בפניי בקשה שהוגשה ע"י נתבעת מס' 3, מדינת ישראל - רשות המיסים (להלן: "המדינה"), כנגד זוהיר חג' אחמד (להלן: "התובע") לסילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה כדין לפי תקנה 100(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"). הבקשה הוגשה בעטייה של תביעה שהגיש התובע ביום 6.4.10 ובמסגרתה טוען התובע, בין היתר, למחדלים וטעויות של נתבע מס' 1 בתפקידו ככונס נכסים מטעם רשות המיסים, אשר בעקבותיהם אושרה שלא כדין, על ידי ראש ההוצאה לפועל, מכירת זכויות במקרקעין של התובע. על פי הנטען בכתב התביעה, נתבע מס' 2 רכש את הזכויות במקרקעין בהליכי ההוצל"פ האמורים ויתר הנתבעים בחלקם התקשרו בחוזים עם נתבע מס' 2 לרכישת זכויותיו במקרקעין, בהתאמה. במועד הגשת התביעה שילם התובע אגרה בסך של 1,059 ₪ לפי תקנה 3 לתקנות בתי המשפט אגרות התשס"ז-2007 (להלן: "התקנות" או "תקנות האגרות"), המפנה לתוספת לתקנות האגרות (להלן: "התוספת לתקנות"). טענות הצדדים: לטענת המדינה, התובע עותר בתביעתו לסעד לפיו יורה בית המשפט על השבת מקרקעין שונים שהיו, לטענתו, בבעלותו, ואשר נמכרו במסגרת הליכי הוצל"פ בשנת 1993, כאשר ע"פ עמדת התובע שווי המקרקעין בעת הגשת התביעה מוערך בסך 6 מיליון דולר ובערכם השקלי - 22 מיליון ₪. לפיכך, טוענת המדינה כי התובענה במהותה תובענה כספית, לסכום כסף קצוב בשווי השוק של המקרקעין במועד הגשת התביעה, ועל כן, היה על התובע לשלם אגרה לפי תקנה 2(א) לתקנות, בשילוב עם פרט מס' 8 לתוספת לתקנות, היינו אגרה בשיעור של 2.5%. עוד טוענת המדינה כי חלקה הראשון של האגרה המתחייבת, בשיעור של 1.25%, צריכה היתה להיות משולמת ע"י התובע בעת הגשת ההליך לפי תקנה 6(א)(1) לתקנות, קרי, היה על התובע לשלם בעת הגשת התביעה אגרה בסך של 277,500 ₪. המדינה מדגישה כי לעמדתה אין לראות בתביעה דנן כהליך ששוויו בלתי ניתן לביטוי בכסף, אשר חלה עליה תקנה 3 לתקנות האגרות, היות ומדובר בתביעת השבה שהינה תביעה כספית, אשר תקנה 3 לתקנות האגרות אינה חלה עליה. המדינה מפרטת וטוענת כי תביעת השבה המכוונת להשבת כספים היא תביעה כספית שהאגרה בגינה היא כבתביעה לסכום קצוב, כאשר לטענתה דין זהה צריך לחול גם על תביעת השבה בעין, שהרי לצורכי אגרה, אין כל הצדקה עניינית לאבחנה בין סוגי תביעות ההשבה. המדינה מציינת את בש"א 19948/07 רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל נ' פידיאס אחזקות בע"מ, מיום 27.4.08, על מנת לבסס טענתה כי תביעת השבה הינה כתביעה כספית לצורכי אגרה, להבדיל מתביעה לסעד הצהרתי. כמו כן, מפנה המדינה להחלטת כב' השופט י. עמית בת"א (חי') 1162/06 מעדני ים (סי פוד) אטלנטיק בע"מ נ' מדינת ישראל רשות המיסים, מיום 22.10.2007 (להלן: "עניין סי פוד"), אשר במסגרתה נעשתה אבחנה בין תביעה לקבלת הצהרה גרידא לבין מצב דברים של תביעת השבה, אשר ממנה ניתן להסיק, כטענת המדינה, כי אם נמצא שהתביעה האמיתית ע"פ מהותה היא תביעה להשבה, בין בכסף ובין בעין, אזי לצורכי אגרה, תסווג התביעה כתביעה לסכום קצוב לפי שווי הנכס מושא ההשבה, במועד הגשת התביעה. לטענת המדינה יש ליישם את ההלכה