לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' כהן) מיום 14.1.08 בת.א. 3781/00, אשר דחה את תביעת המערער בגין תאונה שארעה ביום 3.1.99 במהלך ספארי בקניה, בה התהפך הרכב שבו נסע ונגרם לו נזק גוף. כן מונח לפנינו ערעור שכנגד מטעם המשיבה 1 בגין אי פסיקת הוצאות בבית משפט קמא. המשיבה 2 נמחקה מהערעור בהסכמה (משניתן נגדה צו פירוק), תוך שמירת טענותיו של המערער גם ביחס אליה. הרקע העובדתי 1. האירוע התאונתי קרה בקניה ברכב של חברה מקומית. המערער טען כי המשיבות אחראיות לפציעתו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, באשר הן הפרו את חובת הזהירות כלפיו הן בנזיקין והן את חובתן החוזית בכך "שמכרו לו טיול לא תקין", כדבריו. המערער רכש ביום 20.12.98 חבילת נופש מסוכנות הנסיעות "אופקים", אשר כללה טיסות, שהות בבית מלון והעברה לבית המלון, כל זאת למשך שבוע ימים. החבילה כללה אירוח מתאריך 29.12.98 עד 6.1.99. על עסקה זו המליצה לתובע סוכנת המכירות של אופקים בשם רותי. למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי במומבסה היו נציגים ישראליים אשר פגשו את המערער ובן דודו בשדה התעופה (מר פיני, מר עובדיה והגב' צילה רביד). המחלוקות בהקשר זה נסבו על שאלת מערכת היחסים בין המשיבות לבין עצמן. האם הייתה זו שותפות, או שמא "קשרי תעופה" (המשיבה 1) הייתה בגדר מתווכת בלבד בין המערער לבין החברה המקומית. פסק הדין של בית משפט קמא 2. בית משפט קמא קבע כי הנציגים בקניה היו של "חברת מומבסה" (המשיבה 2), כי לא הייתה שותפות בין שתי המשיבות, וכי מהפרסומים ניתן להבין ולהניח כי המעורבות של משיבה 1 עולה על זו של מתווכת אשר מוכרת חבילה של אחרת. זאת בהסתמך בעיקר על המסמך ג/3, הנושא את הלוגו של המשיבה 1, ואשר ממנו ניתן להבין כי מדובר במיזם משותף של שתי החברות וכי בפרסומים ישנה המלצה של משיבה 1 לנוסעים להירשם אצל נציגי החברה, כאשר ניתן להבין שהחברה הינה "קשרי תעופה", היא המשיבה 1. בית משפט קמא דחה את טענת המשיבה 1 לפיה היא שימשה כמתווכת בלבד וקבע כי מוטלת עליה חובת זהירות כלפי רוכשי החבילה המסתמכים על העובדה שהיא זו שמשווקת את החבילה. בית משפט קמא קבע עוד כי: "אחריות זו כוללת, בין היתר, חובה לוודא כי החבילה, כמו גם הטיולים שניתן לרכוש במקום, עומדים בסטנדרטים ראויים ברמה שעליה התחייבה 'קשרי תעופה" (שם, פסקה 17). כן נקבע כי על 'חברת מומבסה' מוטלת אחריות גדולה יותר מאשר על המשיבה 1, שכן נציגיה היו במקום. לפיכך קבע בית משפט קמא כי אינו מקבל את טענת המשיבה 2 לפיה את הספארי אירגנה חברה מקומית וכי היא שימשה כמתווכת בלבד. עוד קבע בית משפט קמא, לאור פסקי דין שניתנו בעניין מארגני טיולים (ראו להלן), כדלקמן: "הנתבעות לא ארגנו טיול אלא ארגנו ושיווקו "חבילה" הכוללת טיסה ומלון עם טיולים אפשריים במקום, אך אופי החובות המוטלות עליהן, ככאלה, דומה לחובות המוטלות על מארגן טיול" (שם, פסקה 20). 