1.עילת הבקשות המבקש הגיש הודעה על בקשה לאישור פסק בוררות אשר ניתן על ידי מוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים בניו-יורק. פסק הבוררות ניתן ביום 9.3.95 וחייב את המשיב לשלם למבקש סכום של 121,900$ לא יאוחר מיום 10.4.95. בשלב ראשון לא צורף לבקשה הסכם הבוררות שבין הצדדים והמשיב הגיש התנגדות לאישור פסק הבוררות. בעקבות החלטה של בית המשפט, על פיה הדרך להתנגדות היא על ידי הגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, הגיש המשיב בקשה לביטול פסק הבוררות וכן בקשה לדחיה או מחיקה על הסף של הבקשה. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה לתיקון הבקשה לאישור פסק הבוררות, אליה צורף הסכם הבוררות וכן פסקי הדין אשר ניתנו על ידי שתי הערכאות בניו-יורק. פסק הבוררות אשר ניתן בערכאה הראשונה ביום 10.1.95 ופסק הבוררות בערכאת הערעור ביום 9.3.95. בבקשה לתיקון התקיים דיון במעמד הצדדים וניתן צו לסיכומים. מטעם המבקש הוגשו הסיכומים ומשלא הוגשו הסיכומים על ידי המשיב - נעניתי לבקשת התיקון. במסגרת הבקשה לביטול פסק הבוררות נטען על ידי המשיב (המבקש בבקשת הביטול) כי הוא אזרח ישראל חבר בורסת היהלומים בישראל. המשיב איננו חבר בבורסת היהלומים של ניו-יורק, לא הסכים להליך של בוררות ולא חתם על הסכם בוררות. באותה בקשה צויין כי לא צורף לבקשה לאישור פסק הבוררות הסכם הבוררות או העתק ממנו. בעקבות טענה זו הוגשה כאמור בקשת המבקש לתיקון בקשתו. עוד נטען כי לא ניתנה למשיב הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו או להביא את ראיותיו במסגרת הליך הבוררות. כמו כן נטען כי פסק הבוררות איננו פסק בוררות שכן מדובר בהליך או החלטה אשר נפסקה בהליכים פנימיים בבורסת היהלומים של ניו-יורק. עוד טען המשיב כי לאחר מתן פסק הבוררות, הגיע המבקש להסכם עם צדדים שלישיים על פיו יבוטל הסכם הבוררות ואף ניתן אישור על ידי הבורסה ליהלומים בניו-יורק כי פסק הבוררות שולם. במקביל להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות הגיש המשיב בקשה לדחית התביעה על הסף ומחיקתה. זאת מן הטעם כי התביעה לאישור פסק הבוררות התישנה לפי סעיף 5 לחוק לאכיפת פסקי חוץ, תשי"ח - 1958 (להלן: "החוק לאכיפת פסקי חוץ") ואף לפי הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן:"חוק ההתיישנות"). שכן מדובר בחיוב כספי והתביעה לאישור פסק הבוררות הוגשה לאחר חלוף 7 שנים. המבקש חזר גם במסגרת בקשה זו על טענתו בדבר אי צירוף הסכם הבוררות והעדר התועלת בהליך שכן פסק הבוררות קויים. בתגובה לבקשת המשיב לדחית בקשת המבקש לאישור פסק הבוררות על הסף - הוגשה על ידי המבקש בקשה לדחיה על הסף של בקשה זו. באותה בקשה נאמר כי אין לבית משפט זה סמכות לדון בבקשה לביטול פסק הבוררות. אילו רצה המשיב להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, היה