בפני ערעור וערעור נגדי על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' הש' וויליאם חאמד) מיום 14/12/10 בת.א. 4356/06/08, ועל החלטתו מיום 17/1/11 במסגרתה נדחתה הבקשה לתיקון טעות סופר. ראיתי לדון בשני הערעורים במאוחד. מטעמי יעילות יקרא המערער והמשיב שכנגד להלן: "מסרי", ואילו המשיבה והמערערת שכנגד (המועצה המקומית סאג'ור) תקרא להלן: "המועצה". העובדות הצריכות לענייננו 1. א. מסרי ואדם בשם עזאם עוידה (להלן: עוידה) הם קבלני אשפה. עוידה היה זכיין מטעם המועצה, והעביר חלק מהעבודות למסרי בקבלנות משנה. תמורת העבודות מסר עוידה למסרי שיקים שחוללו באי פירעון, ומסרי פתח תיק הוצאה לפועל נגדו, במסגרתו הטיל עיקול על כספי עוידה המוחזקים אצל המועצה. הודעת העיקול נתקבלה על ידי המועצה ביום 14/3/04, וגזבר המועצה הודיע למסרי כי יש מחלוקות בינה לבין עוידה. ב. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל הגיעו מסרי ועוידה ביום 4/6/04 להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של החלטה בתיק 08-01686-04-3 בלשכת ההוצאה לפועל בעכו, לפיו העמידו הצדדים את חובו של עוידה למסרי על סך של 45,000 ₪ (להלן: החוב), אשר ישולם בדרך של המחאת זכות, במסגרתה ימחה עוידה למסרי את חובו מהכספים המגיעים לו או שיגיעו לו בעתיד מהמועצה (להלן: המחאת הזכות). להסכם הפשרה צורפה המחאת הזכות, הנושאת תאריך 23/5/04, ונחתמה ביום 4/6/04 כחלק בלתי נפרד ממנו, בה נכתב כי עוידה מורה לבא כוחו לבצע את תשלום הכספים המומחים למסרי, הנמחה, באמצעות בא כוחו של מסרי, והוא מוותר מראש על כל טענה או תביעה או השגה כלשהי על פי המחאה בלתי חוזרת זו. ג. בגין המחלוקות בין עוידה לבין המועצה, הגיש עוידה תביעה נגד המועצה בת.א. 1902/04 בבית משפט השלום בעכו. מחלוקות אלה נסתיימו בשני פסקי דין, לרבות הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 11/11/04, לפיהם המועצה נותרה חייבת לעוידה סכום העולה על 100,000 ₪ (להלן: פסקי הדין). חובותיה של המועצה לעוידה שולמו במסגרת תיק איחוד בהוצאה לפועל, משנת 05' ועד היום. למסרי לא שולם דבר. ד. בא כוחו של מסרי שלח למועצה מכתבים ודרישות על פי המחאת הזכות, אך המועצה לא נמנעה מכל תשלום למסרי. במכתב ששלח גזבר המועצה מר פנדי דאהר ליועץ המשפטי של המועצה ביום 19/12/05, ציין כי הוטלו עיקולים על כספים המגיעים מהמועצה לעוידה על פי פסקי הדין, תוך פירוט העיקולים והתשלומים ששולמו לאחריהם, כי המועצה מחזיקה סכום של 58,299 ₪ בגין העיקול שהטיל מסרי ביום 29/2/04, וכי יש לפעול להקפאת ההליכים בתיקו של עוידה. 