3. על רקע קביעה זו דן בית משפט קמא בשאלה האם הפרו הנתבעות את החובות המוטלות עליהן? בסופו של יום, לאחר ניתוח העדויות שלפניו, קבע כי הוא מעדיף את עדותן של צילה רביד ויצחק ממן אודות ניסיונה של החברה שערכה את הספארי ומיומנותה, כמו גם אודות רכבי הספארי והיעדר הסיכונים בנסיעה, ודחה את טענות המערער אודות התאמת הרכב, מיומנות הנהג, המסלול וגם אופן הנהיגה של הנהג, באשר אינן נתמכות בראיות או בחוות דעת ומהוות עדות סברה. לאור זאת, קבע בית משפט קמא כדלקמן: "עצם אירוע תאונה אינו מעיד במקרה זה על ההתנהלות הכללית ועל הפרת חובות מצד הנתבעות. לא הוכח כי היה על הנתבעות לצפות את אירוע התאונה או כי הן יכולות היו למנוע אותו. אין גם בסיס לטענת התובע לפיה היה על הנתבעות להימנע מלהמליץ בפני המטיילים על הספארי" (שם, פסקה 28). לפיכך, דחה את התביעה, ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות, ומכאן הערעור והערעור שכנגד שלפנינו. טיעוני המערער 4. משקבע בית משפט קמא כי אופי החובות המוטלות על המשיבות דומה לחובות המוטלות על מארגן טיול, היה עליו לקבל התביעה ולא לדחותה. מי שמוכר כרטיסים או מציע טיול הרפתקני או בתנאי שטח קשים, הרי הוא אחראי גם לנזק שנגרם למי שקיבל את הצעתו. לטענת המערער, היה מקום שלא להעדיף את עדות צילה רביד ויצחק ממן אודות ניסיונה של החברה שערכה את הספארי ומיומנותה. על המשיבות היה לצפות את האירוע או את הסיכון בו ולהתקשר עם חברה מיומנת בעלת רכב מתאים וציוד מתאים. התהפכות הרכב מוכיחה כי הוא לא היה תקין או כי הנהג לא היה מיומן. מכלול הנסיבות מלמד על התרשלות כלפיו, ועדותו לא נסתרה לגבי הנסיבות, הרכב, חגורת הבטיחות, המסלול, מסירת המידע לגבי הרכב והביטוח, ואילו ידע כל זאת לא היה מצטרף לטיול. המערער הוכיח כי לפי מאזן ההסתברויות קיימת יריבות בינו לבין משיבה 1, אשר יצרה מצג שעליו הוא מסתמך כנוסע סביר כי היא שותפה לארגון הטיול, ועדי ההגנה דווקא תמכו בגירסתו. טיעוני המשיבה 1 (המערערת שכנגד) 5. חבילת התיור אותה רכש המערער לא כללה כניסה או נסיעה לטיול ספארי בקניה, וזו נרכשה על ידו במהלך שהותו בקניה, ביום החמישי לשהותו ולאחר שערך "סקר שווקים", לרבות בסוכנויות נסיעות מקומיות שהיו פרושות על החוף בקניה. בסופו של דבר, בחר המערער (המשיב שכנגד) לרכוש מאת נציגת המשיבה 2 - הגברת צילה רביד, טיול בספארי רכוב על גבי ג'יפים. המשיבה 1 טוענת כי שגה בית משפט קמא בקביעת העובדות והמסקנות המשפטיות על בסיס מסמך (נספח ג/3) שאינו רלוונטי לנסיעת המערער לקניה. עיון בנספח ג/3 מעלה כי ב"רשימת הטיולים" נרשם כי "ספארי (כלול בחבילה)". ברם בבית משפט קמא הוכח כי חבילת הנופש שרכש המערער לא כללה ספארי, טיול אותו רכש רק בעת שהותו בקניה ולאחר שביצע "חקר שוק". כך גם הוכח לדבריה, כי טיול הספארי בו השתתף היה בשמורה "שומבה" ואילו הנספח מתייחס לטיול ספארי לשמורת "צאבו ווסט!" לטענתה, הסתמכות בית משפט קמא על מסמך ג/3 הינה מוטעית, שכן מסמך זה אינו רלוונטי כלל לחבילת התיור שרכש המערער, וממילא לא ניתן להסתמך על מסמך זה. לא ניתן להסתמך על פרסומים אחרים של המשיבות, שכן ממילא המערער לא רכש את חבילות התיור שהוצעו בפרסומים, הוא לא ידע מתי זה הגיע לידיו (דהיינו לפני או אחרי הנסיעה לקניה) וקל וחומר כי לא הוכחה הסתמכות. כן שגה בית משפט קמא, לטענתה, בקביעתו זו בעניין סבירות משפטית והטלת "חובת זהירות" מקום בו הצפיות אינה קיימת וממילא מדובר בסיכון טבעי. מקום בו הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית אינן מבוססות ולא מתיישבות עם העובדות, הרי שערכאת הערעור לא תהסס להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית. (ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו (ניתן ביום 26.6.06, לא פורסם) (להלן:"פרשת הרישנו"). 