עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8068/01, 8195/01, 8230/01, שניתן על-ידי כב' השופטים א' ריבלין, א' לוי וא' חיות. 2. העותר, בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ (בנק פאג"י), יחד עם בנק דיסקונט לישראל, המשיב 2 (בנק דיסקונט), עו"ד פנחס נרקיס (נרקיס), אשתו - עדה נרקיס, ושותפו - עו"ד ויניק ז"ל (ויניק), חויבו באחריות נזיקית כלפי יורשי המנוחה חיה אופלגר ז"ל (המנוחה), בגין נזק שנגרם ליורשים כתוצאה ממעילה שביצע נרקיס בכספי העיזבון. 3.המעילה התבצעה ברובה באמצעות העברת כספי העיזבון שרוכזו בחשבון העיזבון שפתח נרקיס בבנק פאג"י (חשבון העיזבון) לחשבון פיקדון בו החזיק נרקיס כעו"ד בבנק דיסקונט (חשבון הפיקדון), והעברתם משם לחשבונותיו האישיים. תחילה הוציא נרקיס מחשבון העיזבון סכום של 40,000 ש"ח והעבירו לחשבון אישי בבנק פאג"י, בטענה כי המדובר בשכר הטירחה המגיע לו. לאחר-מכן, החל נרקיס מעביר כספים מחשבון העיזבון לחשבון הפיקדון בבנק דיסקונט, בטענה כי ההעברות דרושות לצורך חלוקת כספי העיזבון בין היורשים. נרקיס החל נוטל הלוואות קצרות מועד בחשבון העיזבון, אותן חידש מעת לעת, וכנגדן שיעבד את יתרת פיקדונות המט"ח של העיזבון. לצורך ההלוואות שנטל התקשר נרקיס עם בנק פאג"י ב"הסכם דביטורי כללי" המיועד להסדיר את יחסי הבנק עם לקוח המבקש לקבל אשראי בחשבונו. בנוסף חתם נרקיס על "כתב עיכבון וקיזוז" הקובע, בין היתר, כי הבנק יוכל לקזז את הפיקדונות שבחשבון העיזבון כנגד יתרות החובה שיצטברו בחשבון. 4. כך, על חשבון האשראי שניתן לו בחשבון העיזבון בבנק פאג"י, העביר נרקיס כספים בהיקף של שני מיליון ש"ח מחשבון העיזבון בבנק פאג"י לחשבון הפיקדון בבנק דיסקונט. בסמוך לאחר העברת הכספים אל חשבון הפיקדונות, לעיתים בו ביום ולעיתים ביום שלמחרת, הועברו רוב רובם אל שני חשבונות אישיים אותם ניהל נרקיס בבנק דיסקונט. זאת, למעט שלושה סכומים קטנים (יחסית) של עשרות אלפי שקלים. בנוסף, הפקיד נרקיס, באמצעות שותפו, עו"ד ויניק, את כספי מכירת דירתה של המנוחה בחשבונו הפרטי בבנק דיסקונט. 5.עם חשיפתה של הגניבה הועבר נרקיס מתפקידו כמנהל עזבונה של המנוחה ובמקומו מונה מנהל עיזבון חדש. מנהל העיזבון החדש הגיש תביעה כספית נגד נרקיס, נגד אשתו - עדה נרקיס, נגד שותפו - עו"ד וינק, וכן נגד בנק פאג"י ובנק דיסקונט. בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי סגן הנשיא ביין, קבע כי בנק דיסקונט אחראי לגזילה של מרבית הכספים שנגנבו מחשבון העיזבון, הן מכוח עוולת הרשלנות והן מכוח סעיף 14 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, משום שאיפשר לנרקיס להעביר כספים מחשבון הפיקדון לחשבונותיו האישיים. נקבע כי פעולה זו היא "על פניה פעולה חריגה ויוצאת דופן, שהרי כל הטעם בהחזקת פיקדון בנפרד מחשבונות אישיים היא מניעת הסיכון של עירוב כספי הנאמנות וכספים אישיים אלה באלה ...", בוודאי כך כאשר המדובר בסכומים כה גדולים כבענייננו. אשר לבנק פאג"י - בית משפט קמא לא היה נכון לאמץ את התיזה שלפיה חשבון עיזבון אסור לעולם שיינטל בו אשראי. בית המשפט קבע כי עצם נטילת האשראי