1. התובעת השתתפה בחוג לרכיבה על סוסים, שנוהל ע"י נתבעת מס' 2 ("הנתבעת"). מדריך החוג היה נתבע מס' 1 ("המדריך"). ביום 17.12.93, יצאו המדריך וקבוצת רוכבות, לרכב על סוסים בשדות הסמוכים לנהלל. הרכיבה הסתיימה בתאונה: בשלב מסויים, פרצו כמה מהסוסים, ביניהם - סוסה של התובעת, בדהרה קדימה, אלא שבעוד ששאר הסוסים האיטו את דהרתם מטרים ספורים לאחר מכן, סוסה של התובעת המשיך לדהור. לפתע שינה את כיוון דהרתו, פנה אל מתחת לעץ וראשה של התובעת נתקל בענף עבה. התובעת נפגעה בפניה, איבדה את הכרתה וסבלה פציעות בשיניה ובשפתיה. על נזקיה, היא מבקשת לחייב את הנתבעים לפצותה. 2. הנתבעת לא חלקה על כך, שהיתה המעבידה של הנתבע ואין מחלוקת, שאם המדריך אחראי לתאונה - אחראית לה גם הנתבעת, כמעבידתו. המחלוקת היא, אם על המדריך רובצת אחריות לתאונה ואם כן - האם יש לייחס לתובעת אחריות תורמת, ומה נזקיה עקב התאונה. 3. מכתב התביעה, קשה להבין, על איזה בסיס מיוחסת אחריות לנתבעים. בלשון כללית ולא מחייבת, מיוחסת שם לנתבעים, שורה ארוכה של מעשים ומחדלים, המכוונים ללמד על התרשלותם כלפי התובעת. הערפל האמור התבהר בעקבות ההוכחות וכיום ברור, שתביעת התובעת כלפי הנתבעים, מבוססת על שני מעשים, שבהם טוענת התובעת, שהמדריך הפר את חובת הזהירות שלו כלפיה: האחד - בכך שהתיר רכיבה בסגנון מהיר, במקום שגדלים בו עצים; והשני - שהאיץ את סוסו והדהירו קדימה, דבר שגרם לשאר הסוסים, להתחרות בסוסו של המדריך ולעבור לדהרה לא מבוקרת. 4. לפני הדיון בעובדות, עלי להבהיר מושגים מתחום הרכיבה על סוסים, שדרושים לענייננו ושהובהרו במהלך ההוכחות. האצת התקדמותו של סוס, מתאפיינת לא רק בהגברת מהירות, אלא גם בשינוי מהותי בצורת ההתקדמות, בדומה, להבדיל, לשוני המהותי שבין הליכת אדם לריצתו. השלבים השונים ניתנים להבחנה, אחד מרעהו, ע"י מספר הרגליים המתנתקות מהקרקע בו זמנית. לענייננו, אין צורך להעמיק בכך ודי להבהיר את המינוח : לאחר ההליכה האיטית ביותר, מאיץ הסוס ועובר לדהרה המכונה "טרוט" (TROT). האצה נוספת גורמת לסוס לעבור ל-"קנטר" (KANTER) והשלב הבא והמהיר ביותר - "גאלופ" (‎.(GALOP 5. תחילה - לטענה הראשונה, שהמדריך התיר דהירת "קנטר" שבין עצים. בעניין זה אין מחלוקת עובדתית: הנתבעים מודים בכך, שבשלב מסויים של הרכיבה, הורה המדריך לרוכבות, לעבור מרכיבת "טרוט" לרכיבת "קנטר". אין גם מחלוקת, שהדבר נעשה במטע עצי פקאן. עוד אין מחלוקת, שבמהלך ההאצה הנובעת מההוראה הנ"ל, האיצו חלק מהסוסים, ועברו ל- "גאלופ", ואז פרץ סוסה של התובעת קדימה וארעה התאונה. תשובת הנתבעים היא משפטית, דהיינו: במתן ההוראה לעבור ל"קנטר", לא היה משום חוסר זהירות, למרות שהדבר היה במטע העצים. לטענה זו אשוב בהמשך. 