6. טענה נוספת בפי המשיבה 1 הינה כי שגה בית משפט קמא הנכבד משקבע שהמשיבה 1 לא שימשה כ"מתווכת" בלבד וכי מוטלת עליה חובת זהירות כלפי רוכשי החבילה, המסתמכים על העובדה כי היא זו שמשווקת את החבילה. כן שגה משקבע כי אחריות המערערת שכנגד הינה ה"חובה לוודא כי החבילה, כמו גם הטיולים שניתן לרכוש במקום, עומדים בסטנדרטים ראויים וברמה שעליה התחייבה 'קשרי תעופה'". המשיבה 1 טוענת כי לא התחייבה לספק למערער טיול בקניה, בפרט לא התחייבה לספק לו טיול לספארי בקניה. הלכה למעשה, גם המערער לא טען בבית משפט קמא כי טרם צאתו מישראל הוא רכש מהמשיבה 1 טיול לספארי בקניה. למשיבה 1 אין ולא יכולה להיות שליטה על מעשיהם של אלפי המטיילים והתיירים הישראלים, או להיות אחראית לאירוע שיתרחש במהלך שהות הנופשים בחו"ל, היא אינה יכולה לוודא כי הנופשים לא ירכשו כרטיסים לפארקים ציבוריים או "צניחה חופשית ממטוס". כן טוענת היא כי קיים מרחק ניכר בין העובדה שהמשיבה משווקת חבילות תיור לחו"ל לבין הקביעה כי קיימת עליה חובת זהירות לוודא כי הגורמים שמשווקים טיולים בארצות היעד הינם "ראויים" או "מקצועיים"; ממילא ברי כי אין ביכולתה לבדוק מיהם סוכני הנסיעות או משרדי הטיולים בארצות היעד. לא לכל נזק יש מזיק החב בפיצוי הניזוק (ע"א (י-ם) 4344/97 כהן נ' עיריית רמת גן, ניתן ביום 21.01.98, לא פורסם) כך גם לא קיימת חובת זהירות מושגית ובכל מקרה לא מתקיימת חובת זהירות קונקרטית (הגם שנקבע כי לא הופרה) כלפי אדם שרוכש חבילת תיור לחו"ל. זאת ועוד, המשיבה 1 טוענת כי אין להטיל כל אחריות על משווקת חבילה נסיעות לחו"ל, ששיווקה טיסות, שהייה במלון והעברות. מעמדה של משווקת החבילה הנו פחות משל סוכן נסיעות. הפסיקה קובעת כי סוכנות נסיעות משמשת כמתווכת בין הנוסעים לבין השירותים ותו לא. 7. בערעורה שכנגד טוענת המשיבה 1, כי משדחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער לגופו של עניין, היה מקום לחייבו בהוצאות לזכותה, ובפרט כאשר התביעה התנהלה בצורה מסורבלת, במסגרתה נשמעו עדויות מטעם הצדדים וכן זומנו למתן עדות עדים ללא שהקדימו ונתנו תצהיר (ע"א 1894/90 פלאטו נ' אסולין, פ"ד מו(4) 822, 829). 8. לטענתה, אופן ניהול הדיון על ידי בעלי הדין הינו אחד מהשיקולים שניתן להביא בחשבון בעת הטלת ההוצאות (ראו תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן:"התקנות")). המערער ניהל תיק זה עד תומו, הגם שידע כי דין התביעה להידחות ועל אף שכשל להוכיח את התביעה. כך לא הובאו עדים לתאונה הנטענת, לרבות עדים שנמצאים בשליטתו, כגון בן דודו שנסע עימו לקניה (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' משרד התעשייה והמסחר). דיון 9. בית משפט קמא קבע בפסק דינו ממצאים עובדתיים כאלה ואחרים, שעיקריהם פורטו לעיל. שני הצדדים טוענים כי טעה בחלק מקביעותיו העובדתיות. אכן הלכה מקדמת דנא היא, כפי שטוענים הצדדים, כי בית המשפט שלערעור יתערב בהכרעות עובדתיות של בית משפט קמא רק במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותו, כגון במקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582). טיעון בסוגיה זו חוזר על כך כמעט יום ביומו (ראו ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (ניתן ביום 27.7.08, לא פורסם). 