שנפסקה בעניין סי פוד בעניינו של התובע דנן, קל וחומר כאשר התובע מודה בכתב התביעה כי הוא מבקש את השבת המקרקעין ולפיכך, מוביל למסקנה כי לצורכי אגרה עסקינן בתביעת השבה ועל כן, על התובע לשלם אגרה כבתביעה לסכום קצוב בשיעור של 2.5% משווי המקרקעין. לאור האמור, עותרת המדינה למחיקת התביעה מחמת אי תשלום אגרה מספקת לפי תקנה 100(4) לתקסד"א אלא אם כן מלוא האגרה בסך 277,500 ₪ תשולם תוך פרק זמן שייקבע ע"י בית המשפט. אל עמדת המדינה הצטרף נתבע מס' 1, עו"ד אלכסנדר בר און בהודעתו מיום 5.2.2012 וכן נתבעים מס' 34-35 טאהה אלעקילי ומוחמד אלעקילי, בהתאם להודעתם מיום 29.4.12. התובע מתנגד לבקשה וטוען, כי לא התבקש לשלם אגרה נוספת מעבר לזו ששולמה על ידו בהתאם לשובר שהונפק לו ועל כן, אין למחוק את התביעה. עוד טוען התובע כי כתב התביעה מגולל מחדלים וטעויות של כונס הנכסים אשר בעקבותיהם אושרה ע"י כב' ראש ההוצל"פ מכירת נכסי התובע ועל כן, עותר הוא לקביעת בית המשפט כי הליכי המכירה הינם בטלים, הצהרה שתוביל להחזרת הבעלות במקרקעין לתובע ועל כן, המדובר בסעד הצהרתי מובהק. התובע מוסיף וטוען, כי אין לקבל את עמדת המדינה כי מדובר בתביעת השבה. לטענת התובע בתביעתו לא ביקש כל סעד כספי נגד מי מהנתבעים, והסכומים שצוינו בתביעה נועדו להראות חוסר סבירות באישור המכירה, לגביה מבוקש הצהרה על בטלותה. לטענת התובע, אם יזכה בתביעתו ויוצהר כי הליכי מכירת זכויותיו בהליך ההוצל"פ לא היו כדין, המכירה תבוטל ורישום המקרקעין בהסתמך על החלטת ראש ההוצל"פ יתבטל, ולפיכך, לא יזדקק לכל סעד נוסף ובכך יסתיים ההליך מבחינתו. התובע טוען, כי בתביעתו ישנם עשרות נתבעים שאין בעובדות הנטענות בכתב התביעה להקים נגדם כל עילה כספית וגם טענות המרמה המופנים כנגד נתבע מס' 1 ו-2 מהוות עילה למתן הצהרה בלבד על בטלות המכירה. בהקשר זה מוסיף התובע וטוען, כי ככל שיש עילה בנזיקין נגד נתבעים 1 ו-2 הרי שהיא לא ברורה בשלב זה וככל שבית המשפט יצהיר על בטלות המכירה לא יהיה לתובע כל עילת תביעה נגד נתבעים אלו. לאור האמור, טוען התובע כי גם לפי תקנה 3(1) וגם בהתאם לתקנה 3(8) לתקנות לא חייב התובע באגרה נוספת מעבר לזו ששולמה היות והסעד ההצהרתי המבוקש אינו נושא בחובו סעד אופרטיבי, ועל כן, יש לדחות את הבקשה. המדינה הגישה תשובה לתגובת התובע בה חזרה על טענותיה כי התובע מבקש את השבת המקרקעין לידיו ובכך לא עותר לסעד הצהרתי גרידא כי אם לסעד אופרטיבי של צו עשה, קרי השבת המקרקעין ורישום המקרקעין על שמו. לטענת המדינה גם בתגובתו מודה התובע כי תביעתו הינה תביעת השבה בעין של המקרקעין, אשר במהותה הינה תביעה כספית בגובה שווי השוק של המקרקעין, וככזאת יש לחייבה בתשלום אגרה כתביעה כספית. בנוסף, טוענת המדינה כי יש לדחות את טענת התובע כי חלה בעניינו תקנה 3(8) לתקנות. לטענת המדינה, אין בכתב התביעה כל טענה כי המקרקעין ניטלו מאת התובע ע"פ סמכות שבדין או כי נעשתה נטילה שלטונית לגבי המקרקעין והיות ואין המקרקעין נשוא התביעה, מקרקעין שהופקעו, או שניטלו ע"י רשות שלטונית, אין תחולה לתקנה 3(8) לתקנות. דיון והכרעה: השאלה העומדת לדיון היא