעה בקיומן ובתפקודן של ועדות הבדיקה הפנימיות בבתי החולים, אם לא יוכר החיסיון, הוא ספקולטיבי". 25. שתיים מטענות המערערים נוגדות, באופן מובהק, את טעמי החיסיון, הם הטעמים שביסוד "העניין שלא לגלות". על-פי הטענה האחת, יש לעשות הבחנה, בהקשר לחיסיון הפרוטוקול, בין ועדת בקרה ואיכות המוקמת בהתאם לסעיף 22 לחוק זכויות החולה, לבין ועדת הבדיקה שלפנינו, המוקמת לפי סעיף 21 לחוק. לטענת המערערים, נושא קידום הרפואה בישראל, בא לידי ביטוי בעיקר בוועדות בקרה ואיכות, ומשקלו פחות לגבי ועדת בדיקה, המוקמת עקב תלונה ספציפית המעלה חשש לכשל בטיפול הרפואי, שאז יש לשים את הדגש על האינטרסים של המבקשים - מגישי התלונה - לגילוי המידע הנוגע לטיפול שניתן באותו מקרה. לשיקול זה קיים עיגון גם בפסיקתן של הערכאות השונות שדנו בשאלה עד כה, והוא שימש במספר החלטות, להצדקת הגילוי של הפרוטוקול. בת"א (ת"א) 101623/01 עזבון אור ימין ז"ל נ' מדינת ישראל נקבע בעניין זה על-ידי השופטת ז' אגי, כי "באשר לוועדת בקרה ואיכות, שמטרתה בין השאר, לבחון תקלות כדי לשפר את מערכת הבריאות לטובת כלל הציבור, גובר האינטרס הציבורי בכללותו עד כדי מניעה מוחלטת של חשיפת פרוטוקולי הדיונים, וזאת כדי שהמעידים והמשתתפים בדיוני הוועדה יוכלו להתבטא בחופשיות וללא מורא, הרי לגבי ועדת בדיקה, הדנה בעניינו של מטופל ספציפי, גובר האינטרס של המטופל שיוכל לרדת לחקר האמת ולנהל דיון הוגן, על פני האינטרס הציבורי הכללי". בכך, נקבע, יש כדי להשליך על השיקולים בהסרת החיסיון מעל פרוטוקול של ועדת בדיקה (וראה לעניין זה גם ע"א (ת"א) 2370/01 מדינת ישראל נ' שאול (השופטת מ' רובינשטיין, בהסכמת סגן הנשיא י' גרוס והשופטת א' קובו); ה"פ (י-ם) 825/97 גבאי נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות (השופט כ' מוסק)). התייחס לכך גם ד"ר סטולר במאמרו "האיזון הראוי בין גילוי לשם צדק, לבין העניין שלא לגלות - האם גילוי האמת לחולה יש בו כדי לשתק את מערכת הרפואה" רפואה ומשפט 20 (1999) 12. לדעת סטולר, האינטרס של שיפור מערכת הרפואה מוגן על-ידי ועדת בקרה ואיכות, שדיוניה חסויים על-פי החוק (שם, בעמ' 16-15 למאמר), ומשקלו נמוך כאשר מדובר בוועדות בדיקה. 26. אין לקבל טעם זה. כך, בראש ובראשונה, משום שבקבלת שיקול זה כטעם להסרת החיסיון, יש משום התערבות באיזון העקרוני שנקבע על-ידי המחוקק. שהרי המחוקק היה ער להבדל הקיים בין ועדות הבדיקה וועדות הבקרה והאיכות. הבדל זה, הנובע בעיקר מכך שוועדת בדיקה, שלא כמו ועדת בקרה ואיכות, מוקמת לשם בדיקת תלונה ספציפית של מטופל, הוא העומד ביסוד השוני בהסדרי החיסיון שנקבעו בחוק לגבי שתי הוועדות. למרות זאת, נקבע בחוק שפרוטוקול ועדת הבדיקה, ככלל, לא יגולה למטופל. 27. אין לקבל את הטענה גם לגופה. אכן, בעוד שוועדת בדיקה מוקמת, כקבוע בסעיף 21 לחוק, "לשם בדיקת תלונה של מטופל או נציגו או לשם בדיקת אירוע חריג הנוגע למתן טיפול רפואי", ועדת בקרה ואיכות מוקמת, לפי סעיף 22 לחוק, לשם "הערכת הפעילות הרפואית ושיפור איכותו של הטיפול הרפואי". אולם, הבדל זה שבמטרות ההקמה של שני סוגי הוועדות, אינו מלמד שלפעילותן של ועדות הבדיקה לא נודעת חשיבות, מעבר לבדיקת האירוע נושא התלונה עצמו, גם בהקשר לשיפור ולקידום הרפואה. עצם העובדה שוועדת בדיקה מוקמת, כלשונו של סעיף 21 לחוק, "לשם בדיקת תלונה של מטופל או נציגו או לשם בדיקת אירוע חריג הנוגע למתן טיפול רפואי", אינה שוללת את האפשרות שלממצאיה, מסקנותיה והלקחים שיופקו בעקבותיהם תהא נודעת חשיבות גם בהקשר רחב יותר, הנוגע לטיפול הרפואי הניתן במקרים מסוג זה בדרך כלל, אשר חורג מגדר עניינו הספציפי של המטופל שהגיש את התלונה. עניין זה נזכר בדו"ח שנתי מספר 47 של מבקר המדינה לשנת 1996: "חשיבותם של ממצאי ועדות הבדיקה ומסקנותיהן למשרד ולמערכת הבריאות היא רבה, וחורגת מעצם הקביעה החשובה כשלעצמה מי נושא באחריות לרשלנות רפואית אם הייתה כזאת, או אילו ליקויים נמצאו בתפקודו של רופא פלוני. הלקחים המופקים מבירורי הוועדות הכרחיים לביצוע שיפורים בכל הקשור לסטנדרדים רפואיים ולהבטחת איכות במערכת הבריאות בכללותה" (עמוד 252 לדו"ח). כך אירע גם במקרה שלפנינו. ועדת הבדיקה אמנם הוקמה בעקבות תלונה שהגישה משפחתו של המנוח. בכתב המינוי של הוועדה אף נאמר כי היא מתמנית "כוועדה לבדיקת מהלך הטיפול" במנוח. אולם, לממצאי הוועדה ומסקנותיה נודעת חשיבות גם בהיבט רחב מהאירוע הנוכחי. כך נקבע בפרק ההמלצות של דו"ח הוועדה, ש"כדי לשפר את איכות ורצף הטיפול נכון יהיה להעמיד רופא בכיר אחראי במחלקה אשר יהיה האחראי על כל ההיבטים של הטיפול בחולים המאושפזים לתקופת זמן קצובה וברוטציה". כמו כן הומלץ, "שיש צורך בזמינות גבוהה של יועץ פנימי בכיר וקבוע שיעזור באבחון ובטיפול בחולים היותר קשים", ויגובש "פרוטוקול אחיד ומחייב לפרופילקסיס אנטיביוטי לניתוחים, ולנהלי בחירת אנטיביוטיקה במקרה של סיבוכים זיהומיים". מכאן, שהערך של קידום הרפואה בישראל, יוצא נשכר גם כתוצאה מפעילותן של ועדות הבדיקה. 28. טענה נוספת שמעלים המערערים, היא שיש ליתן משקל לכך שמי שמוזמן להעיד בפני הוועדה יודע שהוא יכול להיות מועמד לדין משמעתי או פלילי בעקבות עדותו. על כן, הוא מוזהר מפני הפללה עצמית ורשאי לא להעיד אם הוא חושש מהפללה עצמית. הוא גם רשאי להיעזר בעורך דין מטעמו, להתכונן לדיון, להזמין עדים ולהגיש מסמכים לתמיכה בגרסתו. במצב דברים זה, טוענים המערערים, מוקהה החשש הנטען לפגיעה באינטרס הציבורי עקב חשיפת פרוטוקול הדיונים, שכן הרופאים ממילא נזהרים בדבריהם בפני הוועדה, ביודעם שהדברים הנרשמים מפיהם יוכלו לשמש כנגדם גם אם הפרוטוקול לא ייחשף בפני המטופל. גם טענה זו, באה לידי ביטוי במספר החלטות בהן הורו בתי המשפט, בין היתר על יסוד טעם זה, על גילוי הפרוטוקול (ראה: ה"פ (ת"א) 177250/00 שאול נ' מדינת ישראל (השופט ד"ר ק' ורדי); וכן החלטת בית-משפט השלום בעניין שלפנינו (ת"א (ראשל"צ) 7713/01 חן נ' מדינת ישראל)). 29. גם קבלתו של שיקול זה כטעם להסרת החיסיון, תפגע בטעמי החיסיון הסטטוטורי עצמו, עד כדי איונו. שהרי גילוי פרוטוקול העדויות של הצוות הרפואי הקשור לאירוע, יביא ברוב המקרים לחשיפת חלקו הארי של הפרוטוקול, אולי אף את כולו. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם נקודת המוצא שנקבעה בחוק, לפיה, ככלל, הפרוטוקול יהא חסוי. יתירה מזו, ברור שככל שגילוי הפרוטוקול יהא נרחב יותר ויתבצע באופן שגרתי, כן יגדל החשש מפני אי שיתוף פעולה של הרופאים עם ועדות הבדיקה, ותגדל הפגיעה באינטרס הציבורי. בהקשר זה, אין דומה חיסיון חלקי, המאפשר עיון בפרוטוקול רק למנהל הכללי של משרד הבריאות ולממנה הוועדה, שיש להניח כי לא יתנו לדברים הנאמרים בו פומבי ויעשו בהם שימוש לפתיחת הליכים משמעתיים או פליליים, רק בהתקיים הצדקה לנקיטת הליכים כאלו, להסרה מלאה של החיסיון, וגילויו גם למטופל. זו, מכל מקום, הייתה ההנחה ביסוד דבר החקיקה שלפנינו, ועל בית המשפט לתת לה תוקף. איזון עקרוני בין הערכים 30. איזון בין הערכים מחייב קביעת איזון עקרוני. "האיזון 'העקרוני' [ש]נעשה בגיבוש החיסיון עצמו" (פסק-דין אזולאי, בעמוד 62). "איזון עקרוני קובע 'משקל' נורמטיבי, ובעקבותיו - איזון בין נתונים מתחרים הקובעים נורמה הניתנת להפעלה במקרים עתידיים". במסגרת זו, "על השופט לבחור באיזון עקרוני...ראוי לשופט לגבש 'עקרון רציונאלי', המשקף 'אמת המידה הנושאת בתוכה קו מנחה ערכי'... " (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני - פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 688-687 (להלן - פרשנות במשפט)). לצדו של האיזון העקרוני, מתחייבת "...