להלן פסק דין בנושא אחריות יבואני רכב במקרה של תקלה סדרתית: א. מבוא 1. (א) זוהי בקשה לאישור תובענה שהגישו המבקשים כתובענה ייצוגית על-פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן - "חוק הגנת הצרכן" או "החוק") לחלופין, על-פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). (יוער שבפתיח לבקשה מתייחסים המבקשים רק לחוק הנ"ל, אך בגוף הבקשה (סע' 4) מתייחסים הם גם לתקנה 29 לתקנות, וכך גם בסיכומיהם (עמ' 23), ולכן, אתייחס בהחלטה זו גם לתקנה 29). (ב) עניינה של התובענה והבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, הוא בתקלה במחשב הרכב (PCM) של מכוניות מדגם קרייזלר "ניאון" מודל 1995 (להלן: "התקלה"), שיוצרו על-ידי המשיבה 1 (להלן: "היצרן"), ויובאו ארצה ושווקו בה על-ידי המשיבה 2 (להלן: "היבואנית"). ב. הרקע העובדתי, התובענה והבקשה 2. המבקשים, בעלי מכוניות מסוג קרייזלר ניאון מודל 1995 (להלן: "כלי הרכב"), הגישו ביום 15.12.00 תובענה נגד המשיבים בגין התקלה הנ"ל הגורמת, לטענתם, לתופעות של העדר יכולת להניע את הרכב ו/או כיבוי המנוע תוך כדי נסיעה, ובעקבות זאת גם לאיבוד המערכות ההידראוליות ומערכות הבלמים - דבר המהווה סכנה בטיחותית חמורה. בתובענה, מפרטים המבקשים את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהתקלה, וכן עותרים הם לפיצויים עונשיים וצווי עשה. בד בבד עם הגשת התובענה, הגישו המבקשים בקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. התובענה והבקשה כאחת מופנות, כאמור, נגד היצרן ונגד היבואנית, אולם המבקשים לא הסתפקו בכך, והעלו טענות בדבר אחריות אישית גם נגד מספר בעלי תפקיד אצל היבואנית, ובכלל זה מנהלה הכללי (המשיב 3), מנהל אגף השירות שלה (המשיב 4) ומנהל המוסך המרכזי שבבעלותה (המשיב 5). 3. התובענה והבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית תומכות, לכאורה, יתידותיהן, בהודעה מטעם היצרן עצמו אודות התקלה, הודעה אותה הפיץ היצרן בסמוך לאחר ייצור סדרת רכבים מסוג קרייזלר ניאון 1995: לטענת המבקשים, ביוני 1994 (שהיא השנה בה מיוצרים דגמי שנת 1995) נשלחה על-ידי היצרן הודעה לסוכני המכירות של כלי הרכב בעולם, שכותרתה: "Safety Recall No. 614 -- Powertrain Control Module (PCM), and Rear Brake Hose Mounting Bracket Screws" (נספח ח' לבקשה; להלן - "הודעת היצרן" או "Safety Recall"). באותה הודעה - שנשלחה גם למשיבים 2-5, כך על-פי הטענה - נדרשו המכותבים לשגר מכתבים ללקוחות שרכשו רכב מהדגם אליו מתייחסת ההודעה, ובמסגרתם להודיע להם על קיום התקלה ועל הצורך להחליף את מחשב הרכב, על חשבון היצרן, שכן התקלה מהווה סיכון בטיחותי. בהודעה צויין כי היא מתייחסת לרכבים מסוג: "1995 Model Year Dodge/Plymouth Neon (PL-Body) Vehicles Built Through February 1, 1994, (MDH 02-01-XX)", וכן צורף לה נוסח של מכתב התראה לרוכשי כלי הרכב. 4. לטענת המבקשים, התעלמו המשיבים 2-5 כולם, ובמזיד, מהודעת היצרן, וזאת מטעמי בצע כסף. בהקשר זה העלו המבקשים טענות קשות וחמורות ביותר נגד המשיבים. כך למשל נטען, כי: "במהלך שנת 1995 המשיבים ייצרו שיווקו ומכרו את הרכבים, תוך ידיעה מוקדמת כי קיימת בהם תקלה שמקורה, בתהליך הייצור המהווה סיכון בטיחותי חמור" (לשון פסקה 2 לבקשה). עוד הוסיפו המבקשים וטענו, כי המשיבים החליטו להתעלם מהודעת היצרן, תוך שהם "כולם כאחד, עשו יד אחת להונות את קהל לקוחותיהם בהפקירם חייהם וחיי המשתמשים ברכב ..." (פסקה 24 לבקשה). כאילו אין די בכך נטען עוד, כי הודעת היצרן - "נפלה על אוזניים אטומות שכן המשיבים החליטו להתעלם מההודעה וזאת על מנת לא להכנס להוצאות כספיות, ומתוך העדפה ברורה להמתין עד לקרות התקלה וכך לחייב את בעלי הרכבים בעלות התיקונים. גם לאחר שנוכחו לדעת כי התקלה חזרה ונשנתה בכמה וכמה רכבים, המשיכו המשיבים להתעלם בקרירות מקפיאה מן התקלה וכל זאת מתוך מודעות לסיכון הרב שנוצר" (פסקה 12 לבקשה). ולבסוף הוסיפו המבקשים וציינו, כי "המשיבים ... בהתעלמם מהוראות היצרן סיכנו חיי אדם בנתיבי תחבורה במזיד, וזאת מתוך כוונה לחסוך בעלויות תיקון התקלה ולמנוע פגיעה במוניטין מרכולתם" (פסקה 27.1 לבקשה). 5. בבקשה, חרגו המבקשים ממסגרת חוק הגנת הצרכן וייחסו למשיבים אחריות פלילית על-פי חוק העונשין, התשל"ז-1977; אחריות נזיקית על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (בהתבסס על עוולת הרשלנות (בצירוף סעיף 38 לפקודת הנזיקין העוסק בחובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים) וכן על עוולת הפרת חובה חקוקה (קרי: הפרת החובות החקוקות בגדרי חוק הגנת הצרכן ובגדר סעיף 16 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יבוא רכב ומתן שירותים לרכב), תשל"ט-1978, המחייב יבואן של כלי רכב שיצרנו הודיע על פגם בו להזמין את כל כלי הרכב מן הדגם הפגום למוסכי השירות שלו לשם ביצוע תיקונים)); ואחריות חוזית על-פי חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (מכוח הפרת חובת תום הלב, המעוגנת בסעיפים 12 ו-39 לאותו חוק). אשר לחוק הגנת הצרכן טענו המבקשים, כי התנהלותם של המשיבים בפרשה עולה כדי הפרה של סעיף 2(א) לחוק, האוסר על עוסק להטעות צרכן בכל עניין מהותי בעסקה; וכן של סעיף 2(ב) לחוק, האוסר על עוסק לייבא או למכור לצרכן נכס שיש בו הטעיה; כמו כן נטען, כי התנהלות המשיבים עולה גם כדי הפרה של סעיפים 4(א)(1) ו- 4(א)(2) לחוק, המחייבים עוסק לגלות לצרכן כל פגם או איכות נחותה המפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס או כל תכונה בנכס המחייבת החזקה או שימוש בדרך מיוחדת כדי למנוע פגיעה למשתמש בו או לאדם אחר או לנכס תוך שימוש רגיל. 6. לעניין גודל הקבוצה שהמבקשים חפצים להיות לה לפה, מציינים המבקשים בבקשתם, כי על-פי נתוני איגוד יבואני הרכב בישראל, מכרו המשיבים בארץ 799 כלי רכב מהדגם נשוא הבקשה (להלן: - "הקבוצה"). לטענת המבקשים, גודל זה של הקבוצה מצדיק את אישורה של התובענה כתובענה ייצוגית, והם מוסיפים גם כי לא ניתן לאתר את פרטיה של אותה קבוצה וגם מטעם זה ראוי לאשר את הבקשה שאם לא כן יביא הדבר "לקיפוח המוני של כל אלה אשר אינם יכולים לממש את זכותם" (פסקה 53 לבקשה). 7. עד כאן באשר לתיאור הכללי של התובענה העומדת ביסוד הבקשה לאישור. אשר להשתלשלות העובדתית הנוגעת לרכביהם הספציפיים של המבקשים עצמם ולתקלה נשוא התובענה - הרי זו אינה אחידה, אף אינה דומה, ומן הראוי לעמוד עליה בקצרה: א. מתוך שלושת המבקשים, רק ברכביהם של שניים מהם - המבקשים 1 ו-3 - התקלה אכן התרחשה בפועל. לעומת זאת, ברכבו של המבקש 2 כלל לא התרחשה כל תקלה במחשב הרכב (וגם אין כל אינדיקציה בבקשה או בתצהיר התומך בה לכך שברכבו של מבקש זה אירעה תקלה אחרת כלשהי). אשר לתקלה ברכביהם של המבקשים 1 ו-3: ברכבו של המבקש 1 התגלתה התקלה בשנת 2000 - היינו כחמש שנים אחרי ייצור כלי הרכב וכאשר תקופת האחריות בגינו כבר תמה. המבקש 1 מציין, בהקשר זה בתצהירו שצורף לבקשה, כי בחודש אוקטובר 2000 אירעה ברכבו תופעה של אי יכולת להניע את הרכב ואירועים של כיבוי המנוע תוך כדי נסיעה וקריסת כל מערכות הרכב. באותה עת כבר ביצע הרכב כ- 100,000 ק"מ (ר' עמ' 4 ש' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.02). לאחר בדיקה שנערכה במוסך אליו הובא הרכב (והמבקש 1 אינו מציין אם מדובר במוסך המרכזי של הייבואנית או במוסך אחר), אובחנה תקלה במחשב הרכב. המחשב הוחלף במחשב חדש בעלות של 6,097 ₪, בה נשא המבקש 1, ולאחר מכן פסקה התופעה. כך אף אירע ברכבו של המבקש 3, שאף בו התרחשה התקלה רק בשנת 2000, אם כי במועד מעט מוקדם יותר במהלך אותה שנה (בחודש ינואר). מייד עם קרות התקלה פנה המבקש 3 למוסך המרכזי של היבואנית, אולם בשונה מהמבקש 1, לא אובחנה התקלה כתקלה במחשב, והוא נאלץ להכניס את רכבו למוסך מספר פעמים ולשאת גם בעלויות שונות בגין בדיקת מחשב המנוע והחלפת גוף המצערת (בסך של 329 ₪) ובגין בדיקה נוספת של מחשב המנוע (בעלות של 194 ₪), עד אשר, רק בחודש אפריל 2000, אובחן המחשב כלקוי והוחלף במחשב חדש (בעלות נוספת של 6,246 ₪). מתוך השוני האמור בין המבקשים לעניין קרות התקלה ולעניין אופן תיקונה, נגזר גם, באופן טבעי, שוני בנזקים הנטענים על-ידי כל אחד ואחד מהם: בעוד שלמבקש 2 לא נגרם עדיין כל נזק, הרי שלמבקשים 1 ו- 3 נגרם, לכאורה, נזק בשווי ההוצאות שהוציא כל אחד מהם לצורך החלפת מחשב הרכב, קרי: 6,097 ₪ בנוגע למבקש 1; ו- 6,769 ₪ בנוגע למבקש 3. כמו כן נגרם לכל אחד ממבקשים 1 ו- 3, על-פי הטענה, נזק בגין ירידת ערך הרכב כתוצאה מהתקלה, וזאת בשיעור של 15% ובשווי של 9,000 ₪. ב. הבדל נוסף - משמעותי אף הוא - המבחין בין המבקשים וממילא גם בין חברי הקבוצה אותה הם מתיימרים לייצג, נעוץ בהיבט החוזי הקשור באופן רכישתם של כלי הרכב: מעיון בבקשה עולה, כי מתוך שלושת המבקשים רק המבקש 3 רכש את מכוניתו ישירות מהיבואנית בשנת 1995, בעוד שהמבקשים 1 ו-2 רכשו את רכביהם רק בשנת 1997 ומגורם שלישי, היינו כ- "יד שניה" וללא שהיתה זיקה חוזית או אחרת בינם לבין מי מהמשיבים. 8. לשלמות התמונה יצויין עוד, כי היחיד מבין המבקשים אשר ניהל עם המשיבים תכתובת משפטית, טרם הגשת התובענה, היה המבקש 3, יעקב קפלנסקי, עורך-דין במקצועו. לאחר שמחשב הרכב הוחלף במכוניתו, פנה המבקש 3 ליבואנית במכתב מיום 3.5.00 (נספח ה' לבקשה) וביקש לברר האם תקלה מעין זו ידועה ליבואנית; מהם הצעדים הבטיחותיים שהיבואנית נוקטת בהם לאור התקלה; והאם התקלה הנ"ל אופיינית בדגם זה של הרכב. כמו כן ביקש המבקש 3 לדעת האם תיאות היבואנית לשאת בעלויות התיקון. בתשובה לפנייתו זו הודיע לו מנהל אגף השירות אצל היבואנית באותה עת, המשיב 4, במכתבו מיום 14.5.00 (נספח ו' לבקשה), כהאי לישנא: "1. אין תקלה שאינה מוכרת לנו בכלי הרכב שאנו מייבאים, וזאת לאחר מספר שנות נסיון. 