1. התובע יליד 1999, נפגע ביום 28.2.07 לטענתו, בהיותו כבן 7 שנים, כאשר טיפס על גג מקלט בבית הספר במהלך הפסקת לימודים, קפץ קפיצה סיבובית הידועה כ"קפיצת פארקור", נפל ונפגע במרפק ידו הימנית. התובע פונה לבית חולים זיו בצפת, שם נבדק ואובחן כסובל מפריקה של מרפק ימין. הוא עבר ניתוח לשחזור המרפק וקיבועו בסד גבס. בעקבות התאונה, היה התובע במעקב רפואי כעולה מהתיעוד הרפואי שהוגש על ידו, ונזקק לטיפולי פיזיותרפיה, ונעדר מהלימודים למשך כשבועיים. 2. הנכות הרפואית פרופ' שטהל אשר מונה כמומחה מוסכם בתביעת התובע על פי פוליסת ביטוח תלמידים, קבע כי התאונה הותירה אצל התובע נכות צמיתה בשיעור של 5% בשל "הגבלה מסוימת בישור המרפק". במהלך המשפט הגיעו הצדדים לידי הסכמה כי קביעתו הנ"ל של פרופ' שטהל תהווה קביעה מחייבת בתביעה דנן, וכי חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, לא תיחשב כחלק מחומר הראיות. על כן, נכותו הרפואית הצמיתה של התובע כתוצאה מהתאונה עומדת על שיעור של 5%. 3. התביעה הוגשה כנגד בית ספר ממלכתי "המגינים" שבו אירעה התאונה (להלן "בית הספר"), וכנגד עירית קרית שמונה שהינה הבעלים של מבנה בית הספר והמקלט שממנו קפץ התובע (להלן "העיריה"), וכנגד מבטחתה של העיריה חברת הביטוח "כלל" בע"מ, וכנגד מדינת ישראל-משרד החינוך, מעסיקתם של מורי בית הספר (להלן "המדינה"). 4. בשלב המקדמי, נמחקה בהסכמה התביעה כנגד בית הספר (נתבע מס' 1) ללא צו להוצאות, ובפתח ישיבת ההוכחות, הגיעו ב"כ הצדדים לידי הסכמה למתן פסק דין מנומק על סמך חומר הראיות שהוגש לתיק בית המשפט, ללא צורך בחקירות. 5. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, אימו ושלושה תלמידים שלמדו יחד עימו בבית הספר בתקופה הרלוונטית לתאונה. מטעם המדינה הוגש תצהירו של מר יוסי מלול, ששימש כמנהל בית הספר בזמן הרלוונטי לתאונה. העירייה לא הגישה תצהירים מטעמה. 6. דיון תיאור המקום על פי תצהירו של מנהל בית הספר מר יוסי מלול, מבנה בית הספר משתרע על פני שטח של כ-15 דונם, והוא כולל ארבע חצרות, כאשר בכל הפסקה מתבצעת תורנות על ידי ארבעה מורים המסתובבים בחצרות ובמסדרונות בית הספר. המבנה ממנו נפל התובע, הינו מבנה בטון בגובה של 1.30 מטר המשמש כמקלט. הוא ממוקם בתוך אחת החצרות, ובצמוד לו מצוי ספסל שממנו ניתן לטפס על גג המקלט. המבנה אינו מגודר והגישה לגגו הינה קלה ופשוטה, דרך הספסל שתואר לעיל (ראה התמונות שצורפו לסיכומי העירייה). המבנה והספסל הינם בבעלות העירייה. 7. נסיבות אירוע התאונה על פי עדותו של התובע אשר נתמכה בעדויותיהם של תלמידים נוספים בבית הספר, תלמידים נהגו לבצע קפיצות פארקור מגג המקלט ומחומה בבית הספר, מבלי שקיבלו אזהרות ממורי בית הספר, וכי אזהרות כנ"ל נשלחו להם רק לאחר התרחשות התאונה נשוא התביעה. את נסיבות אירוע התאונה תיאר התובע בתצהירו כדלקמן: "..... אני יצאתי בהליכה מהכיתה וירדתי למטה במדרגות לחצר. וראיתי ילד גדול ממני בשם אמיר ממן, שהוא היה בכיתה ד' או ה', עושה קפיצה מהמקלט, ראיתי אותו ואז התחשק