10. במקרה שלפנינו העידו לפני בית משפט קמא מספר עדים, לרבות המערער, ובפסק דינו ניתח את עדותם והעדיף ככלל את גרסתן העובדתית של המשיבות על פני זו של המערער. זהו מעשה יום יום שהערכאה הדיונית, השומעת את העדים ומתרשמת מהם באופן בלתי אמצעי, מבכרת את גרסתם של עדי הצד האחד על פני עדי הצד השני, ולא מצאנו במקרה זה כל חריג או ייחוד המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות המהימנות ובממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. בהקשר זה נציין, כי נתגלתה גם אי התאמה בגרסתו העובדתית של המערער לגבי אחד מפרטי ההתרשלות שייחס למשיבות - העדר ביטוח לרכב שהתהפך (פסקה 26 לפסק הדין). נפרט מעט. בסעיף 5ח לתצהיר עדותו מיום 19.9.04, ציין המערער כי אף אחד מנציגי המשיבות לא הודיע לו שאין ביטוח לרכב, וכי רק בשעות הערב, לאחר התרחשות התאונה (ביום 3.1.99), נודע לו שהרכב לא היה מבוטח. לעומת זאת, בעדותו ציין כי כאשר הגיע לארץ (ביום 6.1.99) שוחח עם פיני ועובדיה (נציגי המשיבה 2), אשר התקשרו לשאול לשלומו, ואז נודע לו שהרכב לא היה מבוטח (עמ' 31 לפרוטוקול). קיימת אפוא אי התאמה בגרסתו באשר למקום ולמועד שבו הודע לו כי אין ביטוח לרכב. לא זאת אף זו, בהמשך חקירתו נשאל המערער בעניין הביטוח והשיב "העו"ד שלי טיפל בזה לי אין מושג אם היה או לא היה ביטוח" (עמ' 35); ומשהוצג לו כי יצחק ממן, מנכ"ל המשיבה 2, העיד "שלכל הרכבים היו ביטוחים", השיב "אני לא יודע אני לא אחראי" (עמ' 36), מבלי לחזור על גרסתו לפיה פיני ועובדיה אמרו לו שהרכב לא היה מבוטח. בנסיבות אלו, ולאור מכלול נימוקי פסק הדין, לא נמצאה לנו עילה להתערב בממצאיו ובקביעותיו של בית משפט קמא, שסיכם באומרו: "אני מעדיפה את העדויות של צילה רביד ויצחק ממן אודות ניסיונה של החברה אשר ערכה את הספארי ומיומנותה, אודות רכבי הספארי והיעדר הסיכונים בנסיעה. טענות התובע אודות התאמת הרכב, מיומנות הנהג, המסלול וגם אופן הנהיגה של הנהג אינן נתמכות בראיות או בחוות דעת ומהוות עדות סברה" (פסקה 27). 11. כרקע לדיון בשאלה אם המשיבות התרשלו כלפי המערער, הנחה עצמו בית משפט קמא בפסקי דין שניתנו בעניין מארגני טיולים. בית המשפט אמר בהקשר זה, כי "על החובות המוטלות על הנתבעות כלפי התובע, כמי שרכש את החבילה שהן יזמו ושיווקו, ואשר במסגרתה נרכש גם הכרטיס לספארי, ניתן ללמוד מפסקי דין שניתנו בעניין מארגני טיולים" (פיסקה 20 לפסק הדין). דברים אלה של בית המשפט מקובלים עלינו, למעט האמירה "ואשר במסגרתה נרכש גם הכרטיס לספארי". מהחומר שלפנינו עולה, כי המערער לא רכש את טיול הספארי מראש במסגרת החבילה (נספח ג/3), וכי רכש טיול זה בעת שהותו בקניה. ברם, מן הבחינה המהותית, אין בכך כדי לשנות, משום שהוכח כי ה"ספארי (כלול בחבילה)", כנאמר בנספח ג, הגם שלא הייתה חובה להשתתף בו. משכך, יש לראות את האמור בו בעניין טיול הספארי