אחריות מדריך טיולים של ילדים בבית ספר לתאונה

1. התובע 1 (להלן: "התובע"), יליד 1991, למד בבית ספר אשר בפיקוחה של הנתבעת, השייכת לרשת צד ג' 1, בכיתה ח'. התובעים 2 ו- 3 הם הוריו. צד ג' 2 היא המבטחת את צד ג' 1. 2. ביום 16.5.05 יצא התובע עם בני כיתתו, וכיתות רבות נוספות, לטיול שנתי. בשעות הערב הגיעו המטיילים לאתר ראש הנקרה. בעת חזרת הנתבע עם חברים מהאתר לכיוון מקום חניית האוטובוסים, רץ התובע ונתקל בגדר ביטחון בין המדרכה לבין אזור חניית האוטובוסים, נחבל בפניו ושבר את אפו. בעקבות השבר נגרם לתובע שינוי באפו וכן כאבים משמעותיים. 3. עמדת התובע היא שנזקו נגרם בשל רשלנות מארגני הטיול, המורים והמלווים, שלוחי הנתבעת. הנתבעת סבורה כי לא נפל כל פגם בהתנהגות המורים ואין למצוא בתוכנית הטיול או בביצועו רשלנות. מכל מקום, סבורה הנתבעת כי ישנו אשם תורם גבוה ביותר של התובע בעצמו. לחלופין, סבורה הנתבעת שעל צד ג' 1 (להלן: "צד ג'") לשאת בנזק בשל כך שהיא מנהלת את בית הספר, ואף מהווה מעסיקה של חלק מצוות המורים. צד ג' סבור גם כן כמו הנתבעת כי האשם הוא בתלמיד ולא במוריו, ובכל מקרה, האחריות הכלכלית, אם יש כזו, צריכה לרבוץ על כתפי הנתבעת. נסיבות התאונה 4. לגופו של עניין, לאחר שמעית הראיות, המחלוקת העובדתית בין הצדדים נראית מצומצמת וניתנת להכרעה בקלות. הטיול אורגן ותוכנן על ידי המורה לשל"ח, מר ענקי. מר ענקי ניהל בפועל את מהלך הטיול, הוביל את הקבוצות, והשגיח באופן כללי. 5. עולה מעדויות כל הצדדים כי התלמידים ירדו ברכבל של אתר ראש הנקרה, קבוצות קבוצות. לכל קבוצה נתלווה מורה או מלווה מבוגר אחר. לאחר הסיור בנקרות, התקבצו התלמידים באזור הרכבל ועלו בקבוצות מאולתרות. לטענת הנתבעת, מפי מר ענקי, בכל קבוצה כזו עלה מבוגר עם התלמידים. לעומת זאת, לטענת התובע, כאשר עלה עם קבוצת תלמידים ברכבל לא היה שם אדם מבוגר. אם כי, אף הוא מודה כי היה מבוגר שקיבל את הנערים, בעת הגיעם לצד העליון של הרכבל. 6. ב"כ הנתבעת מצביעה על סתירה בגרסת התובע בדבר אופן קרות התאונה. שכן, בטופס הדיווח הראשוני נרשם כי התובע הלך במסלול הליכה ולפתע נפל על פניו וקיבל מכה. גרסה זו סותרת את גרסת התובע וחברו בתצהיריהם, לפיה הם התחרו בריצה במורד מדרכה, והתובע התנגש בגדר הבטיחות (אשר תואר בכתב התביעה כ"עמוד"). אולם, התובע עצמו לא חתום על התיאור שנרשם לכאורה מפיו שלשה ימים לאחר האירוע, ואין לדעת עד כמה מי שבפועל רשם את הדברים הקפיד לרשום כראוי מפי התובע. לפיכך, יש להאמין לגרסת התובע בתצהירו ובבית המשפט לגבי אופן קרות התאונה, בוודאי שגרסה זו היא המסתברת יותר מעבר למאזן ההסתברות. 7. על פי דבריו של מר ענקי, אותו מבוגר שאמור היה ללוות את הנערים בעלייתם ברכבל אמור היה לרכז אותם ולילך עמם לאוטובוס, ולדעתו היה מבוגר כזה. דא עקא, שלא התייצב בבית המשפט מורה או מבוגר אחראי אחר, אשר אמר שהוא ליווה את התובע בדרך אל האוטובוס, והשגיח עליו. מכאן, שיש לקבל את גרסת התובע, לפיה לא היה מבוגר כזה, בשלב הזה. מכל מקום, בוודאי שלא נעשה כל ניסיון למנוע מן הנערים לרדת אל האוטובוסים בגפם. כך, מסתבר כי התובע וחברו ח' ב' (להלן: "ח'"), החלו לרדת שניהם לבדם מאזור הרכבל אל אזור האוטובוסים. 8. התובע וח' החלו בתחרות ריצה במורד המדרכה המוליכה אל האוטובוסים. התובע הוביל. המדרכה, כעולה מתמונות המקום שהוגשו על ידי הצדדים, תחומה בגדר בטחון משני צידיה. בשלב מסוים, יש התרחבות של הכביש (מבחינת היורדים במדרכה - ימינה), על מנת ליצור מפרץ חנייה. המדרכה פונה, בהתאם לכך, ימינה. נמצא, שבקצה הירידה מגיעים לגדר בטחון, בין המדרכה לבין מפרץ החנייה. 9. התובע רץ במורד ולא ראה את גדר הביטחון מולו. מדבריו עולה כי זה, בצבעו, התלכד בעיניו עם האוטובוס שהיה מאחוריו. כך, נכנס התובע לגדר הביטחון בריצה מהירה, ונחבט בעוצמה בפניו. ח', על פי עדותו, לא התנגש בגדר, שכן ראה את אשר קרה לתובע. 