1. פתח דבר: א. זהו ערעור על החלטתו של כב' הנשיא ו. זיילר, בית המשפט המחוזי בירושלים, בתיק מ"מ 2/94, בדבר דחיית שלש בקשות שהעלה בפניו בא-כוחו של המערער במהלך הדיון באישור צו מעצר מינהלי שניתן על ידי שר הבטחון כנגד המערער, בתוקף סמכותו לפי סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט-1979 (להלן: חוק המעצרים). ב. ואלה בתמצית שלש ההחלטות נושא הערעור: (1) האחת - דחיית בקשתו של בא-כוח המערער, לפיה יחקור הנשיא, במסגרת הליכי האישור, את מקורות המידע העומד בבסיס התשתית העובדתית שמכוחה ניתן צו המעצר המינהלי, במטרה לבחון את מהימנותו של המידע. (2) השנייה - דחיית בקשתו של בא-כוח המערער, לפיה ימונה לשולחו עו"ד, או נציג אחר, אשר יוכל להיות נוכח בקטעים חסויים של הדיון, ובמיוחד במהלך החקירה של מקורות המידע על ידי הנשיא בה יהיה רשאי לקחת חלק אם ימצא לנכון. (3) השלישית - דחיית בקשתו של בא-כוח המערער, שהנשיא יבדוק את תיקיהם של כל העצורים שנעצרו ב"גל" המעצרים המינהליים שנעשו שלאחר הטבח במערת המכפלה, במטרה לבחון אם ההחלטה לעצור את העותר אינה לוקה בהפליה פסולה. ג. כב' הנשיא זיילר הפסיק את הדיון באישור צו המעצר ו"הקפיאו" עד למתן ההחלטה בערעור, המתמקד כאמור, בהשגות כנגד שלש ההחלטות הנ"ל. 2. טענות סף: א. בא-כוח המדינה טוען כי אין מקום לדון בערעור, הואיל ואין למערער זכות ערעור כנגד החלטת ביניים, שנותן נשיא של בית משפט מחזי במהלך דיון באישור צו מעצר מינהלי. ב. את עמדתו בענין זה, סומך בא-כוח המדינה על שנים אלה: ראשית - הכלל הוא שאין ערעור על החלטת ביניים, אלא במקום שהחוק מעניק זכות כזאת במפורש; ושנית - הוראת סעיף 7 לחוק המעצרים, המעניקה זכות ערעור על החלטתו של נשיא בית המשפט המחוזי בהליך אישור של צו מעצר מינהלי, מתיחסת ל"החלטה הסופית" בלבד ואינה קובעת דבר בקשר לערעור על החלטת ביניים הניתנת במהלכו של הליך כאמור. אשר על כן, מבקש בא-כוח המדינה לדחות את הערעור על הסף ולא לדון בו. ג. בא-כוח המערער חולק על עמדתו של בא-כוח המדינה וטוען: ראשית - כי משנתן לו הנשיא הזדמנות לערער על החלטותיו האמורות, הקנה לו בכך זכות ערעור; ושנית - כי ניתן ללמוד על קיומה של זכות הערעור במקרה דנן, מזכות הערעור הקבועה בחוק בקשר להחלטה בטענת פסלות. ד. (1) עמדתו של בא-כוח המדינה נראית לי ומקובלת עלי וכמותו גם אנכי בדעה, כי אין לעצור זכות ערעור על החלטות ביניים הניתנות על ידי נשיא בית המשפט המחוזי במסגרת הליכי אישור צו מעצר מינהלי לפי חוק המעצרים; ודי לענין זה בעיון בהוראתו של סעיף 7 לחוק המעצרים כדי להיוכח, שאכן זכות הערעור מתיחסת אך ורק להחלטה הסופית ולא להחלטת ביניים. (עיין והשוה: ע"פ 426/87, מב(1) 732, 735, שוקרי; בג"צ 5537/9, מו(3) 507, אפרתי נ' אוסטפלד; ע"א 674/89, מה(2) 715, 744, טורטן נ' ההתאחדות לספורט). (2) לעומת זאת לא מצאתי ממש בטיעונו של בא-כוח המערער: אין במתן ההזדמנות לערער על החלטות הביניים משום הענקת זכות ערעור עליהן, במקום שאין החוק מעניק כזאת; ואילו לענינה של החלטה בענין פסלות - מצויה הוראה מיוחדת בחוק, בסעיף 77(א)(ג) לחוק בתי המשפט (נ"מ), התשמ"ד-1994. ה. על