עריכת 'איזון קונקרטי'. בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובגדריו של השיקול הקונקרטי מתחשבים, בין השאר, במידת חיוניותה של הראיה במשפט ובקיומן של ראיות חלופיות" (פסק-דין אזולאי, בעמוד 62). 31. במקרה שלפנינו, האיזון העקרוני נקבע בחוק עצמו, ולפיו הפרוטוקול יגולה אם הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו. מכיוון שכך, טוען היועץ המשפטי לממשלה, הואיל והאיזון העקרוני, קרי, האיזון בין האינטרסים המוגנים העומדים בבסיס החיסיון, נעשה על-ידי המחוקק, בית המשפט אינו יכול לשוב ולהידרש לאיזון זה, ולשיקולים העקרוניים אשר הובילו לעצם קביעת החיסיון היחסי. על כן, סבור היועץ המשפטי לממשלה, "השיקולים היחידים אותם רשאי בית המשפט לשקול בהכריעו בשאלת החיסיון, הם אלה שעניינם 'עריכת איזון קונקרטי', הקשור בנסיבותיו של המקרה העומד בפניו...כל מבחן או שיקול אחר, העוסק בטעמי החיסיון עצמו, ואשר אינו קשור באיזון הקונקרטי כאמור, אינו מגשים את המבחן אשר נקבע על-ידי המחוקק, אלא מתערב במלאכת החקיקה, אשר כבר הושלמה". 32. מקובל עליי, שהאיזון המתבצע על-ידי בית המשפט אסור לו שיפגע בטעמי החיסיון הסטטוטורי. מאידך, אינני מקבל את הטענה, כי משקבע המחוקק איזון עקרוני, בית המשפט רשאי לשקול, בבואו להכריע בבקשה להסרת החיסיון, רק שיקולים שעניינם בעריכת איזון קונקרטי, הקשור בנסיבותיו של המקרה העומד בפניו. הטעם לכך הוא שנוסחת האיזון הסטטוטורית בה עסקינן, אינה קובעת את נקודת האיזון שבה משקלו הנורמטיבי של ערך גילוי האמת ועשיית הצדק יגבר על הערך של שיפור הרפואה וקידומה. מבחינה זו, האיזון הסטטוטורי אינו מלא. כלשונו של הנשיא ברק, אין באיזון זה "נתונים מספיקים, המאפשרים קביעתם של סדרי העדיפויות, ללא שימוש בשיקול דעת שיפוטי או תוך שימוש מועט בשיקול דעת זה" (א' ברק בספרו לעיל, שם, בעמוד 696). במצב דברים זה, האיזון שנערך על-ידי המחוקק הוא "איזון ראשוני" (א' ברק שופט בחברה דמוקרטית (י' זמיר עורך, 2004) 269 (להלן - שופט בחברה דמוקרטית)). איזון זה מחייב השלמה שיפוטית. הדברים הוסברו בפסק הדין בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 : "ישאל השואל: משנקבע האיזון בין ערכי היסוד המתחרים על-ידי המחוקק, היש עוד מקום לאיזון שיפוטי בין הערכים המתנגשים? האין לומר, כי מלאכת האיזון נסתיימה, וכל שנותר לשופט אינו אלא לפעול על-פי האיזון החקיקתי? אכן, עד כמה שהבעיה המשפטית נפתרת על-ידי האיזון בין הערכים המתחרים שנקבע על-ידי המחוקק, על השופט לפעול על-פי איזון זה. אין מקום לאיזון שיפוטי מתחרה או נוגד. אך רבות הן הבעיות המשפטיות המתעוררות, ואשר האיזון החקיקתי אין בו כדי להכריע בהן. במצבים אלה נדרש איזון שיפוטי...אמת, המחוקק עצמו איזן בין הערכים המתנגשים, תוך שקבע את עדיפותו של האחד על פני השני. עם זאת, המחוקק אינו נותן, בדרך כלל, במפורש משקל לערכים שונים, ובמסגרת האיזון החקיקתי עצמו, 'ובין סדקיו', מתבקשת הערכה שיפוטית פרשנית באשר למשקל היחסי של הערכים השונים, והשלכתו של משקל זה על גיבוש תכלית החקיקה ופירושה. ... מצב טיפוסי... בו נדרש איזון שיפוטי בין הערכים המתנגשים, הוא מקום שהוראת החוק המאזנת בין הערכים המתנגשים מעניקה (במפורש או במשתמע) שיקול דעת לשופט. בהפעילו את שיקול דעתו, עליו לפעול להגשמת תכלית החקיקה, ולשם כך עליו לגבש את האיזון הראוי בין הערכים המתנגשים. איזון זה מחייב עמדה שיפוטית המפרשת והמגבשת את האיזון שהמחוקק עצמו קבע" (עמודים 861-862 לפסק הדין). מכאן, שהאיזון השיפוטי הנדרש במקרה שלפנינו אינו מצטמצם לאיזון קונקרטי בלבד. לפני עריכתו של איזון קונקרטי, נדרש בית המשפט לעריכתו של איזון שיפוטי אשר ישלים את האיזון העקרוני שקבע המחוקק. כיצד ייקבע האיזון השיפוטי? היכן תיקבע נקודת האיזון שבה יגבר הצורך בגילוי לשם עשיית צדק על העניין שלא לגלותו, ומה המבחן שישמש לקביעתה? 33. מבחן האיזון אשר מופעל בכל מקרה ומקרה אינו מבחן אחיד. מבחני האיזון נגזרים ממהותם וחשיבותם של הערכים והאינטרסים המתמודדים, אשר אינם מצויים תמיד באותה רמה נורמטיבית, וההתנגשויות ביניהם יוצרות בעיות מסוגים שונים (בג"ץ 2481/93 דיין נ' ניצב יהודה וילק, פ"ד מח(2) 456, 474-475; בג"ץ 448/85 דאהר נ' שר הפנים, פ"ד מ(2) 701, 708; בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקדת המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 401-402; פרשנות במשפט, בעמוד 688). מקובל להבחין בין "איזון אופקי" לבין "איזון אנכי". נוסחת האיזון האופקי נועדה לאפשר את קיומם המשותף של שני ערכים, שהם בדרך כלל שווי מעמד, תוך שהיא קובעת את מידת הוויתור ההדדי של הערכים, וכן קובעת תנאים של מקום, זמן והיקף כדי לאפשר את קיומם המשותף של שני הערכים (בג"ץ 2481/93 הנ"ל, בעמודים 475-476; בג"ץ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421, 435). נוסחת האיזון האנכי בוחנת, בהינתן התנגשות בין זכות או ערך גבוה נורמטיבית מול זכות או ערך נמוך, את נקודת האיזון, שבה ייסוג ערך אחד מפני הערך האחר. נקודת האיזון תיקבע על-פי אמות מידה של חומרת הפגיעה וההסתברות להתרחשותה (בג"ץ 2481/93 הנ"ל, שם; בג"ץ 73/53 חברת 'קול העם' בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, 882; בג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 617, 630-631). 34. הערכים המתמודדים בענייננו הם, כאמור, האינטרס הציבורי ברפואה מתקדמת וזכות הפרט לעשיית צדק. לצידם של ערכים אלו מעורבים, בשני צדדים של המאזן, ערכים נוספים. נעיר, כי אף שבהתמודדות זו ניצבים, זה לעומת זה, אינטרס ציבורי לעומת זכות הפרט, הניגוד בין הערכים אינו מוחלט. בחלקם, ערכים אלו משלימים זה את זה. כך, בין השיקולים התומכים בחיסיון ניצב, לצדו של האינטרס הציבורי ברפואה מתקדמת, גם היבט של אינטרס הפרט בגילוי האמת. שהרי האפשרות הניתנת לרופאים, עקב החיסיון, להתבטא בפני הוועדה באופן חופשי, תורמת להגשמת מטרתה של ועדת הבדיקה גם בהיבט גילוי האמת בנוגע לאירוע נשוא הדיון. מהצד האחר, הערך של עשיית צדק, כפי שכבר נאמר, אינו רק אינטרס של המטופל. לחברה כולה עניין בהגשמתו של ערך זה. אינטרס נוסף המושפע עקב הגילוי (או אי הגילוי) של הפרוטוקול הוא השם הטוב של הרופאים ואנשי הצוות הרפואי שטיפלו בחולה המעידים בפני הוועדה. עם זאת, נראה שתכלית החקיקה לא הייתה להגן על השם הטוב של הרופאים, כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי שנועד לקדם את האינטרס הציבורי ברפואה מתקדמת. לפיכך, הזכות לשם הטוב, חרף חשיבותה היתירה כזכות יסוד (ראה, למשל, בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון, פ"ד נב(3) 721, 731), לא תובא במסגרת האיזון כשיקול עצמאי. 