1. בתיק זה ניתן פס"ד לפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתיהמ"ש, בתביעת התובעת לפיצויים בשל נזקי גוף עקב נשיכת כלב - וזאת לאחר שהוגשו חוו"ד מומחים, תצהירים, וסיכומים בכתב. 2. לאחר פסה"ד נשלחה לנתבעים דרישה מטעם המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות שבהנהלת בתיהמ"ש - להשלים את האגרה לסכום המקסימלי לפי תקנות בית משפט (אגרות) התשמ"ח - 1987 (להלן: "תקנות האגרות"), לעניין תביעת נזקי גוף (תקנה 6 (א) וסעיף 7 (א א) לתוספת). 3. הנתבעים הגישו בקשה, כי אורה על אגרה מופחתת לפי תקנה 6 (ב) (3), היינו השלמה לשליש הסכום בלבד. העברתי הבקשה לתגובת המשיבים - המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות (משיב 1) והתובעת (משיבה 2). משיבה 2 הודיעה כי היא מסכימה, ובלבד שהחיוב המופחת לא יוטל עליה. המשיב 1 (להלן: "המרכז") מתנגד. לטענתו, "החל הדיון" כמשמעות ביטוי זה בתקנה 6 (ב) (3) ולכן תקנה זו אינה חלה, ויש לחייב במלוא האגרה לפי תקנה 6 (ב) (4) - משום שההליך הסתיים "בפסק דין לחובת הנתבע או בפשרה שלא כאמור בפסקה (3)". 4. לטעמי, הדין עם המבקשים (הנתבעים). 5. תקנה 6 (ב) (3) קובעת אגרה מופחתת כדי שליש הסכום המלא, במקרה "שהסתיים הליך בפשרה לפני שהחל הדיון בו". שני מרכיבים יש לתקנה - שההליך הסתיים בפשרה ושטרם החל הדיון. האם התקיימו שניהם בענייננו? 6. כאשר תיק מסתיים לפי סעיף 79א לחוק בתיהמ"ש (או ל פי סעיף 4 (ג) לפלת"ד) - יש לדעתי לראות בכך משום "סיום פשרה". לא זו בלבד, שכותרות סעיפי החוק הללו מלמדות "פשרה" - זה גם טיבו של ההסדר לפי סעיפים אלו באופן מהותי. ביהמ"ש אינו רשאי "לפסוק פשרה", אלא אם הסכימו הצדדים להסמיכו לכך. הסכמת הצדדים היא למנגנון הדיוני. הסכמת הצדדים היא גם לעצם שחרורו של ביהמ"ש מכבלי הדין, במובן זה שרשאי הוא לשקול שיקולי "פשרה" : שיקולי צדק, ושיקולים של הערכת סיכויים וסיכונים, הן מבחינה ראייתית והן מבחינה מהותית. במצב דברים זה, יש בפסה"ד משום אלמנט של החלטה שיפוטית - אך הוא מבוסס, הן מבחינת הסמכות והן מבחינת השיקולים שמותר לשקול במסגרתו, על "הסכמה" ועל "פשרה". אכן, זהו יצור כלאיים, שנע בין הסכמת הצדדים לבין כוחו המחייב של ביהמ"ש - אך כאשר באים אנו לפרש תקנה בתקנות האגרות, יש להעדיף את הפירוש המדגיש את מרכיב "הפשרה" ומפחית באגרה. הטעם לכך נעוץ ברציונאל של ההקלות באגרות שבתקנות האגרות ובמדיניות השיפוטית הראויה : לעודד הסכמות ולעודד פשרות, הן באופן כללי והן על דרך זו של "פסק לפשרה", וכך לקרב בין הניצים ולחסוך בזמן השיפוטי. 7. האם ההליך הסתיים בפשרה "לפני שהחל הדיון"? המרכז טוען, כי מרגע שהוגשו תצהירים, ומרגע שנשמעו טענות - הרי זה "דיון" כמשמעותו בתקנה 1 לתקנות האגרות. ולא היא. 8. תקנה 1 לתקנות האגרות מגדירה, את המושג "דיון" בזו הלשון: "שמיעת ראיות בעל-פה או שמיעת טענות הצדדים אם אינם מביאים ראיות, ולמעט דיון בישיבת קדם משפט ראשונה". אין חולק שלא התקיים הסייג האמור בסיפא - התיק שבפני לא הסתיים בישיבת קדם משפט ראשונה. אלא שאין בכך דבר - הסייג האמור אינו אומר, שכל תיק שמסתיים אחרי הקדם הראשון יש לראותו כתיק שהחל בו הדיון. כל משמעות הסייג הוא, שאם מדובר בקדם ראשון - אזי גם אם התקיימו תנאי הרישא, קרי שמיעת ראיות בע"פ או שמיעת טענות ללא ראיות, לא יראו בכך משום דיון. לשון אחר, גם אם הסייג שבסיפא אינו חל - עדיין יש לבדוק כלום התקיימו תנאי הרישא שבהגדרה לצורך הקביעה, האם החל הדיון אם לאו. 9.