לי לקפוץ גם. טיפסתי על המקלט גם אני וניסיתי לעשות את הקפיצה, הקפיצה הראשונה עברה בסדר ואח"כ הלכתי לקרוא לחבר שלי מרק כדי שיראה אותי קופץ, חזרתי שוב למקלט וקפצתי שוב ובקפיצה הזו נחתי לא טוב והמרפק נפגע מהרצפה". גרסתו הנ"ל של התובע נתמכה בעדותו של תלמיד נוסף ששמו יוסף שקד מאיר, וחיזוק להתרחשות התאונה בתוך מתחם בית הספר ניתן לראות באישור בית הספר (נספח א' לתצהיר התובע), ובתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובע. 8. מנהל בית הספר הודה בתצהירו כי היתה קיימת תופעה של קפיצות פארקור במקומות שונים בשטח חצר בית הספר, אם כי לדבריו, התלמידים הוזהרו על ידו ועל ידי מורים אחרים בבית הספר מביצוע קפיצות מסוג זה, ואף נשלחו התראות בכתב להורי תלמידים אשר ביצעו קפיצות כאמור. 9. האחריות הצדדים הקדישו חלק מסיכומיהם למחלוקות עובדתיות שהתעוררו בתביעה דנן, כגון שאלת נוכחותו של מורה תורן בחצר בית הספר בזמן התרחשות התאונה, והשאלה אם ו/או מתי נשלחו לתלמידים ו/או להוריהם, אזהרות ו/או התראות על ידי בית הספר בעניין הקפיצות הנ"ל, אולם לא מצאתי צורך לקבוע מסמרות בשאלות הנ"ל, שכן, וכפי שיובהר להלן, די היה בתמונות המקום שהוגשו לתיק בית המשפט, ואשר לגביהן אין מחלוקת בין הצדדים, בכדי לבסס את המסקנה כי הנתבעים הפרו חובות זהירות המוטלות עליהן כלפי התובע, ובשל כך, הם אחראים לנזק שנגרם לו בעקבות כך. 10. אחריות המדינה/משרד החינוך מקובלת עלי טענת מנהל בית הספר כי לא ניתן היה להבטיח השגחה צמודה לכל תלמיד במתחם בית הספר, והדבר נכון שבעתיים כשמדובר בשטח גדול של בית ספר כמו בענייננו. יפים בעניין זה הדברים שנאמרו על ידי מ"מ הנשיא השופט חשין בע"א 4/57 עידה נ' פואד, פ"ד יא 1100, 1106, ואשר צוטטו בפסקי דין רבים, שלפיהם אמר: "...הדעת נותנת, כי ילדים המשחקים ברגעי ההפסקה בחצר בית-הספר ידאגו מנהליהם ומוריהם לפיקוח מתאים עליהם מטעם אדם מבוגר, למען לא יבואו הילדים לידי התפרעות במשחקיהם. אין המפקח חייב להיות צמוד לילדים, או להחזיקם בתחום ראייתו כל העת ללא הפסק. כן אין הוא מצווה להתרוצץ מקבוצה לקבוצה, ומן הקצה האחד של החצר לקצה האחר, לראות ולהיראות. די בכך, שהילדים יודעים, כי עינו של המפקח צופיה עליהם, תוך הילוכו בחצר, ואפילו אין הם רואים אותו ממש, וגם אם הוא עוזב לדקות ספורות את מקום משמרתו". יחד עם זאת, התרשלותם של מנהל ומורי בית הספר לא התבטאה בקיומה או אי קיומה של השגחה כאמור (מחלוקת עובדתית שלא קבעתי בה מסמרות כאמור), אלא בעובדה שמנהל ומורי בית הספר ידעו על קיום התופעה של קפיצות פארקור המתבצעות על ידי התלמידים במהלך ההפסקות. הם ידעו שלא ניתן לספק השגחה צמודה לכל תלמיד במהלך ההפסקות. הם ידעו ו/או היו צריכים לדעת כי גג המקלט המדובר היווה אחד המוקדים העיקריים שמהם תלמידים ביצעו קפיצות פארקור בחצר בית הספר. הם ידעו ו/או היו צריכים לדעת שהנגישות לגג הינה פשוטה ביותר דרך ספסל הממוקם מתחת לגג הנ"ל, וכי מצב נתון זה מהווה "פיתוי" לתלמידים לבצע קפיצות מהגג. יוצא איפוא, שמנהל