2. משלא שילמה לו המועצה דבר, הגיש מסרי ביום 15/6/08 תביעה נגד המועצה בסדר דין מקוצר, בצירוף כל המסמכים המנויים לעיל, וכן דפי חשבון מתיקי ההוצאה לפועל של עוידה ושל המועצה, לפיהם עמד חובו של עוידה למסרי באותו יום על סך של 88,742 ₪. חובה של המועצה לעוידה עמד על 88,887 ₪, ובית המשפט התבקש לחייבה לשלם למסרי את הסכום המגיע לעוידה מכוח המחאת הזכות. המועצה קיבלה רשות להתגונן בגין טענותיה כי אין יריבות בינה לבין מסרי, כי היא חולקת על אמינותה של המחאת הזכות, אשר לא היתה מוסכמת עליה ולא הודעה לה, כי חובה לעוידה נפרע, וכן כי היא זכאית לקזז מחובה זה סכומים שונים בגין היטלי מים, ביוב ואחרים בסכום החוב. על אף שמסרי טען כי הודיע למועצה על קיומה של המחאת הזכות זה מכבר, טענה המועצה כי לא קיבלה מסמך זה, וכי קיומה נודע לה רק עם הגשת כתב התביעה ביוני 08'. בית המשפט קמא, לאחר שהוגשו בפניו כל התצהירים והמסמכים הרלוונטיים, נתן את פסקו על יסוד הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, לפיה לא יחקרו על תצהיריהם, ופסק הדין יינתן על סמך החומר המצוי בתיק וסיכומי הצדדים. 3. בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי תוקף המחאת הזכות בענייננו אינו מותנה בהסכמת המועצה, ואף לא היתה חובה להודיע למועצה אודות קיומה תוך פרק זמן מסוים. כן דחה את טענת המועצה כי היא פטורה מתשלום כספים למסרי לפי ההמחאה, וכי היא שילמה לעוידה במסגרת תיק האיחוד ולפני שידעה על ההמחאה, תשלומים חודשיים בסכום כולל העולה על החוב המגיע מעוידה למסרי. עוד קבע כי אם במועד בו נודע למועצה על קיומה של המחאת הזכות, היא נותרה חייבת כספים לעוידה, כי אז עליה להעבירם למסרי, על פי המחאת הזכות, עד גובה סכום חובו של עוידה למסרי. השופט קמא הגיע למסקנה כי לא נפל פגם בעריכת ההמחאה, המעמידה את החוב על סך של 45,000 ₪, למועד בו נערכה. יחד עם זאת, מסרי לא הביא כל ראיה על הסכומים ששולמו לו על חשבון החוב הנ"ל. משכך, הסתמך השופט קמא על הצהרתו של מסרי עצמו בסיכומיו לפיה חובו של עוידה נכון ליום הגשת הסיכומים - אוקטובר 10' - עומד על סך של 48,000 ₪ - בחינת הודעת בעל דין. לא נעלם מעיני השופט קמא כי המועצה טענה שעוידה פרע את מלוא חובו למסרי, אך בהעדר ראיה לתמיכה בטענה זו, לא ראה לקבלה. עוד הגיע השופט קמא למסקנה כי במועד בו הועברה המחאת הזכות למועצה, דהיינו בעת הגשת התביעה בחודש יוני 08', היתה המועצה חייבת לעוידה 82,887 ₪, וציין כי ביום 20/12/09 וכן ביום 10/3/10 הודיע בא כוח המועצה, כי האחרונה חייבת לעוידה 60,000 ₪, לאחר ניכוי כל התשלומים ששילמה לו במסגרת תיק האיחוד. אשר לטענת המועצה כי היא רשאית לקזז חובות שעוידה חייב לה בגין היטלי ארנונה, מים ואחרים, קבע בית משפט קמא כי זו לא נתמכה בראיה כלשהי מלבד דרישה בכתב לתשלום, הנושאת תאריך 18/2/09, ואשר צורפה לכתב ההגנה אשר הוגש ביום 19/2/09. סביר להניח שלו היה עוידה חייב למועצה, היתה זו דואגת לקזז את חובו מהסכומים המגיעים לו ממנה, כפי שנפסקו על ידי בית המשפט בשני פסקי הדין שהוגשו לעיונו. משלא עשתה כן והמשיכה לשלם לעוידה תשלומים חודשיים