בפני תביעה בגין נזק שנגרם למכוניתו של התובע בתאונה עם רכב נהוג בידי הנתבע. לטענת התובע, הוא נסע בכביש דו סטרי בעל נתיב אחד לכל כיוון, והנתבע, שסטה מנתיב נסיעתו, גרם לתאונה. לטענת הנתבע התובע הוא שסטה מנתיב נסיעתו וגרם לתאונה, לחילופין היתה לתובע רשלנות תורמת בדרגה גבוהה, בין היתר בשל כך שנסע במהירות גבוהה. כמו כן חולק הנתבע על הנזק הנטען ע"י התובע. נגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין נהיגה בחוסר זהירות עפ"י תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961, סטיה מנתיב נסיעה עפ"י תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, גרימת תאונת דרכים נזק וחבלה עפ"י תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, וגרימת תאונת דרכים וחבלה של ממש עפ"י סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961. בין היתר נטען בעובדות כתב האישום כי הנתבע סטה מנתיב נסיעתו והתנגש עם חזית רכבו בחזית הרכב של התובע, וכי כתוצאה מכך נחבלו ארבעה אנשים כולל הנתבע ניזוקו שני כלי הרכב. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית העומד בסתירה לקביעות פסק הדין הפלילי בבית המשפט לתעבורה, וקבעתי כי, בין היתר, בהיעדר בקשה, אין הוא רשאי לעשות כן עפ"י סעיף 42ג לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971. בעקבות זאת הגיש הנתבע בקשה. בתגובה הודיע התובע כי הוא מסכים לבקשה על מנת שלא לנהל הליכי ערעור שלדעתו יוגש ע"י הנתבע, וניתנה לנתבע רשות להגיש ראיות לסתור. לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בחומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי התאונה אירעה בשל כך שהנתבע סטה מנתיב נסיעתו והתנגד במכוניתו של התובע כאשר האחרונה היתה בנתיב נסיעתה, דהיינו בימין הדרך מכיוון נסיעתה. טוען הנתבע כי במקום לא היה קו הפרדה בין שני הנתיבים, ואף לא קו מקווקוו. לדבר זה אין רלוונטיות לעניינינו. על כל נהג היה להיות בימין הדרך, ואילו עשה כן הנתבע היתה התאונה נמנעת. העד המרכזי לעניינינו היה עת/1, בן זיקרי ג'ק, שהגיע למקום התאונה כ- 40 דקות לאחר שהתרחשה וערך את דו"ח הבוחן. עפ"י הדו"ח ועדותו עמדו שתי המכוניות חזית אל חזית, ונקודת האימפקט נקבעה גם ע"י שברי שתי המכוניות, נוזלים שנשפכו מהן וכן סימני הבלימה. הנתבע זימן לעדות את עה/1, מימון אבוטבול, שעפ"י גרסתו היה בבית בעת התאונה, שמע את הרעש, יצא החוצה, חיבר כבל לטרקטור שלו ולחזית מכוניתו של הנתבע והזיז אותה במאמץ לשחרר את הלחץ שהיה על רגליו של הנתבע. כמו כן עפ"י עדותו מכוניתו של התובע היתה בצד השני, לא חזית אל חזית מול מכוניתו של הנתבע. לטענת הנתבע, המסקנה שהוא סטה לנתיב נסיעתו של התובע היתה תוצאה של אותה הזזה של מכוניתו. אין חולק כי עה/1 לא חילץ את הנתבע מהמכונית וחילוצו נעשה זמן רב לאחר מכן תוך חיתוך הרכב. לא האמנתי לעדותו של עה/1. משום מה עדות זו לא הובאה קודם, ולא שימשה את הנתבע בעת משפט התעבורה. בנוסף, עה/1 הרבה שלא לזכור פרטים טריוויאלים ועדותו נחזתה בעיני מגמתית. עפ"י גרסתו, לאחר שהוא משך את קדמת הרכב של הנתבע, למרות שהנתבע לא חולץ, לא המתין עה/1 וחזר לביתו. לפיכך ממילא לא פגש במשטרה כשזו הגיעה למקום. התנהגות זו אינה סבירה בעיני בנסיבות. התובע העיד כי היה טרקטור, רחוק ממקום התאונה, שלא נגע במכונית של הנתבע ולא הזיז אותה. עפ"י עדותו הוא היה במקום בעת חילוצו של הנתבע ממכוניתו. עת/1 העיד כי כלי הרכב עמדו פנים אל פנים באופן התואם מצב לאחר התאונה, כי הוא לא מצא ברכב נזקים כלשם שיכלו להיגרם כתוצאה ממשיכה של טרקטור, כי לא הובא לידיעתו שהרכב הוזז ע"י טרקטור, והוא לא ראה טרקטור באיזור. כמו כן העיד כי כל הממצאים, לרבות סימני בלימה, שברים ונוזלים מצביעים על המקום בו אירעה התאונה, ועל-פיהם סטה הנתבע מנתיב נסיעתו