בית הספר ומוריו ידעו ו/או יכלו לדעת כי גג המקלט במצבו הנתון (הנגישות הקלה אליו וחוסר הגידור מסביבו) מהווה מפגע בשטח בית הספר, והיו צריכים לצפות, הן במישור הטכני והן במישור הנורמטיבי, את הסכנה הכרוכה בקיומו ולפעול להסרתו. אולם הוכח כי מנהל בית הספר לא פעל להסרת המפגע הנ"ל ולא נקט באמצעי זהירות מספיקים להסרת הסכנה הכרוכה בו, כמו למשל משלוח התראה לגורמים המוסמכים בדבר קיום המפגע ודרישה להסרתו, התקנת שילוט מתאים, הצבת מורה תורן בסמוך למקום שהיווה אחד המוקדים העיקריים לביצוע קפיצות פארקור. למותר לציין כי ההוצאות הנדרשות לסילוק מפגע זה ו/או להסרת הסכנה הטמונה בו, אינן יכולות להיות שקולות כנגד הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מקיומו, וכבר נפסק כי "ככל שההסתברות לקרות הנזק גבוהה יותר, הנזק חמור יותר, ההוצאות למניעתו נמוכות והאינטרס החברתי במתן השירות נמוך, כך תיגבר הנטייה להטיל את האחריות על המזיק" (ראה ע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם ו-4 אח', פ"ד מט(1) 102). 11. ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של מנהל ו/או מורה בית הספר כלפי תלמידיו (ראה ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל ו-3 אח', פ"ד מז(1) 802), ובהתייחס לענייננו הנני מפנה לדברים שנאמרו בע"א 310/89 אליהו כהן (קטין) נ' לנטוש מאיר ו-2 אח', פ"ד מו (1) 402 ,עמ' 404-405, כדלקמן: "אין מחלוקת שמורים בבית הספר חבים חובת זהירות כלפי תלמידי בית הספר, וזאת גם שעה שנמצאים הם בהפסקה בין השיעורים בשטח בית הספר מחוץ לכתות הלימוד. אחריות זו מוטלת לפי הנסיבות, לעתים על המורה המחנך, לעתים על המורה התורן בחצר, לעתים על מורה אחר, ולעתים על מנהל בית הספר, אשר אחראי אחריות מנהלית לקביעת סדרי עבודה ופיקוח מצד המורים ביחס לתלמידים". (בעניין חובת הזהירות המוטלת על מנהל בית ספר למפגעים הנמצאים בשטח בית ספרו, ראה גם רע"פ 1007/05 מדינת ישראל ואח' נ' דוד בוחבוט ואח'). 12. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא שמנהל ו/או מורי בית הספר הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי התלמידים בכלל, וכלפי התובע בפרט, בכך שהם ידעו ו/או יכלו לדעת על קיומו של המפגע, אך לא נקטו באמצעי זהירות מספיקים לסילוקו ו/או למניעת הסכנה הגלומה בו, ומשכך, אחראית המדינה/משרד החינוך, מעסיקתם, לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרת חובת זהירות זו. 13. אחריות העירייה אקדים ואומר כי בסיכומיה הפנתה העירייה ל"כתב הגנה" שהוגש לדבריה על ידי מנהל בית הספר ובו נטען כי "פיקוד העורף אסר איסור מוחלט להקיף את גגות המקלטים בגדר בשל פתחי המילוט הממוקמים בגג המקלט". אולם יובהר כי מבדיקת התיק האלקטרוני שקיים במערכת בית המשפט התברר כי "כתב ההגנה" המוזכר אינו קיים כלל בתיק. שנית, הטענה הנ"ל הועלתה בעלמא וללא כל תמיכה ראייתית, ומשכך אין זה מפתיע שהיא לא זכתה לשום זכר בתצהירו של מנהל בית הספר שהוגש לתיק בית המשפט בשלב מאוחר יותר. 