10. אין מחלוקת בין הצדדים כי האירוע ארע בשעות החשכה, כאשר במקום קיימת תאורה חשמלית. יש מחלוקת בין הצדדים עד כמה איכותית הייתה אותה תאורה. אולם, התמונה ת/2 משקפת, לכאורה, על פי טענת התובע, את מצב התאורה ואת מראה עיניו בהיותו יורד במדרכה אל עבר המעקה. לצורך הדוגמא, הוצב מאחורי המעקה רכב בצבע מטאלי, הדומה למעקה, ומודגם כיצד מי שרץ במהירות גבוהה, ואינו נזהר כל צרכו, אכן יכול שלא לראות את המעקה. אם כי, על פי התמונה שהציג התובע עצמו, אי ראיית המעקה מלמדת לכאורה על רשלנות רבה ביותר, אם לא פזיזות של ממש. זאת, נוכח סיום המדרכה באותה נקודה עם סימון כחול/לבן על הסף, הפסקת המעקה בצד שמאל עבור מעבר חצייה (כשני מטרים קודם לכן), קיום עמוד (עם תמרור) לפני המעקה והתרחבות המדרכה ימינה (ראו גם התמונה ת/1 והתמונות שצילם החוקר מטעם הנתבעות). הדבר מלמד כי התובע החליט לרוץ היישר לתוך הכביש, מבלי לשים לב לכל השינויים הגלויים סביבו, ונתקל במעקה. 11. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא, בסופו של עניין, מחלוקת משפטית, האם כאשר נשלחו הנערים לאורך המדרכה, מאזור היציאה מהרכבל, אל עבר האוטובוסים, התרשלו המורים ומארגני הטיול, אם לאו. זאת, בהתחשב בנתוני הנערים והמקום. כפועל יוצא ממחלוקת זו, יש מחלוקת אם הנזק נגרם כתוצאה מהתנהגות רשלנית של בית הספר. 12. ראוי לציין שיש מחלוקת משפטית נוספת בין הצדדים. התובע, נסע מן המקום, לאחר שטופל על ידי חובש, באוטובוס של התלמידים, לנהרייה. משם פונה לבית החולים במונית. ב"כ התובע סבורה שטעה האחראי על הטיול שלא הוזעק אמבולנס בבהילות למקום, משהתברר כי אפו של התובע מדמם. הנתבעת וצד ג לא מוצאים פגם בשיקול דעת האחראי על הטיול, אשר כפי שיפורט להלן, סבר שהנסיעה עם החברים באוטובוס תהיה מהירה יותר מאשר הזנקת אמבולנס מנהרייה עד ראש הנקרה. מכל מקום, לא מצאו הנתבעת וצד ג' כיצד נגרם נזק לתובע כתוצאה מהחלטה זו. שאלת האחריות 13. ב"כ התובע בסיכומיה טוענת לקיומם של שני מקורות חובה על בית הספר לשמור על התלמידים. הראשון, חובה חוזית, הנובעת מעצם רישום ההורים את ילדם לבית הספר והפקדת היקר להם מכל בידי המורים. לשיטתה, בית הספר וצוותו מתחייבים כלפי ההורים לשמור על הילד מכל משמר, ובודאי לקיים את כל ההנחיות והוראות הבטיחות הרלוונטיות. עוד טוענת ב"כ התובע לקיום חובת שמירה על הילד מכוח דיני הרשלנות. 14. כידוע, הטלת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות, תלויה בהתגבשות שלושה יסודות: חובת הזהירות, התרשלות והנזק שנגרם בגינה. קיומה של חובת הזהירות כלפי הניזוק, נבחנת על ידי מבחן הצפיות הכולל שני היבטים: הראשון, עקרוני, שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית ואילו השני, ספציפי, שעניינו קיומה של חובת זהירות קונקרטית. קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות בו נבחן האם מזיק סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו. נקודת המוצא העקרונית היא כי, מקום שניתן לצפות נזק, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן ישנם שיקולי מדיניות משפטית השוללים את החובה (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, עמ' 119 (להלן: "פרשת ועקנין")) . 15. אין, ולא תיתכן מחלוקת אודות קיומה של חובת זהירות מושגית. המדובר בתלמיד במסגרת טיול המאורגן על ידי בית הספר ועל בית הספר לצפות סכנות לתלמידים ולמנעם. שאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, היא השנויה במחלוקת. 16. במסגרת פרק זה, בשלב זה, לא אבחין בין הנתבעת לבין צדדי ג' ולמען הנוחות, ייקראו הכול "הנתבעת". שכן השאלה היא אחריות מארגן הטיול והמבוגרים השונים בעת הטיול. רק אם ייקבע שקיימת אחריות כשלהי של המורים, יהיה מקום לפתוח דיון בחזית שבין הנתבעת לבין צד ג'. 17. על פי הפסיקה, קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית נקבע על פי מבחן הצפיות. במבחן זה נשאלת השאלה האם אדם סביר (הכוונה למזיק) יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק? אם התשובה לכך שלילית, אין חובת זהירות, ואילו אם היא חיובית יש לבחון כהמשך, האם צריך היה, האדם הסביר (המזיק) כעניין שבמדיניות, לצפות התרחשותו של אותו הנזק (פרשת ועקנין). 