ופגע בתובע שנסע בצד ימין מכיוון נסיעתו. על עדותו של עה/3 מר מאיר נעים, שרק בחקירתו הנגדית נזכר לומר שהוא דודו של הנתבע ושכל עדותו עדות מפי השמועה, אינני מוצאת לנכון להרחיב את הדיבור. גם הנתבע מסר עדות מתחמקת המתקנת את עצמה ללא הרף. בין היתר טען כי עורך דינו בהליכים הפלילים לא ייצג אותו כראוי והודה בשמו. הנתבע לא פעל לביטול אותה הודאה וההרשעה, לא זימן את עורך דינו לעדות ולא הביא לטענה זו ראיות כלשהן. לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את גרסת התובע ולפיה סטה הנתבע מנתיב נסיעתו ופגע במכוניתו של התובע בעת שהיא היתה בנתיבה. לפיכך האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע. עם זאת לתובע, אשר נהג במהירות של כ- 47 קמ"ש, אחריות בשיעור של 20% וזאת בשל כך שנהג במהירות גבוהה מדי בנסיבות הדרך. בכתב התביעה טען התובע לנזקים כדלקמן: נזק ישיר בסך 75,087 ₪ עפ"י חו"ד השמאי רפי ונציה. שכ"ט שמאי בסך 2,317 ₪. השבתת הרכב בסך 4,500 ₪. בסיכומיו טוען התובע, בנוסף להוצאות שנגרמו לו לצורך ניהול התביעה, גם להחזר אגרת הוצל"פ בסך 1,457 ₪ ולהפסדי הכנסה בסך 10,000 ₪. ההפסד האחרון לא נתבע בכתב התביעה ולו בשל כך יש לדחות את התביעה בגינו. לגבי החזר אגרה בהוצל"פ - לא מצאתי לנכון לקבל את התביעה ברכיב זה. הנתבע הגיש בקשה לביטול פס"ד (בש"א 179823/04) ובדיון בבקשה בפני כב' הרשם י. גזית הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה שבכפוף לתשלום סך 2,500 ₪ כולל מע"מ יבוטל פסק הדין ויתר הפיקדון שהפקיד הנתבע בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין יוחזר לו. בכך הסתיימה שאלת ההוצאות הנוגעת לפסק הדין שניתן נגד הנתבע בהיעדרו וביטולו. התובע הגיש חו"ד של השמאי רפי ונציה לפיה נגרם לרכב נזק בסך של 75,086 ₪ כולל מע"מ (64,177 ₪ ללא מע"מ), כי ירידת הערך תהווה 7% מערך הרכב ותהיה סה"כ 9,170 ₪, וכי "מאחר ובעל הרכב החליט למכור את מכוניתו בכוחות עצמו בסך 65,000 ₪ נמליץ לפצותו על בסיס גלובאלי בסך 65,500 ₪". סופו של דבר שהתובע לא ביצע את המכירה האמורה אלא תיקן את הרכב, שלאחר התאונה הורד מהכביש, ולאחר מכן החליף אותו עם סוחר רכב ברכב אחר. עפ"י עדותו הוא עשה כן בשל כך שהיה זה בלתי אפשרי למכור את הרכב לאחר התאונה למרות התיקון שנעשה. את התיקון עשה התובע בחלקו במוסכים מסודרים כנגד חשבונית ובחלקו - לא. עם זאת כפי שעולה מדו"ח מכון התקנים אושר הרכב לנסיעה. השמאי ונציה נחקר בחקירה ממושכת ועמד על חוות דעתו, לא הוגשה חו"ד נגדית ואני מקבלת את האמור בחוות הדעת ומעמידה את הפיצוי בגין הרכב על סך של 65,500 ₪. התובע שילם לשמאי שכ"ט בסך 2,317 ₪ כולל מע"מ אולם מאחר ניכה את המע"מ במסגרת עסקו, הוא זכאי להשבת הסכום ללא מע"מ, סה"כ 1,964 ₪. התובע לא הוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו עקב השבתת הרכב ולפיכך אני דוחה את התביעה ברכיב זה. סה"כ הנזק המוכח - 67,464 ₪. לאור שיעור הנזק המוכח וחלוקת האחריות שקבעתי לעיל, ישלם הנתבע לתובע סך של 53,971 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 23/05/02 ועד למועד התשלום, הוצאות משפט לרבות הוצאות אגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ע"י התובע ועד למועד התשלום ע"י הנתבע, הוצאות עדים לרבות הוצאות עדותו של השמאי ונציה והבוחן המשטרתי מר בן זיקרי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ע"י התובע ועד למועד התשלום ע"י הנתבע, וכן הוצאות מסירה בסך 118 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ריבית כדין מיום 14/10/03 ועד למועד התשלום. כמו כן ישלם הנתבע שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות אגרה, עדות ומסירה) בתוספת מע"מ כדין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום. משפט תעבורהסטיה מנתיב