1. לפני עתירה נגד החלטת משרד הפנים לפיה סורבה בקשת העותר 1 (להלן: העותר) ליתן לעותרת 2 (להלן: העותרת), רישיון לישיבת קבע בישראל במסגרת בקשה לאיחוד משפחות. 2. העותר, אזרח ישראל, נישא ביום 17.6.05 בירדן לעותרת, אזרחית ירדן. ביום 11.10.2005 הגיש העותר בקשה לאיחוד משפחות ובקשה לאשרת כניסה עבור העותרת. לטענתו, הוא התגורר מאז אוגוסט 2004 יחד עם העותרת, אמו ואחיו בדירה הנמצאת בקומה העליונה, אשר חולקה לשתי יחידות, בבית ששכר מבעל הבית ששמו והבה נצרי בשכונת ביר עונה (ליד שכונת גילה) בתחומי ישראל (להלן - הבית). לאחר שלא נמצאה מניעה ביטחונית או פלילית, אושרה הבקשה לאשרת כניסה וביום 26.7.06 העותרת נכנסה לישראל. ביום 28.6.06 נערך לעותרים שימוע לצורך בחינת בקשתם (להלן: השימוע הראשון). ביום 17.8.06 סורבה בקשת העותרים לאיחוד משפחות וזאת בנימוק כי: "לא הוכח מרכז חיים. לא התגוררתם בכתובת שהצהרתם עליה ומכאן שהומצאו מסמכים כוזבים כראיות לכאורה למגורים בישראל". פניות נוספות של העותרים נענו ביום 28.8.06 בתשובה: "...מבדיקת התיק עולה כי הבית בו הנכם טוענים למגורים אכן נמצא בתחומה המוניציפאלי של ירושלים. אולם מהנתונים שנמצאים ברשותנו נמצא כי אינכם מתגוררים בנכס הנ"ל. לפיכך אין אנו מוצאים מקום לשנות את החלטתנו מיום 20.8.06". בתגובה לפניות נוספות, נשלחה לעותרים ביום 24.10.6 תשובה נוספת לפיה "מבדיקת התיק עולה כי בני הזוג טוענים למגורים בבית נצרי והבה מ-8/04. עפ"י חקירת המוסד לביטוח לאומי שנערכה בבית נצרי והבה בחודשים 12/04-11 עולה כי בביתו מתגוררים בני משפחתו ודייר אחר. כאמור מחקירת הביטוח הלאומי עולה כי בני הזוג אינם מתגוררים בביתו. כמו כן מבירורים שנערכו עם השכנים עולה כי בני הזוג אינם מתגוררים בביתו. בנוסף מרכז חייו של המבקש היה בבית ג'אלא ונשאר בבית ג'אלא גם לאחר נישואיו. לאור האמור לעיל, לא מצאנו לנכון לאשר את הבקשה והסירוב מיום 20.8.06 בעינו עומד". ערר שהגישו העותרים על החלטה זו נענה ביום 27.11.06 בתשובה לפיה "בשימוע שנערך עם בתו של בעל הדירה, גב' פולין אלגואלי, זו מסרה כי הנכס בביר עונה מורכב משתי קומות, כאשר בקומה התחתונה מתגורר מר מוסא ע'וואלה ובקומה העליונה מתגוררים היא ובני משפחתה. בחקירת המל"ל מ-12/04-11 שנערכה לבעל הדירה, מר נצרי והבה, עולה כי ביתו מורכב משתי קומות. בקומה התחתונה מתגורר ואיל סבאת ובקומה העליונה מתגוררים בני המשפחה של מר והבה. מבירור שנערך עם משפחת קעבר המתגוררת בביר עונה עולה כי מרשך איננו מתגורר בכתובת עליה הצהיר. מכל האמור עולה כי מרשך לא התגורר בכתובת עליה הצהיר. ... לפיכך לא מצאנו לנכון לשנות את החלטתנו והסירוב בעינו עומד". כנגד ההחלטה האחרונה הוגשה ביום 27.6.07 העתירה שלפני. ביום 14.11.07, לאחר הגשת העתירה, נערך לעותרים שימוע נוסף (להלן: השימוע השני). 