האם התביעה הנדונה עניינה בסעד הצהרתי או שמא בתובענה כספית, לסכום כסף קצוב, בגובה שווי השוק של המקרקעין במועד הגשת התביעה, או אז האגרה ששולמה ע"י התובע תימצא בלתי מספקת. כלל היסוד הוא כי בית המשפט לא יתיר הגשת תביעה למתן סעד הצהרתי, מקום בו נראה שההצהרה היא תחליף לתביעה כספית (ע"א 279/82 פרידברג נ' עיריית תל-אביב יפו, פ"ד לט (2) 502, רע"א 1910/04 אילונית נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נח (6) 93). במקרה כזה על העותר למתן סעד הצהרתי ליתן טעם מדוע יש להתיר לו לתבוע את הסעד ההצהרתי במקום את הסעד האופרטיבי (א. גורן "סוגיות בסדר הדין אזרחי", מהדורה שביעית עמ' 389). עוד יצוין, כי במסגרת רע"א 3889/09 יתרן תקשורת בע"מ נ' רפאלי ביום 5.10.2009), נקבע כי אם לא ניתן להסתפק בנסיבות המקרה בסעד הצהרתי אלא נדרש גם סעד כספי, ולו חלופי, הרי יש לשאת באגרה בגין הסעד הכספי. בענייננו, תביעת התובע נסובה על הטענה כי נתבע מס' 1 פעל שלא כדין למכירת הזכויות במקרקעין ששווים שישה מיליון דולר נכון ליום הגשת התביעה, לנתבע מס' 2, כאשר לטענת התובע אם לא יושבו לבעלותו הזכויות במקרקעין אלו, ייגרם לו נזק בסכום האמור, כמפורט בסעיף 82 לכתב התביעה, ומשכך, הסעד הנתבע עניינו כספי במהותו ולא הצהרתי גרידא. יתרה מזאת, אין בידי לקבל את טענות התובע בתגובה לבקשה כי מסתפק הוא בסעד הצהרתי המצהיר על בעלותו במקרקעין, שכן בנסיבות בהן חלק מהמקרקעין הועברו ונרשמו על שם צדדים שלישיים ולגבי חלק מהזכויות במקרקעין נרשמו הערות אזהרה, כמפורט בסעיף 52 לכתב התביעה, יהא עליו להגיש תביעה כספית נוספת כדי לקבל את סכום הנזק אשר נגרם לו, כטענתו. ויודגש, מדובר בזכויות במקרקעין שהועברו בראשית הדרך בהתאם להחלטת ר' ההוצל"פ על כל המשתמע מכך. התנהלות התובע לפיה בשלב הראשון, אם יתקבלו טענות התובע, יוצהר בדבר ביטול מכר המקרקעין ולאחר מכן יתבע בנפרד בהליך חדש את שווי המקרקעין שלמצער לא יוחזרו אליו, יוביל לכך שהסכסוך יפוצל לתביעות שונות, דבר שאינו ראוי, שכן יהא בכך בכדי להכביד על הנתבעים, על מערכת המשפט ועל ציבור המתדיינים בכללותו. עמד על כך כב' השופט, כתוארו אז, מ. שמגר בע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85, כאשר ציין כי: "בית המשפט איננו צריך לשמש אכסניה לדיונים עקרים שתוצאתם המסתברת איננה סיום ההתדיינות בין הצדדים למחלוקת. אין לפתוח פתח להליכים למתן פסק דין הצהרתי אשר כל מגמתם היא רק בירור ההלכה בחלק המוגבל של העילות הפתוחות, תוך שמירת הזכות לפרוש בדיון נוסף יריעה רחבה יותר או לעגן את התביעה בעילה שונה. האינטרס הציבורי הוא יסוד המסד של השאיפה כי מחלוקות המובאות בפני הערכאות תגענה לסיומן וכי לא ייפתח פתח להתדיינות כפולה, מקום בו ניתן למצותה בהליך אחד" (שם, עמ' 92). במילים אחרות, שעה שיש ביכולתו של התובע לעתור לסעד אופרטיבי כספי, כפי שפירט התובע בכתב תביעתו קרי, את שווי המקרקעין נכון ליום הגשת התביעה, הרי שזוהי הדרך הראויה ואין מקום בנסיבות אלו לקבל את טענת התובע כי התובענה הינה לסעד הצהרתי, כאשר ברור כי לאחר מכן יזדקק להגשת תביעה