6. על הטענה השנייה נטושה מחלוקת עובדתית: התובעת טוענת, כאמור, שמה שגרם לסוסה להאיץ ולהתפרץ קדימה, הוא שהמדריך, בראש קבוצת הרוכבים, האיץ ועבר לדהרה לא מבוקרת. זה מה שגרם גם לשאר הסוסים לעבור לרכיבה לא מבוקרת, וההמשך, כאמור, הוביל לתאונה. מאידך טוענים הנתבעים, שלא כך היה, אלא שהמדריך הורה לעבור ל"קנטר", והאיץ את סוסו לרכיבה כזו, באופן מבוקר, אלא שכמה מהסוסים שאחריו, עם רוכבותיהם, פרצו קדימה, ברכיבה לא מבוקרת, עברו מ"קנטר" ל- "גאלופ" תוך שסוסיהן משיגים את סוסו של המדריך וההמשך ידוע. 7. לפי עדות התובעת, עקב המכה שקיבלה בראשה, היא איבדה את זכרונה, לגבי הארועים מרגע שהמדריך נתן הוראה לעבור ל"קנטר". לכן, אין היא יכולה לתרום מאומה, לברור המחלוקת הנ"ל. הראיות שהובאו לעניין הארועים שקדמו לתאונה הם, אפוא, עדותו של המדריך ועדותה של רוכבת אחרת באותה קבוצה, גב' אילה דומני. שניהם הגישו תצהירי עדויות ראשיות, אחרי שהוגש תצהיר התובעת, ואז הוגשה מטעם התובעת עדות נוספת, - קלטת של רשם קול, שעליה הוקלט תוכנה של שיחה טלפונית, שנערכה בין אמה של התובעת לבין המדריך, זמן קצר לאחר התאונה, מבלי שהמדריך ידע, שדבריו מוקלטים. פשיטא שמטרת הגשת ראייה זו היתה, להצביע על סתירות, בין הגירסה שהעלו המדריך וגב' דומני בתצהיריהם, לבין גירסת המדריך, כפי שהיא עולה מהשיחה הטלפונית. הרבה דיו הושחת ולא מעט צער נגרם, בהליכים מקדמיים בבימ"ש זה ובערכאת ערעור, בשאלת קבילות ההקלטה. בדיעבד התברר, שכל אלה, - ללא צורך: בין גירסת המדריך בתצהירו, לבין גירסתו בשיחת הטלפון שהוקלטה, אין סתירה, מעבר להבדלי גוון קלים וחסרי משמעות. גרסאות המדריך וגב' דומני, מתאימות ומשלימות גם אחת את רעותה, למרות חקירה נגדית יסודית למדי, שחקר אותם ב"כ התובעת. ב"כ התובעת מצביע על הבדל, בין תצהיר המדריך לבין התמליל. בתצהירו אמר המדריך: "...ולאחר פרק זמן קצר נתתי הוראה לעבור לרכיבת קנטר. כאשר נתתי הוראה לעבור לרכיבת קנטר התובעת החלה לדהור במהירות רבה, היא עברה את הסוס המוביל, עליו אני רכבתי..." ואילו בתמליל ההקלטה נאמר (האות א' מסמנת את דברי אמה של התובעת והאות י' את דברי המדריך): "א. - ...והיא אומרת ששני סוסים התחילו לדהור, משהו ספר לה משהו עם הסוס שלך היה משהו, היא אמרה אני לא זוכרת למה היא מתכוונת. י. - עם הסוס שלי ? א. - כן. היא אומרת שאחת הבנות סיפרה שהסוס שלך התחיל לדהור. אני לא כל כך שמתי לב. י. - אני הייתי הראשון שעברתי לקנטר. כולם עברו אחרי ואחרי שזה ברגע ששתיים עברו אותי אני האטתי את הקצב כדי לא ליצור תחרות בין הסוסים" = 3 = ובהמשך : "א. - אז בעצם מה שקרה שאתה נתת הוראה שהסוסים ידהרו והם התחילו לדהור שניים עברו אותך ואז יתר הסוסים דהרו ואז היא ניסתה לעצור ופנתה ימינה משהו כזה. י. - יכול להיות