35. האיזון הנדרש בענייננו מבוסס על שתי הנחות אשר בדרך כלל מאפיינות איזון אנכי. ההנחה האחת, היא שבנתונים הקיימים לפני עריכתו של האיזון, הערך המוגן על-ידי החיסיון, הוא הערך של קידום ושיפור הרפואה, בהיותו מועדף על-ידי המחוקק, גבוה נורמטיבית מזכותו של הפרט לעיין בפרוטוקול. עדיפות זו נגזרת מנקודת המוצא הסטטוטורית, לפיה החיסיון הוא הכלל והגילוי - החריג. כך עולה מהוראת סעיף 21(ג) לחוק זכויות החולה, אשר קובעת, ש"פרוטוקול דיוניה של ועדת הבדיקה יימסר רק למי שמינה את הוועדה ולמנהל הכללי", היינו, ככלל, הפרוטוקול לא יגולה. לצדו של כלל זה נקבע, בסעיף 21(ד) לחוק, החריג, לפיו בית המשפט רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול, אם "מצא כי הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו.. ." (השווה: בש"א (י-ם) 3956/00 עזבון המנוחה בדיחי עליזה ז"ל נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (השופט צ' זילברטל)). במספר החלטות שניתנו בנושא זה, נראה כי אומצה נקודת מוצא שונה, המעדיפה גילוי מרבי כדי להביא לחשיפת האמת (ת"א (ת"א) 3073/00 אזולאי נ' מדינת ישראל (השופטת ש' ברוש); ת"א (ת"א) 2624/01 עזבון המנוח יוסף ארביב נ' אלון חברת הדלק לישראל בע"מ (השופט ע' אזר ז"ל)). נראה שזו גם הייתה נקודת המוצא בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בה נקבע ש"עשיית הצדק מחייבת שהמטופל או נציגו יהיו שותפים ומודעים גם לתוכן העדויות ויתר הראיות, לא רק דרך המסננת של הוועדה המסכמת אותן, כמידת רצונה והבנתה בממצאיה ומסקנותיה, אלא במקורם ובמלואם ובלבושם האותנטי" (ע"א (ת"א) 2370/01 לעיל; וראה גם ת"א (ת"א) 3073/00 לעיל). העדפת הגילוי על החיסיון נשענה, בחלק מההחלטות, גם על "הזכות הבסיסית ביותר של החולה לדעת הן את אשר עומד לעבור עליו בטיפול הרפואי, והן את אשר עבר עליו במסגרת טיפול שכזה", זכות המונחת, "ביסוד חוק זכויות החולה (אם כי ישנם גם חריגים). ..." (ה"פ (י-ם) 825/97 לעיל. פסק-דין זה בוטל בערעור (ע"א (י-ם) 4152/98 מדינת ישראל נ' גבאי, על-ידי השופטים צ' סגל, מ' גל ומ' מזרחי) אך בית המשפט המחוזי לא בחן את נימוקי ההחלטה לגופם. השווה גם: ע"א (ת"א) 2370/01 לעיל). גם עורך הדין י' דייויס, מציין ברשימה מפרי עטו, כי "אם נזכור כי אנו עוסקים בחוק שמטרתו להגן על זכויות החולה, אין מנוס מהמסקנה כי הכף הגורסת שמירה על זכות החולה, צריכה להיות על העליונה" ("חוק זכויות החולה. רפורמה בתביעות רשלנות רפואית. כמה חידושים בפסיקה" רפואה ומשפט 15 (1996) 64, 66-65). אכן, "ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת" (פסק-דין גלעד, בעמוד 522). על כן, "נקודת המוצא העקרונית הינה עקרון הגילוי..." (פסק-דין אזולאי, בעמוד 61). אך זו היא נקודת מוצא עקרונית כללית, שביסוד השיטה כולה. בענייננו, מדובר בחוק מיוחד, ונקודת המוצא בפרשנותו של חוק זה צריך שתיגזר מלשון החוק ומתכלית החקיקה. אלו מלמדות, כאמור, שנקודת המוצא בעניין שלפנינו, היא דווקא החיסיון, הגם שזה יוכל לסגת, בנסיבות מסוימות, מפני הצורך בגילוי. אין חולק גם על כך, שחוק זכויות החולה, כפי ששמו מעיד עליו, נועד להגן על זכויות החולה. כך נאמר גם בדברי ההסבר להצעת החוק: "מזה זמן רב הוכר הצורך בהסדרת זכויותיהם של חולים ומטופלים למיניהם והתגבשה הדעה כי הגיע [צ"ל - הגיעה] העת לעגן בחוק זכויות אלה. שהרי מדובר באנשים שמפאת מצבם המיוחד הם חשופים לפגיעה בזכויותיהם הבסיסיות הן מבחינת חוקית והן מבחינה אנושית" (הצעת חוק זכויות החולה, התשנ"ב-1992, ה"ח 2132). בין זכויות החולה שזכו לעיגון בחוק, נמנית גם הזכות לקבלת מידע אודות הטיפול הרפואי שניתן לו. כך קובע סעיף 18(א) לחוק: "מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית, לרבות העתקה, המתייחסת אליו". משמע, זכות זו של החולה לא נעלמה מעיני המחוקק. היא זכתה לעיגון מפורש בחוק, וניתן לה משקל של ממש גם בהסדרים שנקבעו בסעיף 21 לחוק ביחס לוועדת בדיקה. עם זאת, באשר לפרוטוקול ועדת הבדיקה ראה המחוקק להעדיף, בדרך כלל, את החיסיון. בהיבט הרחב אשר חורג מעניינו של החולה המעורב באירוע הספציפי לגביו מתבקש הגילוי, סבר המחוקק, כפי שהוסבר לעיל, שהוראה זו תיטיב גם עם החולים. הנחה נוספת אשר משליכה על האיזון בין הערכים, הוא שבדרך כלל שני הערכים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. העדפת הערך של עשיית הצדק, אשר תומך בגילוי, תחייב, לרוב, נסיגה מלאה של העניין שלא לגלות. גילוי חלקי, למשל, גילוי הפרוטוקול ללא שמות הדוברים, לא הוצע על-ידי הצדדים וספק בעיני אם הדבר מעשי. עם זאת, אין לשלול את האפשרות, שבמקרים מסוימים, למשל, מקרים בהם גילוי הפרוטוקול מתבקש לשם בירור נקודתי, ניתן יהא להסתפק בגילוי חלקי. 36. בהנחות אלה, האיזון הנדרש בעניין שלפנינו יהא איזון האנכי, ש"הוא מכשיר שראוי להשתמש בו במקום שההתנגשות בין הערכים היא כזו שמתבקשת עדיפותו של ערך אחד על פני רעהו" (שופט בחברה דמוקרטית, בעמוד 272). נוסחת האיזון נועדה לקבוע "את הנסיבות והתנאים שבהם עדיפות זו מתרחשת" (שם, שם). נקודת האיזון, שבה תגבר הזכות לעשיית הצדק על האינטרס הציבורי ברפואה מתקדמת, תקבע באיזון זה על-פי רמת ההסתברות ומידת הפגיעה בעשיית הצדק. מבחינת הסתברות הפגיעה, האיזון האנכי מושתת בדרך כלל על אחת משתי רמות של הסתברות: "ודאות קרובה" או "אפשרות סבירה" להתרחשות הפגיעה. מבחינת חומרת הפגיעה, מקובלים המבחנים של "פגיעה ממשית" או "פגיעה (סכנה) חמורה". אמת המידה שתבחר תיגזר ממהותם וחשיבותם של הערכים המתמודדים והבעייתיות הנוצרת עקב ההתנגשויות ביניהם, בכל מקרה ומקרה. 37. במקרה שלפנינו, אני סבור שיש לבחור בנוסחת איזון אנכי המבוססת על קיומה של אפשרות סבירה לפגיעה ממשית בעשיית הצדק. האפשרות האחרת, הדורשת הסתברות של ודאות קרובה לפגיעה ממשית (או חמורה) בעשיית הצדק, הנה, לדעתי, דרישה מחמירה מדי, שאין לאמצה בענייננו. הטעם לכך נעוץ, בראש ובראשונה, במעמדו הנורמטיבי הגבוה של ערך עשיית הצדק, עליו נאמר, כי "עשיית הצדק אינה נופלת בחשיבותה מחופש הביטוי" (ע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 169, 180 (להלן - עניין דיסנצ'יק)). על כן, ראוי שהפגיעה בערך זה תימנע, גם בהתקיים אפשרות סבירה, ולאו דווקא וודאות קרובה, לפגיעה בערך זה. מסיבה זו נפסק בעניין דיסנצ'יק הנ"ל, שם נערך איזון בין חופש הביטוי לעשיית צדק (בהקשר לעבירת הסוביודיצה), כי: "אין די בסכנה רחוקה הנשקפת להליך (remote effect), אבל די בהשפעה אפשרית, שכן אחת היא אם בפועל עשה הפרסום את שלו והשפיע על המשפט או אם רק יכול היה להשפיע, ואפשרות זו של השפעה על תוצאות המשפט, די לה אם היא אפשרות סבירה, ואין צורך שתהא קרובה לוודאי או ממשמשת ובאה (imminent)" (עמוד 181 לפסק הדין). בית המשפט העליון חזר ואימץ נוסחת איזון זו, באותו הקשר, בע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 565, 576. שיקול נוסף המצדיק נוסחת איזון זו, נעוץ בטיבה של המטריה בה עסקינן שעניינה ברשלנות רפואית. הצבת דרישה מחמירה, של וודאות קרובה לפגיעה ממשית, משמעה, למעשה, שהפרוטוקול יגולה רק במקום שהדבר חיוני לעשיית הצדק, ולא ניתן או יקשה מאוד להוכיח את התביעה (או את ההגנה) באמצעות ראיות חלופיות. לאור מורכבותו של תחום הרשלנות הרפואית, הסוגיות הסבוכות הנדונות בו, הנתונים הרפואיים, שפעמים רבות אינם מצביעים על מסקנה חד משמעית, וקיומן (בדרך כלל) של חוות דעת רפואיות סותרות, יקשה מאוד על תובע (או נתבע), ברוב המכריע של המקרים, אם לא בכולם, לשכנע את בית המשפט שגילוי הפרוטוקול נדרש, בוודאות קרובה, כדי למנוע פגיעה בעשיית הצדק. דרישה כזאת תציב בפני מבקש הגילוי רף ראייתי גבוה מאוד, שיביא, בוודאות קרובה, לדחיית הבקשה לגילוי הפרוטוקול. לאור האמור, אני סבור שיש לאמץ, לצורך האיזון שלפנינו, מבחן מחמיר פחות ממבחן הוודאות הקרובה, אשר מסתפק בהוכחת קיומה של אפשרות סבירה לפגיעה ממשית בעשיית הצדק אם הפרוטוקול לא יגולה. גם זו אינה דרישה קלה. 38. מתי תתקיים אפשרות סבירה לפגיעה ממשית בעשיית הצדק עקב אי גילוי הפרוטוקול? התשובה לשאלה זו תיגזר ממידת החשיבות של הפרוטוקול להכרעה במחלוקות שבין הצדדים. בעניין זה הציב בית המשפט המחוזי את המבחן הבא: "על המבקש את חשיפת הפרוטוקולים להראות באורח פרטני, תוך הנחת תשתית ראייתית מתאימה, כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, מדובר בראיה חיונית, אשר גילויה הכרחי לצורך עשיית צדק, וכי צורך זה גובר על הענין שבאי גילוי. כמו כן, על המבקש גילוי להראות כי אין בידו להישען על ראיות חלופיות שאין עימן צורך בהסרת החיסיון". 