בחשבון הנאמנות, בפעם הראשונה, לא היווה נסיבה מחשידה וכי לא היה צריך לשם כך לדרוש מנרקיס הצגתו של אישור מאת בית משפט. עם זאת, כך קבע בית המשפט, האשראי שניתן לאחר-מכן - שעה שיתרות החובה בחשבון הלכו ותפחו - צריך היה לעורר חשדות כבדים בלב אנשי הבנק באשר למעשיו של נרקיס. בה-בעת, למרות שנמצא כי היתה הפרה של חובת הזהירות מצידו של בנק פאג"י במתן האשראי, לא מצא בית משפט קמא קשר סיבתי בינה לבין הגזילה שכן "גזילה זו היתה יכולה להתבצע בלי כל קשר לאשראי זה". לדעת בית משפט קמא, בנק פאג"י אחראי רק לנזקים שנגרמו עקב נטילת האשראי ושבירת הפיקדונות. בנוסף, נקבע כי בנק פאג"י לא צריך היה לחשוד כי הסכומים הגדולים שהועברו מחשבון העיזבון לחשבון הפיקדון הם שלב בדרך לגניבת כספי העיזבון, שכן הכספים לא הועברו לחשבון פרטי כי אם לחשבון פיקדון. נקבע אפוא כי לבנק פאג"י אין אחריות בקשר להעברת הכספים מחשבון העיזבון לחשבון הפיקדון בבנק דיסקונט. עוד נקבע, כי בנק פאג"י אינו אחראי לגניבת 40,000 הש"ח מחשבון העיזבון - כביכול כמיקדמה על חשבון שכר טירחת עו"ד - שכן הבנק יכול היה "להניח שסכום זה אושר על ידי בית המשפט, או לפחות ניטל בהסכמת כל היורשים ואין נדרש ממנו פיקוח אקטיבי. כל עוד אין בנטילת שכר הטירחה איזשהו אלמנט מחשיד, הוא היה יכול להניח שנטילת שכר הטירחה נעשה כדין" . כן נקבעו הפרות נוספות של חובות אשר לא נעמוד על פרטיהן. 6. על פסק-דין זה הוגשו שלושה ערעורים, ובהם אף ערעורים-שכנגד. בית המשפט, מפי השופטת א' חיות, קיבל חלק מהערעורים בקובעו כי בנק פאג"י ובנק דיסקונט אחראים יחד-ולחוד לנזק שנגרם ליורשים כדי סכום הכספים שהעביר נרקיס מחשבון העיזבון בבנק פאג"י לחשבון הפיקדונות בבנק דיסקונט ומשם לחשבונותיו הפרטיים בבנק דיסקונט (להוציא שתי העברות שבהן ישא בנק דיסקונט בלבד). בכך שינה בית המשפט את היקף אחריותו של בנק פאג"י והישווה אותו, הלכה למעשה, להיקף האחריות שהטיל בית משפט קמא על בנק דיסקונט. בית המשפט דן אך באחריותם של בנק פאג"י ובנק דיסקונט מכוח עוולת הרשלנות, והשאיר בצריך עיון את השאלה האם אחריות הבנקים נובעת אף מכוח סעיף 14 לחוק הנאמנות, ובנוסף לה את השאלה מה דינן של פעולות אשר בוצעו ע"י נרקיס בחוסר סמכות ולתועלתו האישית. 7.בית המשפט קבע, כבית משפט קמא, כי בנק פאג"י ובנק דיסקונט חבו חובת זהירות ליורשים אף כי אלה לא היו לקוחותיהם. עם זאת הוסיף בית משפט והדגיש, כי חובה זו צריכה להיות מצומצמת מאד למקרים בהם מתקיימות "נסיבות מחשידות, חריגות ויוצאות דופן במידה כזו שהבנק אינו רשאי להישאר אדיש אליהן ולהעלים מהן עין" (פיסקה 15 לפסק-הדין). אשר לנסיבות המקרה, הוסיף בית המשפט וקבע כי "התקיימו גם בבנק פאג"י נסיבות יוצאות דופן אשר בגינן צריך היה הבנק להבין ולדעת כי משהו מוזר מאד מתרחש בחשבון העיזבון" (פיסקה 18 לפסק הדין). מסקנה זו ביסס בית המשפט על מכלול הפעולות שבוצעו על ידי נרקיס: הפיכתו של חשבון העיזבון לחשבון דביטורי; שיעבוד כספי העיזבון כנגד קבלת האשראי; לקיחת אשראי בסכומי ענק, פעם אחר פעם, והסברים התמוהים בדבר צורך בהלוואת גישור עד מועד שיחרור פיקדונות המט"ח