שמהותה כספית. הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות בהן הנתבעים 1 ו-3 אינם מחזיקים במקרקעין כלל ועיקר וכל אשר ניתן לתבוע מהם הוא סעד כספי, קל וחומר כאשר טענות התובע כלפי נתבע מס' 1 נסובות בעיקרן על עוולת שנעשו כלפיו, כטענתו. בעניין זה אציין, כי בהעדר אינטרס לגיטימי למתן הסעד ההצהרתי, גם במקרה של תביעה עתידית לפיצויים כשקיים קושי לכמת את הנזק, אין לקבל תובענה לסעד הצהרתי בלבד ועל התובע לתבוע את מלוא הסעד האופרטיבי (רע"א 3889/09 יתרן תקשורת בע"מ נ' רפאלי, מיום 5.10.2009). מעבר לאמור אוסיף, כי הרצון להימנע מתשלום אגרה, בהגשת תביעה לסעד הצהרתי, הינו שיקול המטה את הכף לעבר קבלת הבקשה, שהוגשה ע"י המדינה, במיוחד מקום שניתן לתבוע כאמור את הסעד האופרטיבי שהתגבש בחלוף השנים [רע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' ליבוביץ, פ"ד מו (3) 414, 417 (1992)]. עוד אציין, כי יש לדחות את טענת התובע כי עליו לשלם אגרה מופחתת לפי תקנה 3 לתקנות האגרות, בנסיבות בהן תקנות האגרות תוקנו בשנת 2007 ובתיקון לתקנה 3 נקבע כי גם תובענה לסעד כספי הנגזרת מסעד הצהרתי תחוייב לצורך אגרה, כסעד כספי וכלשון התקנה - "הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף: צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור". כפי שציינתי, עסקינן בתביעה להשבת מקרקעין בחלוף שנים רבות, לאחר שנמכרו בהליכי הוצל"פ לנתבע מס' 2 וממנו לאחרים ועל כן, אין המדובר רק בתביעה לביטול מכר המקרקעין אלא גם לתוצאות הנלוות של השבת הכספים בעד המקרקעין, ככל שלא ניתן יהא להשיב את המקרקעין לתובע, באם יזכה בתביעתו. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה יש לראות בתביעתו כתביעה לסעד הצהרתי רק משום שלא התבקש בכותרת כתב התביעה סעד של השבת כספים, שכן תקנות האגרות קובעות כי תובענות בהן הסעד ההצהרתי מקפל בתוכו סעד כספי, סכום האגרה לא יהא כהליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף, אלא תשולם אגרה כמתחייב בהתאם לתקנה 6 לתקנות האגרות. אשר על כן, דומני כי התביעה שהוגשה על ידי התובע במהותה תביעה כספית בשווי המקרקעין, נכון למועד הגשת התביעה ולפיכך, האכסניה של סעד הצהרתי אינה האכסניה הדיונית הנכונה והראויה לבירור המחלוקת בין הצדדים, במיוחד בנסיבות בהן התובע לא הצביע על כל טעם מהותי המצדיק בירור התובענה בדרך זו. בשולי הדברים אציין, כי אני דוחה את טענת התובע כי חלה בעניינו תקנה 3(8) לתקנות שכן אין המקרקעין נשוא התביעה מקרקעין שהופקעו או ניטלו ע"י רשות שלטונית, במסגרת נטילה שלטונית ע"פ דין, מקום שמדובר בזכויות במקרקעין בהליכי הוצל"פ, בגין חוב בלתי מסולק של התובע כלפי רשויות המס. אשר על כן, על התובע לתקן את תביעתו תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה באופן שייתבע סעד כספי ותשולם אגרה, בהתאמה, בפרק הזמן האמור. ככל שהתובע לא יפעל, כאמור, תימחק התביעה. התובע יישא בהוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ שישולמו לנתבעת מס' 3, מגישת הבקשה. תזכורת בפניי בעוד 30 יום. אגרת בית משפטאגרה