39. מבחן זה שהציב בית המשפט המחוזי, משמעו, שהגילוי מותנה בכך שהפרוטוקול הנו ראיה חיונית, שאין לה תחליף, והיא הכרחית לצורך הוכחת עניינו של מבקש הגילוי. בלעדיה אין. אף שבית המשפט המחוזי לא עשה שימוש בטכניקה של מבחני האיזון, בפועל, המבחן שהציב מאמץ את מבחן הוודאות הקרובה לפגיעה חמורה. למעשה, מדובר במבחן מחמיר אף ממבחן הוודאות הקרובה. שכן אם מדובר בראיה חיונית שאין לה תחליף, וגילויה הכרחי לעשיית צדק, כי אז, אין מדובר רק בוודאות קרובה לפגיעה בעשיית הצדק עקב אי גילויה, אלא בוודאות מלאה להתרחשותה של פגיעה כזאת. לאור השיקולים שפורטו לעיל, לא ניתן לקבל בענייננו מבחן מחמיר זה. 40. בית המשפט המחוזי סמך את פסק דינו על פסקי הדין בעניין סקולר (ע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764 (להלן - פסק-דין סקולר)) ובעניין אזולאי. אולם, נראה שהמבחן שהופעל על ידו מחמיר מהמבחנים שנקבעו באותם פסקי דין. בפסק הדין בעניין אזולאי נקבע, שיש להתחשב, בין השאר, "במידת חיוניותה של הראיה במשפט ובקיומן של ראיות חלופיות" (שם, בעמוד 61. ההדגשה אינה במקור). בפסק-דין זה לא נקבע, כי לשם הסרת החיסיון, צריך שהראיה תהא ראיה חיונית בלעדיה אין. בפסק הדין בעניין סקולר אמנם נדרש, בין היתר, "שעל הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית המשפט כי אין בידיו להישען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות" (עמוד 774 לפסק הדין). עם זאת, במסגרת מבחן החיוניות והחשיבות של הראיה אותה מבקשים לגלות, נקבע שיש להתחשב ב"מידת החיוניות והחשיבות של המידע... להכרעה במחלקות שבין הצדדים" (עמוד 774 לפסק-דין סקולר, ההדגשה אינה במקור). גם בפסק הדין בעניין ויטלזון, שבו נדונה הוראת סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות, הכוללת הוראת חיסיון יחסי המבוססת על איזון דומה, נפסק כי "היקף הגילוי שבו יחויב בעל הסוד המסחרי, כמו גם אופיים של הסדרי הגילוי, ייקבע בזיקה ישירה לתשתית הראייתית הלכאורית שהציג התובע להוכחת טענותיו בתביעה שהגיש", תוך התחשבות גם ב"קיומן של ראיות חלופיות בידי התובע להוכחת טענותיו" (רע"א 918/02 ויטלזון נ' פנטאקום, פ"ד נו(4) 865, 870). ההתחשבות בקיומן של ראיות חלופיות, אין משמעה, שהיעדרן של ראיות כאלו הוא תנאי הכרחי להסרת החיסיון. מבחן הראיה בלעדיה אין או הראיה החיונית לא אומץ גם בפסק הדין בעניין ליבני (ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729 (להלן - עניין ליבני)). באותו עניין, שבו נדונה נוסחת האיזון הקבועה בסעיף 44 לפקודת הראיות, נקבע שאם מדובר בראיה חיונית, כי אז ודאי שעל החיסיון לסגת מפני עשיית הצדק, שכן: "אם חומר החקירה, אשר לגביו חל החיסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול ביטחוני אפשרי. שום נימוק בטחוני, ויהא הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקלותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע. עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס ביטחוני שלא לגלותה, על פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה" (פסק-דין ליבני, עמוד 738). אולם, הסרת החיסיון, נקבע בפסק הדין בעניין ליבני, יכול שתיעשה גם לגבי ראיה שאינה חיונית: "לעיתים הראיה אינה כה חיונית, אך היא עדיין בעלת משמעות מסוימת. לעיתים עשויה הראיה להשתלב במערך הראיות הכללי, ובסופו של דבר עשוי שיהיה לה משקל מסוים בהרשעת הנאשם או בזיכויו. היא עשויה להשפיע בצורה מסוימת על מהימנות הנאשם או העדים. היא עשויה לשמש תמיכה לראיות אחרות ולשמש מנוף לקיומה של חקירה נגדית ראויה. היא עשויה להסיר ספק או ליצור ספק. אכן, המשפט הפלילי הוא מערכת מורכבת ורגישה של נתונים עובדתיים רבים, אשר לכל אחד מהם משקל מסוים בבנין כולו. במצב דברים זה יש לבחון את חשיבותה היחסית של אותה ראיה, תוך מתן משקל לראיה, בהתייחס לקשת האפשרויות שבין חשיבות אפסית לבין חיוניות מרובה. משנקבע משקל זה, יש להשוותו למשקלה הביטחוני של הראיה בחשיפתה. אם הראשון עולה על השני, יש לצוות על גילוי" (פסק-דין ליבני, שם). 41. בפסק הדין בעניין ליבני דובר בהליך פלילי, דבר שהביא, ללא ספק, להקלה בתנאים הנדרשים לשם הסרת החיסיון. בעניינו מדובר, בשונה מעניין ליבני, בהליך אזרחי. אמנם, "אף בהליך האזרחי, 'עשיית צדק' משמעה קיום דיון הוגן, שבו מתאפשר לצדדים כולם לפרוס את מלוא ראיותיהם" (עניין הרב וולפא, בעמוד 793 לפסק הדין). עם זאת, "במשפט האזרחי, שאין עוסקים בו בדיני נפשות, עשויה להתמעט הנכונות לחשוף ראיה אשר יש בה משום פגיעה בטובת הציבור" (שם, בעמוד 794). במקרה שלפנינו, אף שמדובר בהליך אזרחי, אני סבור, מהשיקולים שפורטו לעיל, שאין להתנות את גילוי הפרוטוקול בכך שהגילוי הכרחי לעשיית הצדק. 42. "בהתייחס לקשת האפשרויות שבין חשיבות אפסית לבין חיוניות מרובה" (עניין ליבני לעיל), בענייננו יש לבחור בנוסחת איזון הדורשת, שבית המשפט ישתכנע, על יסוד תשתית ראייתית מתאימה, שלפרוטוקול תהא חשיבות של ממש להכרעה במחלוקות שבין הצדדים. תנאי חשוב נוסף לגילוי, הוא התנאי שנזכר בפסק הדין בעניין סקולר, אשר דורש שהיקפו של הגילוי לא יחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק בהליך השיפוטי. תנאי זה מתבקש מעקרון המידתיות, המחייב הימנעות מפגיעה באינטרס הציבורי שאינה נדרשת לשם מימוש הערך של עשיית הצדק (ראה: בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 124-125). איזון קונקרטי - מאפיינים טיפוסיים 43. איזון קונקרטי נועד ליישם את האיזון העקרוני בנתוניו של מקרה נתון, והוא ייקבע, בכל מקרה, על-פי נסיבותיו המיוחדות (פסק-דין אזולאי לעיל). על כן, יקשה לקבוע לגבי איזון כזה אמות מידה כלליות. יחד עם זאת, הסוגיה שלפנינו מתאפיינת בנתונים שחלקם חוזרים על עצמם, בשינויים אלו או אחרים, בבקשות רבות מסוג זה. הדבר מאפשר ליתן את הדעת להיבטים מסוימים של האיזון הקונקרטי גם מנקודת ראות כללית, שאינה מתמקדת בנסיבותיו של מקרה נתון. הדבר גם מאפשר להצביע על מקרים טיפוסיים בהם יהא מקום, בהתחשב בכלל הנסיבות, להסיר את החיסיון, הגם שברור כי לא ניתן לקבוע רשימה סגורה של מקרים כאלו. על רקע זה אדון בהמשך בטיעוני הצדדים תוך התייחסות לשיקולים שנזכרו בהקשר זה בהחלטות שניתנו על-ידי ערכאות דיוניות שונות. ראיות חלופיות 44. המערערים טוענים, שהצורך בגילוי הפרוטוקול במקרה זה מתעצם, לאור החסר בראיות חלופיות להוכחת עילת הרשלנות. כפי שהוסבר לעיל, היעדר ראיות חלופיות, אינו תנאי הכרחי לגילוי. עם זאת, שיקול זה הנו שיקול בר משקל לעניין זה. כאשר קיימות ראיות חלופיות, בפועל או בכוח, באמצעותן ניתן להוכיח את התביעה גם בלא לגלות את הפרוטוקול, עולה מאליה השאלה מדוע בעל הדין אשר מבקש את הגילוי לא יעשה שימוש בראיות האחרות, למשל הרשומות הרפואיות, ומדוע הוא נדרש, לצורך כך, דווקא לפרוטוקול. לפיכך, כדי להסיר את החיסיון, אין די בטענה, שסביר להניח שבפרוטוקול יימצאו ראיות ומידע רלבנטיים להליך המתקיים בבית המשפט. אמנם, מדובר בהנחה סבירה, שהרי הנושאים הנידונים בבית המשפט זהים, לפחות בחלקם, לאלו שנדונו בפני ועדת