במסגרת תיק האיחוד שלה, הדבר מפריך את טענתה לקיומו של חוב כאמור. משביצעה תשלומים חודשיים בתיק האיחוד מבלי שתקזז את הסכומים הנטענים, מביא הדבר לידי מסקנה כי החוב לא הוכח על ידה, ומכל מקום היא מושתקת מלטעון לקיזוז סכומים אלה ממסרי לאחר ביצוע המחאת זכות מעוידה למסרי. לפיכך, קיבל את התביעה וחייב את המועצה לשלם למסרי 48,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין וכן הוצאות ושכר טרחת עו"ד. 4. סמוך לאחר מתן פסק הדין פנה בא כוחו של מסרי לבית המשפט וביקש לתקן טעויות סופר: א. הקביעה לפיה חובו של עוידה עומד כיום על 48,000 ₪. ב. הקביעה לפיה חובה של המועצה לעוידה עמד במועד הגשת התביעה על 82,887 ₪. ג. טעות סופר בתאריך 22/5/108. ד. בהתאמה, לפסוק מחדש את מועד הצמדה ושכר טרחת עורך דין. לטענתו, לענין חובו של עוידה למסרי, התבסס בית המשפט על האמור בסיכומיו של מסרי שנכתבו בטעות. מסרי כתב "התובעת" כשבעצם התייחס ל"נתבעת", דהיינו למועצה, והדבר עולה גם מנספח ב' שצוין באותו סעיף, שם צורך דף חשבון עדכני של המועצה נגד עוידה והחוב בו עמד על 46,000 ₪. החוב של עוידה למסרי עומד לשיטת בא כוחו על סך של 88,742 ליום הגשת התביעה, כאמור בתצהירו של מסרי, וכיום על 109,174 ₪. עוד ביקש לתקן את סכום החוב של המועצה למסרי על פי המחאת הזכות, בטענו כי החוב עומד על 116,235 ₪, כאשר יש לקחת בחשבון הן את הסכומים ששולמו על ידה לעוידה על אף קיומה של המחאת הזכות מיום הגשת התביעה נגדה על ידי מסרי, והן את סכום חובה לעוידה נכון לאוקטובר 09'. בהתאם לכך, יש לדעתו צורך לתקן גם את שכר הטרחה שנפסק לזכותו. המועצה התנגדה לתיקון מכל וכל בטענה כי אין מדובר בטעות סופר, ובית המשפט קיבל את טענתה, ודחה את בקשתו של מסרי מהטעם שמדובר בשינויים מהותיים. 5. על כך הוגשו שני הערעורים בפני. א. מסרי חזר וטען בערעורו כי חובה של המועצה גבוה מהסכום שנקבע על ידי בית המשפט, וכי בסעיף 2.9ב(א) לסיכומיו, צוין בגין טעות סופר "התובעת" במקום "הנתבעת" (המועצה). כך עולה לטענתו גם מנספח ב' שצוין בסעיף 1 (ג) לבקשה לתיקון טעות סופר. ואולם בסעיף 7.1(ב) לכתב הערעור טען מסרי: "שם צורף דף חשבון עדכני בתיק ההוצאה לפועל של המשיבה (המועצה- ד.ס.) כנגד עוידה שהחוב בו עומד על 46,000 ₪". עוד נטען כי בבית המשפט קמא הוגש דף חשבון עדכני מתיק ההוצל"פ של המערער - מסרי - כנגד עוידה, המראה כי חובו של עוידה למסרי עמד במועד פסק הדין על 109,174 ₪, ואילו בעת הגשת התביעה עמד על 88,742 ₪. ב. בנוסף נטען כי מאז הגשת התביעה ועד לתאריכו של דף החשבון העדכני שילמה המועצה לעוידה סך של 53,670 ₪, ומשנקבע כי החוב בחודש אוקטובר 09' של עוידה נגד המועצה עמד על 62,565 ₪, עומד חובה של המועצה למסרי על 109,174 ₪. לפיכך ביקש מבית המשפט שלערעור לחייב את המועצה לשלם למסרי סכום זה במלואו וכן שכר טרחת עו"ד בסך של כ- 15,000 ₪. 