שזה". אי ההתאמה היחידה הרבלנטית, בין דברי המדריך בתצהירו לדבריו בשיחה שהוקלטה היא, שבעוד שבתצהיר הוא הזכיר רק את התובעת, כמי שהתחיל לדהור במהירות וכמי שסוסה השיג את סוסו, בשיחה הטלפונית הוא הזכיר שתיים שעברו על פניו, עם סוסיהן. לא רק שאינני מוצא באי התאמה זו "סתירה" היורדת לשרשו של עניין, אלא שנראה לי, שבחקירה הנגדית של המדריך, יושבה הסתירה לחלוטין: גם בתשובותיו לחקירה הנגדית התייחס המדריך לסוסים שעברו אותו, פעם כ-"סוסים" ופעם כ-"סוסה של התובעת". הדבר מסתבר על רקע דיוק בעובדות: מעדות המדריך וכן מעדות גב' דומני ברור, שיותר מסוס אחד פרץ והשיג את סוסו של המדריך, אלא ששאר הרוכבות בלמו את סוסיהן, מיד לאחר שהשיגו את המדריך והקדימו אותו רק במטרים ספורים ואילו סוסה של התובעת ורק הוא, המשיך לדהור קדימה. על רקע העובדות, נראות לי שתי ההתיחסויות, גם ל"סוסים שהשיגו" וגם ל"סוסה של התובעת" כסבירות ומתאימות להקשר ולא סותרות אחת את משנה: ההאצה הראשונית, שבגללה השיגו הרוכבות את המדריך, היתה של"סוסים", בלשון רבים, אך ההמשך - רק של "סוסה" של התובעת, בלשון יחיד. יתר על כן, מטעם התובעת הוגשה תרשומת, בכתב יד, שנושאת תאריך 20.1.94, כחודש אחרי התאונה, חתומה ע"י המדריך ושם נאמר: "במהלך הקנטר פרצו הסוסים והחניכים לא הצליחו לעצרם וסוסה של שירלי פתאום סטה מהמסלול..." ההדגשות שלי. א .ש. ) שוב - האבחנה סבירה ואין בה סתירה. הסוסים, ברבים, - פרצו ואחר כך נבלמו, למעט סוסה של התובעת, סוס בלשון יחיד, שהמשיך לדהור. 8. לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בתמליל ההקלטה של השיחה הטלפונית ושקלתי את כל החומר כמכלול אהד, אינני רואה סיבה, שלא לקבל, כפשוטה, את הגירסה היחידה שהוכחה. גם עדותה של גב' דומני וגם עדות המדריך נשמעו סבירות, לא מצאתי בהן הגזמות, נסיונות התחכמות או התחמקויות, שניהם לא התיימרו לזכור הכל, או להיות מסוגלים לתת הסברים לכל מה שקרה. העובדות שהוכחו הן כדלקמן: דבוקת הסוסים התנהלה ב"טרוט", בין שתי שורות עצי פקאן. המדריך וסוסו התקדמו בראש. בשלב מסויים, הורה המדריך לעבור ל"קנטר". בסמוך אחר כך, התפרצו כמה סוסים, השיגו את סוסו של המדריך ודהרו קדימה במהירות. תוך מטרים ספורים, הצליחו כל הרוכבות, למעט התובעת, לרסן את סוסיהן ולהאיטם. רק סוסה של התובעת המשיך לדהור במהירות, בשביל שבין העצים ולפתע סטה ימינה וגרם לתאונה. 9. על רקע העובדות דלמעלה, ניתן לעבור לשאלה, האם הוכחה אחריות הנתבעים לתאונה. במינוח משפטי: האם הוכח קשר סיבתי, בין הפרת חובת זהירות כלשהי, ע"י המדריך, לבין התאונה? וביתר דיוק: האם הוכח מעשה או מחדל כלשהו מצד המדריך, שיש בו משום מחדל לעמוד בסטנדרט הזהירות הנדרש, כדי למנוע אותם סיכונים, שכלפיהם היה עליו לשמור "חובת זהירות קונקרטית"? 