1. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת רות שטרנברג-אליעז) דחה בקשות הדדיות לאישור ולביטול פסק בוררות. אלה עיקרי העובדות הצריכות לענין: 2. בין המבקשת, אגודת בית הכנסת הגדול - "שונה הלכות" (להלן - בית הכנסת) לבין המשיבה 2, התאחדות עולי צרפת (להלן - ההתאחדות), נתגלעה מחלוקת בדבר זכויות בנייה על גג בניין בנתניה. בית הכנסת שוכן בסמוך לחלקה עליה מצוי הבניין. הזכויות בחלקה זו נרשמו בשנת 1962 על שם המשיבה 1, עיריית נתניה (להלן - העירייה). ב-25.9.1975 העביר ראש עיריית נתניה דאז לרבנים הראשיים של העיר נתניה, את ההכרעה במחלוקת למי תינתן זכות הבניה על הגג: לבית הכנסת או להתאחדות. בפסיקת הרבנים מ- 26.11.1975 (להלן: "פסק הבוררות"), נקבע כי בית הכנסת הוא שיקבל את זכויות הבנייה על הגג. ב-1976 החל בית הכנסת בעבודות בניה על הגג ללא היתר בנייה כדין. בעקבות התראה ששלחה העירייה לבית הכנסת, ומעקב שעשתה להפסקת העבודות בשטח, הופסקו העבודות באתר ונפתחו הליכים פליליים נגד ראשי בית הכנסת בגין בניה שלא על פי היתר ונתבקש צו הפסקה שיפוטי. ב-23.2.76 הודיעו ראשי בית הכנסת לעיריה כי הם הפסיקו לבנות ולא ימשיכו בבנייה עד שיהיה בידיהם רישיון כדין. חלפו 10 שנים. ב-25.1.85 פנה בא-כוח בית הכנסת אל ראש העירייה במכתב בו הבהיר כי מרשיו הופתעו לשמוע על כוונת העירייה לעשות דיספוזיציה במקרקעין הגובלים עם בית הכנסת, וביקש כי העירייה תימנע מהליכים שיש בהם כדי לשלול את הזכויות בנכס מהם. במכתב תשובה מיום 18.2.85 הודיעה העירייה כי היא דוחה את טענות בית הכנסת, וכי בדעתה לממש את זכויותיה היא בנכס. במכתב נוסף מיום 16.4.85 הודיע בית הכנסת לעירייה כי בידיו פסק בוררות לעניין זכויותיו בנכס, אולם פנייתו זו נדחתה אף היא על ידי העירייה. חלפו עוד כ-20 שנה. ביום 16.2.04, פנה בית הכנסת לבית המשפט המחוזי בתל -אביב בבקשה לאישור פסק הבוררות. ב- 4.5.04 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הם מנהלים משא ומתן בניסיון ליישב את המחלוקת. משהמשא ומתן לא עלה יפה, הגישה העירייה ב-14.9.04 בקשה לביטול פסק הבוררות. העיריה טענה כי למעשה, אין מדובר בפסק בוררות, וכי היא נוהגת בחלקה מנהג בעלים. לחילופין טענה, כי אם יוחלט כי מדובר בפסק בוררות, היא מבקשת לבטלו ממספר עילות שפורטו על ידה. עוד טענה העיריה כי קימת מניעות לאישור המסמך שיצא מידי הרבנים בשל חלוף הזמן והשינוי המהותי שחל בינתיים בשטח. העיריה קידמה בינתיים הליכים תכנוניים לשינוי ייעוד המקרקעין למגורים, תוך סימון המיבנה שבבעלותה להריסה. בית הכנסת טוען מנגד כי העיריה איחרה בהגשת הבקשה לביטול הפסק. הוא היה רשאי לתכנן את מהלכיו על פי האמור בפסק הבוררות והוא עשה כן למעשה. ברצונו לבנות עתה ישיבה על גג המיבנה, וסירוב העיריה לקיים את פסק הבוררות הניע אותו ליזום הליך לאישור הפסק. העובדה בלבד כי חלף זמן רב ממתן הפסק אינה מצדיקה הימנעות מאישורו או את ביטולו. 3. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת בית הכנסת לאישור פסק הרבנים ובד בבד דחה גם את בקשת הביטול של העיריה. מצד אחד, הוא דן בעילות הביטול שטענה להן העיריה, ולא ראה מקום להיענות לאף אחת מהן. מנגד, הוא בחן את בקשת בית הכנסת לאישור הפסק, וגם אותה לא ראה לקבל. הוא הצביע על כך שחוק הבוררות אינו קובע מועד להגשת פסק לאישור. יחד עם זאת פסק כי על בקשה מאוחרת חלים דיני השיהוי. נפסק, כי מתקיים כאן דין השיהוי המונע ממגיש התובענה מלקבל סעד לאור הזמן הרב שחלף מאז התגבשה זכותו לפנות לערכאות. השיהוי פועל בנסיבות אלה כמחסום דיוני אשר נועד לענות לציפיות לגיטימיות של מי שהסתמך על מצב קיים שנוצר, וכלכל את צעדיו על פיו. החלטת הרבנים ניתנה 30 שנה קודם לכן, וחלפו 19 שנים מאז הודיעה העיריה כי לא תיתן לבית הכנסת היתר בנייה. גם בעת נקיטת ההליכים הפלילים לא העלה בית הכנסת את דבר קיומו של פסק הבורר. רק כאשר התברר לו כי תכנית בנין עיר חדשה מצויה בהליכי אישור, בקשה לאשר מסמך רבנים מ-1975 כפסק בורר. בתנאים אלה חל שיהוי המונע את האישור גם אם המסמך מהווה פסק בוררות. 