18. מעבר לכך, ההלכה קובעת כי לא כל נזק, גם מן הסוג שניתן לצפותו בפועל, הנו נזק בר פיצוי, אשר בגינו תוטל אחריות באופן אוטומטי. יש לבחון האם הסיכון בגינו נוצר הנזק הינו סיכון סביר וטבעי לפעילות - אז לא נטיל אחריות או שמא מדובר בסיכון שאינו סביר לסוג הפעילות, בגינו יהיה זה ראוי לנקוט באמצעי בטיחות מיוחדים אשר לא ננקטו ועל כן יש מקום להטלת אחריות (פרשת ועקנין). אחריות מורים - עקרונות בפסיקה 19. עצם החובה הבסיסית של מורים לשמור על הילדים הנתונים למשמורתם, אינה שנויה במחלוקת. שהרי "בדרך כלל יש לומר כי כאב כמורה ומחנך לענין פיקוח" (כדברי מ"מ הנשיא ש"ז חשין בע"א 41/57 עידה נ' ששון ואח' פ"ד יא 1100 (להלן: פרשת עידה), בעמ' 1106. כן נאמר כי " נקודת המוצא היא, כי חובת הפיקוח וההשגחה, המוטלת על מורה כלפי תלמידו, זהה לחובתו של הורה כלפי בנו" (דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי (מיום 12.6.96), להלן: פרשת ארגמן). 20. בשאלת ההיקף והתוכן של אחריות הורים ומורים לילדיהם, יש פסיקה רבה. מסתבר שריבוי הפסיקה בשאלה זו מלמד על כך שיש באופיים ומהותם של ילדים, קטנים כגדולים, נטייה לגרימת תאונות. זאת, בשל היקף שיקול הדעת המוגבל של ילדים מחד גיסא, והתנהגותם המלאה מרץ ואנרגיות, מאידך גיסא. לילדים יש נטייה, שהיא נטייה ברוכה, לחקור, לבלוש, לרוץ, לטפס, ולבחון את גבולות כוחם, והכול בהתרגשות רבה ובהתלהבות. אולם, תיתכן סכנה בשל תכונות אלה כאשר הן באות לידי ביטוי באלימות או בפריצת מסגרות בטיחות, הנובעת ממשיכה מסוכנת אל המהיר, הגבוה, החזק והאנרגטי, ללא שימת לב מספקת, לעיתים, לסכנות. 21. הפסיקה נדרשה לזהירות רבה בהגדרת חובות המורים בהשגחה על ילדים, בלימודים, בחצר בית הספר ובטיול. כך ציין מ"מ הנשיא, ש"ז חשין, בפרשת עידה הנ"ל כי "ברור, כי אין לקבוע בדבר מסמרות ומן הראוי לדון בכל מקרה לפי מסיבותיו המיוחדות. לא הרי ילדים בגיל רך ביותר כהרי ילדים מבוגרים לעניין פיקוח, ואין ילדים המכונסים במקום אחד, בין ארבעה כתלים, דומים לילדים המשחקים ברחבת חצר וגינה. ומספר הילדים וסוגם ובית הוריהם ודרגת השכלתם, ומבנה המקום והפגמים שבו אף הם בחשבון הגורמים שיש לשקלם" (שם עמ' 1105 - 1106). 22. גיל התלמידים פועל לשני הכיוונים, כפי שציין השופט שמגר (כתוארו אז): "מבחינות מסוימות יש להשגיח יותר על מעשיהם של פעוטים, אשר כדרך הטבע ניסיונם אינו רב, והם אינם מסוגלים תמיד לצפות תוצאות מעשיהם ויכולים להסתכן ולסכן אחרים שלא מדעת, אך מבחינות אחרות עלולים בני נוער בגירים לפגוע זה בזה בכוח ובעוצמה רבים יותר, והמקרה שלפנינו יוכיח. משחק כדורגל בבית הספר הוא, ללא ספק, אירוע רב מתח ועניין לקבוצות המתמודדות ולאוהדים. משחק ידידותי עלול להפוך בקלות ובמהירות להתכתשות רבת משתתפים, במיוחד כשמדובר בנערים בני 18-17, אשר בלהט המשחק עלולים לשכוח את כללי הזהירות ולנהוג בפראות ובאלימות. משום כך נראה לי, בניגוד לעמדת בית- משפט קמא, כי בנסיבות העניין ועל-פי הכללים שהוצגו לעיל, הייתה צריכה להיות באליפות נוכחות כלשהי של בגיר - מורה או מדריך - ובהעדרה יש משום התרשלות של המשיבה" (ע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל פ"ד לה (2) 764, בפסקה 6, (להלן: "פרשת דניאלי"). 23. עוד שני כללים חשובים, אשר הובאו לא פעם בפסיקה, ראויים לאזכור בהקשר לתיק זה. האחד - הוא כי אף נוכחות קרובה של מורה או משגיח לא יכולה למנוע התנהגות פתאומית ובלתי צפויה של ילד, אם אין מדובר באירוע מתמשך, כגון אלימות מתפתחת, אשר ניתן היה לעצור באבו, לפני היווצרות הנזק. השני - הוא שיש גבול עד כמה נכון וראוי למנוע כל השתוללות מילדים, שזה טיבם וטבעם, אך ורק מטעמי בטיחות. הרי יש גבול ליכולת ההשגחה בכל רגע נתון בכל מקום, ויש גבול מסוים בו הורה ומחנך סבירים מאפשרים מעט מרחב משחק ותמרון לילדים התוססים, על מנת שלא להפוך את חייהם לשוממים ומשעממים ועל מנת לאפשר את התפתחותם התקינה, על ידי הוצאת המרץ דווקא (ראו לדוגמא: ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן ואח' פ"ד כה(2)113 (להלן: "פרשת מנדלסון") מפי כבוד השופט עציוני. 