3. לטענת המשיב, אין מקום להתערב בהחלטתו, לאחר שזו בוססה על ממצאי החקירות של המל"ל, ממצאי השימוע שנערך לעותרים ולבתו של בעל הנכס, שיחות טלפוניות עם העותר, בעל הנכס ושכנה בביר עונה, וזאת תוך הפעלת שיקול דעת, בחינה, והתחשבות במכלול העובדות והנתונים הקיימים בפניו. הואיל ונטל ההוכחה לקיומו של מרכז חיים בישראל מוטל על העותרים ואלה לא עמדו בנטל זה ולא הציגו הוכחות בלתי משתמעות לשתי פנים בדבר קיומו של מרכז חיים בישראל, טוען המשיב, היה עליו לדחות את בקשתם. באשר לסוג וכמות המסמכים והראיות הנדרשים להוכחת קיומו של מרכז חיים בישראל, מוסיף המשיב וטוען, אין בית המשפט מתערב בשיקול דעתו של שר הפנים מכוח חוק הכניסה לישראל, שהוא רחב, ובית המשפט אינו נוטה להחליפו בשיקול דעתו שלו. 4. העותרים טוענים כי מסקנתו של המשיב יסודה בטעות, שכן הראיות עליהן נסמכה החלטתו הינן כוזבות ובלתי מבוססות. ככל שבני משפחת והבה מסרו לחוקרי המל"ל מידע בו לא צוין כי העותרים מתגוררים בנכס, טוענים העותרים, הדבר נבע מכך שהם כלל לא נשאלו על כך באופן מפורש. מעבר לכך, טוענם העותרים, לבני משפחת והבה אינטרס שלא לנדב מידע בעניין זה, שכן מר והבה היה מעוניין להסתיר את ההכנסה הנוספת הנובעת מדמי השכירות המשולמים על ידי העותרים, ואילו בתו ביקשה להסתיר את העובדה כי לא התגוררה במקום בפועל עת נערך השימוע בעניינה. לעניין זה, צירפו העותרים תצהיר שנערך על ידי מר והבה ביום 28.6.06, לפיו העותר מתגורר בביתו מזה שנתיים וחוזה השכירות מותיר לו אופציה להמשיך ולהתגורר במקום. כמו כן, טוענים העותרים כי לא ייתכן כי שכניו הקרובים של מר והבה, שהם אחיו, אינם מכירים אותם ואינם יודעים כי הם מתגוררים במקום, כאשר המשיב פנה דווקא לשכנים רחוקים, הם בני משפחת קעבר, אשר אינם מוכרים להם ואשר אין זה סביר כי יהיה בידם מידע מהימן בנוגע לנפשות מתגוררות בבית. באשר לזהות הדייר המתגורר בקומה התחתונה, טוענים העותרים כי לאור שעות עבודתו הארוכות של העותר, אין לזקוף לחובתו את העובדה כי איננו מכיר דיירים זמניים במבנה. באשר לטענות המשיב בדבר מגורים בבית ג'אלא טוענים העותרים כי אין בבעלותם נכס במקום זה, וכי משפחת העותר אמנם התגוררה בעבר בשכירות בבית ג'אלא, אך לאחר מכן עברה לעיר העתיקה, ולבסוף למקום מגוריה הנוכחי. באשר לטענות המשיב בדבר גודלו של הנכס שאינו עולה על 55 מ"ר ולא היה יכול, לשיטתו, להכיל את כל הנפשות שנטען כי התגוררו בו, טוענים העותרים שהמידע האמור איננו מתיישב עם הנתון שאינו במחלוקת לפיו בבית חמישה חדרים. לטענתם, ייתכן והשטח הרשום בפנקסי העירייה מתייחס רק לחלק הנכס בו מתגורר העותר, וייתכן כי הוא נסמך על דיווח כוזב של בעל הנכס בדבר גודלו האמיתי. מכל מקום, סבורים העותרים כי מקום המגורים איננו מכריע