כאשר באותה עת פדה נרקיס, בפידיון מוקדם, פיקדונות מט"ח שלא שועבדו לצורך נטילת האשראי; העובדה כי לא הוצג צו בית משפט המאפשר מתן ערובה מתוך כספי העיזבון; העובדה כי לא הוצג צו ירושה או הסכם בין היורשים לחלוקת כספי העיזבון וכן העברתם של כספים בהיקף עצום לחשבון פיקדון בבנק דיסקונט. נסיבות אלו צריכות היו לעורר חשדו של בנקאי סביר, ומשלא עוררו אותו חשד הופרה חובת הזהירות בה חב בנק פאג"י כלפי יורשי המנוחה. עוד קבע בית המשפט, כי מחדליו של בנק פאג"י, ובמיוחד העובדה כי איפשר לנרקיס לקחת אשראי בחשבון העיזבון ואיפשר את העברת הכספים לחשבון הפיקדון בבנק דיסקונט, הם אשר איפשרו את השלב הראשון בשרשרת פעולותיו של נרקיס שהובילה בסופו של דבר לגניבת הכספים. עוד נקבע כי בנק פאג"י אחראי לנזק שנגרם ליורשים כתוצאה מהעברת סך של 40,000 ש"ח - שהיו לטענת נרקיס שכ"ט - מחשבון העיזבון לחשבונו הפרטי של נרקיס בבנק פאג"י. בית המשפט קבע כי בנק פאג"י צריך היה לדרוש מנרקיס צו בית משפט המורה כי אכן נפסק לו שכר טירחה כאמור. כן נפסק כי בנק פאג"י אחראי הוא לבדו לסכומים שבהם חויב חשבון העיזבון בקשר עם העמדת האשראי, כקביעת בית משפט קמא. יתר הערעורים נדחו. 8.על פסק דין זה הוגשה העתירה שבפנינו. בפי העותר, בנק פאג"י, שתי טענות: האחת, נוגעת לטיב חובת הפיקוח שפסק-הדין מטיל על תאגידים בנקאים. לטענת בנק פאג"י, ההלכה שיצאה מבית המשפט ולפיה החובה החלה על תאגידים בנקאים כלפי צדדים שלישים שאינם לקוחות הבנק, משמיעה חובת פיקוח רחבה על פעולותיו של מנהל עיזבון בחשבון העיזבון, הינה הלכה חדשה וקשה. הלכה זו הופכת את התאגיד הבנקאי לרשות פיקוח נוספת על מנהל העיזבון, ובכך סטה בית-המשפט, כך לטענת בנק פאג"י, מכל סטנדרד מקובל בעולם המערבי ומהאיזונים העדינים בין הצורך לאפשר פעילות שוטפת של התאגיד הבנקאי לבין הצורך ליצור כלי שיגן ככל הניתן על הלקוח או על צדדים שלישים מפני מעשי הונאה. עוד טוען העותר, כי הכרעת בית המשפט בפרישתה של חובת הפיקוח עשויה להוליך למסקנה כי דינו של בנק אשר נעתר לבקשת לקוחו - מנהל עיזבון שהינו פקיד של בית המשפט - להעביר כספים מחשבון נאמנות אחד לחשבון נאמנות אחר, זהה לדינו של בנק אשר נעתר לבקשת לקוחו, עו"ד, להעביר כספים מחשבון נאמנות לחשבונו הפרטי. מסקנה זו אינה מתקבלת על הדעת. כן מתבטאת חובת פיקוח רחבה זו בדרישה כי מנהל העיזבון יציג אסמכתא או אישור מבית משפט לפני ביצוע פעולות שונות, אף כאלו אשר החוק לא דורש לגביהן צו בית משפט. הלכה זו אינה תוחמת או מבארת את הנסיבות שבהן חייב תאגיד בנקאי לדרוש ממנהל עיזבון להציג בפניו אסמכתא או אישור מבית משפט ולפיכך יוצרת היא חוסר וודאות מוחלט באשר לנסיבות שבהן יש לדרוש ממנהל עיזבון להציג אישור בית המשפט כתנאי לביצוע פעולה בחשבון. 9.