24. יש לזכור, את הכלל הגדול בדיני רשלנות, שלא נכון להטיל אחריות על כל סיכון מכל סוג שהוא. כך, בע"א 8263/98 צים נ' שמואל בן מויאל פ"ד נה (3) 666 נדון עניינו של טבח, באנייה שבבעלות צים, שהחליק בעת הירידה במדרגות האנייה. ביהמ"ש העליון (כב' השופט אור) קבע כדלקמן: "אכן על צים כמעבידה מוטלת חובת זהירות כלפי עובדיה. אולם, ברי הוא, כי לא ניתן להטיל על מעבידה כצים חובה מוחלטת למנוע כל סיכון. השאלה אינה האם מעביד עשה הכל כדי להגן על עובדיו מפני סיכון, אלא האם מעביד עשה כל שסביר היה לעשות כדי למנוע התרחשות התאונה... היינו חובת צים כמעבידה אינה למנוע מעובדיה כל סיכון וסיכון, אלא אך את אותם סיכונים שניתן לצפות ממעבידה סבירה שתמנע אותם תוך שימוש באמצעים סבירים. בהקשר זה נאמר בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט (1) 30, 32: "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה במקום חלק"". למידה מהתקדימים 25. באת כוחו המלומדת של התובע אזכרה פסיקה רבה בסיכומיה, וסקרה באופן מרשים את השיקולים השונים אשר צוינו בפסיקה בבוא בית המשפט לבחון את התנהגות המורים, אם רשלנית היא אם לאו. יחד עם זאת, ברשימת שיקולים לא סגי. הערך של התקדים הוא בהיותו הכרעה של בית המשפט שלערעור לגבי מקרה קונקרטי, המאפשר לערכאה הדיונית להנחות עצמה להבא, על דרך ההיקש. 26. עיון בפסיקה מלמד שבית המשפט ייחס אחריות לבית הספר בגין התנהגות משתובבת של ילדים, אך ורק במקרים מיוחדים, בהם ההפרה של חובת הזהירות הייתה ברורה וחד משמעית. ככלל, במקרים בהם התקיים פיקוח עקיף על ילדים, במקומות שאין בהם סכנה מיוחדת, לא יוחסה אחריות למשגיחים. 27. כך, ב"כ התובע הפנתה לע"א (ירושלים) 9616/06 עיריית ירושלים ואח' נ' אמיר אורן (מיום 18.2.08), בו דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעור העירייה ובית ספר על פסק דין אשר קבע את אחריותם בנזיקין בגין נער בכיתה יב, שנפל ממרזב בעת שטיפס אל גג בית הספר. אולם, בית המשפט המחוזי הדגיש כי האחריות נובעת מכך שהתאפשר לנערים להגיע לבית הספר לבד, ללא כל השגחה לשם קישוט המקום למסיבה, כאשר היה ידוע לרכזת השכבה כי בכוונת הנערים לטפס על הגג, היינו לסכן את עצמם באופן חריג. למותר לציין כי במקרה שלנו, לא הייתה כל סכנה חריגה ומיוחדת במקום בו התרחשה התאונה של התובע. 28. כן הפנתה ב"כ התובע לעניין לע"א 785/80 עיריית פתח תקווה נ' צרפתי ואח' פ"ד לח(3)39, שם דחה בית המשפט העליון את ערעורה של עירייה לגבי נזק שנגרם בקטטת ילדים. באותו מקרה הייתה נוכחת מדריכה בקרבת הקטטה שהתפתחה למשך 10 דקות בטרם ניתנה המכה המזיקה, אך לא הצליחה פיזית להפריד בין הניצים. נקבע כי העירייה ידעה שמשתתפי הקייטנה מגיעים מרקע מיוחד המחייב היערכות מיוחדת למנוע אירועים אלימים, וכי נכון היה למנות יותר מדריכים בוגרי צבא המסוגלים פיזית להתערב בקטטה ולהפסיקה, ולא מדריכות צעירות עם ניסיון וכוח פיזי מוגבלים. למותר לציין כי התובע דנן, לעומת זאת, אינו מוכר כילד עם בעיות התנהגות או מגבלה אחרת אשר חייבה השגחה מיוחדת (ראה עדותו בעמ' 10 לפרוטוקול). 29. ב"כ התובע הפנתה גם לע"א 310/89 כהן נ' לנטוש ואח' פ"ד מו(1)402, שם מדובר היה בילד שהיה פחות מבן 8 אשר טיפס על עץ בחצר בית הספר, חברו ניתלה עליו וגרם לנפילתו. שם נקבעה אחריות בית הספר בשל כך שעל פי נהלי בית הספר צריכים היו להיות שני מורים משגיחים בחצר בית הספר, ולא היה אף אחד. הטיפוס על העץ היה ידוע כמסוכן ונאסר על הילדים, הטיפוס עצמו נמשך זמן מסוים בו ניתן היה למנוע את התוצאה המזיקה, אך בכל הזמן הזה לא היה במקום מי שהשגיח ואכף את האיסור. לעומת זאת, במקרה דנן, שני הנערים, התובע וחברו ח' לא עשו כלל מעשה חריג, אסור או מסוכן בעצם הריצה. קשה להאמין שאפילו היה מורה המלווה את התלמידים לאוטובוס, שהיה בידו למנוע את התאונה. 