הבדיקה. אולם, הטיפול הרפואי שניתן לחולה אמור להיות מתועד ברשומה הרפואית העומדת לעיונם של הצדדים, וכדי לברר את האמת בקשר לטיפול זה, די, בדרך כלל, ברשומה זו. על כן, משהפרוטוקול נעדר ערך ראייתי מוסף על זה העולה מהרשומה הרפואית, לא יהא מקום, בדרך כלל, להסיר את החיסיון. גם כאשר הפרוטוקול מכיל ראיות בעלות ערך מוסף כזה, למשל עדות מומחה אשר מפרשת את העובדות המפורטות ברשומה הרפואית וגוזרת מהן מסקנות לגבי הנושאים השנויים במחלקות, גם אז, הדבר אינו מצדיק בהכרח את הסרת החיסיון. שהרי בהיעדר טעם המקנה לעדות זו תרומה ייחודית שלא תימצא בראיות אחרות, אין מניעה לכך שמבקש הגילוי יסתייע בעדות מומחה אחרת, ולאו דווקא בזו אשר הוצגה בפני הוועדה. כך, למשל, מבקש שלא עשה דבר כדי להוכיח את תביעתו באמצעות ראיות אחרות, אף לא צירף לתביעתו חוות דעת רפואית, כנדרש על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (תקנה 127), יתקשה לשכנע את בית המשפט בנחיצותו של הפרוטוקול לשם עשיית הצדק. גם כאשר לעדות המומחה שהעיד בפני הוועדה תרומה ייחודית לבירור האמת, למשל, כאשר מדובר בעדותו של הרופא המטפל עצמו, גם אז אין מתחייב מכאן גילוי הפרוטוקול. שהרי אין מניעה מלזמן את הרופא המטפל למתן עדות בבית המשפט. אמנם, במישור המעשי גילוי הפרוטוקול עשוי להקל על בעלי הדין להוכיח את גרסתם, ואף לסייע בידם להתמודד עם גרסאות הצדדים האחרים. אכן, נוח וקל הרבה יותר לבוא אל המוכן, היינו, אל תיק ראיות מלא ומסודר, דבר אשר מקל על איסוף החומר הרלבנטי לתביעה והוכחתה (או הוכחת ההגנה). אולם שיקול זה לבדו אינו מצדיק את הגילוי. קבלתו תביא לגילוי גורף של הפרוטוקול, תוך פגיעה קשה בחיסיון. מסיבה זו לא אוכל לקבל, כשיקול המצדיק הסרת החיסיון, את השיקול שנזכר בהחלטתו של בית-משפט השלום בענייננו, לפיו בחינת הפרוטוקול עשויה לסייע למבקש לאתר חומר ראיות ולהוכיח את עניינו. מאותה סיבה גם אין לקבל את גישתו של בית-משפט השלום, לפיה הוכחת התביעה באמצעות ראיות חלופיות (רשומות רפואיות, זימון עדים ומשלוח שאלונים), הינה "הצעה לקפנדריה שאין עמה תכלית; יש בה כדי להערים קשיים בלתי סבירים על דרכם של התובעים ואף לפגוע בניהולו היעיל של המשפט". מאידך, עשויות להיווצר נסיבות, בהן לראיות שנאספו על-ידי ועדת הבדיקה, אין תחליף סביר. כזה יהא המצב, למשל, כאשר לא ניתן, או קשה מאוד, להעיד מחדש עד שמסר עדות בת חשיבות בפני הוועדה, ומבחינת דיני הראיות ניתן להציג את עדותו באמצעות הגשת הפרוטוקול. הוא הדין כאשר עדים אשר מסרו עדותם בפני הוועדה אינם זוכרים את האירוע. חסר או ליקוי ברשומה הרפואית 45. השיקול היותר רווח אשר עשוי להצדיק את גילוי הפרוטוקול, הוא קיומו של חסר ברשומה הרפואית. 46. גם היועץ המשפטי לממשלה מסכים ששיקול זה עשוי להצדיק את גילוי הפרוטוקול. אלא שלשיטתו, שיקול זה מוגבל למקום שבו "הרשומות הרפואיות אבדו, והחומר אשר נחשף בפני הועדה נותר ה'תיעוד' היחיד - גם אם לא ממקור ראשון - לטיפול הרפואי". 47. לדעתי, גילוי הפרוטוקול על יסוד שיקול זה, אינה מוגבל למקרים שבהם הרשומה הרפואית אבדה. די בכך שהיא לוקה בחסר ממשי. מובן שאין מדובר בכל מקרה בו הרשומה הרפואית איננה מלאה, אלא במקרה בו מדובר בחסר בנושא חשוב שאיננו מאפשר, או מכביד באופן ממשי, על בירור התביעה. גילוי הפרוטוקול יכול שיהא מוצדק, גם בשל ליקויים אחרים שדבקו ברשומה הרפואית. למשל, רישומים רפואיים שאינם סבירים על פניהם, או שאינם מתיישבים זה עם זה בעניינים מהותיים, שלהם חשיבות להכרעה במחלוקת, או חשש לשינוי או שיבוש של הרשומה הרפואית. 48. קיומו של חסר או ליקוי כאלו ברשומה הרפואית יכול שיעלה מהעיון ברשומה עצמה. כפי שציין השופט צ' זילברטל (בבש"א (י-ם) 3956/00 הנזכר לעיל), "ניתן [גם] להעלות על הדעת מקרה שבו יחווה מומחה מטעם המבקשים את דעתו, כי קיימים ליקויים כאלה ואחרים ברשומות הרפואיות", או "כי מקנן בליבו, לאחר עיון ברשומות, חשד לפיו נעשה ניסיון להסתיר מידע". קיומו של חסר ברשומות הרפואיות יכול שיעלה גם מדו"ח הוועדה המסתמך על עדויות שבאו בפניה, בייחוד עדויות עובדתיות, שאין להם עיגון ברשומה הרפואית. כך, בת"א (חיפה) 129/04 עזבון המנוח וסיליב קוסטיה נ' מדינת ישראל (השופט ר' סוקול), נקבע שיש לגלות את הפרוטוקול, משנמצא ש"הוועדה מסתמכת על עדויות לגבי מצבו של המנוח אשר לא מצאו ביטוי בתיעוד הרפואי. ... כאשר ברור כי התיעוד הרפואי אינו משקף את כל האמת ..." (וראה גם ת"א (ת"א) 150308/02 גרין נ' מדינת ישראל (השופט ע' אל-יגון)). 49. פעמים, הרשומה הרפואית כוללת תיעוד מלא של מהלך הטיפול הרפואי והפרטים האחרים שיש לרשום על-פי סעיף 17 לחוק זכויות החולה, ומבחינה זו היא אינה חסרה. גם במקרה כזה, נקבע במספר החלטות, ניתן להסיר את החיסיון, אם הפרוטוקול מכיל ראיות בעלות חשיבות שאין סיכוי כי תמצאנה ברשומה הרפואית. כך נקבע בת"א (ת"א) 101623/01 לעיל, כי ממצאי הוועדה באשר להערכות המוטעות של הרופאים המטפלים והטיפול הבלתי נכון שהמנוח קיבל, מבוססים על דברים שנאמרו על-ידי העדים שהופיעו בפני הוועדה, ואלו, מדרך הטבע, לא יימצאו ברשומות הרפואיות. הוא הדבר, נקבע בהחלטה זו, באשר לכשלים שמצאה הוועדה, אשר נוגעים למדיניות בית החולים בדרך ההתנהלות והטיפול, ניסיונם של הגורמים המטפלים, חוסר התיאום בין הרופאים השונים והעדרו של גורם מטפל אחראי, שגם להם לא יימצא, מטבע הדברים, אזכור ברשומות הרפואיות של בית החולים (וראה גם ת"א (ת"א) 150308/02 לעיל). 50. מקובל עליי שהשיקול, כי הפרוטוקול מכיל ראיות שסביר כי לא תמצאנה ברשומות הרפואיות, הוא שיקול רלוונטי אשר עשוי להוביל לגילוי. אך גם שיקול זה צריך שיופעל בהתאם לאיזון העקרוני שנקבע לעיל, הדורש, לשם הגילוי, קיומה של אפשרות סבירה לפגיעה ממשית בעשיית הצדק אם הפרוטוקול לא יגולה. כך, אם מדובר בעדויות בנושאים עובדתיים, המתייחסים למצבו של החולה או לגבי הטיפול הרפואי שניתן לו, שאין להם ביטוי ברשומה הרפואית, אף שעל-פי סעיף 17 לחוק זכויות החולה היו אמורים להירשם בה, הדבר יצדיק, בדרך כלל, את הגילוי, ובלבד שמדובר בעניינים עובדתיים, שיש להם חשיבות לחקר האמת. מאידך, העובדה שמסקנתה של הוועדה בדבר הערכה מוטעית של הרופא המטפל מבוססת על דברים שנאמרו מפי עדים שהופיעו בפניה, אינה מצדיקה, בהכרח, את הגילוי. אכן, יש להניח שדברים מפורשים כאלו, בדבר טעות בהערכת רפואית או טעות במתן הטיפול הרפואי, לא יימצאו ברשומה הרפואית. מאידך, מסקנה כזאת, יכול שתילמד מהרשומה הרפואית, גם בלא שהדברים נרשמו בה באופן מפורש. כך ייתכן, שעל יסוד הנתונים הידועים על מהלך המחלה והטיפול שניתן לחולה, ניתן יהא להסיק, כעניין שבמומחיות, שהערכת הרופא המטפל והטיפול הרפואי שניתן על ידו היו שגויים. במצב דברים כזה, אין מניעה שהחולה יוכיח כי ההערכה והטיפול הרפואי היו שגויים באמצעות חוות דעת רפואית מטעמו. בנסיבות כאלו, לא תהא, בדרך כלל, הצדקה להורות על גילוי הפרוטוקול, כדי לאפשר לתובע להסתייע, לצורך הוכחת תביעתו, דווקא באותו מומחה שהעיד בפני ועדת הבדיקה, או אף בדבריו של הרופא המטפל עצמו. הוא הדבר בכשלים מערכתיים, אשר נוגעים למדיניות בית החולים בדרך ההתנהלות והטיפול, או ניסיונם של הגורמים המטפלים. אמנם, סביר שגם על אלו לא יימצא רישום ברשומה הרפואית, אולם מכאן לא נובע שלא ניתן להוכיח עניינים אלה שלא באמצעות הפרוטוקול. שימוש בפרוטוקול לשם בחינתן של ראיות המוצגות במשפט 51. פעמים, גילוי הפרוטוקול מתבקש כדי לעשות בו שימוש לצורך חקירת עדים שהעידו בפני הוועדה. במקרה שלפנינו, טוענים