6. המועצה הגישה אף היא ערעור בגין פסק הדין, בטענה כי בית המשפט טעה עת החליט לחייב את המועצה, למרות שציינה במפורש כי הגיבה לעיקול שהוטל על ידי מסרי במרץ 04' בהתאם לחוק, ואין מקום לחייבה בהסתמך על אותו עיקול. א. לטענתה, היה על מסרי לפעול במסגרת הליך בהוצאה לפועל בבקשה לחיוב המועצה בתשלום החוב הפסוק, או להזמינה לדיון בחקירת יכולת, או לחדש את העיקול בהתאם לסעיפים 47 ו-48 (א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), בבקשה לחיוב המועצה. מסרי איחר את המועדים הקבועים בחוק ההוצאה לפועל, וחיפש אפיקים אחרים כדי לחייב את המועצה בכל דרך. ב. עוד טענה המועצה, כי טעה בית המשפט קמא עת קבע כי החלופות הקבועות בסעיף 1 לחוק המחאת החיובים, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המחאת חיובים), אינן מתקיימות בעניינה. ראשית נטען כי המחאת הזכות מפוקפקת באמינותה, לא נחתמה על ידי עוידה, אשר ציין זאת בישיבת קדם המשפט בפני בית משפט קמא ולא נחקר על אמרתו זו, והיא לא אושרה על ידי המועצה ולא הובאה לידיעתה, אלא בעת הגשת התביעה ביוני 08'. שנית, היתה למועצה הזכות המלאה לקזז מהחוב של המועצה לעוידה כל חוב של עוידה למועצה ובניגוד לפסק הדין קמא, הוכח גובה החוב. המועצה לא קיזזה את חובו של עוידה בתיק האיחוד, מחשש כי קיזוז החוב ייחשב העדפת נושים אסורה. שלישית, בעת שמסרי הגיש את תביעתו, המועצה כבר שילמה מעל 45,000 ₪ לעוידה, דהיינו חובו של עוידה למסרי בגין המחאת הזכות שולם במלואו, והמועצה לא היתה חייבת להעביר סכום כלשהוא למסרי. עוד טענה המועצה כי לא ניתן לצפות ממנה לשלם לעוידה כפל החוב, וכי מדובר בכספי ציבור שירדו לטמיון. מסרי לא הוכיח את תביעתו במידה הנדרשת ובית משפט קמא פסק בניגוד לכלל המוציא מחברו עליו הראיה. בנתונים אלה, היה מקום לדחות את התביעה ולא לאשרה בסכום כלשהו. 7. לא למותר לציין כי איש מהצדדים לא הגיש עיקרי טיעון כמשיב - ומשכך, לא השיב לעיקרי טיעון של הצד שכנגד. בדיון חזרו הצדדים על טיעוניהם בעיקרי הטיעון כמערערים. בא כוחו של מסרי הודיע כי מסרי קיבל מעוידה 14,000 ₪ עד יום 2/1/11, וכי יתרת החוב עומדת על 109,000 ₪. עוד הוסיף כי חתימתו של עוידה על המחאת הזכות לא הוכחשה על ידי המועצה, ולכן לא הוזמנו עוידה או בא כוחו דאז עו"ד נזאל, שאישר את חתימתו על המחאת הזכות, כעדים מטעמו של מסרי. כן דחה את הטענה כי היה עליו להגיש את המחאת הזכות ללשכת ההוצאה לפועל, בטענו שגזבר המועצה הודיע עוד ביום 19/12/05 כי המועצה מעכבת תחת ידה סכום של 58,299 ₪ בגין העיקול שהטיל מסרי על הכספים המגיעים לעוידה, ומכאן שהעיקול היה שריר וקיים ולא בוטל מעולם. מכל מקום, היה על המועצה לפנות לרשם ההוצאה לפועל ולבקש לסגור את התיק של עוידה, נוכח המחאת הזכות עליה חתם, והיא בחרה שלא לעשות כן. דיון 8. השאלות העובדתיות והמשפטיות נדונו בהרחבה