מבוא 1. מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן: "חוק הפיצויים"). התובע, יליד 1966, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 10/3/96, בעת שנהג ברכב מ.ר 19-974-83 (להלן:"הרכב" ו-"התאונה"). הנתבעות הוציאו פוליסת ביטוח חובה, נ/2, המכסה את השימוש ברכב, במועדים הרלבנטיים לתאונה (להלן:"הפוליסה"). לטענת הנתבעות, היות ולא היה בידי התובע, רישיון נהיגה בר תוקף, בעת ארוע התאונה, דין התביעה להידחות, מחמת העדר כיסוי ביטוחי. כן חלוקים הצדדים, בשאלת גובה הנזק. השתלשלות הארועים וההליכים. 2. בפתח הדברים, ראיתי לעמוד על השתלשלות הארועים וההליכים וזאת לא רק בשל טענות ב"כ התובע, בדבר חוסר תום לב והתרשלות של הנתבעות, בדרך ניהול ההליכים, טענות שלא ראיתי לקבלן, כפי שיוסבר בהמשך הדברים, אלא ובעיקר, משום שאין דעתי נוחה, מעצם העובדה ששאלת החבות - דהיינו שאלת קיום רישיון נהיגה תקף, בוררה לראשונה, ערב ישיבת ההוכחות וכאשר הצדדים, היו למעשה, על סף הסדר פשרה אשר לשם אישורו הסופי, נבדקה, בין היתר, שאלת תוקף רישיון הנהיגה של התובע. אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה כי בנסיבות העניין, דין התביעה להידחות, מחמת העדר כיסוי ביטוחי שכן בעת ארוע התאונה, התובע לא החזיק ברישיון נהיגה תקף, כנדרש על פי תנאי הפוליסה. בנסיבות אלה, ומששאלת תוקף רישיון הנהיגה, לא נבדקה ולא בוררה, בפתח ההליכים, נוהלו למעשה, הליכי סרק, בתובענה זו. משמעות הדברים תשקל במסגרת פסיקת ההוצאות ועתה להשתלשלות הארועים וטענות הצדדים, דבר דבור על אופניו; 3. התובע, הגיש תביעתו זו, בספטמבר 2001. במסגרת מו"מ שנוהל בין הצדדים, טרם הגשת כתב הגנה, מונה ד"ר בלנקשטיין כמומחה רפואי מוסכם. ד"ר בלנקשטיין, העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 15%, בגין הגבלה קלה עד בינונית, בטווח תנועות עמוד השידרה המותני. מאחר והצדדים, לא הגיעו להסדר, הוגש, ביום 26/6/03, כתב הגנה מטעם הנתבעות. במסגרת כתב ההגנה, הכחישו הנתבעות, הכחשה כללית, את הטענה בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי תקף (סעיף 3 לכתב התביעה וסעיף 6 לכתב ההגנה). הליכי קדם המשפט, התנהלו בפני כב' השופט בכר ובמסגרתם, הוגשו תחשיבי נזק ואף הוצעה לצדדים, הצעת פשרה אשר נדחתה על ידי הנתבעות. על פי החלטת כב' השופט בכר, מיום 13/5/04, נקבע התיק לשמעית הוכחות, בפני. טרם ישיבת ההוכחות, זימנתי את ב"כ הצדדים, לישיבה מקדמית במהלכה, הוצעה על ידי, הצעת פשרה עדכנית. בישיבת 1/11/04, הודיעו ב"כ הצדדים כי שוחחו ביניהן, על מנת לסיים התביעה בפשרה, בהתאם להצעה שהוצעה אלא שב"כ הנתבעות ביקשה שהות נוספת, לקבלת עמדת מרשותיה. במקביל, הודיעה ב"כ התובע, על הסכמתה, למתן צו לצורך בדיקת קיום רישיון נהיגה תקף בידי התובע. בישיבת תזכורת פשרה שנקבעה ליום 2/12/04, הודיעה ב"כ הנתבעות כי על פי האישור שנתקבל ממשרד הרישוי, התובע לא החזיק, במועד התאונה, ברישיון נהיגה תקף. בהחלטתי, מיום 