10. תשובתי שלילית. לא הוכח מה גרם לכך, שכמה סוסים פרצו קדימה והשיגו את סוסו של המדריך. לא הוכח מה גרם לכך, שבעוד ששאר הרוכבות פעלו בהתאם להוראות הקבועות ובלמו את סוסיהן מיד לאחר שהשיגו את סוסו של המדריך, התובעת, על סוסה, המשיכו בדהרה. לא הוכח אפילו, אם הדבר קרה משום שהנתבעת לא פעלה כשאר הרוכבות ולא בלמה, או משום שהיא ניסתה לעשות כן אך לא הצליחה. לא הוכח גם, מהו שגרם לסוסה של התובעת, לסטות לפתע מנתיב דהרתו, בין העצים, ולפנות אל אותו עץ, שענף שלו פגע בתובעת. 11. בעניין האחרון העלו, אמנם, גם המדריך וגם גב' דומני, השערה, כי תוך כדי בלימת הסוס, הסיטה התובעת, שלא במתכוון, את המושכות ימינה, והסוס "ציית" וסטה ימינה אל העץ. שניהם ביססו גירסתם זו על הנסיון, שסוס אינו סוטה מנתיבו "סתם", על אחת כמה וכמה לא - לעבר מכשול. אלא ששניהם לא התיימרו ליתן יותר מאשר הערכה, או השערה. 12. לא הוכח וגם לא נטען, שסוסה של התובעת היה פראי, עצבני או מסוכן משאר הסוסים, או יותר ממה שהתאים לרמת מיומנותה של התובעת. לא הוכח, שרמת הידע והמיומנות של התובעת לא התאימה לרמה שנדרשה לרכיבה ביום התאונה. הוכח שהתובעת, כשאר הרוכבות, ידעו שבשום מצב, אל להן להשיג את סוסו של המדריך, ושאם נוצר מצב כזה - עליהן לבלום את סוסיהן וכן הוכה, שהתובעת רכבה כשלראשה קסדה. 13. התובעת טענה, כאמור למעלה, שרכיבת "קנטר", בין עצי הפקאן, היתה מסוכנת ושהיה על המדריך, להימנע ממנה. לא שוכנעתי בכך. יתר על כן, הוכח, שאותה קבוצת רוכבות, רכבה כבר רכיבת "קנטר" בין עצים, פעמים רבות. הוכה שמדובר בעצים השתולים בשורות, שביניהן מרווחים ניכרים, לפי גירסת ב"כ התובעת - מירווח בטוח לרכיבה, של 3 מטרים, בין שורות העצים ולפי גירסת המדריך - מירווח גדול עוד יותר והוכח, שהמרווח בין שורות העצים איפשר גם לכמה רוכבות וסוסיהן לרכב במקביל, זו בצד זו. 14. מעבר לכל זה, - הגורם לפגיעה בתובעת, לא היה ענף שבלט אל מרכז המעבר בין שורות העצים וחסם את נתיב הרכיבה שלה, אלא הסטייה שסטתה היא, על סוסה, מנתיב הרכיבה, אל העץ ! במילים אחרות, גורם הסיכון לא היה רוחבו הצר של השביל וגם לא "חסימה", או סיכון לא צפוי במסלול הרכיבה במטע. באותה מידה שהתובעת וסוסה סטו אל העץ, יכולים היו לסטות אל עמוד השמל, ברז השקייה או משקוף של שער. נכון שאלולאי העץ - לא היתה התאונה קורית, אך מבחינה משפטית, מבחינת הקשר הסיבתי, לא העץ היה הגורם לתאונה, אלא סטייתו הפתאומית של הסוס אל עבר המכשול. 