על ידי השופט קמא, אשר בחן את הראיות שהובאו בפניו, ואף התרשם מהצדדים, טענותיהם, תצהיריהם, המסמכים שהגישו וסיכומיהם, על אף שאיש לא נחקר בחקירה נגדית, וכן מדבריו של עוידה עצמו בקדם המשפט, למרות שלא היה צד או עד במשפט. יחד עם זאת, לא ניתן שלא להתרשם כי נפלו טעויות סופר בסיכומיו של מסרי, כי אלה אינם תואמים את דפי החשבון שהוגשו לתיק בית משפט קמא ולתיק הערעור, וממילא יש מקום לבחון את הקביעות העובדתיות שנעשו על בסיס הסיכומים. ערעור המועצה 9. עיקר הטענות בתיק זה מועלה על ידי המועצה, ולכן ידון ערעורה תחילה. לאחר שבחנתי את כל הטענות, המסמכים והראיות הנוספות שהוגשו לשתי הערכאות שדנו בתיק, מצאתי כי דין ערעורה של המועצה להידחות. מתן המחאת זכות מוסדר בסעיף 1 לחוק המחאת חיובים, המקנה לנושה אפשרות להמחות את זכותו ללא הסכמת החייב, זולת אם עבירותה של זו נשללה או הוגבלה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לנושה. משכך, אין בסיס לטענות המועצה כי המחאת הזכות אינה תקפה מאחר שלא אושרה על ידי המועצה ולא הובאה לידיעתה, אלא לאחר הגשת כתב התביעה. לא למותר לציין כי מסרי טען שהודיע על המחאת הזכות למועצה עוד בשנת 04', אך בהעדר ראיה על משלוח הודעה זו, הניח בית משפט קמא כי קיומה נודע למועצה ביוני 08' עם הגשת התביעה נגדה. אין ממש בטענת המועצה כי משאמר עוידה בישיבת קדם המשפט שאינו חתום על המחאת הזכות, די בכך כדי להטיל על מסרי להוכיח חתימתו של עוידה על המחאת הזכות, מעבר למידה שהוכחה. עוידה חתם על המחאת הזכות ביום 4/6/04, בפני עו"ד נזאל שייצג אותו, החתום על הסכם הפשרה אליו הגיעו מסרי ועוידה, אשר המחאת הזכות היתה חלק בלתי נפרד הימנו, ואשר קיבל תוקף של פסק דין. משקיבל המסמך תוקף של פסק דין ומסרי ועוידה פעלו על פיו משך שנים, אין די באמירה של עוידה סתמית בקדם המשפט שהתקיים ביום 10/3/10 "אני לא חתום על המחאת הזכות. בא כוח התובע אמר לי מחוץ לבית המשפט בוא נלך נגד הנתבעת" (עמ' 8 לפרוט', ש' 16-14), על מנת שבית המשפט יקבע ממצא על פיו. עוידה אמר באותו קדם משפט עצמו כי למסרי מגיע כסף ממנו, אך כולם מצויים באיחוד תיקים. לדבריו, הכספים שהוא עצמו (עוידה) מקבל מהמועצה בתיק האיחוד שלה נלקחים על ידי שני מעקלים, ומזה 6 שנים הוא משלם למסרי כסף במסגרת איחוד תיקים, אך אינו יודע כמה. (עמ' 7 לפרוט', ש' 22-20). לא למותר לציין כי בישיבה קודמת, ביום 31/1/10, הודיע עוידה לבית המשפט: "אני מתפלא על הטענה של התובע (מסרי - ד.ס) כי אני לא חתום על המחאת הזכות כפי שהוא טוען. התיק הוא באיחוד תיקים כבר 6 שנים". (עמ' 5 לפרוט', ש' 19-17). לו רצתה המועצה להסתמך על דבריו של עוידה, היתה צריכה להזמינו לעדות או לבקש מבית המשפט להזמינו כעד מטעמו, שהרי עוידה מסר בקדמי המשפט גירסאות סותרות, בניגוד למסמכים שנחתמו בפני עו"ד, קיבלו תוקף של פסק דין, ועוידה שילם מכוחם כספים משך שנים רבות. לא למותר לציין כי לבית המשפט קמא היתה הזדמנות להתרשם מעוידה בקדם המשפט, והוא שוכנע כי עוידה חתם על הסכם הפשרה וכן על המחאת הזכות. 