2. החוק ומשרד התחבורה קבעו מהם הצעדים שיש לנקוט כדי להבטיח את בטיחותו של כל רכב, למניעת תאונות. אנו מבצעים את חלקנו, ע"י ייבוא רכב העומד בתקנות, בלבד, וביצוע בדיקות בטיחותיות במוסך. אין בדיקות ספציפיות למניעת כיבוי מנוע. 3. תקלה זו אינה 'אופיינית' לדגם זה. 4. לאחר כ- 5 שנות שימוש ברכב, היצרן אינו מוכן לשאת בעלויות התיקון." 9. לנוכח תשובתה הנ"ל של הייבואנית וסירובה לשאת בעלויות תיקון רכבו של המבקש 3, ולאחר שלידיו של מבקש 3 התגלגל עותק מהודעת היצרן - הוגשה התובענה, וביחד עימה גם הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית הנידונה עתה על-ידי. עוד יצויין, כי מספר חודשים לאחר מכן, בתוכנית כלבוטק ששודרה בטלויזיה ניתן פרסום לתביעת המבקשים, ולאחר מכן שופו, בדיעבד, לקוחות אשר החליפו את מחשב הרכב במהלך השנה הרביעית לאחר רכישתם מהיבואנית, כל זאת בתיאום עם היצרן, אשר ניאות להאריך את תקופת האחריות בגין כלי הרכב בשנה נוספת מעבר לשלוש שנות האחריות המקוריות (ר' עדות המשיב 4 בעמ' 4 ו-13 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.02). 10. הסעדים להם עתרו המבקשים במסגרת התובענה והבקשה, הם כדלקמן: א. המבקשים עותרים לפיצויים בגין הנזקים שלכאורה שנגרמו להם עקב החלפת מחשב הרכב וירידת ערך הרכב, קרי: 15,097 ₪ למבקש 1; 15,097 ₪ למבקש 2 (הגם שכאמור למבקש זה לא נגרמו כלל נזקים בפועל); ו- 15,769 ₪ למבקש 3 (ר' פסקה 39 לתובענה; להלן - סעד הפיצוי); ב. ככל שמדובר במבקש 2 ובאותם חברי הקבוצה שהתקלה טרם התרחשה ברכביהם, עותרים המבקשים גם לסעד של אכיפה, על-פיו תחוייב היבואנית להחליף על חשבונה או על חשבון היצרן את מחשבי הרכב בכל אותם רכבים (ר' פסקה 64 לבקשה), וזאת - ככל הנראה - בין שמדובר ברכבים אשר נרכשו ממנה ישירות ובין שמדובר ברכבים אשר נרכשו כ"יד שניה" (להלן - סעד האכיפה). ג. נוסף על כך טוענים המבקשים, כי לו היו יודעים על קיום התקלה מראש, היו הם נמנעים מלרכוש את כלי הרכב מלכתחילה. על כן עתרו המבקשים, בה בעת, גם לסעד של "השבה לאחר ביטול", תוך שהם מציינים לעניין זה, כי "ברצונם להשיב ליבואנית את הרכב תמורת החזר כספי מלא" (פסקה 61 לבקשה; להלן - סעד ההשבה). סעד זה נטען בלא שהוסבר על-ידי פרקליטי המבקשים כיצד הוא מתיישב עם סעד הפיצוי בגין ירידת הערך, או עם סעד האכיפה המבוקש לגבי אותם חברי הקבוצה שהתקלה טרם נתגלתה ברכביהם; ואף מבלי שנטען - למצער לגבי המבקש 3, שהתקשר ישירות עם היבואנית - כי נשלחה ליבואנית הודעת ביטול של חוזה הרכישה. זאת ועוד, סעד ההשבה נטען בלא שהוסבר גם כיצד הוא מתיישב עם כך שחלק מחברי הקבוצה נשוא הבקשה מכרו בינתיים את רכבם, כגון המבקש 2, אשר מכר את רכבו בשנת 2001 (ר' עמ' 6 ש' 26-29 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.02). ודוק: בטענותיהם של המבקשים בכל הקשור לסעד ההשבה התחולל שינוי משמעותי לאורך ההליכים עד שלבסוף החליטו המבקשים לזנוח סעד זה: תחילה נטען סעד ההשבה כסעד מצטבר ליתר הסעדים (ר' פסקה 36 לתובענה ופסקה 64 לבקשה). בשלב מאוחר יותר שינו המבקשים את עמדתם המשפטית, והודיעו כי סעד ההשבה נתבע כסעד חלופי בלבד (ר' עמ' 26 לתשובת המבקשים לתגובת היצרן; וכן דברי המבקש 3 בעמ' 32 ש' 1, ובעמ' 33 ש' 18 לפרוטוקול הנ"ל). כמו כן הובהר, אף זאת בשלב מתקדם של ההליך, כי סעד ההשבה רלוונטי למעשה אך לגבי אותם חברי הקבוצה שירצו להחזיר את הרכב כנגד השבת סכום רכישתו (ר' עדות המבקש 3, שם, בש' 29-30). אלא שבכתב הסיכומים המתוקן שהוגש על-ידם ביום 2.6.03, הודיעו לפתע המבקשים, כי "לעניין סעד הביטול וההשבה שהתבקש על ידם, החליטו המבקשים לפעול בהתאם לעצת בית המשפט הנכבד, נוכח הקשיים המעשיים בקבלת סעד זה ולזונחו" (פסקה 57(ב) לסיכומי המבקשים). ד. בנוסף ובמקביל, עתרו המבקשים גם לסעד של "פיצויים עונשיים" כהגדרת בא-כוחם, בסכום של 1,500,000 ₪ לכל אחד מהתובעים (להלן - סעד הפיצוי העונשי) (סע' 60 לבקשה), ובעניין זה הסתמך פרקליט המבקשים על ההוראות העונשיות שבחוק הגנת הצרכן, המתירות, בנסיבות מסויימות, לבית המשפט בהליך פלילי, להטיל על עוסק שביצע עבירה לפי החוק, קנס כספי בשיעור של פי עשרה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. 11. סכום התובענה כפי שהוערך על-ידי המבקשים בכתב התביעה עומד על 13,000,000 ₪, וזאת ללא הפיצוי העונשי המבוקש על-ידיהם. ביחד עם הפיצוי העונשי המבוקש (ובהנחה שסעד זה נתבע עבור כל אחד מחברי הקבוצה), מגיע שווי התובענה לסכום יוצא דופן בגודלו. 12. במאמר מוסגר יצויין עוד, כי כשנה לאחר שהוגשה התובענה והבקשה, ועם התקדמות ההליכים בתיק, עתרו המבקשים לבית המשפט ב"בקשה למתן צו עיון וגילוי במסמכים ספציפיים" (בש"א 25317/01), במסגרתה עתרו הם לגילוי מסמכים רבים ונתונים מסחריים, שביניהם לבין קידום התובענה אין ולא כלום. בקשה זו - שעל אף כותרתה, היתה גורפת באופיה, וספק רב אם היתה מתקבלת גם לאחר ההלכה שיצאה לאחרונה בעניין זה מלפני בית המשפט העליון ברע"א 10052/02 בועז יפעת נ' דלק מוטורס (טרם פורסם, ניתן ביום 3.6.03) - נדחתה על-ידי מהנימוקים שפורטו בהחלטתי מיום 11.2.02. ג. תגובות המשיבים 13. בתגובותיהם לבקשה דחו המשיבים את טענות המבקשים. טענתם העובדתית המרכזית היא שהודעת היצרן (קרי: אותה הודעת "Safety Recall No. 614" עליה נשענת התובענה) אינה חלה על רכביהם של המבקשים, אלא - כעולה מלשונה - רק על כלי רכב מסוג קרייזלר ניאון שיוצרו עד יום 1.2.94 (ובנוסח המקור: "Vehicles Built Through February 1, 1994"; להלן - "המועד הקובע"). על-פי הנטען, הרכב הראשון מדגם קרייזלר ניאון שיובא ונמכר בישראל על-ידי היבואנית, יוצר כשמונה חודשים לאחר המועד הקובע, קרי: ביום 27.10.94, ויובא ארצה רק בחודש דצמבר 1994. מכאן, שהיבואנית לא ייבאה ולא מכרה בארץ אף לא כלי רכב אחד עליו חלה הודעת היצרן, שכן, כלי הרכב שיובאו על-ידיה לישראל, ובכלל זה רכביהם של המבקשים, יוצרו לאחר המועד הקובע. המשיבים הוסיפו וטענו, כי שיטת הדיווח של היצרן על תקלות, בתקופה הרלוונטית, בוצעה על-ידי העברת הודעה ליבואנית בצירוף נספח ובו רשימת מספרי השלדה של כלי הרכב עליהם חלה ההודעה. במקרה זה, מאחר שכאמור, היבואנית לא ייבאה ארצה כלי רכב אשר עליהם חלה הודעת היצרן, הרי שלא נתקבלה אצל היבואנית רשימה כמתואר, ועל כן היא גם לא נדרשה כלל לבצע את האמור בהודעה. בשים לב לכך, הוסיפו המשיבים וטענו, אין כל ממש בטענה כאילו בעת מכירת כלי הרכב או לאחר מכן הסתירו המשיבים מידע אודות התקלה, שהרי התקלה המדווחת בהודעת היצרן כלל לא חלה על הרכבים שיובאו ארצה. כמו כן ציינו המשיבים, כי הטענה לפיה הם נמנעו מלבצע את הודעת היצרן כדי לחסוך בעלויות הינה חסרת הגיון, באשר היצרן הוא זה אשר ברגיל נושא בעלותם של תיקונים שמקורם בפגם בייצור. טענותיהם הנ"ל של המשיבים נתמכו על-ידיהם בתצהירו של מר איתמר גבתון ששימש בעת מתן התצהיר כמנכ"ל היבואנית (להלן - תצהיר גבתון), והצהיר על האמור לעיל, בין היתר, גם בהסתמך על תדפיסי מידע ממחשב היצרן אודות תאריכי הייצור של כלי הרכב של המבקשים (נספחים ב', ג' ו- ד' לתצהירו) ואודות תאריך ייצורו של כלי הרכב הראשון שיובא לארץ (נספח ו' לתצהירו). כמו כן נתמכה טענת המשיבים בתצהירו של מר גריגורי סיליקי, המשמש אצל היצרן בתפקיד מנהל מחלקת תמיכת שירותי המוצר, ובו הוא מציין כי בדק את רישומי היצרן לעניין ההודעה הספציפית בה עסקינן ולא מצא ולו כלי רכב אחד הכפוף להודעת היצרן אשר נשלח לישראל (להלן - תצהיר סיליקי). מר סיליקי לא התייצב לדיון בפניי והעדרו נומק ב"נסיבות הביטחוניות והתראת משרד החוץ של ארה"ב בכל הנוגע לנסיעות לישראל" (לשון ב"כ היצרן ב"בקשה להחלפת התצהיר התומך בתגובה" שהוגשה מטעמו ביום 7.4.02). תחת זאת הוגש, בשם היצרן, תצהירו מיום 2.4.02 של מר שלמה נצר, המשיב 4, ששימש מאז 1996 כמנהל אגף השירות אצל היבואנית והוסמך על-ידי היצרן להצהיר מטעמו במקום מר סיליקי (מש/2; להלן - "תצהיר נצר מטעם היצרן"). בהחלטתי מיום 9.4.02 התרתי הגשת תצהיר זה. 14. לבד מהטענה העובדתית האמורה, לפיה הודעת היצרן אינה חלה על כלי הרכב שיובאו ארצה, הוסיפו המשיבים והעלו נגד המבקשים טענות נוספות, הנוגעות רובן ככולן לתנאים - בין מקדמיים ובין לגופו של עניין - הנדרשים לצורך הכרה בתובענה שהוגשה כתובענה ייצוגית. במסגרת זו נטען, בין השאר, כי המבקשים אינם "צרכן" על-פי חוק הגנת הצרכן; כי אין להם עילת תביעה אישית על-פיו, ועל-כן, ממילא, לא ניתן לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית מכוחו; כי התובענה בכל מקרה התיישנה על-פי סעיף 15 לחוק המכר, התשכ"ח-1968; כי תמה גם תקופת האחריות בגין כלי הרכב; וכי התקלות שאירעו ברכבי המבקשים 1 ו- 3 למעלה מחמש שנים לאחר ייצורם, מקורן בבלאי סביר. עוד נטען, כי התובענה אינה מקיימת את דרישת תום הלב ואת דרישת הולמות הייצוג וכי לנוכח השונות העובדתית הקיימת בין המבקשים לעניין אופן רכישת כלי הרכב, התרחשותה של התקלה ואופן תיקונה - שונות שפורטה קודם לכן - הרי שהתובענה אינה מתאימה כלל להתברר על דרך של תובענה ייצוגית. עוד הדגישו המשיבים, כי הסעדים שנתבעו על-ידי המבקשים הם סעדים סותרים, וכי טיעונם של המבקשים לעניין הפיצוי העונשי - בטעות יסודו. שתי נקודות אחרונות אלו, ורבות אחרות, כך נטען, אף משליכות לעניין שאלת הולמות הייצוג, וגם מטעם זה איפוא יש לדחות את הבקשה. 