2/1204, ציינתי: "צר לי כי טענה להעדר רישיון נהיגה תקף עולה רק עתה לאחר שבתיק התנהלו הליכים מקדמיים לרבות מינוי מומחה והצעת פשרה שהוצעה ונראה היה כי מקובלת היא על שני הצדדים". בנסיבות אלה, נקבע התיק להוכחות. במסגרת הדיון, נשמעו עדויותיהם של התובע, המומחה הרפואי, ד"ר בלנקשטיין וגב' רונית צין, ראש מדור נהיגה במשרד הרישוי. שאלת החבות - הפן העובדתי 4. מתעודת עובד הציבור שנערכה על ידי גב' רונית צין, ראש מדור נהיגה במשרד הרישוי, נ/1, עולה כי ביום 16/7/90, חודש רישיון הנהיגה של התובע, עד ליום 15/7/92. במועד זה, פקע תוקף רישיון הנהיגה ולא חודש עד ליום 16/4/96, דהיינו, כחודש לאחר התאונה. בחקירתה הנגדית, הבהירה גב' צין כי "הרישיון פקע ב- 15/7/92 ז"א הוא שולם ב-16/7/00 עד ל-15/7/92 והוא פקע ולא חודש מאז. בדקתי בתיק הנהג , הוא הגיש בקשה ב-17/3/96 ... ב-26/3/96 הוא עבר מבחן עיוני, ב-31/3/96 הוא עבר מבחן מעשי לדרגת 2 פרטי במשרד הרישוי בנתניה... ב-16/4/96 הוצא רישיון נהיגה זמני לשלושה חודשים" (עמ' 17 לפרוטוקול). ב"כ התובע, עמדה על חקירתה של גב' צין, על תעודת עובד הציבור וניסתה לטעון בפניה כי נפלה טעות ברישומים וכי בשנת 1990, חודש רישיונו של התובע לחמש שנים ולא לשנתיים אלא שגב' צין העידה כי רק החל מיוני 1991, החל משרד הרישוי, בחידוש רישיונות, לתקופה של חמש שנים. בסיכומיה, לא חזרה ב"כ התובע על טענות אלה ולמעשה, לא נותרה עוד מחלוקת עובדתית כי מיום 16/7/92 ועד מועד ארוע התאונה 10/3/96, דהיינו, במשך תקופה של שלוש שנים ו-8 חודשים, לא היה בידי התובע, רישיון נהיגה תקף. רשיון הנהיגה של התובע, חודש ביום 16/4/96, לאחר שהתובע עמד במבחן עיוני ובמבחן מעשי. 5. כן אין חולק כי על פי סעיף 7 לתנאים הכלליים שבגב הפוליסה, נקבע והותנה, בעניין בני האדם הרשאים לנהוג ברכב, כדלקמן: "בתנאי שהאדם הנוהג (בין שהוא בעל הפוליסה ובין שאינו בעל הפוליסה אך למעט לומד נהיגה הנזכר בסעיף 5 או 6 לעיל) הינו בעל רישיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהנוהג ברכב היה בעל רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 חודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין, או החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת". שאלת החבות - הפן המשפטי 6. השאלה המשפטית, המתעוררת בנסיבות העניין, הינה שאלת היחס בין הוראות סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים, להוראות סעיף 7 לפוליסה. סעיף 7 לחוק הפיצויים קובע כדלקמן: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (1) ... (2) ... (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה. (4) ... (5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כהשביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב" מאידך, בסעיף 7 לפוליסה נקבע כאמור כי תנאי לקיומו של כיסוי ביטוחי, הינו קיום רישיון נהיגה תקף, בידי הנוהג ברכב, בעת ארוע התאונה או במועד כלשהו, במשך 12 החודשים שקדמו לאותה נהיגה. בענייננו, תוקף רישיון הנהיגה של התובע, פקע ביום 15/7/92 ועד מועד ארוע התאונה, חלפה תקופה של שלוש שנים ו-8 חודשים כך שאין מחלוקת כי התובע, לא היה בעל רישיון נהיגה תקף, במועד כלשהו, ב-12 החודשים, שקדמו לתאונה. 7. סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים, מתייחס לשלילת זכאותו לפיצויים, של מי שנהג ברכב שאין לו רשיון לנהוג בו וקובע, כי הוראתו, לא תחול לגבי מי שרישיונו פקע, מחמת אי תשלום אגרה וזאת ללא הגבלת התקופה שחלפה, ממועד פקיעת הרישיון. שאלת היחס בין הוראות סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים לתנאי תעודת הביטוח, מכוחם נקבעה "תקופת חסד", קצובה בזמן, ממועד פקיעת הרישיון, נדונה בע"פ 651/88 שדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (1) 49, שם נפסק כי "אין כל סתירה בין הוראות פקודת הביטוח לבין הוראות חוק הפיצויים, בכל הנוגע לתנאי המגביל שבפוליסה בדבר היעדרו של רישיון נהיגה תקף, שכן נקודת המוצא בכל הנוגע לזכאותו של הנוהג ברכב היא בהסדרים הקבועים בהוראות הפוליסה שברשותו. לתנאים שבפוליסה, כולל ההוראות המגבילות את אחריות המבטח, ניתן תוקף מלא (בכפוף להוראות פקודת הביטוח בהקשר זה). מטרתו של סעיף 7 היא אך להוסיף על אותן הגבלות, מקום שהפוליסה שותקת בעניינים המנויים בסעיפים (1) עד (4) של סעיף קטן (א), אשר נראו למחוקק ראויים להסדר סטטוטורי החלטי בדבר שלילת זכאות; אך מקום שהפוליסה קובעת הוראות בדבר הגבלת תוקף עקב העדר רישיון נהיגה תקף - הסדר כזה תקף וממצה." מכאן שסיפת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, אינה יוצרת, לכשעצמה, זכאות לפיצויים, מקום שזו אינה קיימת, על פי תנאי פוליסת הביטוח. 8. נקודת המוצא לזכאותו של הנוהג ברכב, לפיצויים על פי החוק, הינה קיומו של ביטוח אישי, בהתאם להוראות סעיף 3 (א)(2) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל - 1970. סעיף 7 לחוק הפיצויים, בא להוסיף על ההגבלות שנקבעו בפוליסת הביטוח, אך אין בו כדי להתערב ביחסים החוזיים ולשלול תוקפם של תנאים שנקבעו בפוליסת הביטוח, ראה לעניין זה, ע"א 91/82 גולדמן ואח' נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד לח (3) 505 וע"א (ת"א) 4592/98 חללי נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 8252, שם נפסק כי הוראת סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים, אינה יוצרת לכשעצמה, זכאות לפיצויים, על פי חוק הפיצויים ואינה בגדר הוראה קוגנטית, אלא שניתן להתנות עליה ולצמצמה, במסגרת היחסים החוזיים בין הצדדים. על כן, נפסק כי יש ליתן תוקף, לתנאי הפוליסה, השוללים כיסוי ביטוחי, ממי שנהג, ללא רישיון נהיגה תקף, במשך תקופה של למעלה משנה. בעניין זה, יש להוסיף ולהפנות, להוראת סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, המשלימה את התמונה בקובעה, באופן ברור ומפורש כי "מי שנהג ברכב, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב", לא