30. פסקי דין אחרים שאזכרה ב"כ התובע, ואשר ציטטה מהם באריכות רבה, דווקא משמשים דוגמאות למקרים בהם בית המשפט דחה תביעות ילדים ונערים נגד מוריהם. כך לדוגמא, בפרשת מנדלסון הנ"ל היה מדובר בילדים בבית ספר יסודי, אשר הילכו על משטח מוגבה בחצר בית הספר. מתברר כי חלק מהילדים, אשר חמדו לצון, נהגו לשחק ב"דחיפות" היינו לדחוף זה את זה מידי פעם, ובמפתיע, מהמשטח. המשטח היה בגובה כמה עשרות סנטימטרים מהארץ וילד אחד, שכך נדחף, ניזוק ותבע את המורים בגין העדר השגחה. בית המשפט העליון פסק כי די בהשגחה הכללית שהייתה, בקיומה של מורה משגיחה בחצר בית הספר, מבלי שהייתה השגחה ישירה על המשטח בכל עת, למרות צפיפות הילדים על המשטח. זאת, בהעדר ידיעה בפועל אודות התקיימות משחק ה"דחיפות". 31. בפרשת עידה הנ"ל דובר גם כן בחצר בית הספר, שם ילד כבן 12 קלע במקלע, וכך ירה אבן אל עינו של ילד אחר, והעין אבדה. אף שם נקבע כי המוסד יצא ידי חובתו בפיקוח כללי ועקיף וכי אין חובה על המורה להימצא בכל מקום ולהתרוצץ בין כל התלמידים. אף אין חובה על המורה המשגיח לסייר בדקדקנות לבדוק בפינות החבויות של החצר שמא ילד עושה מעשה קונדס. יתרה מזו, רשאי הוא אפילו לנטוש את משמרתו בחצר מידי פעם למספר דקות, ובלבד שתתקיים השגחה כללית על הילדים. 32. בפרשת דניאלי דובר בדחיפה של ילד את רעהו, במסגרת משחק כדורגל. בית המשפט פסק כי אכן הייתה התרשלות בכך שלא היה כל מורה במקום, למרות שדובר בנערים גדולים בכיתה י"ב. יחד עם זאת, נפסק כי אף נוכחות של מורה אינה יכולה למנוע מעשה פזיז של תלמיד הדוחף את רעהו לפתע, ואף שם נדחתה התביעה. 33. פרשת ארגמן נראית דומה ביותר לענייננו. שכן מדובר שם בילדים בכיתה ח', היינו באותו גיל כמו התובע דנן בעת האירוע, ובמסגרת טיול שנתי. ב"כ התובעת ציטטה כמה עקרונות משפטיים העולים מפסק הדין הקצר בדיון הנוסף. אולם, חשוב לעיין היטב בעובדות אותו מקרה. מדובר היה בחניון הלילה, כאשר הנערים היו בהתארגנות. התפתח דין ודברים חריף בין שני תלמידים, בעקבות התנהגות של אחד מהם. המנוח אף דחף את המזיק הישיר. בתגובה לדברים אלה, ובע'ד "קהל" ילדים, הכניס המזיק הישיר אגרוף לבטנו של חברו, אשר היה מוטל מספר דקות מחוסר הכרה ומת. המורים היו במרחק של כמה עשרות מטרים מהמקום, אפשר אפילו במרחק של מאה מטרים. הם לא היו מודעים לכל ההתרחשות, עד אשר הוזעקו למקום על ידי ילדים שראו שהנפגע אינו קם למשך מספר דקות. 34. בית המשפט קבע בפרשת ארגמן, בהרכב הרחב הנובע מקיום הדיון הנוסף, כי המורים לא הפרו את חובת ההשגחה שלהם. בית המשפט קבע כי למרות שמדובר בטיול, הרי שהפעילות הספציפית, היינו הכנת חניון הלילה בחורשה, לא הייתה כרוכה בסיכונים מיוחדים ולא נדרשה השגחה מיוחדת. מבחינה חינוכית דווקא עצמאות הילדים הייתה רצויה. החלטת המורים להיות בקרבת מקום, כך שניתן להזעיקם במקרה הצורך, אך מבלי להשגיח בפועל, די בה לקיים את חובת ההשגחה. לא צריך היה לצפות התפתחות של תגרה עם תוצאות כה חמורות בנסיבות העניין, ולא היה צורך בהשגחה צמודה. מן הכלל אל הפרט 35. מה הן, אם כן, טענות ב"כ התובע במקרה זה? לדבריה, מדובר במקרה בו ניתן היה למנוע את הסכנה בקלות, אילו רק היה מורה נוכח שהיה מזהיר את התלמידים אודות אותו "מחסום". לשיטתה, כאשר יש מספר גדול של תלמידים, באווירה החופשית של טיול שנתי, לא היה זה נכון לאפשר לתלמידים ללכת לבדם לאוטובוס. 36. קשה עלי מאוד טענת התביעה במקרה זה. הרי במה עסקינן? אין מדובר בחלק מסוכן של הטיול, בהליכה על פי המצוק או בקרבת חיות בר אימתניות. מדובר בהליכה קצרה מאוד, בסביבה בנויה ומוגנת היטב (מדרכה עם גדרות בטחון סביב), של נערים בכיתה ח'. התובע עצמו היה חודש לפני יום הולדתו ה- 14. לא מדובר בגיל בו ילדים אינם רשאים לחצות כביש לבד. לא מדובר בגיל בו יש ללוות ילד לבית הספר וממנו. מדובר בנערים גדולים, אשר ברוב המקרים במדינתנו, מזה שנים רשאים להסתובב לבדם ברחובה של עיר, משתמשים בתחבורה ציבורית, ולעיתים אף משמשים בשמירה בטיחותית על ילדים צעירים יותר, ברחוב, במסגרת "משמרות הזה"ב". 