הטענה השניה שבפי בנק פאג"י נוגעת לשאלת הקשר הסיבתי. בית משפט קמא הכיר בכך כי הגזילה היתה יכולה להתבצע בלא כל קשר למתן האשראי בחשבון העיזבון. מסיבות אלו הטיל בית משפט קמא על בנק פאג"י אחריות רק לנזקים עקיפים בגין עמלות, ריביות והוצאות שהיו כרוכות במתן אשראי לגישור, ולא באחריות לגניבת כספי העיזבון עצמם. בית המשפט העליון הפך את קביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה, בקובעו כי "יש לבחון את מעשיו ומחדליו של הבנק על פי מציאות הדברים כפי שהתקיימה ולא על פי אפשרויות היפותטיות אשר לא התרחשו ואשר ספק אם היו מתרחשות אילו נהג הבנק כבנק סביר בנסיבות העניין". לטענת בנק פאג"י, קביעתו של בית המשפט מבטלת במחי יד את הצורך בקשר סיבתו עובדתי בין התרשלות לנזק לצורך הטלת אחריות, ואת מבחן "הסיבה בלעדיה אין" המשמש לבחינתו. ובלשונו: "מעתה אמור: די בקיומם של חובת זהירות, התרשלות ונזק; שוב אין צורך בקיום קשר סיבתי ... אין צורך שהתרשלות בנק 'תגרום' או תהווה 'סיבה בלעדיה אין' לקרות הנזק". הלכה זו, כך טוען העותר, הינה הלכה קשה המהווה סטייה ברורה מההלכה הקיימת בדיני נזיקין באשר לדרישת הקשר הסיבתי. 10.דעתי היא כי דין העתירה להידחות. טעם הדבר: בפסק-הדין לא נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה קיומו של דיון נוסף, הכל כאמור בהוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בית המשפט ביסס מסקנותיו על עובדות המקרה הספציפי. בית המשפט לא קבע - כפי שמבקש בנק פאג"י לטעון - הלכות חדשות המשנות הלכות קיימות. 11.אשר לטענה בדבר חובת הפיקוח הרחבה והחדשה שמטיל, לכאורה, פסק הדין על תאגידים בנקאיים, לא מצאתי כי יש בה ממש. קביעתו של בית המשפט כי הבנק חב חובת זהירות כלפי צדדים שלישים שאינם לקוחותיו מעוגנת בפסיקתו של בית משפט זה. ראו והשוו: ע"א 168/86 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' לה בודיאר בע"מ, פ"ד מב (3) 77; ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' מרדכי לויט, פ"ד נא (4) 591; רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא (4) 464. החלתה של הלכה זו אף כלפי יורשי עיזבון, שעה שמנהל העיזבון מנהל בבנק את חשבון העיזבון, אין בה משום חידוש מיוחד. יש לראות בה התפתחות טבעית של ההלכה אשר אין בה כדי להוות עילה לדיון נוסף. ראו, למשל: דנ"א 3113/03 א.מ. חנויות (ירושלים)(1993) בע"מ נ' עירית ירושלים (לא פורסם);דנ"פ 64/98 הלדשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם). על כך נוסיף כי המדובר בהתפתחות הדרגתית ומסוייגת ביותר וכדבריה של השופטת חיות (בפיסקה 15 לפסק-הדין): ... נראה לי כי ככל שעסקינן בחובת זהירות כלפי מי שאיננו לקוח הבנק מן הראוי הוא כי גבולותיה של החובה יהיו מצומצמים מאוד. במילים אחרות, ככלל אין להטיל על הבנק חובה לבלוש, לדרוש, לחקור ולפשפש בפעולות השונות שמבצע מנהל עיזבון בחשבון העיזבון או שמבצע עורך דין בחשבון פיקדונות, אפילו אם מקום שהיה חוקר כך ומפשפש, יכול היה לגלות כי הנציג, בעל החשבון, מבצע בו פעולות שלא כדין ביחסיו עם בעל העניין בחשבון. בעיניי יש לצמצם את חובתו של הבנק לדעת כי הנציג כבעל החשבון עושה בו פעולות המהוות הפרה של חובות האמון כלפי בעל עניין בו, רק מקום שמתקיימות נסיבות מחשידות, חריגות ויוצאות דופן במידה כזו שהבנק אינו רשאי להישאר אדיש אליהן ולהעלים מהן עין. (פיסקה 15 לפסק הדין). במקרה דנן קבעה השופטת חיות (בפיסקה 18 לפסק הדין) כי נתקיימו