10. קיזוז א. אין חולק על זכותה העקרונית של המועצה לקזז סכומים המגיעים לה מעוידה בגין מסים שונים כנגד חובה לו, לפי סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים. (ראו גם לרנר, המחאת חיובים, עמ' 326-328 (2002)). יחד עם זאת, המועצה שילמה לעוידה סכומי כסף נכבדים משך כל השנים, במסגרת איחוד תיקים, ולא פעלה בפני רשם ההוצאה לפועל על מנת להקטין את חובה או לקזז סכומים המגיעים לה ממנו לטענתה. המועצה היא גוף בעל ייעוץ משפטי מובנה ולא היה לה כל קושי לפנות לרשם ההוצאה לפועל בבקשות מתאימות, או לבית משפט בבקשה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו אינה חייבת דבר לעוידה בשל זכותה לקיזוז כספים אשר הוא חייב לה. המועצה היתה מודעת לכך שעוידה חייב כספים למסרי משנת 04', ובשנת 05' אף הודיע הגזבר ליועץ המשפטי על עיקול סכומי כסף המגיעים לעוידה לטובת מסרי, כספים שלא הועברו לו מעולם. ב. המועצה חייבת לנהוג בתום לב בהתנהלותה מול נושיה וחייביה כאחד. "על החייב החוזי לנהוג בתום לב כלפי הנמחה, שלאחר ההמחאה הוא בעל הזכות, והזכאי לאכוף את קיומה". (לרנר, שם, עמ' 346). כרשות, מוטלת עליה חובת תום לב גבוהה מאשר על חייב סתם. לו היתה המועצה מודיעה על זכותה לקזז כספי מסים והיטלים שעוידה חייב לה מחובה לו, עת חוייבה לשלם לעוידה כספים, היה ממש בטענותיה. ואולם, בהנחה שפעלה בתום לב משך כל השנים, גילתה המועצה דעתה כי אינה רואה מקום לקזז סכומים כלשהם מחובה לעוידה, ולא ניתן לאפשר לה לעשות כן אך ורק מאחר שהכספים שהתכוונה לשלם לו עתידים להגיע לנושהו על פי המחאת הזכות. טענתה העקרונית של המועצה בדבר החשיבות הרבה בשמירה על כספי ציבור, לא עמדה לנגד עיניה עת העבירה לעוידה כספים שהגיעו למסרי מאז יוני 08' ועד היום, ותמוהה היא. לא למותר לציין כי לטענת המועצה עד יוני 08' כלל לא ידעה על המחאת הזכות, כך שלא היתה מוגבלת בעשיית פעולות לקיזוז חובות הנובעים מאותה עיסקה. משחדלה לעשות כן, עת נדרשה להעביר כספים ישירות לעוידה, מה טעם העלתה טענות אלה דווקא עת נתבעה להעבירם לנמחה? לא למותר לציין כי המועצה לא פנתה בענין הקיזוז לרשם ההוצאה לפועל עד עצם היום הזה, גם לאחר מתן פסק הדין נשוא הערעור. אשר לטענת המועצה כי לא קיזזה כספים המגיעים לעוידה בשל חשש להעדפת נושים, המועצה יכלה לפנות לרשם ההוצאה לפועל ולבקש ממנו להקטין את החוב, תוך פרישת העובדות בפניו, ולבקש החלטה שיפוטית בענין. 