37. טענתה של ב"כ התובע, לפיה אין זה אחראי לאפשר ל"ילד" בגיל 13 שנים ו- 11 חודשים ללכת לבד, על מדרכה, לאוטובוס, תמוהה בעיני. זהו גיל בו כבר שנתיים הנער אחראי למעשיו הן בפלילים והן בנזיקין, אשר בעוד חודש יהיה כשיר לצאת לעבוד (לפי חוק סעיף 2(ג) או 2א לחוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953) ואפילו יהיה כשיר להסכים לקיים יחסי מין עם בני גילו (לפי סעיף 353 לחוק העונשין תשל"ז-1977). אמנם, אין מדובר באדם בגיר לכל דבר ועניין, אחריותו הפלילית נדונה בבית משפט מיוחד, ועל הרבה מפעולותיו יש מגבלות בחוק לעומת מבוגר. אך מה היא המשימה שהתבקשה ממנו? בסך הכול ללכת לאורך מדרכה, המוגנת בגדר משני צידיה ולעלות על אוטובוס. 38. אכן, אווירת חופשה שנתית יכולה להביא להתפרצות אנרגיות אנושיות בשל האווירה החופשית. אולם, מסופקני, אם החשש הזה, בשעות הלילה בסוף יום טיול בו נסעו התלמידים ממחוזנו הדרומי עד ראש הנקרה, חמור יותר מאשר החשש בסיום בית הספר בכל יום רגיל. בכל יום בסיום הלימודים, משתחררים נערים אלה אל רחובה של עיר, לחצות כבישים, ללכת לאורך מדרכות, אף ללא גדרות, במקום בו אורבים סכנות מגוונות כתנועת כלי רכב ערה, עבריינים ופיתויים בלי סוף. אם מותר בסוף יום לימודים לשחרר נער כזה לילך למרכז העיר, מבלי לאחוז בידה של אמו, מותר בהחלט לשלוח אותו אל הצד האחר של מגרש החנייה, על המדרכה המוגנת, באתר תיירות נידח. 39. אומנם, ישנם מקרים בהם מצא בית המשפט כי ישנה חובת זהירות קונקרטית וחייב את המזיקים בגין תאונות במהלך טיולים, כלפי ילדים או מבוגרים. אך יש לציין כי דובר בנסיבות קיצוניות וחריגות. לדוגמא, במקרה בו הובלה הניזוקה על ידי מדריכה שסטתה מהשביל המסומן, שהיה נוח ובטוח להליכה, ופנתה לשביל אשר נקבע על ידי בית המשפט כמסוכן, וככזה שלא נועד כלל לטיול, ובכך יצרה המדריכה סיכון שאינו סביר, חויבה הנתבעת (ת.א. (נצרת) 464/87 לינה הנדל נ' מדינת ישראל (לא פורסם). במקרה אחר (ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן, פ"ד מח (2) 705) היה הניזוק נער בן 18, תושב חוץ שאינו מכיר את שבילי ארצנו, שיצא לטיול עם מדריך מקצועי, אשר הוביל את הקבוצה במסלול אסור לטיול, על אף שלטי איסור מעבר שהיו במקום, ועל אף מסוכנתו הקיצונית של המסלול. אולם, במקרה דנן, כאמור, מדובר במדרכה רגילה לגמרי. 40. בע"א 541/88 החברה להגנת הטבע נ' עיזבון המנוחה אורה פורמן ז"ל, פ"ד מו (1) 133, קבע בית המשפט כי קמה אחריות קונקרטית למערערת מאחר והמנוחה, אם מלווה בטיול, לא קיבלה כל הדרכה או אזהרה מהמדריכים אשר היו בסמוך לסכנה הקונקרטית, והיו מודעים לקיומו של תהום, ופתח מסוכן במערה בה חיכתה המנוחה. אלה לא ציינו זאת בפניה ולא הזהירוה מראש. שוב, מדובר בסכנה חריגה, שאדם סביר לא יכול היה לראות, ומי שידע על הסכנה נכח במקום ולא הזהיר. אף זה, מקרה קיצוני ורחוק מהמקרה שלנו. 41. בהקשר זה חשוב לציין כי איני מסכים עם ב"כ התובע כי נוכחות של מורה מלווה יכולה הייתה לשנות דבר. כך, שאפילו הייתה התרשלות בהעדר נוכחות המורה, לא היה בכך לשנות. האם מורה סביר היה אוסר על הנערים לרוץ לאורך מדרכה? מדוע? איזו סכנה יש בריצה לאורך מדרכה רגילה, במקום בו אין תנועת אנשים מהצד שכנגד? אולי מורה סביר דווקא היה שמח לאפשר לנערים לפרוק אנרגיה לפני נסיעה באוטובוס הצפוף? לטעמי, מורה "חברה'מן" לא היה מהסס להצטרף למרוץ כזה בעצמו, ולא היה נחשב למורה בלתי אחראי בשל כך. 42. לטעמי, ספק אם היה מורה מלווה רואה את מה שהתובע לא הספיק לראות בעצמו. הרי אם אכן יש במקום בעיה בצבע של הגדר, המורה אינו יודע על כך יותר מאשר התלמיד. אין לקבוע בשום אופן שמורה סביר צריך היה לצפות שהנער הרץ במהירות גבוהה לא יראה את הגדר וייתקל בה. לעניין הסיכון שנבע מצבע הגדר, אכן ייתכן, כמו בהערתו של כבוד השופט ויתקון (כתוארו אז) בפרשת מנדלסון, שיש מקום להרהר בדבר אחריות מחזיק המקרקעין דווקא, תחת המורה (אם כי, באותו מקרה הייתה רשלנות מובהקת יותר ומסופקני אם תביעה בכיוון זה תצליח במקרה דנן). אך אין סיבה להניח שמורה מלווה לא היה מוטעה, כפי שטעה התלמיד, על ידי אותה אשליה אופטית של התלכדות צבעי הגדר והאוטובוס. 