אף מסקנתי זו, החלטתי לדון בערעור לגופומן הטעם המעשי, שהבקשות המשמשות נושא לערעור, חוזרות ומועלות בהליכי אישור של צוי מעצר מינהלי לפי חוק המעצרים ומן הראוי הוא ללבנן בבית משפט זה. ו. ובשולי הדברים, בשל הערות שהושמעו במהלך הדיון בערעור בדבר סדרי הדיון בו מבקש אני להוסיף: בהתחשב בכך שהמדובר בבדיקת חוקיותו של צו מעצר - קרי: בשלילת חירותו של אדם - הדעת נותנת, שערעור על פי סעיף 7 לחוק המעצרים יתנהל, בתיאומים המתחייבים, על פי סדרי הדין המסדירים ערעור פלילי; וזאת, כמובן, בכפוף להוראות מיוחדות הקבועות בדין בענין זה (דוגמת תקנות שעת חרום (מעצרים) (סדרי דין ומועדים להגשת ערעורים), התשל"ט-1979). 3. חקירת מקורות המידע (א) ההליך המתקיים בפני נשיא בית המשפט המחוזי על פי הוראות סעיף 4 לחוק המעצרים, הינו הליך של "אישור" צו מעצר מינהלי, שניתן על ידי שר הבטחון במסגרת סמכותו המינהלית על פי החוק האמור. "אישור" בהקשר זה, משמעו - כפי שמתחייב גם מהערת השולים הקבועה לצידו של סעיף 4 הנ"ל - העמדת חוקיותה של החלטת שר הבטחון לצוות על מעצר מינהלי ב"בקורת שיפוטית"; ובקורת זו מתאפיינת בבדיקת חוקיות השיקולים שהביאו למתן הצו, על רקע ה"תשתית העובדתית" שהוצגה בפני שר הבטחון על ידי גורמי הבטחון מבקשי הצו (ראה: עמ"מ 1/80, לה(2) 253, 257, 258, כהנא ואח'). (ב) הליך ה"אישור" הינו הליך מיוחד במינו המתאפיין, בעת ובעונה אחת, במאפייני הבקורת שמקיים בג"צ לגבי החלטה מנהלית, ובמאפייני הדיון שמקיים בית משפט שבפניו מוגשת בקשה להחזקת חשוד במעצר; ובתור שכזה, אין הוא יורד לבדיקת מהימנותה של התשתית העובדתית העומדת בבסיס ההחלטה נושא האישור, מעבר לשמיעת הגורם המציג אותה בפניו. הליך האישור אינו מכוון לבדיקת "אשמתו" של העצור - כפי שסובר בא-כוח המערער - אלא לבדיקת חוקיות שיקוליו של שר הבטחון, כאמור לעיל; ועל כן - לא מהימנותה של התשתית העובדתית עומדת במרכז הבקורת, אלא כוחה לשמש בסיס מספיק להחזקת העצור במעצר מינהלי. (ג) אין בכך, כמובן, כדי להתעלם משאלת מהימנותה של התשתית העובדתית, או לכרסם בזכותו של העצור לטעון להד"ם ככל שמדובר בה. ברם - שאלת מהימנות התשתית נבחנת ומוכרעת על בסיס הערכת דבריו של הגורם המציג אותה; ולא על דרך חקירתם של המקורות הראשוניים, כפי שהדבר נעשה בהליכי שפיטה על פי כתב אישום. (השווה: בג"צ 792/88, מג(3) 542, 548, מטור ואח'). (ד) תוצאה זו מתחייבת לא רק מאופיו המשפטי של ההליך, אלא גם מן הרקע לקיומו. המדובר בהחזקת אדם במעצר מינהלי, כאשר קיים יסוד סביר להניח שטעמי בטחון מצדיקים זאת ובנסיבות הענין לא ניתן, בדרך כלל, להעמידו לדין. טעמי בטחון כאמור, נעוצים, בדרך כלל ומטבע הדברים, במידע מודיעיני חסוי, ששיפת זהותם של מקורותיו והעמדתם לחקירה בפני שופט תשמיט את הבסיס מתחת לנכונותם לשמש כאלה. תנאי מוקדם לקיומו של מערך איסוף מודיעיני ראוי לשמו נעוץ בשמירה קפדנית ביותר על זהותם של המקורות; ואחד מן הכללים הבסיסיים ליעילותה ולהצלחתה של השמירה בהקשר זה, נעוץ בהבטחת מידור המידע ככל שניתן. במצב דברים זה, יהיה בחקירת המקורות המודיעיניים משום כריתת הענף שבטחון המדינה - שלמען שמירתו ניתן צו המעצר - נשען עליו. (השווה: ע"פ 383/71, כו(1) 267, 273, יהודאי; ע"פ 1335/91, מו(2) 120, 127, פאדה). (ה) סיכומם של דברים, מקום שמדובר במידע מודיעיני חסוי - אין מקום לחקירתם של מקורות המידע, והנשיא המקיים את הליך האישור יתן דעתו, במידת הצורך, למהימנות התשתית העובדתית העומדת בבסיס הוצאת הצו המינהלי, בדרך של בחינת דבריו של מציג התשתית ולא מעבר לכך. 4. מינוי נציג לקטעי דיון חסויים א. לבקשתו של בא-כוח המערער בדבר מינוי נציג שייצג את שולחו וישמור על זכויותיו באותם קטעים של הדיון שבהם מקבל הנשיא ראיות שלא בנוכחותו ובנוכחות בא-כוחו - כאמור בסעיף 6(ג) לחוק המעצרים - אין אחיזה בחוק; והיענות לה עומדת בסתירה לנימוקים שמכוחם נקבעה ההוראה שבסעיף 6(ג) הנ"ל. מקום שנשיא מחליט לנהוג על פי הוראות סעיף 6(ג) הנ"ל, פירושו של דבר ששוכנע שסודיות המידע מחייבת הרחקת כל חשש לחשיפתו. כלל ראשון בהקשר זה, הוא, כאמור, הקפדה מלאה על מידור; ומינוי נציג כמבוקש - ויהא מהימן ככל שיהיה - מרחיב מטבע הדברים את מעגל שומרי הסוד ועמו את הסיכון של דליפת המידע. ב. בא-כוחו של המערער מוצא תמיכה לעמדתו בענין זה, בהוראות הסעיף 128 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ברם, אין להקיש מסעיף זה לענייננו: מחד גיסא - חסרה כאן הוראה מפורשת בענין זה; ומאידך גיסא - שם המדובר בבחינת אשמתו של נאשם, בעוד שכאן מדובר בבחינת השיקולים להחזקה במעצר מינהלי, וההבדל מדבר בעד עצמו. 5. טענת הפלייה - בדיקתה א. לטענת הפלייה אין, בדרך כלל, מקום בהליך אישורו של צו מעצר מינהלי, פרט למקרים נדירים ביותר; וגם בהם - הבדיקה שונה במהותה מן הבדיקה המקובלת של טענה זו. ב. יש מקום לדבר על "הפלייה" אך ורק בין "שווים"; ואילו בהקשר הנדון כאן - כל עצור "שונה" מרעהו. השיקולים העומדים בבסיס מעצרו המינהלי של אדם, נעוצים בחשש שהוא יפגע בבטחון אם לא יעצר. חשש זה ניזון, לא רק מהשתייכותו האידיאולוגית ומדעותיו של העצור וביוצ"ב אלא גם, ובמיוחד, מאישיותו, כישוריו, הכשרתו ויכולתו, הנפשית והפיסית, לממש את החשש; ואלה - מיוחדים לו, ועומדים בבסיס ה"שוני" שבינו לבין אחרים ה"מפליגים עמו באותה סירה". ג. במצב דברים זה, אין מקום לבדיקת תיקיהם של כל אלה שנעצרו מינהלית באותו "גל מעצרים" שבמהלכו נעצר גם המערער; באשר אין בכוחה של ההשוואה המבוקשת על ידו, כדי לתרום להשמטת הבסיס מתחת לשיקולים העומדים בבסיס מעצרו שלו. לכל עצור מינהלי - השיקולים המיוחדים לו על פי הנתונים המייחדים אותו; והשוואה בהקשר זה לעצור אחר - הינה חסרת משמעות לענין חוקיות המעצר. ד. במצב דברים זה, טענה של "הפלייה" בהקשר הנדון כאן מהווה למעשה טענה של "שרירות"; וזו נבחנת לגופה, על פי אמות המידה הנוהגות לעניינה, ואין בחינתה מצריכה "השווא" לתיקיהם של עצורים אחרים. 6. לאור כל האמור לעיל, הנני מחליט לדחות את הערעור ולהחזיר את התיק לנשיא הנכבד של בית המשפט המחוזי בירושלים, על מנת שימשיך וישלים את הליך אישור צו המעצר המינהלי שהוצא כנגד המערער. המערער ישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת. מעצר מנהליצו מעצרצוויםמעצר