4. על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור. בית הכנסת טוען כי העירייה השתהתה בבקשת ביטול פסק הבוררות. לטענתו, הוא עצמו לא היה חייב לפעול לאישור פסק הבוררות משחוק הבוררות אינו מחייב צד לבקש אישורו של פסק בורר ואינו קובע לצורך כך מועד כלשהו. פסק הדין של בית המשפט המחוזי פוגע בהליך הבוררות, ולמעשה מטיל חובה על הזוכה בבוררות לבקש אישור פסק הבוררות בבית המשפט, על אף שאין חובה כזו בדין. כמו כן טוען בית הכנסת כי זכותו של הזוכה על פי פסק הבוררות עומדת לו לנצח, ואין נפקא מינה אם בחר לממש זכותו באופן מיידי אם לאו, שהרי מדובר, לטענתו, בפסק הצהרתי הקיים לעולם, אשר אינו מתיישן ואף אינו חשוף לטענות שיהוי. לבסוף, הוא טוען כי בהתנגשות בין טענת השיהוי לבין טענתו לקיום זכות קניינית, יש להעדיף את הטענה האחרונה. העיריה לא הגישה מצידה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לדחות את בקשתה לבטל את פסק הבוררות. 5. דין בקשת רשות הערעור להידחות אף בלא תשובת העיריה. ואלו הטעמים: אמת הדבר כי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, אינו קובע מועד מחייב החל על הזוכה בפסק בוררות, לצורך הגשת בקשה לאישורו בידי בית משפט. ההנחה הטמונה במצב דברים זה היא כי בחלק נכבד מן המקרים יכבד החייב את פסק הבורר גם בלא צורך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל למימושו של הפסק, ולפיכך הצורך באישור פסק הבורר בידי בית המשפט מתייתר. ואכן, אישור פסק הבורר נדרש, בעיקרו, כדי ליתן לפסק מעמד התואם מעמד של פסק דין של בית משפט (פרט לענין ערעור) לצורך יישום דיני ההוצאה לפועל עליו (סעיף 23 לחוק הבוררות). מתוך הערכה כי ביצוע פסק בורר עשוי לארוך זמן, וכי הצורך בהפעלת הליכי הוצאה לפועל עשוי להתברר רק לאחר זמן, נמנע המחוקק מקביעת לוח זמנים מחייב להגשת בקשה לאישור פסק בורר. לא כך הוא באשר לצד החייב על פי הפסק, המבקש לבטלו, אשר בכפוף לחריגים מסוימים, הוגבל למסגרת מועד של 45 יום לצורך הגשת בקשה לביטול הפסק (סעיף 27 לחוק הבוררות). גורם הוודאות והיציבות באשר למצב המשפטי מחייב הגדרת המועדים הדיוניים לצורך הגשת בקשה לביטול פסק בורר, אשר נועד לבטל פסק מחייב בין הצדדים. נוצרה א-סימטריה בין הזוכה לחייב על פי פסק בורר באשר להגדרת מסגרת הזמן לפנייה לבית משפט לאישור או ביטול הפסק, שהרציונל להיווצרותה נראה נהיר על פניו. 6. חרף האמור, אין פירוש הדבר כי אין כל הגבלת זמן שהיא על הגשת בקשה לאישור פסק בורר וכי זכותו הדיונית של הזוכה על פי הפסק עומדת לו לנצח. בעל דין שזכה בפסק בורר אמור מכוח דרישת תום הלב הדיונית, להגישו לאישור בתוך פרק זמן סביר בהינתן הנסיבות המיוחדות של המקרה הרלבנטי. בעל דין אשר במשך שנים רבות התעלם מהפסק, לא פעל על פיו, ונחזה כמי ששוב איננו עומד עליו, צפוי היתקל בטענת מניעות דיונית שתטען כנגדו (אוטולנגי בוררות - דין ונוהל, מהד' 4, 2005, עמ' 914-16). ככל תובענה המוגשת לערכאות, כך גם בקשת זוכה לאישור פסק בורר, כפופה לכללים של תום לב וסבירות דיוניים בדרכי הגשתה הן לענין עיתוי ההגשה והן לענין תוכנה וצורתה. על עיתוי ההגשה חלים כללי השיהוי האזרחיים, אשר הושארו בתוקפם גם במסגרת דין ההתיישנות הסטטוטורי החל על תובענות אזרחיות. סעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הקובע: "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות לפי כל