43. מקרה זה, לטעמי, קל ופשוט יותר מאשר פרשת ארגמן, ונלמד ממנו בקל וחומר. שם נקבע כי די בנוכחות המורים בקרבת מקום, כך שניתן להזעיקם בעת הצורך. זאת, כאשר היה מדובר בחיק הטבע, בו עצים, אבנים ומרחבים פתוחים, בעיסוק בבניית אוהלים לזמן ממושך, מן הסתם תוך שימוש בפטישים, יתדות וחבלים. כל שכן כאן, כאשר היה מדובר בשטח הדומה לשטח העירוני המוכר לנערים, מדרכה, תמרורים וכביש, אך קל ופשוט ממנו, בהעדר תנועה כבדה ונוכח קיום גדר בטחון בשני צדי המדרכה. די היה בנוכחות מורה בנקודת היציאה מן האתר, אותו ניתן להזעיק בשניות אחדות, כדי לצאת ידי חובת ההשגחה על הילדים בעשרות המטרים שבין האתר לאוטובוס. 44. יש לזכור, אף שמדובר בשעות ערב, אין מדובר בריצה בתוך חשכה מוחלטת. על פי תמונות התובע עצמו (ת/2), מדובר בתאורה שבהחלט מאפשרת ריצה, כגון ריצת ערב לצורכי כושר. התאורה מספיקה כדי לראות את המדרכה, את צבעי הסף, את הכביש, ואת כלי רכב. ניתן היה בקלות לראות בני אדם אחרים ואף לזהותם בקלות בריחוק ד' אמות. לתובע נגרמה אשליה אופטית, חריגה ובלתי צפויה, בשל התלכדות צבעי הגדר ואוטובוס מאחוריו. זהו מקרה חריג, שמורה לא יכול היה לצפותו. לא היו בשטח נתונים שהצדיקו איסור על נערים לרוץ לעבר האוטובוס. 45. סיכומו של דבר, נוכח התקדימים בפסיקה, יש לקבוע כי נציגי הנתבעת, בעת הטיול, לא חרגו כלל מחובת ההשגחה על הנערים בכלל ועל התובע בפרט. יתרה מזו, לא ברור לי כיצד השגחה צמודה יותר הייתה מועילה, אלא אם כן היה נאסר על התובע לרוץ כלל. מורה סביר לא יכול היה לצפות את האשליה האופטית הזו, ולפיכך לא היה מונע מן התובע לרוץ לאורך המדרכה עם חברו ולא היה בעצם נוכחות מורה כדי למנוע את התאונה. 46. צודקת ב"כ התובעת שעל מנת להטיל אחריות אין צורך בצפיית אופן גרימת הנזק בצורה מדויקת. די בצפייה כללית, בקווי מתאר כלליים, כדי להקים את חובת הזהירות. יחד עם זאת, צריך להצביע על נקודת זמן מסוימת, בו ניתן היה, וצריך היה, לעשות פעולה מסוימת כדי למנוע את הסכנה. איני רואה פעולה כזו שניתן היה לעשותה במקרה דנן. התוצאה היא שאיני רואה הפרה של חובת הזהירות של בית הספר כלפי התובע, לא במישור החוזי, ולא במישור הנזיקי. רשלנות בכך שלא הוזמן אמבולנס למקום האירוע 47. כאמור, טענה משנית של התובע היא כי מארגן הטיול התרשל בכך שלא הזמין אמבולנס למקום האירוע, והחליט שהתובע ייסע עם חבריו באוטובוס לנהרייה ושם יילקח לבית החולים. 48. ראשית יצוין, כי לא מצאתי בתיק בדל ראייה שנגרם לתובע נזק כלשהו בגין העיכוב, אם היה עיכוב, בהגעתו לבית חולים. האף היה שבור, אין כל אינדיקציה להחמרה עם הזמן. בהעדר נזק, על התביעה לפי עילה זו להידחות. 49. יתרה מזו, המורה ענקי, אשר היה אחראי על הטיול, הסביר את שיקול הדעת שלו, כאשר סבר בזמן אמת, על פי המלצת החובש, שאין כל בעיה לטלטל את התובע באוטובוס. מר ענקי סבר כי יש להניח שכך יגיע התובע מהר יותר אל בית החולים בנהרייה, במקום להזמין אמבולנס אשר יצא מנהרייה לראש הנקרה, והתובע יחכה לו. לא הוכח כי שיקול זה היה שגוי. אולם, אף אם היה השיקול הזה שגוי, בודאי שלא חרג משיקול דעת סביר בנסיבות העניין ואין ובודאי שאין ההחלטה הזו עולה כדי התרשלות. 