בשאלת קיומו של "מרכז חיים" כנדרש על פי נהלי המשיב. בהתחשב בכך שהעותרים מסרו למשיב, לצורך הוכחת קיומו של מרכז חיים בישראל, מסמכים שונים, בכלל זה חוזי שכירות, קבלות על תשלומי ארנונה על שם העותר ביחס לבית, מסמכים הנוגעים למקום עבודתו של העותר בירושלים, קבלת טיפולי בריאות בירושלים, ניהול חשבון בנק בה, ומכתב מראש הכנסייה בירושלים בה העותר מתפלל, העותרים סבורים כי הורם על ידם הנטל להוכיח קיומו של מרכז חיים בישראל ומסקנת של המשיב השוללת זאת אינה סבירה. דיון 5. לשר הפנים שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן אשרות שהייה בישראל על פי חוק הכניסה לישראל (ראה לדוגמה בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520; בג"ץ 2828/00 סבטלנה קובלבסקי ואח' נ' שר הפנים ואח', נז(2) 21, 28). כמו כן, הנטל להוכחתו של מרכז חיים בישראל במסגרת בקשות אחמ"ש מוטל על המבקש (עת"מ (י-ם) 291/05 סלאח נ' שר הפנים, לא פורסם, 16.1.06; עת"מ (י-ם) 154/07 קוואמלה נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, לא פורסם, 2.3.08). עם זאת, במסגרת מתחם שיקול הדעת, חייב המשיב, כמו כל רשות מינהלית, להשתית החלטותיו "על תשתית עובדתית ראויה ובדוקה, שנתקבלה לאחר איסוף נתונים ותוך הבאה בחשבון של כל העובדות הרלוונטיות לעניין" (בג"צ 3975/97 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 493). 6. בענייננו הוצגו בפני המשיב ראיות אשר לכאורה מצביעות על כך שהעותרים מקיימים מרכז חיים בישראל. בין ראיות אלה נמצאים, תצהירים של העותרים עצמם; תצהירו של בעל הבית, מר נאצר והבה, מיום 28.6.06 המאשר שהעותר מתגורר בדירה בבית שבבעלותו (הנמצא בישראל) מזה כשנתיים, בידו אופציה להמשך השכירות בעתיד והוא משלם בעצמו את חשבון הארנונה, כאשר חשבונות החשמל והמים משולמים על ידי בעל הבית אשר מתחשבן בעניינם עם העותר; גם בשיחה שקיים נציג המשיב ביום 19.6.06 עם בעל הבית אישר האחרון שהעותר מתגורר בביתו שם הוא שוכר ממנו דירה; חוזי שכירות וקבלות על תשלום דמי שכירות עבור שכירת דירה בבית החל מיולי 2004; שוברי תשלום ארנונה עבור דירה בבית זה לשנים 2004, 2005, 2006 ו - 2007, כאשר שניים מהאישורים הוצאו במועדים שקדמו להגשת הבקשה (אישור מיום 28.7.04 ואישור מיום 3.1.05); הודעה למחלקת הארנונה של עיריית ירושלים על שינוי מחזיקים בבית לטובת העותר החל מיום 1.8.04; אישור על העסקתו של העותר 1 אצל חברת רמי לוי שיווק השקמה בע"מ ותלושי שכר ממקום עבודה זה מאז שנת 2003; אישור על חברות בקופת חולים בירושלים (סניף שייך ג'ראח) ואישור על היותו של העותר 1 מבוטח על ידי המוסד לביטוח לאומי ועל ביצוע תשלומים למוסד זה; אישור על ניהול חשבון בנק בבנק הבינ"ל הראשון בסניף תלפיות ואישור מהכנסייה הלטינית בירושלים על כך שעותר 1 נמנה על חברי הקהילה של הכנסייה. 