עליו לעשות זאת בבית המשפט המוסמך בניו-יורק לפי האמור בתקנה 4 לתקנות לביצוע אמנת ניו-יורק (בוררות חוץ) תשל"ח - 1978 (להלן: "התקנות"). כמו כן נטען כי הבקשה לא הוגשה במועד בין על פי התקנות ובין על פי חוק הבוררות, תשכ"ח 1968 (להלן: "חוק הבוררות"). עוד נאמר כי אין כל ממש לגופן של טענות המשיב, שכן המבקש והמשיב חתמו על הסכם בוררות, ההליכים בשתי הערכאות נשמעו והתקיימו וכל טענותיו של המשיב היו בפני מוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים בניו-יורק. למרות שפסקי הדין הומצאו למשיב עוד בשנת 95, לא שילם המשיב את חובו על פי הפסק ולא הגיש במועד בקשה לביטול פסק הבוררות. בניגוד לטענות המשיב, הרי שהמשיב עצמו הגיש ערעור לערכאת הערעור. לדיון שנקבע לא התייצב המשיב בגין טענות סתמיות. בשלב מסוים הסכים המבקש לפשרה, על פיה יופחת החוב של המשיב בתנאי שהמשיב ישלם למר דבורצקי 70,000$ ולמבקש 30,000$ עד יום 7.2.96. המשיב לא חתם על ההסכם ואף לא עמד בו. לאור כל האמור לעיל, טען המבקש כי יש לדחות על הסף את הבקשה למחיקה על הסף אותה הגיש המשיב. מקובלת עלי טענת ב"כ המבקש בסיכומים, כי יש לדון בשלב ראשון בטענות המקדמיות של הצדדים. 2. בקשת המשיב לביטול פסק הבורר. בשלב ראשון יש לדון בטענת המבקש, על פיה יש לדחות או למחוק את בקשת הביטול של המשיב על הסף בגין חוסר סמכות. טענת המבקש בענין זה מקובלת עלי. המבקש טען כי התקנות שותקות ואינן מתייחסות לביטולו של פסק הבוררות על פי האמנה. לכן, ביטול פסק בוררות אפשרי אך ורק על פי העילות הקבועות באמנה. בית המשפט בישראל אינו הפורום המוסמך והנאות לדון בבקשה לביטול פסק בוררות חוץ. ב"כ המבקש הפנה בענין זה להוראת לשון תקנה 5 לתקנות. תקנה 5 לתקנות נושאת את הכותרת "תחולת סדרי הדין בענייני בוררות" ולשונה: "תקנות סדר הדין בעניני בוררות, תשכ"ח - 1968, יחולו על עיכוב הליכים ועל אישור פסקי בוררות בהתאם לאמנת ניו-יורק במידה שאין בתקנות אלה הוראה אחרת ובשינויים המחוייבים". כלומר, התקנות מתיחסות לעכוב הליכים ואישור פסקי בוררות חוץ בלבד ולא לביטול. חוק הבוררות עצמו מתייחס בסעיף 29 לפסק בוררות חוץ כלומר, פסק בוררות שניתן מחוץ לישראל כמו במקרה שלפני. סעיף 29א קובע: "בקשה לאישור או לביטול של פסק בוררות חוץ שחלה על אמנה בינלאומית שישראל צד לה, והאמנה קובעת הוראות בענין הנדון, תוגש ותידון בהתאם לאותן הוראות ובכפוף להן". אמנת ניו-יורק בדבר הכרתן ואכיפתן של פסקי חוץ 1958 קובעת בסעיף 5 כי לפי בקשת בעל דין אפשר לסרב להכרתו ולאכיפתו אם הומצאו הוכחות לגבי הנושאים המוזכרים בו, אליהם אתייחס בהמשך. סעיף 39א לחוק הבוררות קובע כי "אין בהוראות חוק זה כדי למנוע עיכוב הליכים בבית משפט, אישור או ביטול של פסק בוררות או הליך אחר על פי חוק זה, אף אם חל על הבוררות דין חוץ, או שפסק הבוררות הוא פסק בוררות