14. העירייה הינה הבעלים של מבנה בית הספר, המקלט והספסל הצמוד לו, ומשכך, אחראית היא על תחזוקתם של המבנים הנ"ל ועל סילוק כל מפגע הנמצא ו/או הנובע מהם. אחריות זו נובעת מהיותה בעלת המקרקעין, מעמד המטיל עליה חובת זהירות כלפי כל המבקר בשטחה. חובה זו מקבלת משנה תוקף כשמדובר במקרקעין המשמשים כבית ספר שבו מבקרים מאות תלמידים מדי יום, בגילאים שונים, שעלולים להיות חשופים לסכנה בשל קיום מפגעים כאלה ואחרים. אוסיף על כך שאיש האחזקה של בית הספר והאמון על מניעת מפגעים בו, אף הוא מועסק על ידי העירייה וכפוף להוראותיה, וזאת כפי שנטען בסיכומי המדינה אשר לא הופרכו על ידי העירייה. 15. העירייה עצמה את עיניה ולא פעלה להסרת המפגע ו/או להסרת הסכנה הטמונה בו על ידי גידור המבנה ו/או ביצוע שינוי הנדסי בו ו/או תלישת הספסל הצמוד לו על מנת לסכל את הנגישות הקלה אליו. בכך הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי מבקרי המקום, קרי תלמידי בית הספר ובכללם התובע, ואחראית היא לנזק שנגרם לו עקב כך. 16. אינני מקבלת את טענת העירייה שלפיה בהעדר כל פנייה אליה על ידי בית הספר בדבר קיום המפגע, פטורה היא מאחריותה כלפי התובע. כבעלת מקרקעין, מחובתה של העירייה לפעול מיוזמתה לאיתור מפגעים שיש בהם כדי להוות סכנה בטיחותית למבקרים בשטחה, ולערוך ביקורות בטיחות במטרה לאתר מפגעים כאלה ולהסירם. בעניין זה הנני מפנה לע"א 746/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' מאיר זדה, פ"ד לט(1) 19 ,עמ' 22-23, אשר צוטט בסיכומי המדינה, ושבו נאמרו הדברים הבאים: "כל מה שהמועצה טענה הוא, שסמכה על כך שמנהל בית הספר או מישהו אחר יודיעו לה אם יש תקלה. אין המועצה יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין להתראות או להודעות מטעם מנהל בית הספר, מה עוד, שאף לעניין זה לא הוכח, שגובש נוהל של שיתוף פעולה בין המנהל לבין המועצה לעניין מסירת הודעות בדבר אי-תקינות השער או הגדר" 17. אשם תורם התובע היה כבן שבע שנים בזמן התאונה, ובנסיבות המקרה שבפנינו לא שוכנעתי כי יש להטיל עליו אשם תורם, אף אם הוכח כי ניתנו אזהרות על ידי מורי בית הספר לגבי ביצוע קפיצות מסוג זה. יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל ו-3 אח', פ"ד מז(1) 802 ,עמ' 811-812, כדלקמן: "קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני-הגנה, מנגנוני-בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות-ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות-של-ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיו"ב. ראה, למשל: ע"פ 131/56 לחם נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב 329 ,325 ,321 (מפי השופט אגרנט); ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש, פ"ד מו(1) 408 ,402 (מפי השופט אור). 18. חלוקת האחריות אחריותם של העירייה והמדינה לנזקו של התובע הינה אחריות של מעוולים יחד על פי סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ומשכך, חבותם כלפיו הינה ביחד ולחוד. 