יהא זכאי לפיצויים, על פי החוק. 9. אמנם התובע, לא חלק על תוקפה וסבירותה של הוראת סעיף 7 לתנאי הפוליסה, המתנה קיומו של כיסוי ביטוחי, בהחזקת רישיון נהיגה תקף במועד כלשהו ב- 12 החודשים שקדמו לשימוש הרלוונטי ברכב, אלא שראוי להוסיף ולציין כי "תקופת החסד", בת 12 החודשים, עומדת בהתאמה, להוראות תקנה 172א' לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961, הקובעת כדלקמן: "לא יחודש רישיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת, אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה, כאילו היה מבקש רישיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן". מכאן שגם מחוקק המשנה, ראה בנהג שרישיונו פקע, לפני למעלה משנה, כמי שאיבד את כשירותו המהותית, לנהוג ברכב כך שעליו לעמוד בבדיקות ובבחינות, לצורך חידוש רישיונו, זולת אם רשות הרישוי, ראתה על פי שיקול דעתה, לפטור אותו מעמידה בבחינות, ראה לעניין זה, ת"א (שלום ת"א-יפו) 86198/91 טולדנו נ. איתן חברה לביטוח בע"מ ואח', צלטנר 7027. מעבר לצורך, יצויין כי בענייננו, נדרש התובע לעמוד, הן במבחן עיוני והן במבחן מעשי, לצורך חידוש רישיונו (עדות גב' צין, בעמ' 17 לפרוטוקול). 10. בהסתמכותו של התובע, על פסק הדין, בעניין ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ. נאה יחיאל, פ"ד נג (2) 193, אין כדי לסייע לתובע בטענתו שכן, באותו עניין, נפסק אמנם כי אין מקום להבחין, לעניין סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, בין מצב של אי חידוש רישיון נהיגה, בשל אי תשלום קנסות לבין אי חידוש הרישיון, מחמת אי תשלום אגרה, אלא ששם דובר במקרה בו תוקף רישיון הנהיגה של המשיב, פקע כחודשיים טרם התאונה ולא חודש, עקב אי תשלום קנסות אך לא היתה כל מחלוקת כי בעת ארוע התאונה, היה המשיב, זכאי לחדש את רישיון הנהיגה שפקע, על ידי תשלום הקנס ובלי שיחויב על ידי רשות הרישוי, לעבור מבחנים, בדיקות או כל הליך אחר, לצורך חידוש הרישיון, שכן טרם חלפה שנה, ממועד פקיעתו. 11. התובע מוסיף ותולה יהבו, בתכלית הסוציאלית, העומדת ביסוד חוק הפיצויים. אכן הלכה היא כי בהתחשב בתכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, יש להעדיף, במקרים הקשים, פתרון המעניק פיצוי לניזוק ולפיכך יש לפרש את סעיף 7 לחוק הפיצויים, השולל זכאותו של נפגע בתאונת דרכים, לפיצויים על פי החוק, באופן מצמצם ודווקני כך שיחול על מקרים חמורים וחריגים במיוחד, בהם קיימת הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בו - שלילת הפיצויים, לבין ההפרה, המצדיקה תגובה עונשית כה חריפה, ראה לענין זה; דנ"א 10017/02 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח' נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2004 (2) 1962, רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. דהן פ"ד נז (1) 503 ורע"א 9030/99 גרינברג נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו (6) 926. הטענה