חוץ שלא חלה עליהם אמנה כאמור בסעיפים 6 או 29א או שאין באמנה הוראות בענין הנדון". לכן, על מנת לבחון אם קיימת לבית משפט זה סמכות לדון בבקשה לביטול פסק בוררות חוץ, יש לפנות לאמנה הרלבנטית, היא אמנת ניו-יורק, ולראות אם אין בה הוראות בענין הנדון - כלומר הוראות ספיציפיות באשר להגשת בקשת ביטול. מהוראות סעיף 5 (1) לאמנה נראה כי עולה הסדר שלילי. סעיף זה קובע כי ניתן כאמור לסרב להכרתו ולאכיפתו של פסק בוררות חוץ אם הובאו הוכחות לרשות המוסמכת ממנה מתבקשת ההכרה או האכיפה בענינים הבאים: כי בעלי הסכם הבוררות נתונים לפסלות או שההסכם איננו בעל תוקף; כי המשיב בבקשה כנגדו מבקשים לאכוף את הפסק לא קיבל הודעה על מינוי הבורר או שלא יכול היה לטעון את טענותיו; כי הפסק מתייחס לסכסוך שהסכם הבוררות לא התכוון אליו; שהרכב הרשות הבוררות או סדרי הבוררות לא היו בהתאם להסכם שבין הצדדים; שפסק הבוררות בוטל או כי נושא הסכסוך לא ניתן לישוב בדרך של בוררות בארץ בה מתבקש האישור או כי אכיפת הפסק נוגדת את תקנת הציבור. כלומר, סעיף 5 לאמנה מציין רשימה של עילות ביטול. אם נאמר כי בנוסף לעילות אלה קיימות עילות ביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות - הרי שהוראת 5 לאמנה תרוקן מתוכן. סעיף 5 לאמנה מהווה רשימה סגורה ומתחיל במילים "רק אם אותו בעל דין". ראה לענין זה פסק דינו של כב' השופט שנלר ב-ת.א (פתח-תקוה) 4413/02 עזבון ציון שבתאי ז"ל נ' FVLBECK SERVICES (דינים שלום כ"ב 106). שם קבע בית משפט כי כאשר חלה אמנת ניו-יורק, אין מקום להזקק לעילות הביטול על פי חוק הבוררות. אמנת ניו-יורק איננה שותקת בנושא הביטול ומסדירה אותו, ואילו התקנות אינן מתיחסות לביטולו של פסק בורר על פי האמנה, אלא לעיכוב הליכים ואישור פסקי בוררות בלבד. לכן יש לפעול לפי הוראות האמנה ובית משפט בישראל מוסמך לדון באישור פסק בוררות חוץ ובעיכוב הליכים בלבד. יתרה מזאת, בספרה "בוררות דין ונוהג" (מהדורה שניה) עמ' 275 נאמר על ידי ד"ר אוטולנגי ז"ל במפורש כי בקשה לביטול הפסק צריכה להיות מוגשת בפני הרשות המוסמכת של המקום בו ניתן הפסק או שלפי דינו הוא ניתן. כלומר, אין מקום לדון כלל בביטול פסק בוררות אשר אמנת ניו-יורק חלה עליו. גם אם ניתן היה להגיע למסקנה אחרת, על פיה מסורה לבית המשפט הסמכות לדון בביטול פסקי בוררות חוץ, הרי שאין ספק כי עילות הביטול היחידות העומדות למשיב הן עילות הביטול המצוינות בסעיף 5 לאמנה. לגופו של ענין, לא העלה המשיב טענה של ממש המצדיקה את ביטול פסק הבוררות גם על פי הוראות סעיף 5 לאמנה. זאת לאור העובדות אשר התבררו במהלך הדיון, אליהן אתייחס בסעיף הדן בבקשה לאישור פסק הבוררות. לאור זאת אין מקום לבקשתו של המשיב לביטול פסק הבוררות. 