15. אשר לטענות המבקשים בדבר אחריותם האישית, כביכול, של נושאי התפקיד השונים אצל היבואנית (המשיבים 3-5) - הטעימו המשיבים, שגם בטענות אלו אין ממש, ומטרתן היחידה להטיל אימה על משיבים אלה כדי להביא את כלל המשיבים לפשרה. כמו כן הבהירו המשיבים, כי מר שלמה נצר, הוא המשיב 4, כלל לא שימש בתפקידו אצל היבואנית בתקופה הרלוונטית, שכן העסקתו אצלה כמנהל אגף השירות החלה רק בחודש מרץ 1996 (ר' תצהירו של מר נצר מיום 10.1.01; להלן - "תצהיר נצר מטעם היבואנית"). לפיכך התבקש בית המשפט, בכל מקרה, למחוק מהבקשה ומהתובענה את משיב זה. ד.תובענה ייצוגית על-פי חוק הגנת הצרכן, והתנאים לאישורה כללי 16. כאמור, המבקשים עיגנו את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית בהסדר המצוי בפרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן. כידוע, הליך התובענה הייצוגית הינו "הליך יוצא-דופן, החורג מהתלם הרגיל של בירור מחלוקות בבית-המשפט" [דברי השופטת שטרסברג כהן בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 322; להלן - פרשת מגן וקשת; וכן רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 289; להלן - פרשת רייכרט]. הוא מאפשר את מימוש זכויותיה של קבוצת תובעים שנפגעה פגיעה בעלת אופי דומה, ואשר לכל אחד מחבריה אין, על-פי רוב, תמריץ כלכלי מספיק להגשת תביעה בשל הנזק המזערי שהוא סבל בנפרד [ר' ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 801 (להלן: - "פרשת אזוב"); פרשת מגן וקשת, בעמ' 322-323]. בכך משרת מנגנון התובענה הייצוגית לא רק את אינטרס הפרט. הוא מגשים גם את האינטרס הציבורי "החותר להרתיע גופים כלכליים גדולים מפני הפרת החוק והמבקש לקדם ביתר הצלחה את אכיפתן של נורמות התנהגות שנועדו להגן על האזרח, ולמנוע ניצול לרעה של חולשתו כפרט" [דברי השופטת פרוקצ'יה בפסקה 2 לחוות-דעתה בע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי תופיק; טרם פורסם; להלן - פרשת תנובה; באותה פרשה היתה השופטת פרוקצ'יה במיעוט, אולם על דבריה האמורים לא חלק איש משופטי הרוב]. לתועלת האמורה שבמנגנון התובענה הייצוגית נודעת חשיבות מיוחדת בכל הקשור בהפרת זכויות צרכניות, באשר לגבי זכויות אלו קיימת לעיתים רבות בעיית תת-אכיפה מובנית [ראו לעניין זה: מ' בר-ניב (בורונובסקי) "גבולה של התובענה הצרכנית הייצוגית", עיוני משפט יט (תשנ"ד) 251, 252-253]. 17. עם זאת, על שום כוחו ועוצמתו הרבים, טמונות במנגנון התביעה הייצוגית גם סכנות כבדות משקל, ובפרט אמורים הדברים בתובענות המוגשות ממניעים פסולים או מתוך מטרה לגרום לנתבעים להתפשר עם התובע, ובלבד שלא יצטרכו לשאת בעלויות הרבות הכרוכות בהגנה מפניה [ר' רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 785; להלן - פרשת טצת הראשונה; ע"א 8430/99 אנליסט אי.אמ. אס. ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ נ' ערד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ, פ"ד נו(2) 247, 256; ור' גם א' דויטש מעמד הצרכן במשפט (תשס"ג) 237-239]. עלויות אלו, של התגוננות מפני תביעה ייצוגית, עלויות גבוהות הן, כפי שהשלכותיה של עצם קיומה של התובענה, יכולות להיות משמעותיות. בעטיין של סכנות אלו, זיכה, לאחרונה, השופט חשין את התובענה הייצוגית בכינוי "נשק בלתי-קונוונציונלי", תוך שהוא מדגיש בהקשר זה, כי "בשל כך - בעיקר בשל כך - שומה עלינו לטפל בתובענה הייצוגית בזהירות יתרה, משל היתה רימון-יד שניצרתו נשלפה מגופו" [דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק - חברה ישראלית לתקשורת בע"מ; טרם פורסם; להלן - דנ"א ברזני; בפסקה 11]. דרישות הסף 18. בשל הסכנות הגלומות במכשיר התובענה הייצוגית, ובשל הצורך באיזון בין סכנות אלו לבין האינטרס הציבורי במתן אפשרות לעשיית שימוש במכשיר זה של תובענה ייצוגית, קבע המחוקק, במסגרת ההסדרים הפרטניים (ובכלל זה ההסדר שבחוק הגנת הצרכן), תנאים שונים שעל-פיהם תיבחן שאלת התאמתה של תביעה פלונית למסגרת של תובענה ייצוגית. אלא שבשלב הראשון, על בית המשפט לבחון אם התביעה כשירה בכלל להיות מוגשת בדרך של תביעה יצוגית, דהיינו, אם היא עומדת בדרישות המקדמיות הקבועות בסעיף 35א(א) לחוק, והן, בין היתר, שהתובע הוא צרכן ובעל זכות תביעה אישית (המעוגנת בעילות על-פי חוק הגנת הצרכן בלבד). אבחן דרישות מקדמיות אלו להלן: א. תובע נחשב כצרכן אם הוא עונה להגדרה הקבועה בסע' 1 לחוק: "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו, לשימוש שעיקרו אישי ביתי או משפחתי". ועוסק מוגדר באותו סעיף כ- "מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן". לית מאן דפליג שמבקשים 1-2 רכשו את רכבם כרכב יד-שניה, מאנשים פרטיים, ולא רכשו אותו מעוסק במהלך עיסוקו. לכן, מבקשים אלה אינם עומדים כבר בדרישת הסף הראשונה של סעיף 35א(א) לחוק. ב. המבקש 2, שברכבו לא אירעה כל תקלה במחשב הרכב, אף אינו בעל זכות תביעה אישית. בדנ"א ברזני נאמר: "חוק הגנת הצרכן אינו מכיר על הֶחָלָק בתביעה הציבורית (ה- action popularis). הא-ראיה: אין אדם קונה זכות לתבוע בתובענה ייצוגית אלא אם נושא הוא באמתחתו זכות תביעה אישית. ראו סעיף 35א.(א) לחוק." (השופט חשין בדנ"א ברזני, בפסקה 52, ור' גם שם, בפסקה 22; כמו כן ראו דברי השופטת נאור בפרשת תנובה, בפסקה 9). כאמור, ברכבו של המבקש 2 לא אירעה כל תקלה במחשב הרכב, והוא אף מכר אותו בינתיים לצד שלישי. נכון הוא, כי לצורך עילת ההטעיה שבסעיף 2 לחוק די בכך שהעוסק עשה דבר שעלול להטעות צרכן בעניין מהותי בעסקה; ובדומה, לצורך עילת הפרת חובת הגילוי לצרכן הקבועה בסעיף 4, די בכך שהעוסק לא גילה את שהיה חייב לגלות, כמבואר באותו סעיף. יחד עם זאת, מאחר שדין מעשה או מחדל בניגוד לסעיפים 2 ו-4 הנ"ל כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ר' סעיף 31(א) לחוק), ומאחר ש"הזכות לסעדים בשל עוולה כאמור נתונה לצרכן שנפגע מהעוולה" (לשון סעיף 31(א1) לחוק) - הרי שלצורך תביעת פיצויים מכוח הפרת האיסורים שבסעיפים 2 ו-4 הנ"ל, נדרש התובע להראות כי נגרם לו נזק כתוצאה מהפרת החוק על-ידי היצרן, ובאין נזק אין עילה לתביעת פיצויים [ר' גם דנ"א ברזני, בפסקה 38 לפסק-דינו של השופט חשין]. זאת ועוד, על-פי סעיף 35א(ב) לחוק, "מקום שעילת התובענה היא נזק, די בכך שהתובע יראה כי נגרם נזק לצרכן". כאמור, למבקש 2 - כמו גם לכל אותם חברי הקבוצה שהתקלה לא אירעה עדיין ברכבם, הגם שחלפו למעלה משבע שנים ממועד ייצור הרכבים - לא נגרם כל נזק. במצב עניינים זה, אפילו היה המבקש 2 רוכש את רכבו מהיבואנית באופן ישיר, ואפילו היה נכנס לגדר המונח "צרכן" על-פי החוק - וכאמור לא אלה הם פני הדברים - עדיין אין תביעתו לפיצויים מקימה, על-פניה, עילה אישית לו או למי מחברי הקבוצה הדומים לו. יצויין, כי מדובר, כפי הנראה, בלמעלה מ-700 מתוך 799 הרכבים (ר' עדות המבקש 3 בעמ' 31 ש' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.02), כך שלחלק משמעותי ביותר מתוך חברי הקבוצה - 90% בקירוב - אין עילת תביעה. ג. יחד עם זאת, שונים פני הדברים בהקשר למבקש 3. איני יכולה לקבל את טענת היצרן, לפיה ככל שמדובר ביצרן (להבדיל מהיבואנית), הרי אף לא אחד מהמבקשים - גם לא המבקש 3 - קשר עמו עסקה לרכישת נכס או שירות. אמנם, "עסקה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ"מכירת נכס או מתן שירות", ומאחר שהמבקש 3 רכש את רכבו מהיבואנית ולא מהיצרן, לכאורה אין הוא בעל זכות אישית מול היצרן. אלא שאותו "עוסק" אשר נגדו מעמיד החוק עילות מעילות שונות, כולל, על-פי ההגדרה שבסעיף 1, גם את היצרן, ומכאן שזכות התביעה נגד היצרן בנסיבות מעין אלו אינה חסומה על-פי החוק. מעבר לכך, נוכח מטרותיו ותכליתו של חוק הגנת הצרכן, הדעת נותנת כי יצרן לא יוכל למלט עצמו מנורמות ההתנהגות המיוחדות המוטלות מכוחו של החוק על עוסק, רק משום כך שמוצריו נמכרים לצרכן הסופי באמצעות גורם מתווך, ולא על-ידו באופן ישיר. 19. סיכום ביניים של האמור עד כה בשאלת דרישות הסף מעלה: א. למבקשים 1 ו-2, אין עילה אישית מכוח חוק הגנת הצרכן כלפי המשיבים או מי מהם, מאחר שאת כלי רכבם הם רכשו בעסקה פרטית ב"שוק המשני" ומכאן שאין הם עונים על הגדרת "צרכן"; ב. המבקש 2, בכל מקרה, אינו בעל זכות תביעה אישית לעתור לסעד של פיצוי מאחר שלמבקש זה, כמו לכל אותם חברי הקבוצה שהוא מבקש לייצג - ואלה מהווים רוב מוחלט - לא נגרם עד כה כל נזק; ג. המבקש 3 רכש את רכבו ישירות מהיבואנית כ"יד ראשונה" ונגרם לו, לכאורה, נזק כתוצאה מהתקלה שארעה במכוניתו - וכתוצאה מכך עומד הוא בדרישות הסף של 35א לחוק. מכאן שלמצער לגביו ולגבי אותם חברי הקבוצה הדומים לו, ככל שישנם כאלה, יש להמשיך ולבחון האם התביעה ממלאת אחר התנאים שנקבעו בחוק לעניין אישורה כתובענה ייצוגית. במסגרת בחינה זו, אתייחס, למעלה מן הצורך, גם למבקשים 1 ו-2, למרות שקבעתי שאין הם עומדים בדרישות הסף. התנאים לאישור התובענה היצוגית 20. סע' 35ב לחוק קובע את התנאים הנדרשים לצורך אישורה של תובענה כתובענה ייצוגית, וזו לשונו: "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט, והוא לא יאשרה אלא אם כן שוכנע שנתקיימו תנאים אלה: (1) התובענה הוגשה בתום לב; (2) גודלה של הקבוצה מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית; (3) התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר הכרעה בבמחלוקת בנסיבות הענין; (4) קיים יסוד סביר להניח כי התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה" ה. סיכויי התובענה 21. בראש וראשונה, על המבקשים להוכיח, כבר בשלב זה של ההליך, וכתנאי לאישור התובענה כייצוגית - שסיכוייה טובים. אמנם, דרישה זו אינה מופיעה מפורשות בלשון החוק, אולם, ברע"א 6567/97 בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל, פ"ד נב(2) 713, נפסק, כי הגם שבחוק הגנת הצרכן, בניגוד להסדר ששלט בשעתו בחוק ניירות ערך, אין דרישה להראות ש"קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות … יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה", עדיין אין ספק שאף מחוק זה מתחייבת שקילת סיכויי התובענה כחלק משיקול הדעת המופעל לצורך אישור התובענה כתובענה ייצוגית [ראו לעניין זה גם: ת.