כחלק מן המצגים שעשו המשיבות כלפי המטיילים - והמערער בכללם. בהמשך הפנה בית משפט קמא לדבריו של כב' הנשיא זילר בת"א (י-ם) 165/88 דהן נ' רפאל ( ניתן ביום 21.5.02, לא פורסם), לאמור: "... בתור שכזה [מארגן טיול] מוטלת עליו לבחור את השרותים ושאר האמצעים הדרושים כדי שהטיול יקוים במועדים עליהם התחייב, וברמה עליה התחייב. משבחר שרותים ואם בחר בהם במיומנות ראויה, אין הוא אחראי לשיבושים שחלו, אם חלו, ושאותם לא ניתן היה לולא צריך היה לצפות. כך למשל, וכדי לסבר את האוזן, סוכן המבטיח מלון בדרגה ראשונה לקבוצת מטיילים, ובוחר במלון המלך דוד בירושלים, יוצא ידי חובתו, אפילו יתברר שחדר מסוים במלון, או המלון כולו בתקופה מסוימת, היו מלוכלכים, ללא אחזקה נאותה והיו בו שרותים נחותים. כל עוד לא היתה סיבה לסוכן או למארגן לדעת או לצפות כי זהו המצב במלון, אין לבוא אליו בטענות על הרמה הירודה במלון, זאת נוכח המוניטין הכללי שיש למלון המלך דוד" (שם, 8). כן נדרש בית משפט קמא לדבריו של כב' השופט א' שאנן בת"א (י-ם) 165/88 דהן נ' רפאל (ניתן ביום 21.5.02, לא פורסם), שבו נדרש אף הוא לחובות המוטלות על מארגן טיול. השופט שאנן ציין כי על מארגן הטיול מוטלת חובה בכל הנוגע לנושאים שבתחום התמצאותו והתמחותו. עליו לבדוק האם התוואי מתאים למטיילים הספציפיים, האם אינו קשה מדי, האם אינו מעבר ליכולת המטיילים שלהם מיועד הטיול, האם התנאים הצפויים מתאימים, האם השירותים ברמה סניטארית, בטיחותית שמתאימה למטיילים, אבל אין זה סביר, הוסיף: "לדרוש ממארגן טיולים לבדוק שמכלוליה של כל מכונית שבהם ייסעו המטיילים תקינים, לבדוק שהמטבחים של כל מסעדה בה יסעדו המטיילים עומדים בכל דרישות ההגיינה וגם לא שכל מעלית או מתקן אחר שבו אמורים המטיילים לעשות שימוש, אמנם תקינה היא ואינה טומנת בחובה סכנה כלשהיא" (שם, 4). 12. לאור פסיקה זו, ולאחר שקבע, כזכור, כי הוא מעדיף את גרסתן העובדתית של המשיבות, הוסיף בית המשפט וקבע כי עצם אירוע תאונה אינו מעיד במקרה זה על ההתנהלות הכללית ועל הפרת חובות מצד המשיבות; כי לא הוכח שהיה על המשיבות לצפות את אירוע התאונה או כי הן יכולות היו למנוע אותו; וכי אין גם בסיס לטענת המערער לפיה היה על המשיבות להימנע מלהמליץ בפני המטיילים על הספארי. לנוכח קביעות אלה, דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה התרשלו המשיבות כלפיו או הפרו חובה אחרת כלפיו. 13. פסק דינו של בית משפט קמא מעוגן היטב בחומר הראיות, בממצאי העובדות והמהימנות שנקבעו בגדרו, ומסקנותיו המשפטיות נתמכות בפסיקה שהובאה לעיל. טענותיו של המערער מכוונות, בעיקרן, נגד הקביעות העובדתיות שבפסק הדין, ולא נמצאה לנו, כאמור, כל עילה להתערב בהן. גם לא מצאנו כי בית משפט קמא שגה במסקנותיו המשפטיות, שהתבססו על התשתית העובדתית שקבע. משכך, דין הערעור להידחות. 14. אשר לערעור שכנגד, הרי שנושא ההוצאות ושכ"ט עו"ד מסור לשיקול דעת בית המשפט, וערכאת הערעור אינה נוטה ככלל להתערב בעניין זה. בנסיבות המקרה מצא בית המשפט שאין מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיבות, חרף דחיית התביעה, ולא ראינו להתערב בכך. 15. לסיכום, הערעור והערעור שכנגד נדחים, ללא צו להוצאות. תאונות בטיולים