3. טענת המשיב בדבר התיישנות הבקשה לאישור פסק הבוררות הטענה המקדמית אותה העלה המשיב כנגד טענת המבקש, היא הטענה כי התביעה התיישנה. בבקשה נאמר כי פסק הבוררות ניתן עוד בשנת 95 ונושאו הוא חיוב כספי. מאחר והבקשה לאישור פסק הבוררות הוגשה רק בשנת 2002 הרי שפסק הבוררות התיישן. כמו כן הפנה כאמור ב"כ המשיב להוראת סעיף 5 לחוק אכיפת פסקי חוץ, הקובע תקופת התיישנות קצרה יותר של 5 שנים. לדברי המבקש, לא יתכן כי פסק בוררות חוץ יקבל מעמד נורמטיבי גבוה יותר מפסק חוץ של בית משפט וכי תקופת ההתיישנות לאישור פסק בוררות, ובעקבות כך אכיפתו, תהיה ארוכה יותר מזו שנקבעה בחוק במפורש לענין התיישנות מועד אכיפת פסקי חוץ. לאור שני הטיעונים לעיל יש לקבוע, לטענת המשיב, כי התביעה התיישנה. על טיעונים אלה חזר ב"כ המשיב במסגרת סיכומיו. אין מקום לקבל טענה זו של המשיב. בספרה "בוררות דין ונוהג" עמ' 267, נאמר על ידי ד"ר אוטולנגי ז"ל כי מי שמבקש את אישור הפסק אינו מוגבל בזמן להגשת בקשתו. מכאן עולה כי למעשה לא חלה התיישנות על בקשה לאישור פסק בוררות. עם זאת, נראה כי יש להחיל גם על בקשה מעין זו את ההתיישנות הקבועה בסעיף 21 לחוק ההתיישנות אשר תקופתה היא 25 שנה. לענין זה ראה א. שטורזמן ספר הבוררות עמ' 254 שם נאמר כי: "...אין הגבלת זמן להגשת הבקשה לאישור הפסק, למעט, אולי, תקופת ההתיישנות". ההוראה הקבועה בחוק אכיפת פסקי חוץ הינה הוראה מיוחדת, אשר איננה חלה על המקרה שבפני בו מתבקש אישור פסק בוררות חוץ ולא אכיפתו. אין ספק כי קיים אכן הבדל בתקופת ההתיישנות בין בקשה לאישור פסק בוררות חוץ, לבין בקשה לאכיפת פסק חוץ. אולם, הבדל מעין זה קיים גם בין אכיפה של פסק חוץ לבין הכרה בו. במאמרו של פרופ' ע. שפירא הכרה ואכיפה של פסקי חוץ (חלק שני) עיוני משפט ה (1) עמ' 38, נאמר על ידו כי תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק אכיפת פסקי חוץ, מהווה סייג לאכיפתם המקומית של פסקי חוץ. לענין הכרה אין כל מגבלת זמן מיוחדת ויחולו לכן דיני ההתיישנות הרגילים הנהוגים בישראל. כלומר, באשר להכרה של פסק דין חוץ יחולו הוראות סעיף 21 לחוק ההתיישנות הקובעות תקופה של 25 שנה. יש לציין כי הוראות סעיף 11 (א), אשר הוכנס בתיקון לחוק אכיפת פסקי חוץ בשנת 98, מאפשרות הכרה ישירה ולא רק הכרה עקיפה בפסק חוץ. תביעה לקבלת הכרה ישירה של פסק חוץ בישראל, הינה למעשה תביעה לקבלת פסק הצהרתי הנותן תוקף לפסק הזר (ראה מ.שאוה, הכרה ישירה של פסק זר בישראל והכללים החלים עליה, קרית המשפט ב' 35 בעמ' 39). אין לכן מקום לטענתו של ב"כ המשיב, על פיה אין הגיון ביצירת "מסלולים מקבילים" השונים בתקופת ההתיישנות. תקופת ההתיישנות הקצרה הקבועה לענין אכיפת פסקי חוץ הינה הוראה ספיציפית אשר איננה חלה לא על הכרה בפסקי חוץ ולא על אישור פסק בוררות חוץ. לאור כל האמור לעיל יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלה המשיב. 