א. (ת"א) 2563/99 בש"א 58066/99 שלומוביץ נ' סקאל דיוטי פרי בע"מ (לא פורסם); ת.א. (ת"א) 382/96 765/96 בש"א 2457/01 2458/01 לנגברט נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); וכן: ס' גולדשטיין וי' עפרון "התפתחות התובענה הייצוגית בישראל" עלי משפט (כרך ביכורים; תש"ס) 27, 39-43]. הגיון רב בצידה של דרישה זו, שהרי על-ידי כך נמנע ניהול ממושך ויקר של הליך חסר סיכוי. עמדה על כך השופטת שטרסברג כהן תחילה בפרשת מגן וקשת - שם נקבע כי אין להסתפק במילים הכתובות בתובענה ללא בדיקת ממשותן, וכי על התובע לשכנע את בית המשפט בסיכויי התביעה ב"מידת הסבירות הראויה" [פרשת מגן וקשת, בעמ' 328-330] - ומאוחר יותר גם ברע"א 4474/97 טצת נ' זילברשץ, פ"ד נד(2) 577 [להלן - פרשת טצת השניה], שם היא מציינת: "לאור החשיבות הציבורית הכללית של התובענה הייצוגית וההשפעה שנודעת לה על חוג רחב של תובעים, ובשל הפוטנציאל הבעייתי והסכנות השונות הטמונות במכשיר רב עוצמה זה, ראה המחוקק להנהיג מידה רבה של פיקוח על השלבים השונים של ההליך המשפטי ולהציב בלמים בדמות דרישות שונות, שעל התובע לעמוד בהן בטרם יקבל את האישור להיכנס להיכלה של התובענה הייצוגית. ראשיתו של פיקוח זה בהליך הטרומי של אישור הבקשה להגשת תובענה ייצוגית. כאן נדרש התובע לעמוד ברף גבוה יותר של דרישות בטרם יורשה לייצג את הרבים. רף זה בא לידי ביטוי בנטל ובמידת ההוכחה הנדרשים לצורך מילוי התנאים המקדמיים לאישורה של התובענה כייצוגית. בפרשת מגן וקשת נקבע, כי התובע המבקש לבוא בשעריה של התובענה הייצוגית נדרש לעמוד במבחן מחמיר יותר בהשוואה לתובע בתביעה רגילה המבקש למנוע את סילוקה על הסף. בהליך אישורה של תובענה ייצוגית אין להסתפק בכך שהעובדות הנטענות בכתב-התביעה מקימות עילת תביעה, ויש להוכיח את העובדות הנטענות באופן לכאורי" (שם, בעמ' 587; וכן ראו: פרשת רייכרט, בעמ' 291). בית המשפט נדרש לבחינת כל הראיות המוצגות בפניו, לרבות אלו של הנתבע, ועליו לשקול אם ראיות הנתבע מכרסמות באופן ממשי בסיכויי ההצלחה של התובעים. מן הכלל אל הפרט 22. יישום העקרון שצויין לעיל, על המקרה דנן, מביאני למסקנה שהמבקשים לא הצליחו להראות, במידת הסבירות הראויה, שטובים סיכוייה של התביעה להתקבל. ואבהיר. המתווה הנורמטיבי שבו בחר לילך המחוקק לעניין תובענה ייצוגית על פי חוק הגנת הצרכן הינו מתווה מצומצם בהשוואה לחלק מההסדרים החקוקים האחרים, ואין הוא מתיר לתובע, המבקש שתביעתו תוכר כתובענה ייצוגית, להרחיק לכת אל מחוץ לעילות המנויות באותו חוק (זאת בשונה למשל מההסדר שנקבע לעניין זה בחוק החברות, התשנ"ט-1999, סעיף 207(ב)). כך עולה במפורש מסעיף 35א(א) לחוק הגנת הצרכן, הקובע את התנאים המקדמיים להגשת תובענה ייצוגית על-פיו, וזו לשונו: "צרכן, או ארגון צרכנים כמשמעותו לפי סעיף 31(ג) (להלן: - התובע), רשאי לתבוע, בכפוף להוראות פרק זה, בשם קבוצת צרכנים בעילה אשר על פיה הוא יכול על פי חוק זה לתבוע בשמו ונגד כל נתבע אשר הצרכן רשאי לתבוע בשמו (להלן - תובענה ייצוגית) (ההדגשה שלי כמובן - ה' ג'). ובאותה רוח העיר לאחרונה השופט חשין בדנ"א ברזני, כי "גם אם יש לו לצרכן תביעה ב'דיני חוזים' נגד ספק... תביעה זו תמצא מקומה, ככל ששמור לה מקום, בדיני החוזים הכלליים - לא באורח ספציפי בחוק הגנת הצרכן - וממילא לא יוכל אותו צרכן להגיש תובענה ייצוגית - בעילה כאמור - על פי חוק הגנת הצרכן" (שם, בפסקה 64). המשמעות המעשית של צמצום זה, היא שהעילות היחידות הרלבנטיות לענייננו הן עילת ההטעיה (על-פי סע' 2 לחוק) והעדר גילוי (על פי סע' 4 לחוק). אמנם, עילות אלו אינן מבוטאות כנדרש וכמתבקש בתביעה, שכן, הן מאוזכרות בה רק לעניין החיקוקים שהמשיבים הפרו לכאורה בקשר לעוולת הפרת חובה חקוקה, ואין הן מוזכרות כשלעצמן. יחד עם זאת, מרגע שאוזכרו, אין באפשרותי להתעלם מהן, ואדון בהן, תוך שאני יוצאת מנקודת הנחה שהן קיימות כבסיס לתובענה. במובנים רבים, שתי עילות אלו אינן אלא שני צדדים של אותו מטבע. כפי שצויין באחת הפרשות, ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים - או המוסתרים - לבין המציאות, ומכאן שהיא עשויה ללבוש שתי פנים: האחד, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא; והשני, הטעיה במחדל, כלומר אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם (רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד (1) 607). בעוד שסעיף 2 קובע את האיסור הכללי על הטעיה (בין במעשה ובין במחדל), בא סעיף 4 לחוק ומדגים מקרים מסויימים שבהם קמה חובת גילוי ספציפית (ליחס בין הסעיפים הללו ראו א' דויטש, בספרה הנ"ל, בעמ' 397-398). 23. כדי לבסס, במידת הסבירות הראויה, את סיכויי התובענה להתקבל בשתי עילות אלו, היה על המבקשים להראות, כי הודעת היצרן - שעליה התבססה התביעה מלכתחילה - חלה אכן על כלי הרכב שיובאו ארצה ושווקו על-ידי היבואנית. שאם כך הוא הדבר, ברי שהיה על היבואנית, ואולי אף על היצרן, להודיע למבקשים (ולמצער למבקש 3) על דבר התקלה, שהרי מדובר בפרט מהותי בעסקה, או בפגם בנכס, ששתיקה לגביו כמוה כהטעיה. חוק הגנת הצרכן חל אמנם בעיקרו על השלב הטרום חוזי, אולם חובת הגילוי שבסעיף 4 לחוק במקרים המוזכרים בו משתרעת, כך נדמה, גם לאחר כריתת החוזה, ומכל מקום אין בניסוחה כל אינדיקציה לכך שהיא חלה רק בשלב המשא-ומתן לכריתתה של העסקה הצרכנית, וזאת בשונה למשל מהעילה של איסור ניצול מצוקת הצרכן הקבועה בסעיף 3 לחוק [לדעה לפיה אף איסור ההטעיה שבסעיף 2 לחוק אינו מוגבל לשלב הטרום חוזי ר' ס' דויטש, בספרו הנ"ל, בעמ' 403-404]. אלא שכאמור, מתגובות המשיבים לבקשה ומחומר הראיות שצורף אליהן עולה באופן נחרץ למדי, כי הודעת היצרן אינה מתייחסת כלל לרכבים אשר יובאו לישראל ואינה חלה עליהם, אלא מכוונת אך ורק לכלי רכב שיוצרו עד ליום 1 בפברואר 1994 (בעוד שאין חולק שכלי הרכב שיובאו ארצה יוצרו רק לאחר מכן - הראשון שביניהם ביום 27 באוקטובר אותה שנה). המבקשים לא חסכו מאמץ, כפי שיפורט להלן, לנסות ולסתור טענת המשיבים, אך כשלו בכך: א. חלק נכבד מחקירתו של המבקש 3 הוקדש לפירושן של המילים "through February 1, 1994", בהן נוקטת הודעת היצרן. תחילה טען המבקש 3, כי להבנתו הודעת היצרן מתייחסת לרכבים שיוצרו לאחר ה- 1.2.94 ולא עד ל- 1.2.94, כטענת המשיבים. וכך הוא העיד: "לשאלת בית המשפט: אני הבנתי שזה במהלך פברואר 94'. רכבים שיוצרו אחרי ה-1 לפברואר 94' לגביהם צריך להוציא ריקול. ש. כלומר שיכול להיות שהתביעה הזו תסגר על שאלת השפה. לשאלת בית המשפט: האם אתה אומר שהריקול הזה [קרי: הודעת היצרן - ה' ג'] מתייחס לכלי רכב שיוצרו החל מ 1/2/94 או לפני 1/2/94? ת. אני משיב שכשאני קיבלתי את הריקול הבנתי שהריקול הזה מתייחס לרכבים שיוצרו אחרי 1/2/94 ע"י היצרן." (עמ' 20 ש' 18-24 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.02). אלא ש"הבנה" זו התבררה בהמשך העדות כשגויה, ולבסוף נאלץ המבקש 3 עצמו להודות כי בעוד שלא זכור לו אם לפרשנותו שלו הוא מצא אחיזה בבדיקה מילונאית שהוא עצמו ערך, הרי לפרשנותם של המשיבים הוא מצא דווקא עיגון מילונאי ממשי באותה בדיקה. וכך באו הדברים לביטוי בחקירה: "ש. האם ההבנה שלך את הריקול השתנתה במהלך הכנת התביעה? ת. אכן בדקתי במילון את פרשנות המילה "THROUGH" ואחת הפרשנויות היא עד פברואר 94'. אני לא זוכר אם ראיתי פרשנות שמתייחסת לאחר פברואר 94'. ש. זה לא יכול להיות שאתה לא זוכר. אם אתה מעיד שבהתחלה הבנת שזה החל מ... ואח"כ במהלך הכנת התביעה גילית שיש פרשנות, עפ"י המילון שאומרת 'עד'. הפרשנות הזו סותרת את ההבנה הראשונית שלך. ת. כיוון שאני מעיד תחת אזהרה ולא רוצה להיכשל בלשוני, בדקתי במילון ואכן אחת הפרשנויות היא 'עד'. היו שם עוד פרשנויות." (שם, בעמ' 21, ש' 12-19; אלא אם כן יצויין אחרת, ההדגשות כולן שלי - ה' ג'). למעשה, מאותה נקודה ואילך, לא הייתה יכולה להיות עוד מחלוקת בין הצדדים בכך שכלי הרכב נשוא התובענה אכן אינם נמנים עם כלי הרכב אליהם מתייחסת הודעת היצרן. אמנם, במהלך המשפט צורף על-ידי המבקשים מסמך נוסף מאת היצרן, משנת 1997 (מב/1), ממנו עולה כי יש להחליף את מחשבי הרכב ברכבים שיוצרו עד ליום 1.8.94, ולא עד ליום 1.2.94 כפי שצויין בהודעת היצרן משנת 1994. אלא שנוכח גרסתם העובדתית של המשיבים, לפיה הרכב הראשון שיובא ארצה מדגם זה יוצר בחודש אוקטובר 1994 - גרסה שאף אותה לא הצליחו המבקשים לסתור - הרי שבין כה וכה, רכביהם של המבקשים (ולמעשה כלל כלי הרכב נשוא הבקשה) אינם נכללים בגדר כלי הרכב עליהם חלה הודעת היצרן. מעבר לכך יצויין, כי מחקירתו של מר שלמה נצר, מנהל אגף השירות אצל היבואנית, שתצהירו החליף, כאמור, את תצהיר סיליקי מטעם היצרן, התברר, כי אותו מסמך מב/1 מתייחס לתקלה אחרת מזו שצויינה בהודעת היצרן, עובדה שעמה מסכימים המבקשים עצמם (ר' פסקה 4 לכתב הסיכומים המתוקן מטעמם), והיא בעלת מאפיינים אחרים מהתקלה נשוא התביעה דנן, הגם שאף היא קשורה במחשב הרכב (ר' עמ' 3 ש' 18-22 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.03). ב. זאת ועוד. מר נצר חזר בעדותו בפניי על כך שהודעת היצרן אינה חלה על רכבים שיובאו ארצה, ועדותו היתה נאמנה עליי, ולא הופרכה על-ידי המבקשים. העד חזר בעקביות על כך שהודעת היצרן לא הופיעה בריכוז הודעות היצרן שנערך על-ידיו בשנת 1998, ואשר כולל את כל הודעות היצרן הרלוונטיות לרכבים שיובאו לישראל (מב/3). מפאת חשיבות הדברים מן הראוי להביא מקצת מעדותו של נצר בעניין זה: "ש. האם אחרי שהגיעה אליך התביעה, ופנית ליצרן אתה ביקשת ממנו את הריקולים אחרי 614 שמתייחסים לפי.