11. עוד אני רואה לדחות את טענות המועצה, כי יש לקבל את ערעורה רק מהטעם שחיובה בתשלום סכומים גבוהים מחובה הנוכחי לעוידה, משמעותם תשלום כפול של כספי ציבור. משקיבלה את כתב התביעה של מסרי, לא היתה למועצה כל מניעה או הגבלה לפנות לרשם ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות, או לבית המשפט בבקשת סעד בדרך של טען ביניים לפי תקנה 224 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: תקסד"א), כדי שיפסוק לפי תקנה 233 לתקסד"א, ולהבטיח עצמה מפני תשלום בכפל. (לענין טען ביניים בנושא המחאת חוב ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה חמישית (1995), עמ' 699-700; לא נעלם מעיני כי עסקינן בהמחאת זכות ולא בהמחאת חוב, אך הדברים יפים גם לענייננו). מכל מקום, ברי שהמועצה לא היתה רשאית להתעלם כליל מהמחאת הזכות ולפעול על פי העדפתה האישית. "כפי שהוסבר לעיל, במסגרת המחאת הזכות הועברה הבעלות בה לידי הנמחה, ומערכת היחסים בין הממחה לחייב אינה רלוונטית יותר. יתרה מכך, נקבע בפסיקה כי החייב אינו יכול לפרוע את חובו לממחה לאחר שנודע לו על ההמחאה, ואם יעשה כן יהיה עליו לפרוע בשנית לנמחה [ראו: עניין ערן טורס בעמ' 129; לרנר, המחאת חיובים בעמ' 313-311]." (ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (טרם פורסם, 9/5/11), מפי הש' דנציגר) 12. אכן, היתה בפני מסרי האפשרות לפעול הן במסגרת הוצאה לפועל והן בהליך בו נקט - תביעה כנגד המועצה, אך מדובר בשני מסלולים לגיטימיים, ואין בבחירתו לפנות לבית המשפט כדי לפגוע בזכותו של מסרי להיפרע מהמועצה. 13. אשר לטענת השיהוי שהועלתה על ידי המועצה, לטעמי, בדין דחה אותה בית משפט קמא, משלא הוכח כי המועצה הסתמכה על שינוי הנסיבות ושינתה מצבה לרעה. ממילא אין המועצה נדרשת לשלם למסרי סכום העולה על חובה לעוידה במועד הגשת התביעה - 15/6/08, אשר עמד באותו זמן על 88,742 ₪, כאשר יש לזכור כי עוד ב-05' הודיעה המועצה, כאמור לעיל, כי היא מעכבת תחת ידה סכום של כ- 58,299 ₪ בגין העיקול שהטיל מסרי על כספים המגיעים לעוידה ממנה. נוכח כל האמור לעיל, אני רואה לדחות את ערעורה של המועצה. ערעורו של מסרי 14. אשר לערעורו של מסרי ביחס לסכום בו חויבה המועצה, דין הערעור להתקבל. מה היה גובה חובו של עוידה למסרי ומה גובה חובה של המועצה לעוידה במועד בו ניתן פסק דינו של בית משפט קמא? א. מסרי לא הגיש דפי חשבון מעודכנים לגבי חובו של עוידה לצורך מתן פסק הדין, אלא צרפם אך ורק בתמיכה לבקשה לתיקון טעות הסופר שהגיש. לסיכומים צורפו דפי חשבון מיום 6/6/08, לפיהם עמד חובו של עוידה למסרי ביום 22/5/08 על 88,742 ₪. לפי דפי החשבון שצורפו לבקשה לתיקון טעות סופר עמד חובו של עוידה ביום 14/12/10 על 109,174 ₪. ב. חובה של המועצה לעוידה ביום 12/10/09 עמד על למעלה מ- 60,000 ₪, הן על פי הודעתו של בא כוחו לבית משפט קמא, והן על פי דפי החשבון אשר הוגשו לתיקו וצורפו גם סיכומי הצדדים. ביום 7/9/10 עמד החוב על 45,292 ₪ בלבד. בסיכומיו ציין התובע בסעיף 2.9ב. כדקלמן: "כדי להפיס את דעתה של הנתבעת (המועצה- ד.