19. הנכות התפקודית לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בעקבות התאונה בשיעור של 5% בשל הגבלה "מסוימת" בישור המרפק (ראה סעיף 2 לעיל). פרופ' שטהל תיאר את מצבו של התובע בפרק הסיכום שבחוות דעתו כדלקמן: "בבדיקה הקלינית, נמצא מרפק יציב ללא נפיחות. אין חסר נוירולוגי. תנוחת המרפק בכפיפה אולם מסוגל אקטיבית לישר את המרפק ל- 10- פסיבית לא ניתן להגיע לישור מלא. בצלום רנטגן מודגמת התגרמות בחלק קדמי של המרפק. ההפרעה העיקרית שנותרה לאחר התאונה היא הגבלה מסוימת בישור." מקובלת עלי העמדה כי מדובר בנכות נמוכה הטומנת בחובה הגבלה קלה, אם כי לא ניתן לשלול מעל הפרק שתהיה לה השלכה כלשהי על תפקוד התובע בעתיד, ומשכך, הנני קובעת כי התאונה הותירה אצל התובע נכות תפקודית הזהה בשיעורה לנכותו הרפואית, קרי בשיעור של 5%. 20. הנזק כאב וסבל בהתחשב בגילו של התובע, מהות פגיעתו ובמעקב הרפואי שבו היה נתון, הנני מעמידה את הפיצוי המשוערך המגיע לו בגין התאונה עבור כאב וסבל, על סך של 18,339 ₪, שהוא כפל הפיצוי המגיע לפי חוק הפלת"ד, על פי נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5% . 21. הפסד השתכרות לעתיד התובע יליד 12.7.99, כבן 12 שנה היום. אמנם, התאונה הותירה אצלו נכות תפקודית בשיעור של 5% כמצויין לעיל, אולם לאור שיעור הנכות הנמוכה וההגבלה הקלה הכרוכה בה, לא מצאתי לנכון לחשב את הפסדיו לעתיד על בסיס אקטוארי כמבוקש בסיכומי התובע, אלא על בסיס גלובלי, והנני מעמידה פיצוי זה על סך של 50,000 ₪. 22. הפסד זכויות סוציאליות בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק (חוק פנסיה חובה) שנכנס לתוקף ביום 1.1.08, חישוב הפסד זכויות סוציאליות יעשה לפי 10% מסך הפסד ההשתכרות לעתיד, ויעמוד על סך של 5,000 ₪ לפי החישוב כדלקמן: 50,000 (הפסד השתכרות לעתיד) X 10% (אחוז ההפרשה) = 5,000 ₪. 23. עזרת צד ג' והוצאות רפואיות ואחרות התובע לא צירף הוכחות בדבר הוצאות או עזרת צד ג'. יחד עם זאת, בהתחשב במהות פגיעתו, אין ספק כי הוא נזקק לעזרה מבני משפחתו בתקופת החלמתו, החורגת מעזרה שגרתית. כמו כן אין ספק כי נגרמו לו הוצאות בגין הטיפולים והתרופות שהוא נזקק להם ושאינם מכוסים בסל הבריאות, לרבות הוצאות בגין נסיעות. משכך, הנני מעמידה את הפיצוי המשוערך המגיע לו בגין עזרת צד ג' לתקופת העבר והוצאות כאמור, על סך של 8,000 ₪. לא שוכנעתי כי התובע יזדקק לעזרת הזולת בעתיד, לאור מהות פגיעתו. 24.לאור האמור לעיל, נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה הינם כדלקמן: כאב וסבל 18,339 ₪ הפסד השתכרות לעתיד 50,000 ₪ הפסד זכויות סוציאליות 5,000 ₪ עזרת צד ג' והוצאות רפואיות לעבר 8,000 ₪ סה"כ 81,339 ₪ 25. לאור כל האמור, הנני מחליטה לקבל את התביעה ומחייבת את הנתבעים 2 -4, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 81,339 ₪, וכן אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל, וכן הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. קטיניםנזיקין