סי.אם. [קרי: למחשב הרכב - ה' ג']. ת. אין לי על זה ריקולים, אני מקבל אותם שוטף. ש. האם יזמת פניה ליצרן במגמה לברר האם יש נוסף על ריקול 614 ריקולים אחרים שמתייחסים לתקלה בפי.סי.אם. ת. אני מקבל מהיצרן רשימה של כל הריקולים שחל במדינת ישראל, כל ההיסטוריה שלהם, אתה יכול לקבל אותה ולראות שאין פה." (עמ' 7, ש' 10-16 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.02). ובהמשך הוא נשאל ומוסיף: "ש. אתה מקבל את ההודעה הראשונה בשנת 2000 [הכוונה למכתבו של המבקש 3, ולא להודעת היצרן - ה' ג'], האם עשית תחקיר, האם היו תלונות בעבר עוד לפני המועד שהגעת בתקלה בה עסקינן. ת. לא. אני בד"כ יודע על תקלות שכאלה, יש לי בחורה שעוסקת בזה ומרכזת את התלונות. שמה רחל קיסוס. היא מדי פעם עושה לי אחת לכמה זמן רשימה של תלונות בנושאים מסויימים כדי לתפוס בעיניים שלי איפה יש הרבה תלונות כדי שאטפל. אף פעם לא היה לי את הענין של ניאון ברשימה". (שם, בעמ' 8, ש' 25-28). אם לא די בכך, המשך חקירתו של נצר רק חיזק עוד יותר את תוקף עדותו, וגם כאן אין מנוס מלהביא דברים בשם אומרם: ת. ... מאז שנעשתה הפניה אז נעשתה הבדיקה. לפני כן ריקול 614 לא היה לי ענין בו כי הוא לא חל אצלנו בארץ, לא מופיע ברשימות שלי שכוללים את הריקולים בארץ, ולא היתה לי סיבה להתעניין בה, אם היתה פניה הייתי בודק ספיציפית. ש. הלקוח לא הביא אותך ליזום פעולה ליצרן אולי היה ריקול שלא קיבלת אותו. ת. לא. לא יכול להיות, גם אם לא קיבלתי אותו במועד הוא יופיע לי ברשימה של הריקולים. ... ש. מתי היה ריקול 614. ת. הריקול פורסם ביוני או יולי 94'. ש. איך יכולת להסתמך על מב/3 אם הוא מתחיל בריקול שהחל ביולי 95'. ולומר לנו שלא היו ריקולים קודמים. ת. ב-94' לא הבאנו ניאונים כך שהגיוני שלא יהיו ריקולים על מכוניות שלנו. אם ריקול 614 מ- 94' חל עלינו, אז הוא היה מופיע. ש. יש סיבה שהרשימה מב/3 מתחילה ב- 27.7.95. ת. זה הריקול הראשון שחל עלינו, לכן מתחילה בתאריך הזה. ... ת. נודע לי על הבעיה מהפניה שלכם, לא ידעתי שיש ריקול 614." (שם, בעמ' 9, ש' 11-15, וש' 26-31; וכן בעמ' 10 ש' 1-2, וש' 26). למעשה, כבר בראשית שמיעת העדויות בפניי הודה המבקש 1 עצמו - וזוהי ללא ספק הודאת בעל דין - כי הודעת היצרן אינה חלה על כלי הרכב נשוא התביעה: "ש. הסייפתי (Safety - ה' ג') ריקול שצרפת לבקשה המקורית שלך לא חל עליך. ת. לא חל על הרכב שלי" (עמ' 6 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.02). ג. לכל האמור לעיל מצטרפת שורה של מסמכים שמקורם בבדיקה שערך משרד התחבורה בכל הקשור להודעת היצרן [מסמכים אלה צורפו לבקשת המשיבים 2-5 שבכאן לצירוף ראיות, במסגרת בש"א 15709/02, ולתגובה שהוגשה לאותה בקשה], וכן עדותו התומכת בעניין זה של מר שמעון אברהם, ראש תחום בכיר באגף הרכב ושירותי תחזוקה במשרד התחבורה (להלן - "אברהם") שבאמצעותו הוגשו אותם מסמכים. כפי שיתואר להלן, אף ממסמכים אלה ומעדותו של אברהם בפניי, עולה בבירור, כי להודעת היצרן אין כל נגיעה לכלי רכב מדגם ניאון 1995 שיובאו לישראל. בהקשר זה מן הראוי לעמוד תחילה על ממצאי הבירור שערך משרד התחבורה בעניין, כפי שהם מתוארים במכתבו של אברהם לב"כ המבקשים מיום 18.6.02 (נספח א' לבש"א 15709/02 הנ"ל): "במענה למכתבך הרינו להשיבך: לשאלה מס' 1 בדבר ממצאי הבירור שערך משרד התחבורה: על מנת לבדוק שיבואן הרכב קיים את הוראות החוק נקטנו בפעולות כדלקמן: א. פנינו ליבואן הרכב וכן ליצרן ועל-פי הודעתם בכתב, כלי הרכב לגביהם נקבעה 'קריאה חוזרת' ע"י היצרן [הכוונה להודעת היצרן - ה' ג'], כלל לא הגיעו לארץ. ב. קיבלנו מכתב של יצרן הרכב אשר מודיע שכלי רכב מדגם ניאון שיוצרו אחרי ה-1 בפברואר 1994 אינם כלולים ב- RECALL 614 ולא יובאו לארץ. ג. בדיקה באתר האינטרנט של מינהל הבטיחות הפדרלי (NHTSA) העלתה כי ה'קריאה החוזרת' שהוציא יצרן הרכב מתייחסת לכלי רכב משנת ייצור 1994 שייצורם החל מ- 11/93 ועד 2.94. ד. מבדיקת הוראת הרישום הראשונה של הדגם אשר נרשמה במשרד התחבורה לפני יבוא הרכב עולה כי הוראת הרישום הראשונה שהוצאה לדגם הרכב האמור הינה מאוחרת יותר מתאריך ביצוע ה'קריאה החוזרת' עליה הכריז היצרן ונרשמה ביום 27/12/94. ה. [ב]יום 29/1/2001 התקבל מכתב מיצרן הרכב המעיד כי אין כלי רכב נוספים אשר בהם כשל מחשב המנוע ואין כל סכנה בטיחותית בשימוש בהם (מצ"ב העתק המכתב). ו. בבדיקה שערך עבורנו מוסך הטכניון, נבדקו 3 כלי הרכב המוזכרים בתביעה הייצוגית [הכוונה להליכים בתיק דנן - ה' ג'] ונקבע כי לא הוכרזה 'קריאה חוזרת' ע"י יצרן הרכב. לאור האמור לעיל, משרדנו סיים את הטיפול בנושא והממצאים הם שכלי רכב שלגביהם הוכרזה 'קריאה חוזרת' לא הגיעו לארץ. ...". מכתבו של יצרן הרכב וכן דו"ח הבדיקה שנערך על-ידי הטכניון, המוזכרים שניהם במכתבו של אברהם, צורפו אף הם כראיה בהליך (נספח ב' לבש"א 15709/02 הנ"ל). במכתב היצרן מיום 29.1.01, המופנה למשרד התחבורה, כותב מנהל השירות והחלפים האזורי של היצרן, מר ריק אריקסון, כהאי לישנא: "This letter is to advise you that our records do not indicate any Neon branded vehicles were ordered and subsequently imported by Automotive Equipment Limited that qualify for recall 614. Further, please be reassured that all Neons manufactured after February 1, 1994 have a new updated parts installed as described in the recall notification. Consequently Neons manufactured after February 1, 1994 do not suffer from the same malfunction in the powertrain control module as did Neons manufactured prior to that date. Therefore, we do not perceive any inherent safety hazard in powertrain control modules installed in Neons manufactured after the said date." כאמור, משרד התחבורה (באמצעות אברהם) לא הסתפק רק במכתבו הנ"ל של היצרן, המדבר בעד עצמו, אלא פנה גם למעבדה להנדסת רכב ומכוניות בטכניון לצורך עריכת בירור נוסף ואובייקטיבי בעניין, כחלק מעבודה כללית שערך הטכניון עבור משרד התחבורה (ר' עדות אברהם, בעמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 18.5.03, ש' 19-23). דו"ח הבדיקה מיום 9.1.02 שערך הטכניון בעבור משרד התחבורה, מתבסס על הדוקומנטציה המלאה הקשורה בהודעת היצרן, אותה העביר היצרן למעבדה בטכניון, והוא מוסיף לתמונה העובדתית את הנתונים הבאים, שהמבקשים אינם חולקים עליהם: הודעת היצרן חלה על 7,367 רכבים שיוצרו במפעל "בלוידיר" של תשלובת קרייזלר, כאשר נכון למועד הודעת היצרן נמסרו ללקוחות בארצות הברית רק 1,300 רכבים מהסדרה הנ"ל. הבעיה שבעטייה ניתנה הודעת היצרן נגרמה כתוצאה מכמות בלתי מספקת של חומר אטימה בכניסה למחשב הרכב, דבר שהוביל לחדירת מים ולכשל תפעולי של המנוע ותיבת ההילוכים. עוד עולה מהדו"ח, וזה העיקר, כי הודעת היצרן מתייחסת לכלי-רכב שמספרי השלדה שלהם נעים בין SD500144 לבין SD535347 (כאשר האות S מציינת את שנת הייצור 1995, ואילו האות D את מפעל הייצור "בלוידיר"), וכי מספרי השלדה הנ"ל מציינים רק את הרכב הראשון והרכב האחרון לגביהם חלה ההודעה, אולם אינם מציינים כי כל הרכבים בתחום הנ"ל של מספרי השלדה מחוייבים בהחזרה. לבסוף מציין הדו"ח, כי יחידת ה- PCM (מחשב הרכב) שאחראית על בקרת המנוע מגיעה בווריאציות שונות, בהתאם לתקינה הנדרשת באיזור מכירת הרכב, וכי בשוק האמריקאי לבדו קיימים 4 סוגים שונים של יחידות כאלו, ורק בחלקן התגלתה התקלה. ב"כ המבקשים מנסה להיתלות בדברים החותמים את הדו"ח, לפיהם "מסיבות אלו אין באפשרותנו לקבוע חד משמעית אם אכן ההחזרה חלה על רכבים הנמצאים בארץ, אלא רק לוודא שאם נמצאים בארץ רכבים בתחום מספרי השלדה הנ"ל, יש לבדוק את היחידת ה-PCM המותקנת בהם במוסכי היבואן/יצרן. זאת בכדי לוודא האם הם עונים לקריטריון המוגדר בקריאה". לטענת ב"כ המבקשים, מסקנה זו של הטכניון קובעת, למעשה, את ההיפך ממה שמשרד התחבורה מייחס לדו"ח, ומכל מקום היא מבססת "ספק לפיו עדיין נעים בכבישי ישראל רכבים לגביהם פורסמה 'קריאה חוזרת'..." (פסקה 29 לסיכומי המבקשים). בטענה זו אין ממש. ראשית, ממכתבו של היצרן מיום 29.1.01 עולה בפירוש שהודעת היצרן אינה מתייחסת לרכבים שיובאו ארצה. ודוק: הגם שמדובר לכאורה בעדות של בעל דין, אין מדובר במכתב הנחשד להיות מוטה או בלתי מחייב, אלא במכתב רשמי של היצרן המופנה למשרד התחבורה של מדינת