כי פקיעת תוקפו של רישיון הנהיגה, מחמת אי חידושו, הכרוך בתשלום אגרה בלבד, הינה בגדר פגם טכני - פורמלי שאינו פוגע בכשירות לנהיגה, הינה טענה השובה את הלב, אלא שאין בה, כדי להועיל לתובע, שכן בענייננו, "מיקומה" של שאלת הזכאות לפיצויים, אינה בפרשנות הוראות חוק הפיצויים אלא במערכת היחסים החוזית בין הצדדים, כפי שהיא מתגלמת בהוראות הפוליסה. הזכאות לפיצויים על פי החוק, מותנית, כאמור בסעיף 7 (5) לחוק הפיצויים, בקיום ביטוח המכסה את השימוש שנעשה ברכב, בעת ארוע התאונה. בפוליסה נקבע כי תנאי לקיום כיסוי ביטוחי, הינו החזקת רישיון נהיגה תקף, במועד כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לתאונה. תנאי דוגמת זה, הנכלל בפוליסות ביטוח חובה ומעניק למעשה, למבוטח, "תקופת חסד" של שנה, ממועד פקיעת רישיון הנהיגה, הוכר כסביר ומחייב, מכח ההסכמה החוזית שבין הצדדים לפוליסת הביטוח, ראה לעניין זה פסק הדין בפרשת "שדה" ופסקי הדין בעניין "חללי" ו"טולדנו", שלעיל. קביעת מועדים וזמנים, הינה מטבעה, קביעה שרירותית וכידוע, חריגה, ולו ביום אחד, ממועדים שנקבעו, עלולה לעיתים, לגרור תוצאות קשות של פגיעה בזכויות מהותיות. בענייננו, בעת ארוע התאונה, חלפו למעלה משלוש שנים, ממועד פקיעת תוקף רישיון הנהיגה, של התובע, והוא אף נדרש לעבוד במבחן עיוני ומעשי, לצורך חידוש הרישיון. לפיכך, התובע אינו עומד בתנאי שנקבע בסעיף 7 לפוליסת הביטוח ואשר אין חולק, על סבירותו ותוקפו, ביחסים החוזיים שבין הצדדים. בנסיבות אלה, אין מנוס מהמסקנה כי בעת ארוע התאונה, לא היה בידי התובע, ביטוח המכסה את השימוש שעשה ברכב ולפיכך אין הוא זכאי לפיצויים, על פי חוק הפיצויים. עוולת הרשלנות והפרת חובת תום הלב 12. התובע טוען כי עצם העובדה שהנתבעות טענו, לראשונה, טענה בדבר העדר רישיון נהיגה, כשמונה שנים לאחר התאונה ולאחר שנוהלו הליכים מקדמיים והליכי מו"מ לפשרה, מהווה הפרת החובה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, באופן שהתגבשה העוולה של הפרת חובה חקוקה. כן טוען התובע כי הנתבעות התרשלו ונהגו בחוסר תום לב כלפיו בכך שלא העלו את הטענה בדבר העדר רישיון נהיגה והעדר כיסוי ביטוחי תקף, סמוך לקבלת הדרישה לפיצוי ובהתרשלותן זו, גרמו לו נזק המתבטא בהתישנות זכות התביעה בנזיקין כנגד הנהג הפוגע אשר סטה ממסלול נסיעתו וגרם לתאונה. 13. בטענותיו בדבר העדר תום לב, נמצא התובע כמי שפוסל במומו. התובע ידע כי במועד ארוע התאונה, לא היה בידו רישיון נהיגה בר תוקף והראיה שימים ספורים לאחר התאונה, ביום 17/3/96, הגיש בקשה לחידוש רישיון הנהיגה, ביום 26/3/96, עבר מבחן עיוני, ביום 31/3/96, עבר מבחן נהיגה מעשי ורק ביום 16/4/96, הוצא לו רישיון נהיגה זמני, לשלושה חודשים (עמ' 16 לפרוטוקול). בנסיבות אלה כשהתובע ידע, מיד בסמוך לאחר התאונה כי נהג בלא שהיה בידו רישיון נהיגה תקף ובניגוד לתנאי הפוליסה, לא ניתן לקבל מפיו טענה, בדבר חוסר תום לב או התרשלות מצד הנתבעות שגרמה לכך שלא יוכל למצות זכויותיו