ס.) נציין: (א) החוב בתיק ההוצאה לפועל של התובעת כנגד עוידה עומד כיום ע"ס 48,000 ₪. נספח ב': (מצ"ב דף חשבון עדכני, סומן ב')". 15. על יסוד הודעה זו, בניגוד לאמור בדפי החשבון שהוגשו לתיק, קבע השופט קמא כי חובו של עוידה למסרי עומד על 48,000 ₪, וחייב את המועצה לשלם סכום זה למסרי. לפיכך הוגשה הבקשה לתיקון טעות הסופר, אשר נדחתה דא עקא שנוסח הבקשה לתיקון טעות סופר שהגיש מסרי אינו מתיישב עם ההגיון, ולא למותר לציין אף כי הסכומים אינם תואמים לאמור בסיכומיו. ראשית, תיקי האיחוד הרלוונטיים מכונים או "מסרי (התובע) נגד עוידה" או "עוידה נגד המועצה" (הנתבעת). אין כל תיק של "הנתבעת נגד עוידה". שנית, בסיכומיו ציין סכום של 48,000 ₪, ואילו בבקשה לתיקון טעות סופר ציין 46,000 ₪. שלישית, מסרי לא הסביר מה המשמעות במילים "כדי להפיס את דעתה של הנתבעת"? הרי אמירה מסוג זה משמעה להרגיעה, לפייסה, להניח את דעתה, להשביע רצונה במידה זו או אחרת. בענייננו, האמירה בסיכומיו של מסרי כי החוב בתיק האיחוד שלו נגד עוידה עומד על 48,000 ₪ בלבד עשוי להפיס דעתה של המועצה, אשר תדרש לשלם סכום זה ולא יותר, ואילו האמור בבקשה לתיקון טעות הסופר, לפיו החוב עומד על 109,174, בעוד שחובה של המועצה עומד על 46,000 ₪, לא זו בלבד שלא יפיס דעתה, אלא יטרידנה עד מאוד, מהטעם שמשמעות הענין שהיא תדרש לשלם למסרי עבור חוב ששולם כבר לעוידה, בנוסף לחובה לעוידה. לכן, אמירה זו תואמת את האמור בסיכומים ולא בבקשות המאוחרות. משכך, אין מדובר בטעות סופר, ובדין דחה השופט קמא את הבקשה. 15. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי דפי החשבון שהוגשו לתיק אכן מלמדים שחובה של המועצה לעוידה הוא שעמד על 48,000 ₪ וכיום על 46,000 ₪, ואילו חובו של עוידה למסרי עומד על למעלה מ- 109,000 ₪. מהמסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, לרבות דפי החשבון בתיק ההוצאה לפועל שפתח עוידה נגד המועצה (08-08231-04-8), יש קושי לקבוע במדויק מה הסכומים ששולמו לעוידה, מכיון שיש במסמכים ראיה גם על כספים שהועברו מתיקו של עוידה תחת הכותרת "תשלום לתיק בן בלשכה אחרת". מכל מקום, מדפי החשבון עולה כי חובה של המועצה לעוידה ביום 15/6/08, יום הגשת התביעה, עמד על 82,887 ₪. משחדלה המועצה מלשלם את הכספים למסרי הנמחה מתאריך זה ואילך, על אף שהיתה מודעת להמחאת הזכות, יש לחייבה לשלם את הסכום שהיתה צריכה לשלם מהיום בו נודעה לה קיומה של המחאת הזכות. 16. לפיכך, אני מחייבת את המועצה לשלם למסרי סך של 82,887 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15/6/08 ועד ליום התשלום בפועל. יחד עם זאת, נוכח חלקו של מסרי בטעות, לא ראיתי להתערב בשכר הטרחה שנפסק לטובתו על ידי בית המשפט קמא. המועצה תשא בשכר טרחתו של מסרי ובהוצאותיו בערעור בסך של 18,000 ₪ כולל מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ארנונהאיחוד תיקים