ישראל, מה גם שהמבקשים לא ביקשו לערער על מידת המהימנות או האותנטיות שלו, והם עצמם צירפו אותו לתגובתם בבש"א 15709/02 הנ"ל. זאת ועוד. גם אם דו"ח הטכניון מעורר ספק כלשהו, שמא, בכל זאת, הודעת היצרן חלה גם על כלי רכב שיובאו ארצה - ואני סבורה כי לא זה המצב בענייננו - אין לשכוח, כי נטל ההוכחה בדבר סיכויי התובענה בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית מוטל על המבקש, ונטל זה גבוה יותר בהשוואה לנטל המוטל על תובע המבקש להתגונן בפני בקשה לסילוק על הסף מטעם של העדר עילה. לעניין זה, אין התובע יוצא ידי חובתו אם הוא אך מעורר ספק שמא עילתו מבוססת. עליו להציג, כבר בשלב האישור, תשתית ראייתית במידת הסבירות הראויה (אם כי אין צורך שיוכיחה במידה הנדרשת לצורך זכייה בתיק העיקרי). בענייננו, לא זו בלבד שהמבקשים לא הוכיחו במידת הסבירות הראויה כי הודעת היצרן חלה על כלי הרכב שלהם, הוכח לכאורה (ואף יותר מכך) כי הודעת היצרן אינה חלה כלל על רכבים שיובאו ארצה; שנית, בדיקת מספרי השילדה של רכבי המבקשים (שפורטו הן בחשבוניות בגין התיקונים אשר צורפו על-ידי המבקשים 1 ו-3 כנספחים ב'-ד' לבקשה, והן בתדפיסי מידע שהופקו ממחשב היצרן בגין רכביהם של כל שלושת המבקשים, וצורפו כנספחים ב'-ד' לתגובת המשיבים 2-5 לבקשה), תוך השוואתם למספרי השילדה שצויינו בדו"ח הטכניון, ככאלו שהודעת היצרן חלה עליהם, מעלה בבירור כי רכביהם של המבקשים אינם נופלים לגדר כלי הרכב עליהם חלה הודעת היצרן. זאת ועוד. גם תאריכי היצור של רכבי המבקשים (המפורטים באותם תדפיסי מידע ממחשב היצרן) אינם תואמים את תאריכי היצור של הרכבים הנתפסים בגדר הודעת היצרן. בנסיבות אלו, ככל שתביעתם של המבקשים מתבססת על הודעת היצרן - וכך הם אכן פני הדברים כשמעיינים בכתב התביעה עצמו - כשלו המבקשים מלהוכיח עילת תביעה אישית, בוודאי לא במידת הסבירות הראויה לשלב הדיוני הנוכחי. ד. ב"כ המבקשים העלה טענה נוספת, והיא, שמתדפיסי מחשב היצרן בנוגע לכלי הרכב של המבקשים עולה כי אלה יובאו ארצה מקנדה ולא מארצות-הברית. לפיכך, כך המשיך וטען, אין כל משמעות לטענת המשיבים, ובפרט לתצהיר סיליקי (ותצהיר נצר מטעם היצרן, שהחליפו) לפיה, ברישומי היצרן לא מופיע ולו רכב אחד מאלה שההודעה חלה עליהם, אשר נשלח לישראל. טעם הדבר: מר סיליקי הוא עובד היצרן בארצות הברית, והצהרות המבוססות על בדיקה בארצות-הברית, אינן יכולות לבסס מסקנה חד משמעית לגבי רכבים, שאף אם יוצרו בארצות הברית, יובאו לישראל דרך קנדה. בטענה זו אין ממש, ושוב נראה לי כי המבקשים נתפסים לכלל טעות בנוגע לנטל ההוכחה בשלב הדיוני בו אנו נמצאים. נטל זה, כפי שהובהר קודם לכן, רובץ לפתחם של המבקשים ולא של המשיבים. משהועלתה גרסתם של המשיבים בנוגע לאי-תחולת הודעת היצרן על רכבים שיובאו ארצה, ומשגרסה זו אף נתמכה בראיות של ממש, היה על המבקשים להביא ראיה או ראשית ראיה לכך שהודעת היצרן חלה בכל זאת על רכבים שיובאו לישראל. כזאת לא נעשה על ידם, ולעניין זה אין די בכך שמר נצר לא יכול היה לשלול את האפשרות שהודעת היצרן מתייחסת גם לרכבים שיוצאו מארצות הברית לקנדה (ר' עמ' 12 ש' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.02). השאלה הרלוונטית בנסיבות המקרה היא מהו תאריך ייצורם של כלי הרכב נשוא הבקשה והתובענה, ולא היכן הם יוצרו או להיכן הם יוצאו. מר נצר עצמו העיד, כי "לא חשוב איפה קרייזלר מייצרת את הרכב, אני אקבל הודעה" (עמ' 13 ש' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.02). מעבר לכך, במהלך חקירתו של אברהם הציג העד את אישור הרישום שהוצא על-ידי מחלקת תקינה במשרד התחבורה בקשר לסוג הרכבים הנדון (מב/7), ומאישור זה עולה בבירור כי כלי הרכב שיובאו לארץ יוצרו במפעל ייצור בארצות הברית ולא בקנדה. מהמקובץ עולה שהודעת היצרן חלה רק על רכבים שיוצרו עד תאריך פלוני (1.2.94) - וזוהי, כאמור, גרסת המשיבים שכאמור לא הופרכה על-ידי המבקשים - והוכח גם שכלי הרכב נשוא הבקשה והתובענה יוצרו בארצות הברית "מחוץ" לטווח התאריכים ולמספרי השלדה של כלי הרכב עליהם חלה הודעת היצרן. המסקנה המתבקשת היא, איפוא, שהודעת היצרן אינה יכולה להוות עילה או בסיס לתובענה, באשר אין היא רלוונטית לעניין הנדון. ממילא גם, אין בסיס בהודעת היצרן כדי להוות, "הודאת בעל-דין" לעניין הנדון, כטענת המבקשים. 24. הגם שלאורך ההליכים דבקו המבקשים בגרסתם הראשונית, ולא השלימו עם טענת המשיבים לפיה הודעת היצרן אינה חלה על רכבים שיובאו ארצה, טענתם הנ"ל של המשיבים הולידה בכל זאת שינוי דיוני בקו הטיעון של המבקשים. כך, בתשובתם לתגובת היצרן לא טענו עוד המבקשים כי הודעת היצרן היא שמקימה כביכול את עילת התביעה, אלא, תחת זאת, מיקדו הם את עילת התביעה בעצם קרות התקלה בחלק מכלי רכב מהסוג הנדון, תוך ניסיון להיעזר בהודעת היצרן במישור הראייתי בלבד לצורך העברת נטלי ההוכחה. בהקשר זה טענו המבקשים, כי גם אם טענת המשיבים נכונה והודעת היצרן אינה חלה על רכבים שיובאו ארצה, יש בהודעת היצרן, למצער, כדי להעיד על הסבירות הגבוהה לאפשרות קיום תקלה דומה גם ברכבים נוספים על אלה שההודעה מתייחסת אליהם, קרי, גם רכבים שיוצרו לאחר המועד המצויין בהודעה. במילים אחרות, כך טוענים המבקשים, יש בהודעת היצרן כדי ליצור "חזקה", כלשונם, לפיה התקלה שהתגלתה ברכביהם של המבקשים היא אותה תקלה עליה דווח בהודעת היצרן. לביסוסה של "חזקה" זו צירפו המבקשים לתשובתם תצהירים של שני בעלי רכב נוספים מדגם ניאון שנת 1995, שגם ברכביהם נתגלתה התקלה והוחלף מחשב הרכב (ר' תצהירה של גב' רחל שבתאי; ותצהירו של מר מיכאל אדר). מהודעת היצרן ביקשו המבקשים גם לגזור "חזקה" נוספת לעניין תת-הקבוצה המיוצגת על-יד המבקש 2 (קרי: אותם בעלי רכב אשר התקלה טרם התרחשה ברכביהם). בהקשר זה טענו המבקשים, כי "אין מנוס מהעמדת חזקה לפיה אף ברכבים אלו קיימת התקלה ועל כן יש להחליף ברובם ככולם את מחשבי המנוע לאחר בדיקה מתאימה, כך על כל פנים, עד להפרכת החזקה דידן על ידי המשיבים." (פסקה 24 לתשובת המבקשים לתגובת היצרן). 25. לביסוס קו הטיעון החלופי הנ"ל - שאין לו עיגון ממשי בבקשה או בתובענה עצמה - ביקשו המבקשים להיתלות בשתיים אלו: א. במסגרת עדותו של נצר התברר, כי במהלך השנים הוחלפו מחשבי רכב בכ-70 כלי רכב מדגם קרייזלר ניאון מודל 1995. כמות זו - כך על-פי העדות - מהווה, בממוצע שנתי, כאחוז וחצי, ובסך הכל היא מהווה כ-9% מכל כלי הרכב הללו (עמ' 10 ש' 28 עד עמ' 11 ש' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.02); ב. כן נתלים המבקשים בכך שלאחר ששודרה תוכנית כלבוטק, במסגרתה ניתן פרסום לתביעת המבקשים, הושגה הסכמה בין היבואנית לבין היצרן, לפיה האריך היצרן את תקופת האחריות בגין כלי הרכב בשנה נוספת מעבר לשלוש שנות האחריות המקוריות (שתיים של היצרן והשלישית של היבואנית), באופן שבעלי כלי-רכב אשר החליפו את מחשב הרכב במכוניותיהם במהלך שנת האחריות הרביעית קיבלו לאחר מכן בחזרה את הסכום ששילמו בגין ההחלפה (ר' עדות נצר, בעמ' 4-5 ובעמ' 13 ש' 11-12 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.02; וכן עדותו של גבתון, מנכ"ל היבואנית, בעמ' 19 ש' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 5.5.02, שם הוא מציין כי "פיצינו בעלי ניאונים אני חושב שגם שנת 95"). במסגרת הסיכומים שהוגשו מטעם המבקשים, צמח קו הטיעון החלופי שתואר לעיל לכדי חזית (חדשה) של ממש, המתיימרת להעתיק את מרכז הכובד של התובענה מהודעת היצרן - עליה התבססה, כאמור, התובענה המקורית - לעבר טענה של "תקלה סדרתית" ביצור מחשב המנוע של כלל כלי הרכב מדגם קרייזלר ניאון 1995 (גם כאלה שהודעת היצרן אינה חלה עליהם), המחייבת, למעשה, היפוך בנטלי ההוכחה והעברתם לכתפיהם של המשיבים (ר' למשל פסקאות 31-32 לסיכומי המבקשים; וכן פסקה 5 לסיכומי התשובה מטעם המבקשים לסיכומי המשיבים 2-5). כן הוסיפו המבקשים והטעימו, כי "אין מסמך ה-recall מהווה עילת התביעה, כי אם ראשית ראיה בלבד. עילת התביעה בתיק זה הינה 'תקלה סדרתית' שהתגלתה ברכיבי מחשב המנוע" (פסקה 36 לסיכומי המבקשים). עיינתי היטב בטענות שהועלו במסגרת קו הטיעון החלופי הנ"ל של המבקשים, ואני סבורה שדינן להידחות. טענת המבקשים, כאילו עילת התביעה אינה מתבססת על הודעת היצרן, אינה עולה בקנה אחד עם כתב התביעה. עיון בזה האחרון אינו מותיר כל מקום לספק כי התובענה כולה נשענת על הודעת היצרן, ועל כך ש"הנתבעים החליטו להתעלם מההודעה וזאת על מנת שלא להכנס להוצאות כספיות, ומתוך העדפה ברורה להמתין עד לקרות התקלה וכך לחייב את בעלי הרכבים בעלות התיקונים" (לשון פסקה 10 לכתב התביעה). יתרה מכך, המבקש 2 בעצמו נאלץ להודות בחקירתו כי התובענה מסתמכת בעיקרה על הודעת היצרן (עמ' 11 ש' 5-6 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.02). הנה כי כן, הסטת הדיון מקו הטיעון המקורי לעבר קו הטיעון החלופי עולה כדי שינוי חזית, שהמשיבים לא הסכימו לו (ר' פרוטוקול הדיון מיום 10.9.01 והחלטתי מאותו יום כי לא יותר שינוי חזית והרחבת יריעה), ועל כן אין להתירו. 