7. חרף האמור המשיב לא שוכנע שמרכז חייהם של העותרים במהלך השנתיים שקדמו להגשת הבקשה וזאת, על יסוד השיקולים הבאים? א. על פי חקירת המוסד לביטוח לאומי מחודש נובמבר 2004, אשר נערכה במסגרת חקירה שבוצעה לגבי משפחתו של בעל הבית בו התגוררו העותרים לטענתם, מעלה שבבית האמור שתי קומות, כאשר הקומה התחתונה מושכרת לאחד בשם ואיל סבאת ובקומה העליונה של הבית מתגוררים, פרט לבעל הבית ואשתו, בנו של בעל הבית, והיב, אשתו ושתי בנותיו הקטינות. לפי דו"ח החקירה הבית נסרק ו"נמצאה התאמה בין הנטען ביגוד מזון ומקומות לינה לכל הנפשות וכמפורט". לטענת המשיב הואיל ודו"ח המל"ל לא ציין את העותר, אף שלפי טענותיו בשימוע התגורר בדירה באותה תקופה עם אמו ואחיו, ואף לא ציין שהקומה העליונה חולקה לשתי דירות כטענת העותר, והואיל ובחקירה נמצאה התאמה בין מספר הנפשות עליהן דווח לבין המצב בשטח, עולה שהעותר לא התגורר בבית האמור בביר עונה כפי שטען. ב. שימוע שנערך ביום 11.9.06 לבתו של בעל הבית, גב' פולין אלגואלי, בו מסרה שהקומה התחתונה של הבית הושכרה באותו מועד לאחר בשם מוסא ג'אלה, ואילו בקומה העליונה ישנם חמישה חדרי שינה, בהם מתגוררים היא, בעלה וילדיה יחד עם הוריה, ואילו העותרים לא הוזכרו כלל. ג. שיחה שנערכה ביום 8.8.06 עם אישה בשם קעבר, שביתה מצוי כ-300 מ' מביתם הנטען של העותרים, אשר ציינה כי איננה יודעת על אנשים המתגוררים בבית מלבד בני משפחת והבה. ד. פנייה למחלקת הארנונה של עיריית ירושלים שהעלתה כי שטח הנכס המחויב בארנונה הינו 55 מ"ר בלבד, מה שאינו מתיישב עם טענת העותרים לפיה הם התגוררו בנכס זה לצדה של משפחת והבה. ה. מספר סתירות ותמיהות העולות מדברים שמסרו העותרים במסגרת השימועים שנערכו להם. עניינה של הראשונה, בתקופת הזמן בה מתגורר העותר בנכס כאשר העותר טען שמדובר בשנתיים ואילו העותרת טענה כי מדובר ב 3-4 שנים. השנייה, זהות המתגוררים בדירה, כאשר העותר טען תחילה, בשיחת טלפון עם נציגי המשיב מיום 19.6.06, שאמו ואחיו התגוררו בדירה יחד אתו עד שהגיעה אשתו, ורק בשימועים מאוחרים יותר טענו העותרים כי האם והאח התגוררו עמם על העת. השלישית, קיומו של נכס השייך למשפחת העותר בבית ג'אלא, כאשר העותר טען בשימוע הראשון כי אין נכס כזה, אך בשימוע השני חזר בו וטען כי "היה חדר אחד מזמן וזהו, עכשיו גרים בביר עונה. נראה לי של מישהו ממשפחת סבא", ואילו העותרת טענה כי "אני יודעת שיש להם חדר בבית ג'אלא הדירה שלהם מזמן. מידי פעם אנטון [אחי העותר - י.ע.] יורד לדירה לבדוק אותה". 