כנגד הנהג הפוגע שלטענתו אחראי בנזיקין, לתאונה הטענה כי התובע פוצה, על ידי הנתבעות או מי מהן, בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכבו, אין בה כדי להקים או לבסס זכות תביעה על פי חוק הפיצויים. ראשית יאמר כי נזקי הרכוש מבוטחים בפוליסה שונה - פוליסת ביטוח מקיף שתנאיה לא הוכחו. זאת ועוד, גם אם התובע, הגיע להסדר בעניין נזקי הרכוש, לא הוכח כי יש בהסדר זה משום הכרה של הנתבעות, בחבותן כלפיו, מכח חוק הפיצויים. כך גם לעניין הליכי המו"מ לפשרה שנוהלו בין הצדדים - בהליכי מו"מ, המנוהלים תחת ההסתייגות של משא ומתן ומבלי לפגוע בזכויות, אין כדי להקנות זכויות בכלל ומשלא הוכח כי הנתבעות הודו, הודאה פורמלית, בחבותן על פי חוק הפיצויים, בפרט. 14. הלכה מושרשת היא כי על התובע, מוטל הנטל להוכיח את תביעתו, על כל מרכיביה והיבטיה, לרבות היסודות העובדתיים, העומדים בבסיס עילת התביעה, ראה לעניין זה, ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד (2) 229 ובענייננו, היה על התובע להוכיח את טענתו, בדבר קיום כיסוי ביטוחי תקף. בכתב הגנתן, הכחישו הנתבעות, קיומו של כיסוי ביטוחי תקף. בנסיבות אלה, היה בידי התובע, לדרוש פרטים נוספים ו/או להפנות אל הנתבעות שאלון ו/או לדרוש מהנתבעות, להודות בעובדות. התובע לא נקט בהליכים המקדמיים, העומדים לרשותו ולא עמד על בירור הכחשת החבות, במסגרת הליכי קדם המשפט. בנסיבות העניין, כשעובדת אי קיומו של רישיון נהיגה תקף, הינה עובדה שהיתה מצויה בידיעתו של התובע ולא בידיעת הנתבעות, אין לתובע להלין אלא על עצמו, בדבר התוצאות הנובעות מדרך ניהול ההליכים על ידו. 15. מוכנה אני להסכים כי בנסיבות מסויימות ומיוחדות, עלול אחור בהעלאת טענה כלשהי, לעורר שאלה בדבר קיום השתק או מניעות, מכח החובה לנהל הליכים משפטיים, בתום לב. לתוצאות הקשות העלולות להיגרם כתוצאה מאחור בהעלאת טענה, בדבר קיום רישיון נהיגה תקף, התייחסתי, בפסק דיני בת"א (תל-אביב-יפו) 91902/98 חסון יוסף נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2005(2), 6076. יחד עם זאת, סבורה אני כי שאלת קיומו של השתק מלטעון טענה דוגמת הטענה האמורה, ראוי שתיבחן מקום שמדובר בתובע תם לב (כדוגמת נוסע או הולך רגל בתביעה כנגד הנהג ומבטחו, המבקשים לטעון להעדר כיסוי ביטוחי, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות), אך לא ניתן לבקש ליצור זכויות, מכח הפרת החובה לנהל הליכים בתום לב כשעסקינן בתובע אשר הוא עצמו, נהג בחוסר תום לב וניהל הליכים כנגד הנתבעות, ביודעו ידוע היטב כי בעת ארוע התאונה, לא היה בידו, רישיון נהיגה תקף, משך למעלה משלוש שנים וידע או היה עליו לדעת כי בנסיבות אלה, אין כיסוי ביטוחי, על פי תנאי הפוליסה. גובה הנזק 16. למעלה מן הצורך והיה וטעיתי במסקנתי בשאלת החבות, ראיתי להתייחס בקצרה, לשאלת גובה הנזק. כאמור, ד"ר בלנקשטיין, העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 15% בגין הגבלת תנועות עמוד השדרה המותני. ד"ר בלנקשטיין, נחקר