אותן נסיבות ספציפיות וייחודיות, ובלשונה: "בדומה לנסיבות המחשידות והחריגות אשר התקיימו בכל הנוגע לפעולות בבנק דיסקונט, התקיימו גם בבנק פאג"י נסיבות יוצאות דופן אשר בגינן צריך היה הבנק להבין ולדעת כי משהו מוזר מאד מתרחש בחשבון העיזבון". מסקנתה זו ביססה השופטת חיות על עובדות מספר אשר צריכות היו לעורר, במצטבר, את חשדו של הבנק (ראו סעיף 7 לעיל). אשר לאישורים הנדרשים מבית משפט בטרם ניתן לבצע פעולה בחשבון עיזבון: אכן, בית המשפט קבע כי לעיתים יהא צורך בקבלת אישור מבית המשפט או מהיורשים, אף מקום שאין חובה מכוח חוק לקבלת אישור כזה; זאת, כאשר מתעוררות נסיבות חשודות וחריגות לפעולות הנעשות בחשבון עיזבון. ואולם, אין בפסק-הדין קביעה שלפיה כל פעולה בחשבון העיזבון מצריכה אישור מבית משפט, אלא רק פעולות אשר בנק סביר צריך לחשוד כי אינן כשרות. ובלשונה של השופטת חיות (בפיסקה 16 לפסק הדין): "פעולות המעוררות חשד, הנחזות על פניהן כפעולות החורגות מסמכויותיו של מנהל העיזבון, מזדקרות לעין בקלות, וכל שעל הבנק לעשות ... הוא לסרב לבצען עד שלא יציג בפניו מנהל העיזבון אישור או אסמכתא לפעולה מטעם בית המשפט". אשר לחובת הפיקוח על העברות הנעשות בין שני חשבונות נאמנות: כל שנקבע בהקשר זה הוא כי בנסיבות שנוצרו היה צריך הבנק לחשוד כי נרקיס עושה שימוש בחשבון הפיקדון כתחנת מעבר של הכספים בדרך לכיסו הפרטי. ובלשונו של בית המשפט: "הצטברותן של כל הפעולות שביצע נרקיס ובכללן פעולות ההעברה, כפעולות הכרוכות זו בזו, יצרה 'מסה קריטית' של התנהלות תמוהה וחשודה מצדו כמנהל העיזבון ולא ניתן לנתק ולתלוש מתוך מסה זו את פעולות ההעברה" (פיסקה 18 לפסק הדין). הנה כי כן, בית המשפט פירט אחת לאחת מה היו אותן נסיבות חריגות שהתקיימו בנסיבות המקרה. קביעותיו בעניין זה בוודאי שאינן הלכה חדשה כי אם ניתוח ועיבוד המימצאים הספציפיים בענייננו, על יסוד הלכות קיימות, לכדי מסקנות משפטיות. בכך אין כדי להוות עילה לדיון נוסף. 12.אשר לטענה השניה שבפי בנק פאג"י - הטענה כי בית המשפט ביטל את מבחן "הסיבה בלעדיה אין" בין ההתרשלות לבין הנזק - אין בידי לקבלה. בית המשפט קבע במפורש כי יש צורך בקשר סיבתי, אלא שלדידו כאשר בוחנים האם ההתרשלות הובילה לנזק יש לבחון את הדברים כפי שאירעו בפועל. זאת ועוד: בית המשפט קבע במפורש כי "במקרה הנדון התאפשר מעשה המעילה ונגרם הנזק ליורשי המנוחה כתוצאה מרצף של התרשלויות, אשר תחילתן בהתרשלותו של בנק פאג"י בחשבון העיזבון, בו הונחו היסוד והתשתית לפעולות המעילה ... וסופן בהתרשלותו של בנק דיסקונט ... שרשרת סיבתית זו מקימה הן את אחריותו של בנק דיסקונט לנזק והן את אחריותו של בנק פאג"י לאותו נזק, על פי מבחני הסיבתיות העובדתית והמשפטית המקובלים" (פיסקה 20 לפסק הדין). כלומר, בית המשפט ראה בהתרשלותו של בנק פאג"י, ובהתרשלותו של בנק דיסקונט, את 'הסיבות בלעדיהן אין' אשר איפשרו בפועל את מעשה הגזילה. בנסיבות אלו לא מצאתי ממש בטענת העותר ודינה להידחות. 13.סוף דבר: לא מצאתי עילה להורות על דיון נוסף כעתירת העותר ואני מחליט לדחות את העתירה. העותר ישלם לאוצר המדינה הוצאות בסך 25,000 ש"ח. בנק