דין, ולדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". דיני השיהוי שמקורם בכללי היושר, מתקיימים לצד הוראות ההתיישנות הסטטוטורית, כאשר ההתיישנות מהווה גבול עליון לחסימת זכות התביעה, בעוד השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות (ע"א 485/90 מזאריב נ' מזאריב, דינים עליון לב 517, פסקה 12; ע"א 4682/92 עזבון ישעיה נ' בית טלטש בע"מ, פד"י נד (5) 252, 281). השיהוי בהגשת תובענה נוצר מקום שנעשה שימוש לא נאות בזכות התביעה העומדת לתובע וארעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פד"י מז (5) 94). לביסוס טענת שיהוי יש להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה. לעיתים, הוסף אף תנאי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע (ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי, פד"י יח (1) 47, 53; ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פד"י מה (3) 749, 755-6). תחולתם של תנאים אלה הינה תלויית נסיבות בכל מקרה. קיים קשר גומלין בין השיהוי לבין תורת ההשתק מכוח מצג, המונע מאדם מלהתכחש למצג שהציג בפני אחר מקום שאותו אחר הסתמך עליו בתום לב ושינה את מצבו לרעה. וכך, אם נמנע תובע מלתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות בהן ניתן להבין שלא יעמוד עוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי. השימוש באמצעי השיהוי הינו מוצדק מקום שהדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, ומקדם שיקולים שבאינטרס הציבור, תוך דאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. תובענה תיחסם מטעמי שיהוי מקום שמאזן הצדק בין הצדדים, והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי מצדיקים זאת (ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי וישיבה גדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים, פד"י נז (5) 433 פסקאות 13 עד 15 לפסק דיני). ראו גם ע"א 7853/02 מיכל דוידי נ' חב' מצפה אבו טור, פד"י נח (5) 681. בענייני בוררות, רשאי חייב להעלות טענת שיהוי כנגד בקשה לאישור פסק בורר המוגשת לאחר חלוף זמן רב, אפילו אין בפיו טענות טובות לביטול פסק הבורר. 7. בענייננו, לקתה בקשתו של בית הכנסת לאישור פסק הבורר בשיהוי ניכר, ונתקיימו בבקשה לאישור הפסק שהגיש המרכיבים השונים המקימים את המחסום הדיוני בשל שיהוי. פסק הרבנים, אשר נטען כי הוא פסק בורר, ניתן בשנת 1975, כמעט 30 שנה קודם להגשת הבקשה לאישורו. התנהגותו של בית הכנסת במהלך השנים הרבות שחלפו מאז ניתן הפסק היתה התנהגות של מי, שלמעשה ויתר על הסתמכותו על הפסק. זאת, במיוחד לאור העובדה כי לאורך שנים רבות נתקיימה מחלוקת אקטיבית בין בית הכנסת לעיריה בשאלת מימוש הבנייה על גג המיבנה, לרבות הליכים פליליים, שבמהלכם בית הכנסת לא הזכיר כלל את קיומו של פסק הבוררות הנטען. בין לבין, במהלך השנים, העיריה היתה רשאית להניח כי בית הכנסת שוב אינו עומד עוד על הפסק, והיא מצידה פעלה לשינוי תכניות בנין עיר בשטח ושינתה את מצבה לרעה. פתיחתו של הליך לאישור הפסק לאחר כ-30 שנה במערכת נתונים כזו משמעה פגיעה ממשית באינטרס ההסתמכות של העיריה, ושינוי מצבה לרעה כמי שהניחה, ובצדק, כי פסק הרבנים שוב אינו מהווה גורם שיש לייחס לו משקל במסגרת המחלוקת בינה לבין בית הכנסת. כמו כן, קשה גם ליישב מתן אישור לפסק בורר תקופה כה ארוכה אחרי הינתנו מבחינת שיקולי אינטרס ציבורי כללי ומינהל שיפוטי תקין. מטעמים אלה, צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשת בית הכנסת לאישור פסק הבורר. על דחיית בקשת הביטול של הפסק בידי העיריה לא הוגשה בפנינו בקשת רשות ערעור, כאמור לעיל. התוצאה היא כי הפסק לא בוטל אך גם לא אושר. לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. רבנות