על חוות דעתו ולא מצאתי כי קביעתו נסתרה. עובר לתאונה, עבד התובע כאיש מכירות בחברת אופיס דישר. על פי אישור המעביד (נספח יט' לתיק המוצגים) החל התובע לעבוד בחברה האמורה ב-3/12/95, דהיינו, כשלושה חודשים עובר לתאונה. שכרו הממוצע של התובע, עמד על סך של 2,278 ₪ לחודש ובשיערוך כ-3,000 ₪ לחודש. התובע צרף לתיק המוצגים מטעמו, תעודות אי כושר לעבודה, לתקופה לא רצופה של כ-6 חודשים. התובע טוען כי בעקבות פגיעתו, פוטר מעבודתו אך הדבר אינו מוצא ביטוי, באישור המעביד. התובע העיד כי לאחר התאונה, לא עבד במשך כשלוש שנים, למעט ניסיון להשתלב בעבודה כמפקח ניקיון בחברת אשמורת. טענה זו, אינה סבירה לאור מהות הפגיעה ושיעור הנכות ויצויין כי לא הוכח שהתובע עבד באופן רצוף ומסודר, עובר לתחילת עבודתו בחברת אופיס דישר כשלושה חודשים, עובר לתאונה. לאחר מכן, בשנים 2002-2000, עבד התובע כמנהל חנות ובחברת סופר גז, שם השתכר כ-5,000 ₪ לחודש. באוקטובר 2002, נרצחה בתו של התובע, לינוי ז"ל, בפיגוע טרור. לאחר ארוע טרגי זה, גוייס התובע, למשך תקופה קצרה, לשרות קבע, אך לטענתו עקב מגבלותיו, לא יכול היה להמשיך במסגרת זו. החל מיום 14/7/03, עובד התובע כסדרן בתחנת מוניות, במשמרת לילה ומשתכר על פי עדותו כ-4,800 ₪ נטו לחודש. בנסיבות אלה, הייתי רואה לפסוק פיצוי כדלקמן: בגין תקופת אי כושר לעבודה של כחצי שנה, בהתאם לשכר עובר לתאונה, בסך 2,278 ₪, סך של 13,668 ₪ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.8.96), סך של 19,906 ₪. כאמור, איני סבורה כי יש קשר או הצדקה לאי עבודתו של התובע, משך כשלוש שנים, לאחר התאונה. מאידך, מעת שהתובע, השתלב בעבודה, הן כמנהל חנות ובחברת סופר גז והן כסדרן בתחנת מוניות, הינו משתכר סכומים העולים על גובה השתכרותו, עובר לתאונה. בנסיבות אלה הייתי מעריכה את הפיצוי, בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, בסך גלובלי של 125,000 ₪. בגין כאב וסבל - סך של 32,000 ₪, נכון ליום פסק הדין. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי, לא הוכחו. בהתחשב בכלל הנסיבות, הייתי רואה לפסוק פיצוי גלובלי, בסך של 2,500 ₪ בגין ראש נזק זה. סכום הפיצויים מסתכם בסך של 176,906 ₪. סיכום 17. בהעדר כיסוי ביטוחי, המכסה את השימוש שנעשה ברכב, בעת ארוע התאונה - דין התביעה להידחות. אמנם לא ראיתי לקבל את טענת התובע כי עצם העובדה שהנתבעות, לא העלו ולא בדקו את שאלת קיומו של רישיון נהיגה תקף, בשלב מוקדם של ההליך, יוצרת לו זכות תביעה, יש מאין, אך כפי שציינתי, בפתח הדברים, העובדה שנוהלו למעשה, הליכי סרק, תובא בחשבון, בפסיקת ההוצאות. את מרבית ההוצאות שנגרמו בגין ניהולה של תובענה זו, לרבות שכר המומחה הרפואי וההליכים בעניין גובה הנזק, ניתן היה לחסוך, לו הנתבעות היו מקדימות לטעון ולברר את שאלת תוקף רישיון הנהיגה, לפיכך ובנסיבות אלה, ראיתי להורות כי כל צד ישא בהוצאותיו. אשר על כן, התביעה נדחית, ללא צו להוצאות. משפט תעבורהמבחן נהיגה (טסט)אגרה