50. אציין עוד, בדרך אגב, כי איני מסכים עם ב"כ התובעת שבכל מקרה בו נער מקבל מכה באף ומדמם באפו יש "להטיס" אותו לבית החולים כבמקרה חירום. לא היו כל אינדיקציות רפואיות לסכנה מוחשית לחייו או לאיבריו של התובע, המחייבים פינוי בהול. לטעמי, בפציעה מסוג זה, כל עוד לא מתעורר חשש להחמרה במצבו של החולה עקב חלוף הזמן (כגון: דימום רב מאוד), או חשש לפגיעה בחולה עקב טלטול בלתי מקצועי (כפציעת גב), הרי ש"הקפצת" אמבולנס העומד בכוננות חירום אל מרחק משמעותי מחוץ לעיר, היה מעשה חסר אחריות כלפי יתר אנשי העיר. דווקא נכון יותר, במקרים של פציעות קלות מעין אלה, לפנות את הפצוע באופן פרטי, ולא להעסיק את גורמי החירום לריק. 51. נוכח האמור, אין ממש בתביעתו של התובע במסגרת הטענה המשנית, לא היה פגם באי הזמנת האמבולנס ולא הוכח כי נגרם נזק בשל כך. סיכום 52. בפרשת ועקנין, התווה בית המשפט את גדרם של הסיכונים הרגילים והסבירים אשר אין בקיומם כדי להטיל אחריות: "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון......" 53. בית הספר אכן תכנן את הדברים כך שיהיה מבוגר מלווה בעליית הנערים מראש הנקרה ברכבל, ואשר ילווה את הנערים עד האוטובוס. קיבלתי את דברי התובע לפיהם לא היה מבוגר מלווה ברכבל. היה מורה שהמתין בצד העליון של הרכבל, אך זה איפשר לתלמידים להמשיך מאותה נקודה אל האוטובוסים לבדם. 54. הדרך אל האוטובוסים הייתה במורד מדרכה, לצד כביש נידח. המדרכה הייתה מוגנת משני צידיה בגדר בטיחות. לא היה כל דבר חריג או מסוכן למראה במדרכה זו. מדובר בסביבה המסוכנת פחות מסביבת החיים הרגילה של התובע, המתגורר ולומד בעיר גדולה. 55. התובע, היה כמעט בן 14, ללא אינדיקציה לבעיות התנהגות או התפתחות. לפיכך הוא לא חייב השגחה מיוחדת מצד מוריו. התובע וחברו רצו, במורד המדרכה המוגנת, להנאתם. התובע לא ראה כי המדרכה מסתיימת מולו בגדר דומה לגדרות שהיו מימינו ומשמאלו לאורך כל הדרך. זאת, למרות שניתן היה לראות בקלות את המדרכה המסתיימת, את התחלת כביש החניון, את אבני השפה הצבועים, את הפסקת הגדר משמאל בשל מעבר חצייה, וכן שאר סימנים המעידים על סוף המדרכה. התובע לא ראה את הגדר בה נתקל, אך ורק בשל אשליה אופטית חריגה, כאשר צבע הגדר התלכד בעיניו עם אוטובוס בצבע דומה, שהיה מאחורי הגדר. 56. מבחינת האשליה האופטית, מדובר בסיכון חריג אשר מורה סביר לא יכול היה ולא צריך היה לצפות. עצם הריצה על מדרכה, אפילו בשיפוע כלפי מטה, היא התנהגות סבירה ואף בריאה ורצויה לנער בגילו של התובע. לפיכך, אפילו היה נוכח מורה במקום, לא היה מונע את הריצה, בהעדר סיכון נראה לעין. אשר על כן לא נגרם לתובע כל נזק בשל כך שלא היה מורה שליווה אותו אל האוטובוסים. 57. יתרה מזו, ההחלטה של המורה, שהיה בראש הרכבל, לאפשר לתלמידים בגיל חטיבת ביניים לנוע לבדם מרחק קצר ביותר לעבר אוטובוסים, על מדרכה רגילה, הייתה החלטה סבירה בנסיבות העניין, אף אם לא תאמה במדויק את הוראות המורה שהיה האחראי על הטיול. נוכחות של מורים וחובשים בקרבת מקום, שאותם ניתן להזעיק במקרה של תקלה, היוותה בהחלט השגחה מספקת, בהתחשב בגיל הילדים וטיב הסיכונים בשטח. 58. לא הוכח כי נגרם נזק בשל כך שלא הוזמן אמבולנס למקום האירוע, ולא שוכנעתי כי ההחלטה עצמה הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. 59. כבוד השופט עציוני, בפסק דינו בעניין מנדלסון הנ"ל, ציטט את זקן השופטים Goddard , אשר אמר בפסק הדין Camkin v. Bishop (1941) 2 All E.R. 713,716 דברים היפים אף לכאן: “If every master is to take precautions to see that there is never ragging or horseplay among his pupils, his school would indeed be too awful a place to contemplate.” 60. תביעת התובע נדחית. ממילא אין מקום לתביעתם של הורי התובע. 61. התביעה נדחתה לגופה. לפיכך אין צורך לדון בחזית המריבה בין הנתבעת לצד ג' אודות האחריות, שכן הודעת צד ג' נדחית מאליה, בהעדר אחריות של התובעת. זאת, למרות שלגופו של עניין, הייתה טענה מוחשית שראוי לדון ביחסים בין הצדדים. 62. התובעים, יחד ולחוד, ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪, בתוספת מע"מ. 63. הנתבעת תשלם לשני צדדי ג', יחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪, בתוספת מע"מ. בית ספרדיני חינוךקטיניםתאונות בטיולים