המערערים, כי לאור כפירתה של המשיבה במסקנות הוועדה, לא תהא למסקנות אלו כל משמעות. זאת, משום שחברי הוועדה לא יוכלו במהלך עדותם להצביע על האסמכתאות אשר הביאו לממצאים ולמסקנות אשר נקבעו בדו"ח. 52. טיעון זה מבוסס על ההנחה, שניתן להעיד בפני משפט את חברי ועדת הבדיקה. עניין זה אינו נקי מספק, הוא עומד להכרעה בפני בית משפט זה בתיק אחר (רע"א 7731/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוחה אביטל הלפרין ז"ל), ולא נדון בו במסגרת זו. לצורך הדיון, אצא מהנחה, בלא לקבוע בדבר מסמרות, שאכן ניתן להעיד את חברי ועדת הבדיקה על תוכנו של הדו"ח, ממצאיו ומסקנותיו. אני גם מוכן להניח, שחקירתם של חברי הוועדה עשויה להיתקל בקשיים, אם לא ניתן יהא להסתייע במהלך החקירה בפרוטוקול הדיון של הוועדה. למשל, כדי להוכיח, שלממצא כזה או אחר שנקבע בדו"ח הוועדה אין תימוכין בראיות שבאו לפניה, או שראיות אלו מצדיקות דווקא קביעת ממצא אחר או מסקנה שונה. 53. בכך בלבד, אין כדי להצדיק את גילוי הפרוטוקול. שהרי כל חיסיון על חומר רלבנטי, מטבע הדברים שהוא מקשה על חקירת עדים, להם עשויה להיות נגיעה לחומר החסוי. כך, למשל, אם סוכן משטרתי מעיד על דברים שראה ממקום תצפית מסוים, ברור שהטלת חיסיון על מיקומה של נקודת התצפית עשוי לפגוע בחקירה הנגדית (ראה: ע"פ 334/81 דוד הגינזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 827). מכאן, שהשאלה הרלבנטית לעניין הגילוי, איננה השאלה אם החיסיון יפגע באפשרות לחקור את חברי הוועדה, אלא אם הוא יפגע בעשיית הצדק. שאלה זו תוכרע על-פי מבחני האיזון שהוצבו לעיל. כך, למשל, אם ניתן להוכיח את התביעה או לדחותה על בסיס הרשומות הרפואיות ועדויות מומחים רפואיים, אין חשיבות יתירה, לצורך גילוי האמת, בהעדתם של חברי הוועדה דווקא. גם אם מבחינת דיני הראיות או שיקולים אחרים, עדות כזאת אפשרית, לא מתבקש מכאן שהסרת החיסיון נדרשת לשם עשיית צדק. 54. גילוי פרוטוקול הדיון של ועדת הבדיקה יכול שיתבקש גם כדי להסתייע בו בחקירתם של עדים שהעידו בפני הוועדה. ניתן לבחון באמצעותו, למשל, האם גרסתם של אותם עדים היא גרסה עקבית שנותרה על כנה, ללא שינויים, גם בעדותם בפני בית המשפט. אולם, האפשרות שעדים אשר מסרו עדות בפני הוועדה ישנו מגרסתם בבואם להעיד בפני בית המשפט, היא כשלעצמה, אינה מצדיקה את הגילוי. מסיבה זו, אינני מקבל את השיקול שנזכר בהחלטה אחת, כשיקול אשר תומך בגילוי, לפיו "מי לכפינו יתקע כי יחזרו [העדים שהעידו בפני הוועדה] בבית המשפט על הדברים שהעידו בוועדה?", ועל כן, "ללא הפרוטוקולים לא ניתן יהיה להוכיחם במידה ויסטו מן הדברים שנאמרו בפני הוועדה" (ת"א 101623/01 לעיל, סעיף 10 לפסק הדין). אכן, אין ערובה לכך שמי שהעיד בפני הוועדה ימסור עדות זהה בפני בית המשפט, וקיימת תמיד אפשרות לשינוי בגרסאות העדים, אך שיקול זה, אם יתקבל כשיקול המצדיק גילוי הפרוטוקול, יביא, למעשה, לאיון החיסיון. מאידך, יהא מקום לגלות את הפרוטוקול, כאשר קיים בסיס ראייתי, להבדיל מאפשרות תיאורטית או ציפייה בלבד, לקיומה של אי התאמה מהותית בין העדות הנמסרת בבית המשפט, לבין עדותו של אותו עד כפי שנמסרה בפני ועדת הבדיקה. אי התאמה כזו, יכול שתעלה, למשל, מדו"ח הוועדה. גילוי הפרוטוקול יכול שיהא מוצדק, גם במקרים בהם נפלו סתירות מהותיות בעדותו בבית המשפט של עד אשר מסר עדות גם בפני הוועדה, או שנפלו סתירות בין עדותו של עד כזה לבין עדותם של עדים אחרים. בדומה, יהא מקום לשקול את הגילוי במקום שבו שעולים ספיקות רציניים לגבי מהימנות גרסתם של עדים אשר העידו בפני ועדת הבדיקה. כפי שנזכר לעיל, גילוי הפרוטוקול יכול שייעשה גם במקום שבו מתברר שעדים אשר מסרו עדותם בפני הוועדה אינם זוכרים את האירוע. במקרים כאלו ניתן יהא לעשות שימוש בפרוטוקול העדות, בין לשם רענון זיכרונם, ובין לשם הגשתו במסגרת הכלל של הקפאת הזיכרון. אולם, גם במקרים כאלו, יהא טעם בגילוי רק אם קיים סיכוי סביר לכך שעדותם של עדים אלו תוכל להוסיף תוספת ראייתית ממשית על הרשומות הרפואיות. שהרי במקרים רבים הרופא המטפל אינו זוכר את הטיפול בחולה המסוים על פרטיו, והוא יכול להעיד על כך, הן בפני הוועדה והן בפני בית המשפט, על יסוד הרשומה הרפואית בלבד. 55. פעמים יתבקש העיון בפרוטוקול לשם חיזוק, או ערעור של דו"ח ועדת הבדיקה עצמו. בהקשר זה טוען בא כוח המערערים, כי צד לדיון המבקש, לחזק את מסקנות הוועדה או לחלוק עליהן, חייב לקבל לידיו את פרוטוקול הוועדה ולהצביע, לצורך כך, על העדויות התומכות במסקנות הדו"ח. זאת, במיוחד לאור ניסיונה של המשיבה להתנער ממסקנות הדו"ח, מה שייאלץ את המערערים, כדי לתמוך במסקנות הוועדה, לקבל לידם את האסמכתאות אשר היוו את הבסיס למסקנות הוועדה, היינו, את פרוטוקול דיוניה. שיקול זה נזכר גם בפסיקה. כך, במקרה אחד הוחלט על גילוי הפרוטוקול משום שבית המשפט התיר לתובעים באותו מקרה להגיש את דו"ח הוועדה כראיה במשפט, "כתחליף לחוות דעת רפואית מטעמם". החלטה זו, נקבע, מחייבת, כדי לאפשר לצדדים "להתמודד עם דו"ח הוועדה .... שפרוטוקול הוועדה יועבר גם לתובעים וגם לנתבעים מכוח סעיף 21(ד)" (ת"א (י-ם) 4595/01 עזבון אוריאל כהן ז"ל נ' בית החולים ביקור חולים (השופט ר' יעקובי)). גם בע"א (ת"א) 2732/03 מדינת ישראל נ' עזבון המנוחה אביטל הלפרין ז"ל (השופטת ש' דותן) נקבע, אגב אורחא, "כי מרגע שהוחלט על הגשת מסקנות הוועדה המפרטות עובדות וראיות שישמשו בסיס להכרעתה, גילוי הפרוטוקולים, בהם מתועד 'חומר הגלם' של הראיות, עשוי להידרש לשם עשיית צדק" (השאלה הישירה שנדונה באותה החלטה התייחסה לזימונו של יו"ר ועדת הבדיקה למתן עדות. על החלטת בית המשפט אשר התיר את הזימון, הוגשה בקשת רשות ערעור שכאמור לעיל תלויה ועומדת לפני בית משפט זה (רע"א 7731/04)). 56. דו"ח ועדת הביקורת יכול שישמש כראיה קבילה בכפוף לכללים שנקבעו בעניין זה בפסיקה (ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל, פ"ד לז(4) 281; ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו,פ"ד נא(2) 171; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117). גם בא-כוח המשיבה לא חלק בטיעונו לפנינו על כך שניתן להגיש את הדו"ח כראיה. אני מוכן להניח גם כאן, שפרוטוקול הדיון, אם יעמוד לרשות הצדדים, יוכל לסייע בחיזוקו או בערעורו של הדו"ח. בכך בלבד, אין כדי לחייב את הסרת החיסיון. גם כאן, שאלת המפתח היא חשיבותו של הפרוטוקול לשם עשיית הצדק, ולא חשיבותו לשם חיזוק או ערעור משקלו של הדו"ח כראיה. שאלה זו תוכרע בכל מקרה על-פי נסיבותיו. אולם, אין מקום לצאת מההנחה, שעצם הגשתו של הדו"ח כראיה מחייבת את גילוי הפרוטוקול. גישה זו, אם תתקבל, תביא לגילוי הפרוטוקול כשגרה, דבר שיאיין את החיסיון הקבוע בחוק. ליקוי או חסר בהליך המתקיים בפני ועדת הבדיקה ובמסקנותיה 57. המערערים טוענים, שליקוי או חסר אשר נפלו בעבודתה של ועדת הבדיקה מצדיקים את גילוי הפרוטוקול. במקרה שלפנינו, טוענים המערערים, מסקנות הוועדה אינן מלאות ואינן ממצות את הבדיקה שהוטלה עליה. כך, המסקנות בדבר התרשלות בטיפול במנוח, אינן מתייחסות לרופא מסוים, אלא להתרשלות כלל מערכתית. מסקנות הוועדה, נטען, אינן מלמדות מהו מקור הזיהום בו לקה המנוח; הן גם אינן מצביעות על קשר סיבתי ברור בין מות המנוח לבין ההתרשלות שמצאה הוועדה בטיפול הרפואי, מסקנות מסוימות שהוועדה קבעה אינן סבירות, ומספר סברות שהעלתה לא נבדקו על ידה עד תום. כמו כן נטען, שלאור העובדה כי הוועדה חלקה בחריפות על עמדתו של ד"ר גולדין, אשר ביצע את נתיחת גופת המנוח, באשר למקור הזיהום שהביא