ראשית, עצם הגשת התצהיר אינו משום "שמיעת ראיות בעל פה" כנדרש בהגדרתו של "דיון" בתקנה 1 . תצהיר הוא, אמנם, תחליף לעדות ראשית, אך כל עוד לא קובל בשלב הראיות אלא רק הוגש לתיק - הרי איננו בגדר עדות. יתה מכך, לטעמי גם לאחר החלטה לקבל תצהיר אין לראות בו "שמיעת ראיות בעל פה" לצורך תקנות האגרות - במובחן מאשר לצורך הפיכתו לחלק מחומר הראיות במשפט. מהבחינה הלשונית, הרי נדרשת "שמיעה בעל פה", וזו אינה מתקיימת בתצהיר בכתב. יתרה מכך: הרציונאל שמחייב את הפיכתו של התצהיר לחלק מחומר הראיה לצורך ניהול המשפט, איננו הרציונאל של תקנות האגרות והפטורים לפיהן. שם הרציונאל מושתת כאמור, בין היתר, על הרצון לחסוך בזמן שיפוטי, כאשר "הסוכריה" היא ההקלה בשיעור האגרה. לכן, כל עוד לא התקיימה ישיבה, בה נחקרו העדים בפני ביהמ"ש, והשופט לא הקדיש מזמנו למה שקרוי oral hearing - יש טעם לפטור ולהפחית באגרה. 10. שנית, גם בסיכומים המוגשים לצורך סעיף 79א לחוק בתיהמ"ש (או סעיף 4 (ג) לפלת"ד אין, לדעתי, משום "שמיעת טענות הצדדים אם אינם מביאים ראיות". גם כאן, לא התקיים המרכיב של oral hearingהגלום במילה "שמיעה". אודה על אמת, כי בכל הקשר אחר לא הייתי אומר, בהכרח, כי הגשת סיכומים בכתב אינם בגדר "שמיעה" - אך לצורכי תקנות האגרות, ובפרט לצורכי ההקלה באגרה, יש לתת למונח "שמיעה" פרשנות שהולמת את הרציונאל האמור של חסכון בזמן שיפוטי. הייתי מרחיק לכת ואומר, כי לצורך זה (של הקלות באגרות לפי תקנות האגרות) ובהליך כזה (של פסק לפשרה) - אין לראות בכל סיכומים, בין בכתב ובין בעל פה, משום "שמיעת טענות הצדדים". הטעם לכך נעוץ ברציונאל הנוסף של עידוד הפשרות. למעשה, יש מכנה משותף לשני אינטרסים אלו, של החסכון בזמן השיפוטי מזה ושל עידוד הפשרות מזה - כיוון שהפשרה, לרבות גם פסק לפשרה, חוסכים ממילא בזמן השיפוטי, וגם אם לא "בזמן האולם", אז לכל הפחות בהסתכלות כוללת של ניצול מכלול הזמן השיפוטי. ואשר לצורך לתת לפרשנות זו עוגן טקסטואלי - ניתן, לדעתי, לומר, שאין מדובר למעשה "בטענות" כהלכתן. אלו תקצירי טענות, או טענות "על תנאי", לצורכי פשרה. דומה הדבר לשיג ושיח הלא-פורמלי שמתנהל בבית המשפט בקדמי משפט, כמעט בכל תיקי הנזיקין: הצדדים וביהמ"ש מנסים לברר שאלות, ולהעריך את "שווי של התיק", על יסוד חוות דעת ותחשיבים, כדי להגיע להסכמה ולפשרה. כלום גם "הליך" זה הוא בגדר "דיון" לצורכי תקנות האגרות? ואם לגבי "הליך" זה ברור שלאו "דיון" הוא - כך גם לגבי הטענות בהליך לקראת פסק לפשרה. בשניהם התכלית משותפת - לפשר בין הניצים תוך קניית סיכונים, ולחסוך בזמן השיפוטי. 11. סופו של דבר - נחה דעתי כי התיק שבפני הסתיים בפשרה לפני שהחל הדיון בו. אשר על כן, תחול תקנה 6 (ב) (3), ויש לגבות מהנתבעים (המבקשים) רק את ההשלמה לשליש האגרה החלה בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף. אגרת בית משפטאגרה