26. למעלה מהנדרש יצויין, כי אפילו הייתה חזית המחלוקת שבין הצדדים מורחבת כאמור, לא היה בדבר כדי להועיל למבקשים. כמה טעמים עומדים ביסוד מסקנתי זו: א. ראשית, את העיגון המשפטי להיפוך הנטען בנטלי ההוכחה תולים המבקשים בסעיף 38 לפקודת הנזיקין, העוסק בחובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים, וכן בסעיף 41 לאותה פקודה, שעניינו בחובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו. אלא שסעיפים אלה - כעולה מלשונם וממיקומם בפקודה - שייכים לסימן ד' בפרק העוולות שבפקודה, שעניינו בעוולת הרשלנות ובעוולה זו בלבד. אמת נכון הדבר, כי הפרה של האיסורים המצויים בסעיף 2 או 4 לחוק הגנת הצרכן דינה "כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין" (כהוראת סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן), ולפיכך חוסים איסורים אלו "תחת כנפי הדוקטרינות ועקרונות היסוד המנויים בפקודה והמחילים עצמם על כל העוולות שבה" [כדברי השופט חשין בדנ"א ברזני, בפסקה 28]. אולם במה דברים אמורים? בדוקטרינות ועקרונות יסוד כלליים של פקודת הנזיקין החלים על כלל העוולות (יהא מקורן הסטטוטורי אשר יהא), ואין מדובר בדוקטרינות פרטיקולריות, המשייכות עצמן באופן בלעדי לעוולה פלונית או אלמונית. הוראות סעיפים 38 ו-41 לפקודה נמנות עם הסוג השני, בהיותן דוקטרינות פרטיקולריות הרלוונטיות רק כשמדובר בתובענה שעילתה בעוולת הרשלנות. תובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן איננה יכולה להסתמך כלל על עוולות "חיצוניות" לחוק הגנת הצרכן, וזאת לנוכח הקבוע בסעיף 35א(א) לאותו חוק. מאליו ברור גם, שתובענה ייצוגית, כאמור, אינה יכולה להסתמך על דוקטרינות ראייתיות הצמודות לעוולות שמחוץ לחוק הגנת הצרכן. במילים אחרות, אפילו הייתי מקבלת, באופן עקרוני, את עמדת המבקשים לפיה יש לראות בהודעת היצרן לפחות כיוצרת "חזקה" ראייתית שכלי הרכב מדגם ניאון 1995 הן "דבר מסוכן" - עמדה מוקשית כשלעצמה - גם אז לא היה בכך כדי להועיל למבקשים, שכן הנטל עדיין היה מוטל על שכמם, ונטל זה לא השכילו המבקשים להרים. בשולי הדברים אוסיף, כי השאלה כלום ניתן במסגרת בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, ובנסיבות המתאימות, להעביר את נטל הראיה לשכמו של הנתבע מכוח עיקרון כללי (היינו, בלא עיגון חקיקתי ספציפי), הושארה בפסיקה בצריך עיון מבלי שנפסקה הלכה בעניין זה [ר' פרשת טצת השניה, בעמ' 591-592]. כך או כך, המבקשים לא ביקשו להסתמך על עיקרון כללי לעניין העברת הנטל, אלא הצביעו על סעיפים ספציפיים מפקודת הנזיקין, אשר, כמבואר לעיל, אינם חלים על המקרה דנן. ב. שנית, ולגופו של עניין, אין חולק כי התקלה ברכביהם של המבקשים 1 ו- 3 התרחשה למעלה מחמש שנים לאחר ייצור כלי הרכב, ואילו לגבי המבקש 2 (המייצג כאמור את רוב חברי הקבוצה, היינו כ-700 איש מתוך 799 כלי הרכב) כלל לא התרחשה התקלה. במצב עניינים זה, נראית לי כמתקבלת וסבירה עמדת המשיבים, כי התקלות שאירעו ברכביהם של המבקשים 1 ו-3 מקורן בבלאי סביר (והדברים יפים, לכאורה, גם לגבי רכביהם של העדים הנוספים הגב' שבתאי ומר אדר). כך או אחרת, בנסיבות שתוארו, השאלה המתעוררת ביחס לרכבי המבקשים 1 ו-3 היא מורכבת וכורכת עצמה גם בסוגיית הסיבתיות הנזיקית. לשון אחרת: אפילו הייתי מוכנה להניח, לטובת המבקשים, שמתוך הודעת היצרן ניתן ללמוד על עצם קיומו של פגם סדרתי בייצור כלל כלי הרכב - אפילו אז היה על המבקשים להראות, כי הזמן הרב שחלף למן מועד הייצור ועד להתגלות התקלה לא ניתק את הקשר הסיבתי שבין הפגם לבין התקלה. מסיבות השמורות עמם, ביכרו המבקשים שלא להתמודד באופן ממשי עם סוגיית הקשר הסיבתי הנדרש, ומכל מקום, הם לא הניחו בעניין זה תשתית ראייתית כלשהי, בוודאי לא כזו המבססת סיכויי תביעה טובים. אכן, כאשר נשאל המבקש 3 כיצד הוא יכול לומר שתקלה, שהתרחשה 5 שנים לאחר יצור הרכב, מקורה בכשל בייצור ולא בבלאי, השיב הלה: "כשראיתי את המסמך [הכוונה להודעת היצרן - ה' ג'] הודאה יותר פשוטה מזאת בן אדם מהיישוב לא צריך קל וחומר שלא עורך דין" (עמ' 25 ש' 23-24 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.02). אלא, שכמבואר לעיל, הודעת היצרן עצמה אינה חלה על כלי רכב שיובאו ארצה, אף לא על רכבו של המבקש 3, וממילא שהקושי הסיבתי נותר בלא כל מענה לכאורי. ג. שלישית, העובדה שמחשב הרכב הוחלף בכ- 70 כלי רכב מדגם ניאון 1995 המהווים כ- 9% מכלל כלי הרכב מדגם זה שיובאו ארצה, מלמדת, אמנם, על תקלה החורגת ממקרה פרטי זה או אחר. יחד עם זאת, נצר הדגיש בעדותו, כי נתון זה כולל החלפות מכל סיבה שהיא, לרבות תאונה, שריפה וכיוב' (ר' עמ' 13 ש' 30-31 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.02). מכאן, שייתכן בהחלט כי כמות החלפת מחשבי הרכב בגין תקלות שמקורן באותו פגם נטען בייצור היא פחותה בהרבה. נצר הוסיף וציין בעדותו, כי הנתון האמור אינו חריג בהשוואה לכלי-רכב אחרים, אף לא ביחס לחלפים בטיחותיים, בעוד שבענייננו, לטענת העד, מחשב הרכב אינו רכיב בטיחותי (שם, בעמ' 11). עדותו של נצר בנקודה זו נתמכה גם בעדותו של אברהם ממשרד התחבורה, אשר הטעים, כי מבדיקה שערך משרד התחבורה התברר שגם ברכבים אחרים שיעור החלפת מחשב הרכב נע סביב הנתון של 10% (ר' עמוד 47 ש' 3-6 לפרוטוקול הדיון מיום 18.5.03). ד. רביעית ואחרונה, איני יכולה לקבל את טענת המבקשים, כאילו בכך שהושגה הסכמה בין היצרן ליבואנית להארכת תקופת האחריות בגין כלי הרכב בשנה נוספת (עדות נצר בעמ' 4-5 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.02) או בכך שלקוחות מסויימים שופו או פוצו על-ידי היבואנית (עדות גבתון בעמ' 19 לפרוטקול הדיון מיום 5.5.02) - יש משום "נטילת אחריות לנזקי לקוחותיהן והודאה באשמן בגרימתם" (פסקה 14 לסיכומי המבקשים). בהסכמה זו יש, לכל היותר, כדי להצביע על החלטה ניהולית מסחרית, שיש לברך עליה בנסיבות המקרה, אך אין בה כדי ליצור, יש מאין, חזקה כי גם כלי רכב אשר הודעת היצרן אינה חלה עליהם "נגועים" באותו פגם נטען. 27. יוצא מהאמור לעיל הוא, כי המשיבים נכשלו בהוכחת סיכויי התובענה במידת הסבירות הראויה, ולא זו בלבד אלא שנראה על-פניו כי סיכוייה של התובענה קלושים. במצב עניינים זה, אין לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית. 28. די באמור לעיל על מנת לדחות את הבקשה. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, אתייחס בקליפת אגוז, גם לתנאים נוספים הנדרשים לצורך אישור תובענה כתובענה ייצוגית. ו. הולמות הייצוג - סעיף 35ב(4) לחוק 29. דרישה זו מחייבת שבית המשפט ישתכנע ש"התובע מייצג בדרך הולמת את עניינם של כל הנמנים עם הקבוצה", והיא מופנית הן כלפי המבקש עצמו והן כלפי עורך-דינו, המייצג אותו הלכה למעשה. א. ביחס למבקש עצמו נדרש כי הוא יהא בעל אינטרס אמיתי, ולא מדומה, בתובענה שהוא מגיש [ר' פרשת רייכרט, בעמ' 301-302], ושלא יהא במצב של ניגוד עניינים בינו לבין שאר חברי הקבוצה [ר' פרשת טצת הראשונה, בעמ' 788]; ב. ואילו ביחס לעורך הדין, נדרש כי הוא יהא בקיא בתחום המיוחד של תובענות ייצוגיות ויוכל לנהל את התביעה במומחיות ובאופן מקצועי, וזאת לא רק עבור המבקש עצמו אלא עבור הקבוצה כולה [השוו: פרשת רייכרט, בעמ' 302, 304; וכן: מ' בר-ניב (בורונובסקי) "גבולה של התובענה הצרכנית הייצוגית", עיוני משפט יט (תשנ"ד) 251, בעמ' 255]. 30. בענייננו, מתעוררים ספיקות בעניין הולמות הייצוג בשתי הרמות גם יחד, לאמור: הן ביחס למבקשים עצמם והן ביחס למייצגיהם. באשר למבקשים, כפי שהובהר, מבקשים 1,2 כלל אינם בעלי זכות תביעה, ואילו מבקש 3 מתפקד בו זמנית כמבקש האמור לייצג קבוצה, וכעורך-דין, הנוטל חלק פעיל - גם אם מאחורי הקלעים - בניהול התביעה (ר' למשל, עדותו בעמ' 14-15 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.02). 31. ובאשר לייצוג - אעיר הערות ספורות בלבד: א. חרף ההלכה המפורשת שנפסקה ברע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז (3) 220 (להלן: - "פרשת א.ש.ת") עוד ביום 2.4.03 (אליה אתייחס להלן), ולמרות איזכורה של אותה הלכה בתשובות ב"כ המשיבים, המשיך ב"כ המבקשים להתבסס בסיכומיו על תקנה 29 כמקור לגיטימי ואפשרי לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, מבלי שנדרש כלל לפסק-הדין הנ"ל, משל לא היה ולא נברא (ראו פסקה 35 לסיכומי המבקשים מיום 2.6.03). רק בסיכומי התשובה לסיכומי המשיבים 2-5, שהוגשו ביום 6.8.03, זכה פסק-הדין האמור להתייחסות לאקונית מאת ב"כ המבקשים, תוך שהוא מעלה, מחד גיסא, את הטענה כי התובענה הוגשה לפני שניתן פסק-הדין, ומעיר, מאידך גיסא, כי המבקשים "מותירים ... ביד בית המשפט הנכבד את ההחלטה בדבר נפקות פסק דין א.ש.ת על התביעה דנא". היעדר התייחסותו של ב"כ המבקשים לאותה הלכה מלכתחילה, ודרך התייחסותו אליה בהמשך, מעוררים תמיהה. ניתן היה לצפות מב"כ המבקשים שלא להמשיך ולהתבסס על תקנה 29 בסיכומיו, ולמצער, להסביר כיצד דבקותו בתלם של תקנה 29 עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בפרשת א.ש.ת. לא כך היה כאן; ב. התעלמותו של פרקליט המבקשים מפסק הדין בפרשת א.ש.