4. הבקשה לאישור פסק הבוררות כבר בשלב ראשון יש לציין כי אין מקום לטענות המשיב, על פיהן יש להחיל על הבקשה לאישור פסק הבוררות את הוראות החוק לאכיפת פסקי חוץ ואת הפסיקה הרלבנטית לחוק זה. חוק הבוררות מפנה כאמור במפורש לאמנה, שהיא במקרה שבפני אמנת ניו-יורק, ואמנה זו כוללת הוראות ברורות באשר לדרך אישור פסק הבוררות. לכן, יש לבחון את בקשת האישור על פי הוראות האמנה והתקנות. תקנה 3 קובעת כי בעל דין המבקש לאשר פסק בוררות יצרף לבקשה פסק בוררות מקורי או העתק מאושר ממנו והסכם בוררות מקורי או העתק ממנו שאושר על פי דין ישראלי. המבקש צירף לבקשתו המתוקנת העתק מאושר של הסכם הבוררות אשר נחתם על ידו ועל ידי המשיב ביום 29.9.94. על פי הסכם זה, הסכימו הן המבקש והן המשיב (שהם שניהם יהלומנים) להעביר את הסכסוך ביניהם לבוררות בפני מוסד הבוררות של בורסת היהלומים בניו-יורק. בניגוד מוחלט לאמור בתצהירו של המשיב, על פיו לא הסכים לבוררות ולא חתם על הסכם בוררות, אישר המשיב במסגרת חקירתו הנגדית כי הוא חתום על ההסכם. "ש: אני מראה לך את ההסכם, זאת חתימתך? ת: כן. החתימה לא מזויפת. היא לא הוצאה ממני במרמה אני זוכר שחתמתי עליה, אתה יכול להסביר על מה חתמתי? ש: באוקטובר 2002 אמרת לעורך דין שחתמת על הסכם בוררות? ת: כן." (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 12.2.03). המשיב נשאל מדוע בתצהירו אשר הוגש בתגובה לבקשת התיקון טען כי החתימה מזויפת ותשובתו היתה: "חשבתי שזה מזויפת, כי אני מכיר את הנוכל. כשנזכרתי על מה חתמתי אני יכול להגיד למה חתמתי." באותו שלב טען המשיב כי הוא נזכר שחתם על בוררות אחרת והוא נזכר בזה השבוע. כאשר הופנה המשיב פעם נוספת לתצהירו אמר: "תעזוב אותי מתצהירים הבן-אדם גנב". עדותו של המשיב בענין הבוררות הנוספת לגבי סכום של 15,000$ לא היתה אמינה עלי לחלוטין. לגרסתו החדשה של המשיב לגבי בוררות שהתקיימה בארץ בקשר לסכום של 130,000$ לא הונחה כל תשתית ראייתית. העדפתי את עדותו של המבקש, על פיה התייחס ההסכם עליו חתמו הצדדים לאותה בוררות אשר התקיימה בפני מוסד הבוררות של בורסת ניו-יורק, אשר במסגרתה ניתן פסק הבוררות המתיחס לסכום של 120,000$. מעדותו של המבקש עולה במפורש כי היו אכן שני הליכי בוררות - ההליך הראשון והליך הערעור אשר התייחסו שניהם לאותו סכום של 120,000$. במהלך הדיון הראשון נשמעו ראיות וניתן פסק הבוררות הראשון. המשיב טען במהלך הדיון בפני כי הבורסה עצמה ביצעה הליך של מעין ערעור, בעקבות הודעה כביכול של הבורסה הישראלית ליהלומים על אי תקינות ההליך. טענה זו נסתרה לחלוטין ממסמך אשר צורף לבקשת המבקש לדחיה על הסף של הבקשה לאישור. נספח ג' לבקשה זו הינו מכתב אשר נשלח על ידי המשיב ביום 22.1.95 לבורסה ליהלומים בניו-יורק. המכתב נושא את הכותרת "ערעור על החלטת הבוררים". במכתב נאמר כי ביום 24.1.95 קיבל המשיב את החלטת הבוררים והוא מערער עליה ואף שולם עבורו סכום של 100$ בגין שטר הבוררות