15. מקובלת עלי, בכל הכבוד, ההפנייה שהפנה ב"כ הנתבעים, לפסק דינו של כב' הנשיא ברק, ע"א 145/80, שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י ל"ז (1), עמ' 113. מהעובדות שהוכחו בתיק זה ברור, שברכיבה על סוסים גלומה סכנה, אלא שדבר זה נכון לגבי רוב, אם לא כל הפעילות הספורטיביות, כמו לגבי פעילויות פנאי רבות אחרות. ייתכן אפילו, שהסכנה מהווה, במידת מה, חלק מגורם המשיכה, במובן ששיפור היכולת, בא יד ביד עם הנכונות, להתמודד עם מגבלות ולהתגבר עליהן. המכתם "מהר יותר, גבוה יותר, רחוק יותר", כביטוי לרוח ספורטיבית, משקף זאת ודוק: אין באמור כדי להצדיק פריצת גדר: רוח ספורטיבית אינה זלזול בבטיחות, שאפתנות אינה התעלמות מסיכונים, אבל התקדמות מתיישבת עם נטילת סיכונים סבירים, סיכונים מחושבים, סיכונים שיש בהם כדי לשפר את ההשגים, מבלי לעבור את הגבול, לסיכון מוגזם, שמחירו עלול להיות כבד מנשוא. לא בכדי הזכיר כב' הנשיא ברק בפסק דין ועקנין, רכיבה על סוס, כאחת הדוגמאות לפעילות, שצופנת בחובה סכנה, ואיננה יוצרת חובת זהירות: "ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה, המשחק עם כלב עשוי להישרט והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים" ובאופן כללי, שם: "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות". 16. בהצטרפות התובעת לקבוצת רכיבה על סוסים, היא לקחה על עצמה סיכון שתיפגע. לא הוכח, שהסיכון שסוס לא יציית לרוכבו, או שרוכב לא יצליח להשתלט על סוסו, אינו בלתי צפוי, בלתי סביר, או סיכון נסתר, שרוכב רגיל אינו יכול לדעת עליו, כמו, למשל, הסיכון המיוחד בשימוש בטרמפולינה: ע"א 285/73, לגיל טרמפולין נ' אסתר נחמיאס, פד"י כ"ט (1) 63, או כמו קפיצה לבריכה, שמאומה אינו מלמד על כך, שהמים בה רדודים מדי, שהוא ששימש רקע לפסק דין ועקנין הנ"ל. ההיפך: ההתמודדות עם הקושי להשתלט על הסוס, לכוונו, להתגבר על נטייתו "העדרית" וה"הייצרית", כפי שהתייחסו לכך העדים בתיק זה, היא האתגר שברכיבה על סוס, הסיכון שלהתגבר עליו נועדה הרכיבה. במונחים שטבע כב' הנשיא ברק בפסה"ד הנ"ל, לא הוכח, שהסיכון שממנו נפגעה התובעת, כה חריג וכה חמור, שהחברה, כעניין של מדיניות, מעוניינת למנעו ומניעת הסיכון שממנו נפגעה התובעת, כמוהו כאיסור רכיבה, או הגבלתה בהגבלות בלתי סבירות. 17. במינוח ה"שמרני" יותר, זה שמלפני פסק דין ועקנין: אם רצתה התובעת להימנע מהסיכון שבקושי להשתלט על סוס, או מפגיעה במכשול שהסוס סטה אליו, היה עליה להיכבד ולהמנע מרכיבה בכלל. כשהחליטה לרכב בחיק הטבע, בחרה בפעילות שהחברה, כענין שבמדיניות, מתירה לעסוק בה. הפן השני של אותה מדיניות הוא, שהסיכונים הטבעיים מפעילות כזו, אינם בני פיצוי. משלא הוכח, שהפגיעה שנפגעה התובעת, נבעה מסיכון שאינו סביר, או אינו טבעי לרכיבה על סוסים, לא הוכחה אחריות הנתבעים לפגיעה זו. 18. אני דוחה את התביעה. הנתבעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח, בתוספת מע"מ. תאונות ילדים בחוגיםתאונות רכיבה על סוס