ת לא היתה ההתעלמות היחידה מהלכה מרכזית של בית המשפט העליון הרלוונטית למקרה דנן. מכתבי בי הדין עולה, כי לשיטתו של ב"כ המבקשים, מאחר שהתנאי שעניינו בהוכחת סיכויי התובענה אינו מופיע במפורש בסעיף 35ב לחוק, ההידרשות לתנאי זה היא "למען הזהירות בלבד". בכך התעלם ב"כ המבקשים מההלכה הפסוקה, שקבעה, זה מכבר, כי בחינת סיכויי התביעה מהווה שיקול מרכזי באישור תובענה כתובענה ייצוגית על פי חוק הגנת הצרכן, גם אם הדבר לא נאמר בחוק במפורש [רע"א 6567/97 בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל, פ"ד נב(2) 713]; ג. ניסוח כתב התביעה חורג, בעילות הנטענות בו, הרחק אל מחוץ לחוק הגנת הצרכן, הגם שהתובענה מתבססת בעיקרה על הסדר התובענה הייצוגית שבחוק הגנת הצרכן, עד שנדמה שדווקא העילות שמכוח החוק - הוזנחו, ואינן בחזית הסכסוך. כך, למשל, בכתב התביעה מועלות עילות מהמשפט הפלילי(!), מדיני החוזים הכלליים ומדיני הנזיקין - כולן עילות אשר ביניהן לבין תובענה ייצוגית מכוח חוק הגנת הצרכן אין ולא כלום. מנגד, באופן תמוה, דווקא העילות שבחוק הגנת הצרכן (בענייננו: סעיף 2 וסעיף 4 לחוק) זכו לטיפול אינסטרומנטלי בלבד, תוך שהן משמשות כדוגמאות לחיקוקים שהמשיבים הפרו לכאורה, לעניין העילה של הפרת חובה חקוקה על-פי פקודת הנזיקין - עילה אשר כאמור אינה רלוונטית כלל לענייננו. ד. לכל האמור לעיל מצטרפים גם הסעדים הסותרים שהתבקשו בתובענה, וכן האיזכור הלקוי של צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יבוא רכב ומתן שירותים לרכב), תשל"ט-1978, עליו ביקש פרקליט המבקשים להסתמך (הגם שאף חיקוק זה לכאורה אינו רלוונטי לתובענה ייצוגית מכוח חוק הגנת הצרכן). ב"כ המבקשים לא טרח כלל לנקוב בשמו המלא והמדוייק של הצו, ובמקום זאת הוא מכנה אותו בבקשה כ"צו הפיקוח על מצרכים ושירותים-1978" (עמ' 11 לבקשה). בהינתן העובדה שקיימים עשרות צווים וחיקוקים אחרים שעניינם ב"פיקוח על מצרכים ושירותים", היה ניתן לצפות מפרקליט המבקשים שיצטט באורח מדוייק את הצו, ולא יותיר לבית המשפט את מלאכת חילוצו מבין אותם חיקוקים רבים. לא כך היה כאן; ה. לבסוף, יש להזכיר את הסתמכותו של ב"כ המבקשים על ההוראות הפליליות שבחוק הגנת הצרכן (ובחוק העונשין) לעניין סעד הפיצוי העונשי שהתבקש. הוראות אלו אכן מתירות בנסיבות מסויימות לבית המשפט להטיל על עוסק שביצע עבירה לפי החוק, קנס כספי בשיעור של פי עשרה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין. אולם במה דברים אמורים? בהליך פלילי המתנהל בפניו, ולא בהליך אזרחי כגון ההליך בו מצויים אנו עתה. ב"כ המבקשים אמנם ציין בתשובתו לתגובת היצרן - כי הוראות אלו מהוות אך "מקור השראה" לשיקול הדעת שמתבקש בית המשפט להפעיל בעניין זה, אלא שהדין בישראל, באופן עקרוני, אינו מכיר בסעדים עונשיים, לא בתחום המשפט הכללי ואף לא בתחום הצרכני [ראו: א' דויטש, בספרה הנ"ל, בעמ' 314; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 576-577; וראו גם: ע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ, פ"ד נג(3) 385, 406, שם מציין בית המשפט העליון כי בניגוד למקובל בארצות הברית, אין בתי המשפט בישראל נוהגים לפסוק פיצויים עונשיים]. ז. תום לב - סעיף 35ב(1) לחוק 32. בשולי הדברים - ולנוכח האמור עד כה, אף זאת למעלה מן הצורך - יצויין עוד, כי הבקשה שלפניי מעלה סימני שאלה גם בעניין דרישת תום הלב, והדברים אמורים לגבי המבקש 2. במהלך העדויות התחוור, כי המבקש 2 מכר בינתיים את רכבו לצד שלישי, וזאת בלא שהודיע לקונה שהרכב מסכן, לסברתו, חיי אדם. עדותו של המבקש 2 בהקשר זה היתה אמנם מתחמקת: "יכול להיות שיידעתי אותו והוא לקח על עצמו את האחריות" (עמ' 7 ש' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.02). עם זאת, לנוכח מכלול עדותו בנושא זה (ר' עמ' 6-8 לפרוטוקול אותו דיון) מתחזק עד מאוד הרושם כי אף אם הוזכר הנושא, לא טען המבקש 2 בפני הקונה כי הרכב "מסכן חיי אדם", שאם לא כן - קשה להעלות על הדעת כיצד היה אותו קונה מסכים לרכוש את הרכב. יתרה מכך, גם על עצם הגשת התביעה דנן לא טרח המבקש 2 לספר לקונה, ועל כך אין מחלוקת כלל (שם, בעמ' 8 ש' 12-13). עובדות אלו, אין צריך לומר, עומדות בסתירה לטענה המיוחסת למבקש 2 (ולחברי הקבוצה שהוא מתיימר לייצג) לפיה, אף אם התקלה טרם התרחשה ברכבים מסוימים, היא מעמידה את המשתמשים בהם בסכנת חיים. הפער שבין הטענות החמורות בדבר סיכון חיי אדם גם בכלי-רכב שהתקלה טרם התרחשה בהם, מחד גיסא, לבין העובדה שהמבקש 2 לא מצא לנכון לשתף את הקונה בחששותיו החמורים הנ"ל (אם בכלל ליוו אותו חששות כאלה), מאידך גיסא - פער זה עשוי לשמש בסיס למסקנה כי תביעתו של המבקש 2 אינה עוד בתום לב (גם אם במקורה היא הוגשה בתום לב). סעיף 35ב לחוק אמנם מנסח את דרישת תום הלב בלשון עבר ("התובענה הוגשה בתום לב"), אולם אין ספק בעיני כי דרישה זו - היא וחברותיה באותו סעיף - היא דרישה "מתגלגלת", לאמור: צריך שהיא תמשיך ותתקיים לאורך כל ההליכים עד למיצויים, ולא רק במועד הגשת התובענה [לעיקרון דומה שהוחל לגבי דרישת תום הלב שבסעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, ראו: ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' סונדרס, פ"ד נו(6) 832]. כל פרשנות אחרת תעמוד, כך נראה לי, בסתירה לתכלית שביסוד תנאי האישור הקבועים בסעיף 35ב לחוק הגנת הצרכן בכלל, וביסוד דרישת תום הלב המוזכרת בו בפרט. בהנחה שאין לייחס למבקש 2 כוונת הטעייה, הרי התנהלותו האמורה בעת מכירת רכבו מלמדת כי לעת המכירה לא היה המבקש 2 עצמו בדעה כי כלי הרכב מסכן חיים, ואם כך הדבר - פשיטא שאין עוד מאחורי תביעתו שלו אמונה כנה בממשותם של הטיעונים המועלים במסגרתה. במצב עניינים מעין זה עולים ספיקות בלתי מבוטלים ביחס לשאלה האם מתקיימת דרישת תום הלב בעניינו של מבקש זה (המתיימר כאמור לייצג את רוב הקבוצה). ח. היותה של התובענה הייצוגית הדרך המתאימה לבירור המחלוקת - סעיף 35ב (3)לחוק סכום התביעה 33. ספק נוסף מתקיים גם ביחס לדרישה לפיה "התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". אחת התכליות העומדות מאחורי מוסד התובענה הייצוגית נעוצה בקושי המאפיין מקרים טיפוסיים שבהם נזקו של כל אחד מחברי הקבוצה הוא כה קטן עד כדי חוסר כדאיות בהגשת תביעה אישית [ר' לעניין זה דברי השופט ריבלין בפרשת אזוב, עמ' 801; וכן דברי השופטת ביניש בפרשת א.ש.ת, עמ' 278]. 34. לנוכח סכומי התביעה הפרטניים של כל אחד ואחד מחברי הקבוצה בענייננו - וזאת אף מבלי לכלול בהם את סעד הפיצוי העונשי - ספק בעיני אם המקרה דנן נופל לגדר אותם מקרים טיפוסיים שלשמם באה לעולם התובענה הייצוגית. גם שיקול זה, אם כן, תורם לתמונה הכוללת, הקוראת כשלעצמה לדחייתה של הבקשה. גודלה של הקבוצה 35. כפי שציינתי לעיל, מרבית חברי הקבוצה אינם עומדים בתנאי הסף של כניסה לקבוצה (לא נגרם להם נזק), ולכן, הצטמצמה הקבוצה לגודל של עשרות בודדות, גודל אשר אינו מצדיק ניהולה כתובענה יצוגית. ט. תקנה 29 לתקנות 37. כפי שציינתי בפתח החלטתי, מתייחסים המבקשים בפתיח בקשתם לחוק בלבד, אולם, בגוף הבקשה מתייחסים הם לתקנה 29 לתקנות, וכך גם בסיכומיהם. הן בבקשתם (סע' 41) והן בסיכומיהם (עמ' 23) מסתפקים הם בציטוט התקנה ובאמירה כוללנית הנוגעת למילוי דרישות תקנה 29, אך אין הם מבהירים כיצד עומדת התובענה בדרישות, כפי שפורשו בפסיקה. 38. ביום 2.4.03 קבע בית המשפט העליון, בדעת רוב, כי תקנה 29 אינה יכולה עוד לשמש מקור סטטוטורי הולם להכרה בתובענות ייצוגיות בישראל, וכי אישורה של תובענה כתובענה ייצוגית יכול שייעשה רק על-פי ההסדרים המפורטים בענין זה אשר נקבעו במהלך השנים בחקיקה הראשית (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז (3) 220; לעיל ולהלן - פרשת א.ש.ת). 39. התובענה והבקשה דנן הוגשו, אמנם, טרם שניתן פסק-הדין בפרשת א.ש.ת, אולם אופיו של מנגנון התובענה הייצוגית הוא דיוני בעיקרו (ר' לענין זה עמדתם של השופטת שטרסברג-כהן והנשיא ברק, שהיו אמנם בדעת מיעוט אך לא בנקודה זו: שם, בעמ' 250-251 ובעמ' 286-287; וכן ראו: ג' לוטן וא' רז, תובענות ייצוגיות (תשנ"ו, כרך א') בעמ' 55). מאחר שמנגנון התובענה הייצוגית נוגע במהותו לסדרי דין ואינו מצמיח זכויות מהותיות (זולת, אולי, סוגיית ה"פיצוי המיוחד"), הרי שקביעתו של בית המשפט העליון בפרשת א.ש.ת חלה גם על הליכים שנפתחו קודם לכן וטרם הסתיימו, וזאת לנוכח הכלל לפיו שינוי בנורמה דיונית חל למפרע (לתחולתם הרטרוספקטיבית של הסדרים דיוניים, להבדיל מהסדרים מהותיים, החלים מכאן ולהבא, ולגישה אשר אף רואה שינוי בדין המהותי, הנעשה כל עוד לא הסתיים ההליך, כשינוי אקטיבי שאין בו כלל מימד רטרוספקטיבי, ראו: עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (2) 765, 786-788, 789; וכן: מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (2) 334, 356; לדחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי תקנה 29 מכח הלכת א.ש.ת הגם שההליך החל לפני שנפסקה ההלכה, ראו פסק-דינו של הנשיא א' גורן בת.א (ת"א) 1566/99 בש"א 3604/99 אחרק נ' החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ, לא פורסם; ניתן ביום 10.4.03). 40. סיכומי ב"כ המבקשת הוגשו לאחר מתן פסק-הדין בפרשת א.ש.ת, אך לא התייחסו אליה כלל. במקום זאת, התייחסו הם לפסיקה ישנה - שאינה רלבנטית עוד. יחד עם זאת, חייבת אני לציין שאף לפי ההלכה הקודמת שנפסקה בע"א 79/69 ו-86/69 פרנקישה פלאינדוסטי מרקלה נ' רבינוביץ, פ"ד כג (1) 645, אין התובענה דנן עומדת בתנאי תקנה 29, שהרי המבחנים פורשו באופן דווקני - ונדרשה זהות עובדות וזהות סעדים. בשולי הדברים אעיר שלאחרונה אישר בית המשפט העליון קיום דיון נוסף בפרשת א.ש.ת (דנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכח אדם בע"מ ואח' נ' מ"י). י. סוף דבר 41. מכל הטעמים שפורטו לעיל, דין הבקשה להידחות. 42. לנוכח התוצאה דלעיל, יודיעו ב"כ המבקשים לבית המשפט בתוך שלושים יום - עם העתק ישירות לב"כ המשיבים - האם חפצים הם בהמשך ניהול ההליכים בגדר התביעה העיקרית (האישית), אם לאו. עם קבלת תשובה זו תינתנה הוראות דיוניות משלימות, לרבות בנושא בקשת ב"כ המשיבים לקיים דיון נפרד בדבר שיעור ההוצאות ושכ"ט עו"ד שבהם ישאו המבקשים. רכבתקלות ברכביבואן