במסגרת הערעור. יתרה מזו, הדיון בערעור נדחה על פי בקשתו של המשיב בכתב. מכאן עולה כי אין כל בסיס לטענות המשיב, על פיהן לא הסכים לבוררות ולא הסכים להליכים השונים אשר התנהלו במסגרתה וכי מעולם לא חתם על הסכם הבוררות. אין גם מקום לטענתו של המשיב כי שילם את החוב נשוא פסק הבוררות. לטענה זו של המשיב לא הובאה כל ראיה מלבד טיוטת הסכם מיום 30.1.96 בין המבקש המשיב ומר דבורצקי. המשיב כלל איננו חתום על טיוטה זו, בה נאמר כי ההסכם לא יכנס לתוקף אלא אם כן יבוצע התשלום עד למועד מסוים. לעצם התשלום לא הוצגה כל ראיה. מובן כי טיוטת הסכם זו כשלעצמה אינה מהווה ראיה לביצוע התשלום. גם אמירתו הסתמית של המשיב במהלך החקירה הנגדית כי המבקש קיבל סכום של 121,900$ או סכום אחר נותרה ללא כל אסמכתא. יתרה מזו, מהמסמכים אשר צורפו לבקשתו של המבקש עולה כי לא בוצע כל תשלום. נספח יא' לבקשתו של המבקש לדחיה על הסף של בקשת הביטול, הינו פקס של בורסת היהלומים הישראלית המופנה למנכ"ל הבורסה בניו-יורק. במסמך זה נאמר כי אם המשיב לא ימלא אחר החלטת המוסד לבוררות תחל בורסת היהלומים הישראלית בהליכי השעיה. נספח יב' לבקשה זו הינו מכתב מינואר 97, בו מודיעה הבורסה ליהלומים בניו-יורק לבורסה ליהלומים בת"א כי המבקש טרם קיבל את התשלום המגיע לו מאת המשיב וכי יש להודיע על השעייתו מחברותו בבורסה ליהלומים מישראל. בכל מקרה, העלאת טענת פרעון עומדת למשיב במסגרת הליכי ההוצל"פ ואין בה כשלעצמה כדי למנוע את אישורו של פסק הבוררות. לאור כל קביעותי לעיל, עולה גם כי לא עומדת למשיב כל טענה שיש בה כדי להצדיק את אי ההכרה בפסק הבוררות או את אכיפתו לפי סעיף 5 לאמנה: בין הצדדים קיים הסכם בוררות והצדדים אינם פסולי דין, המשיב נתן את הסכמתו להסכם הבוררות וחתם עליו. המשיב נכח בדיון בערכאה הראשונה ואף הוזמן כדין לערעור אשר הוגש על ידו. בענין זה יש לציין כי המשיב נתן גרסאות סותרות באשר לענין דחית הדיון בערעור בבוררות. בתחילה טען כי אחותו נפטרה. לאחר מכן הוצג בפניו מסמך בו נאמר על ידו כי הוא חולה, ענה המשיב: "אז הייתי חולה. אני לא חייב לך כלום דחו את זה בשבועיים" (עמ' 5 לפרוטוקול). כמו כן לא נפל כל פגם בסדרי הבוררות או בהרכב הבוררים. אין ספק כי בוררות בין יהלומנים שהם חברי בורסות ליהלומים הינה בוררות נהוגה הן בארה"ב והן בישראל. אין גם כל מקום לטעון כי אישור הפסק יהיה נוגד את תקנת הציבור. 5. סיכום התוצאה היא כי ניתן אישור לפסק הבורר נשוא הבקשה המתוקנת. בקשתו של המשיב נדחית. המשיב ישא בתשלום ההוצאות בשיעור 15% מסכום פסק הבוררות על פי הוראות הסכם הבוררות. עם זאת, במקום בו קבעו הצדדים את ההוצאות אשר יחולו במקרה בו תוגש בקשה לאישור או בקשה לביטול - אין מקום לתשלום הוצאות נוספות. ההוצאות ישולמו בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. בוררות חוץיישוב סכסוכיםבוררות