לפטירתו של המנוח, לא ברור מדוע הוועדה לא ראיינה רופא זה. שיקול זה, שעניינו ליקוי או חסר שנפלו בפעולותיה של ועדת בדיקה, נזכר במספר החלטות כשיקול אשר תומך בגילוי הפרוטוקול. כך קבע השופט כ' מוסק בה"פ (י-ם) 825/97 לעיל, כי: "במידה והוועדה לא שירתה את תפקידה בנאמנות או במקצועיות סבירה, הרי שאין מנוס מלהביא בפני המטופל את הראיות והפרוטוקולים ..., כדי שמהם תצא תמונה שלמה של מה שאירע בטיפול ... ". פגם או חסר כאלו, נקבע, הם, בין היתר: חריגה של ועדת הבדיקה מכללי הצדק הטבעי וניהול לא תקין של דיוניה; התרשלות שנפלה מלפני הוועדה בביצוע תפקידה, כמו אי שמיעת עדים מהותיים; פגמים שנפלו במסקנות הוועדה, למשל, אי התאמה בין מסקנות הוועדה לבין ממצאיה. אי התאמה כזאת, נקבע, מתקיימת כאשר קביעת הוועדה בדבר היעדר התרשלות אינה עולה בקנה אחד עם ליקויים ומחדלים בתפקוד הצוות הרפואי כפי שהם עולים מדו"ח הוועדה עצמו; הוא הדבר בקביעת מסקנות וממצאים אשר מעלים חשש שהדו"ח לא הסתמך על מלוא חומר הראיות שהיה בפני הוועדה או שיכול היה לבוא בפניה. כך גם כאשר הדו"ח אינו מבהיר את העובדות שנמסרו לוועדה או נבדקו על ידה, או אינו מסביר כראוי ליקויים שנפלו ברישום ובתיעוד הטיפול הרפואי (ראה: ה"פ (י-ם) 825/97 לעיל; ה"פ (ת"א) 177250/00 לעיל; ת"א (חיפה) 129/04 לעיל; ע"א (ת"א) 2370/01 הנזכר לעיל; ת"א (ת"א) 25488/01 רז נ' המרכז הרפואי על-שם שיבא (סגן הנשיא צ' גורפינקל)). בשיקול זה תומך גם ד"ר סטולר במאמרו הנזכר לעיל. לדעתו, מקום בו קיים חשש שמסקנות ועדת הבדיקה לוקות ואינן מגלות את האמת אודות הטיפול הרפואי שניתן למטופל, הרי שזכותו של המטופל לקבלת המידע לעולם תגבר על ה'חשש' לכאורה לפגיעה במערכת הבקרה של הרפואה בארץ. 58. היועץ המשפטי לממשלה, דוחה טיעון זה, מהטעם שהוא פוקד את "עוון" חברי הוועדה על העדים המוסרים עדותם לפניה ומעניש את אותם עדים בשל "חטאה" של ועדת הבדיקה. בדרך זו, טוען היועץ המשפטי לממשלה, עד המופיע בפני הוועדה יחשוש לדבר בגילוי לב, ביודעו כי גילוי דבריו תלוי בדרכי עבודת הוועדה, דבר שאינו בשליטתו. עוד טוען היועץ המשפטי לממשלה בהקשר זה, כי דו"ח הוועדה אינו מלמד, בהכרח, אם אמנם נפלו פגמים בסדרי עבודת הוועדה, מה גם שתקיפת דרכי עבודת הוועדה, מחייבת מתן אפשרות לנציגיה להתגונן מפני הטענה. חלק מהליקויים שנקבעו בפסיקה כמצדיקים את גילוי הפרוטוקול, כמו אי שמיעת עד מהותי, נטען, אף אינם מעידים על כך שגילוי הפרוטוקול יסייע בעשיית צדק. 59. גם בהקשר זה יש לחזור ולהזכיר, כי נוסחת האיזון שנקבעה על-ידי המחוקק, דורשת, כדי לגלות את הפרוטוקול, להראות שהגילוי נדרש לשם עשיית הצדק, וכי צורך זה גובר על העניין שלא לגלות. במקרה שלפנינו, כפי שנאמר, מדובר בעשיית צדק בהליך משפטי. הצגת הפרוטוקול במסגרת זו לא נועדה לכך שבית המשפט ישלים את מה שהחסירה הוועדה, אלא כדי לאפשר קיומו של הליך משפטי הוגן. בהיבט זה, לקיומו של פגם או חסר בפעולתה של ועדת הבדיקה, לא תהא, פעמים רבות, נפקות לעשיית צדק בהליך המשפטי. זאת, למעט במקרים בהם קיומו של הפגם או החסר מלמד על חשיבותו של הפרוטוקול לעשיית צדק. העובדה שוועדת הבדיקה לא מילאה את תפקידה נאמנה, אינה מלמדת בהכרח על כך שגילוי הפרוטוקול עשוי לקדם את עשיית הצדק. כך, למשל, אם הוועדה נמנעה מלזמן לעדות עדים רלבנטיים, אינני רואה כיצד מחדל זה עשוי ללמד שהעיון בפרוטוקול יקדם את עשיית הצדק. במצב דברים זה, נראה שהפרוטוקול, אשר איננו כולל עדויות חשובות, לא יסייע בעשיית הצדק. הוא הדין כאשר הוועדה הפרה את כללי הצדק הטבעי, למשל, לא שמעה את המטופל או את הרופא המטפל לפני שקבעה ממצאים בעניינם. גם ליקוי זה אינו מעיד על כך שהפרוטוקול יוכל לתרום לבירור האמת. הדעת דווקא נותנת כי מדובר בפרוטוקול חסר, שספק אם יוכל לתרום לבירור האמת. כך גם במקום שבו נמצא כי מסקנותיה של ועדת הבדיקה אינן סבירות או שהן לוקות על פניהן בחסר. פגמים כאלו, אמנם עשויים להעלות ספק באשר לתקיפותם של הממצאים והמסקנות אשר נקבעו על-ידי הוועדה. הם גם עשויים לפגוע במשקלו של הדו"ח כראיה. ייתכן שיש בהם כדי להצדיק את החזרת העניין לוועדה כדי שזו תחזור ותבחן את ממצאיה ומסקנותיה, או אף להצדיק מינוי ועדת בדיקה חדשה תחתיה. כל אלו אינם מלמדים בהכרח שגילוי פרוטוקול הדיונים של הוועדה נדרש לשם גילוי האמת ועשיית צדק בהליך המתנהל בפני בית המשפט. למשל, אם הרישומים הרפואיים הנוגעים לטיפול הרפואי שניתן לחולה מספקים תמונה מלאה אודות הטיפול הרפואי שניתן למטופל ותוצאותיו, כי אז נראה שהחולה לא ייזקק לפרוטוקול הוועדה לשם עשיית צדק. לטעותה של הוועדה, שלא הסיקה מסקנות ראויות מהחומר שהונח לפניה, אין בנסיבות כאלו, רלבנטיות לגילוי הפרוטוקול בהליך המשפטי. 60. מאידך, תהא הצדקה לגילוי הפרוטוקול, כפי שמסכים גם היועץ המשפטי לממשלה, אם יימצא שהעדים שהעידו בפני הוועדה עשו יד אחד להסתרת האמת מפני הוועדה, או במקום שבו הוועדה מתקשה לקבוע ממצאים בשל בעיות שהתגלו במהימנות העדים שהעידו לפניה. הצדקה כזו וודאי קיימת במקרה שבו עולה חשד ממשי לכך שהוועדה עצמה נתנה ידה לשיבוש ההליך המתקיים לפניה וממצאיו. חשש להתרשלות בטיפול הרפואי 61. במספר החלטות הוסר החיסיון בשל השיקול שנסיבות אותם מקרים הצביעו, לכאורה, על קיומה של התרשלות בטיפול הרפואי (ת"א (ת"א) 2624/01 לעיל). שיקול זה מתעצם, נקבע בהחלטות אחרות, כאשר מדובר בכשלים שמצאה הוועדה, ונוגעים למדיניות בית החולים בדרך ההתנהלות והטיפול, ניסיונם של הגורמים המטפלים, חוסר התיאום בין הרופאים השונים והעדרו של גורם מטפל אחראי, שלגביהם לא יימצא, מטבע הדברים, אזכור ברשומות הרפואיות של בית החולים (ת"א (ת"א) 101623/01 הנזכר לעיל; ת"א (ת"א) 150308/02 לעיל). גם במקרה שלפנינו, טוענים המערערים, נסיבות המקרה ודו"ח הוועדה מצביעים על התרשלות בטיפול במנוח. בעניין זה בולטת בדו"ח הוועדה ההתרשלות המוסדית הנוגעת למדיניות בית החולים, דרך ההתנהלות שלו, והיעדר גורם מטפל אחראי. 62. בדרך כלל שיקול זה לא יצדיק את גילוי הפרוטוקול. ראשית, גם במקרה כזה, עצם קיומה של התרשלות בטיפול אינה מלמדת שגילוי הפרוטוקול נדרש לעשיית צדק. שנית, כפי שמציין בצדק היועץ המשפטי לממשלה, חשש כזה, בדבר קיומה של התרשלות בטיפול הרפואי, קיים כמעט בכל מקרה בו מתמנית ועדת בדיקה רפואית. שהרי ועדות אלו מוקמות, מטבע הדברים וכפי שקבוע בסעיף 21(א) לחוק, "לשם בדיקת תלונה של מטופל או של נציגו או לשם בדיקת אירוע חריג הנוגע למתן טיפול רפואי". מתן משקל, בהקשר זה, לקיומו של חשש להתרשלות, יביא, ברוב המקרים, אם לא בכולם, להסרה אוטומטית של החיסיון. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו. ברי אם כן, כי החשש להתרשלות או לכשל אחר במתן הטיפול הרפואי אינו יכול, כשלעצמו, להוות שיקול התומך בהסרת החיסיון. תשתית ראייתית 63. חשיבותו של הפרוטוקול לעשיית הצדק צריך שתיקבע על יסוד תשתית ראייתית מתאימה. היא אינה יכולה להתבסס, כפי שכבר נאמר, אך על ההנחה או הציפייה שיימצאו בפרוטוקול ראיות או מידע רלבנטיים שיהא בהם כדי לתרום לעשיית הצדק. על כן, ציפייתם של המערערים למצוא בפרוטוקול ראיות שתוכלנה לבסס את התרשלות הצוות הרפואי מעבר למה שנקבע בדו"ח הוועדה, ככל שאינה מעוגנת בתשתית ראייתית, אינה יכולה להביא להסרת החיסיון. סיכום ביניים 64. לפני שנעבור לבחינת המקרה שבפנינו, ניתן לסכם את דברינו עד כה כדלקמן: האיזון הסטטוטורי העקרוני קובע, בסעיף 21(ד) לחוק זכויות החולה, כי בית המשפט רשאי להורות על גילוי פרוטוקול הדיונים של ועדת בדיקה, אם מצא, כי "הצורך בגילוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו". בכך ביקש המחוקק לאזן בין הצורך בגילוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק, ובענייננו עסקינן בעשיית צדק במסגרת הליך שיפוטי, לבין אינטרס הציבור בקידום ושיפור הרפואה בישראל. איזון עקרוני זה מחייב השלמה באמצעות איזון שיפוטי, שנועד לקבוע את נקודת האיזון, שבה יגבר הערך של עשיית הצדק על הערך של שיפור הרפואה וקידומה. על-פי איזון זה, הערך של עשיית הצדק יגבר על העניין שלא לגלות, בהתקיים אפשרות סבירה לפגיעה ממשית בעשיית הצדק אם הפרוטוקול לא יגולה. אפשרות סבירה כזו תתקיים, במקום שבו לגילוי הפרוטוקול תהא חשיבות של ממש להכרעה במחלוקות בין הצדדים. יישומו של האיזון העקרוני האמור במקרה נתון, מחייב עריכת איזון קונקרטי, המתייחס לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בהקשר זה הצבעתי לעיל על מאפיינים טיפוסיים של איזונים קונקרטיים מהסוג שלפנינו, ועל שיקולים שונים, בזכות הגילוי או החיסיון, אשר עשויים להיות רלבנטיים בנסיבות מסוימות. לעניין האחרון אחזור ואדגיש, כי אין מדובר ברשימה סגורה וממצה של שיקולים. בנוסף, הנסיבות הנוגעות למקרה נתון הינן, בדרך כלל, נסיבות מגוונות, כשהשיקולים הנגזרים מנסיבותיו אלו אינם עשויים מעור אחד, והם עשויים למשוך, בעוצמות שונות, לכיוונים מנוגדים. האיזון הקונקרטי המתבצע על-ידי בית המשפט צריך שיביא בחשבון את כלל הנסיבות והשיקולים הנוגעים לעניין, תוך הערכת המשקל שיש ליתן לכל אחד מהם בנסיבותיו של המקרה. מן הכלל אל הפרט 65. על בסיס האיזון העקרוני שהתווינו לעיל, אין מקום, בנסיבות המקרה שלפנינו, לגלות את פרוטוקול הדיון בוועדת הבדיקה. 66. טענתם המרכזית של המערערים, בשלה הם מבקשים לגלות את הפרוטוקול, היא שפרוטוקול זה חיוני כדי להוכיח באמצעותו את עילת ההתרשלות. בנסיבות העניין לא שוכנעתי שגילוי הפרוטוקול חיוני או שיש לו חשיבות של ממש להוכחת התביעה. תביעת המערערים נגד המשיבה עילתה רשלנות רפואית אשר הסתיימה במות המנוח. כפי שכבר נאמר, על-פי הוראת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, אם רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, עליו לצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה. המערערים דנא לא עשו כן. הם הסתפקו בהגשת כתב התביעה בו העלו את טענותיהם, אך לא תמכו אותו בחוות דעת רפואית כמתחייב על-פי התקנות. בדיון לפנינו ציין בא-כוח המערערים כי הוא מבקש להגיש חוות דעת רפואית רק לאחר שיעיין בפרוטוקול. אציין, שבא-כוח המערערים לא טען שאין בידו להציג חוות דעת כזו, בהיעדר נתונים רפואיים מספיקים, עליהם חוות הדעת צריך שתסתמך, שאותם הוא מקווה למצוא בפרוטוקול. יש לזכור, כי בידי המערערים מצוי דו"ח ועדת הבדיקה המצביע, לכאורה, על קיומה של התרשלות בטיפול במנוח. עוד מצויות בידי המערערים כל הרשומות הרפואיות, ואלה כוללות, על פני הדברים, את ההשתלשלות המלאה של הטיפול הרפואי שניתן למנוח. המערערים אינם טוענים שהרשומות הרפואיות, על פניהן, חסרות ואינן מכילות את כל המידע הרפואי אשר ניתן היה לצפות שיכילו בנסיבות העניין. הם אפילו לא טוענים, שעל בסיס הרשומות הרפואיות ודו"ח ועדת הבדיקה אין בידם להוכיח את התביעה. בנסיבות אלו, אין ול? ראשית ראיה המצביעה על חשיבותו של הפרוטוקול במקרה זה לעשיית הצדק ועל נחיצותו להוכחת התביעה. למעשה, מבוקשם של המערערים לעיין בפרוטוקול מבוסס על התקווה, שיימצאו בו ראיות נוספות שיסייעו בידם להוכיח את תביעתם. כך הם אומרים במפורש, שיש לאפשר להם לעיין בפרוטוקולים של הוועדה כדי שיוכלו לבחון אם ניתן היה להגיע לממצאים נוספים על אלו הכלולים בדו"ח, לעניין רשלנותם של הרופאים. אולם, המערערים לא הניחו תשתית ראייתית כלשהי המבססת צפייה זו. בתקווה או ציפייה בלבד, כפי שכבר נאמר, אין כדי להצדיק את חשיפת הפרוטוקול. גם בטענת המערערים בדבר ליקויים שנפלו בעבודת הוועדה, אין כדי להביא להסרת החיסיון. כפי שציינתי לעיל, פעמים רבות טענות מסוג זה, גם אם יש בהן ממש, אינן מלמדות שחשיפת הפרוטוקול נדרשת לשם עשיית צדק בהליך השיפוטי. במקרה שלפנינו, עניינם של הליקויים הנטענים בחסר כזה או אחר אשר נפל לפי הטענה בדו"ח הוועדה. כך טוענים המערערים כי מסקנות הוועדה אינן מצביעות על קשר סיבתי ברור בין מות המנוח לבין התרשלות הצוות הרפואי של בית החולים, או כי בדיון הועלו מספר סברות תיאורטיות אשר לא נבדקו עד תום. בטענות אלו אין כדי להצדיק את הגילוי. אשר לקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין המוות, היעדר ממצא בעניין זה אינו מעיד, בהכרח, על חסר. שהרי קיימת בהחלט אפשרות שלדעת הוועדה לא ניתן היה להגיע בעניין זה לממצא ברור. אפילו ניתן היה להגיע למסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הפטירה, הדבר אינו מלמד על חשיבותו בהקשר זה של הפרוטוקול. הוא הדין לעניין הטענה נגד המסקנה בדבר הזיהום בו לקה המנוח או הטענה, שהמסקנה כי המנוח קיבל טיפול נאות לזיהום, שעה שבפועל הטיפול האנטיביוטי החל 5 ימים לאחר תשובת התרבית, אינה סבירה. עצם העובדה שמסקנה זו אינה מקובלת על המערערים, אינה מצדיקה לגלות את הפרוטוקול. אפילו אניח שטרונייתם של המערערים בנוגע למסקנה זו מוצדקת לגופה, אינני רואה כיצד יש בכך ללמד על חשיבות הפרוטוקול לעשיית צדק. הוא הדין לגבי הטענה בדבר אי בדיקתן, עד תום, של סברות תיאורטיות שהועלו בדו"ח הוועדה. הוועדה איננה חייבת לערוך את מסקנותיה בדרך הרצויה למערערים. טיבו של דיון חופשי, הוא שמועלים בו על-ידי אנשי המקצוע סברות ורעיונות שונים, ומובן כי לא כל רעיון וסברה צריך שייבדקו עד תומם. אין גם מניעה לכך שהמערערים בעצמם יבדקו סברות אלו או אחרות באמצעות מומחים מטעמם. בכל מקרה, גם ב"חסר" זה אין כדי להצביע על חשיבותו של הפרוטוקול להכרעה במשפט. גם הטענה בדבר אי שמיעתו של ד"ר גולדין על-ידי הוועדה, אינה מצדיקה את הגילוי, מה גם שהוועדה ציינה בפתח הדו"ח כי נבצר ממנה לראיין רופא זה. אוסיף, כי טענת המערערים בדבר ליקויים שנפלו בעבודת הוועדה נשמעה לראשונה מפי המערערים בשלב הערעור בפני בית משפט זה, עובדה המפחיתה ממשקלה של הטענה. מהשיקולים שפורטו לעיל, אינני סבור שגילוי הפרוטוקול נדרש לשם חקירתם של חברי הוועדה (עד כמה שיש מקום להתיר חקירה כזאת), גם לא כדי לתמוך או לערער באמצעותו את הדו"ח עצמו. בעניין האחרון, לא למותר לציין, שהמערערים פוסחים על הסעיפים. מצד אחד, הם מבקשים להסתייע בפרוטוקול כדי לחזק את אותם ממצאים ומסקנות שנקבעו בדו"ח, אשר מצביעים על התרשלות בטיפול במנוח, ואשר משרתים את עניינם. מהצד האחר, הם מבקשים, כך נראה מטיעוניהם, לכפור בממצאים ומסקנות אחרים שבדו"ח שאינם תואמים את תביעתם. למשל, האבחנה כי המנוח לקה בזיהום או הקביעה שהמנוח קיבל "טיפול נאות" בזיהום. הדבר ממחיש היטב את שאמרנו לעיל, כי הדרישה לגילוי הדו"ח מסיבה זו, של חיזוק האמור בדו"ח או ערעורו, תביא, למעשה, לאיון החיסיון. 67. סיכומו של דבר, המערערים לא הצביעו על שיקול קונקרטי ממשי המצדיק את גילוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק. הם ודאי לא הראו כי בעניינם הצורך בגילוי הפרוטוקול לשם עשיית הצדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו. 68. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות. השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. השופט א' א' לוי: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל. רפואהועדת בדיקהזכויות החולה