8. השאלה העולה בענייננו היא האם הראיות עליהן התבסס המשיב בהחלטותיו עומדות במבחן "הראיה המינהלית", קרי האם המדובר בראיה "אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה" (בג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, 357)? בענייננו המשיב ביסס את החלטותיו, כאמור לעיל, על דו"ח חקירה שהוזמן על ידי המל"ל, על שימוע שנערך לבתו של בעל הבית ממנו שכרו העותרים, לטענתם, את הדירה, על שיחה עם אישה המתגוררת בשכונה ביר עונה, מידע מעיריית ירושלים לגבי שטחה הרשום של הדירה וסתירות שונות שנפלו בגרסת העותרים. כל אלה הינן ראיות מנהליות שהמשיב היה רשאי לסמוך את החלטתו עליהן. לעניין זה כבר נקבע כי המשיב רשאי, אם כי אין הוא חייב, להיעזר בראיות שנאספו על ידי אחרים, ובכלל זה המל"ל, ואף לאמץ מסקנות עובדתיות הנסמכות על הראיות האמורות אשר ניתנו על ידי גורם מוסמך בתחום מומחיותו (עע"מ 9018/04 סאלם מונא נ' משרד הפנים, לא פורסם, 12.9.05). 9. שאלה אחרת היא האם מסקנתו של המשיב מן הראיות אשר עמדו בפניו הינה סבירה, ליתר דיוק, בלתי סבירה באופן קיצוני עד שבית המשפט יראה להתערב בשיקול דעתו? בעניין זה אני סבור שהמשיב היה רשאי לבסס מסקנותיו על דו"ח החקירה שהוזמן על ידי המל"ל. אמנם בדו"ח זה החוקרים לא התייחסו לעותרים ולא שללו באופן מפורש את האפשרות כי אלה מתגוררים בבית. עם זאת, מהדו"ח עולה שבקומה העליונה של הבית מתגוררים, פרט לבעל הבית ואשתו, בנו והיב עם אשתו ושתי בנותיו הקטינות, כשהעותרים כלל אינם נזכרים בדו"ח כמי שמתגוררים בדירה, כמו שגם לא נזכר שקומה זו מחולקת, כפי שטוענים העותרים, לשתי יחידות, שרק באחת מהם מתגורר בעל הבית יחד עם בני משפחתו ובאחרת מתגוררים שוכרים (העותרים). יתר על כן, בדו"ח קיימת התייחסות גם לשוכר הדירה התחתונה בבית זה, ובנסיבות אלה היה מתבקש שיינתנו פרטים גם על שוכרי הקומה העליונה או חלקה, אם קיימים כאלה. האפשרות המועלית על ידי העותרים, לפיה בעל הבית ביקש להצניע את ההכנסה הנוספת שהוא מפיק מהשכרת חלק מהדירה העליונה, לא הוכחה והיא גם אינה עולה בקנה אחד עם העובדה ששיקול זה לא מנע ממנו לגלות את דבר השכרת הדירה התחתונה. נראה שהמשיב היה רשאי לייחס משמעות בהקשר זה גם לעניין הנכס בבית ג'אלא. שכן טענות העותר בשימוע השני, בו הודה בקיומו של נכס משפחתי בבית ג'אלא אינן מתיישבות עם טענותיו בשימוע הראשון. אמנם, בעצם קיומו של הנכס אין כדי לבסס מסקנה בדבר מגורי העותרים בו, אך יש בכך כדי להשליך על מהימנותו של העותר ומהימנות הפרטים שנמסרו בבקשתו. כמו כן מקובלת עלי טענת המשיב לפיה גודלו של הנכס כפי שהוא רשום בעירייה, בשטח של 55 מ"ר, אינו עולה בקנה אחד עם הטענה שנכס זה פוצל לשתי יחידות שבהן התגוררו שתי משפחות. המשיב היה רשאי לייחס משמעות גם לשוני בין גרסאות העותר ואשתו לגבי זהות המתגוררים בדירה. מאידך, ספק בעיני אם היה מקום לייחס משקל ראייתי של ממש לדבריה של גב' קעבר כהוכחה לכך שהעותרים אינם מתגוררים בנכס הנטען על ידם. זאת, בעיקר לאור המרחק שבין מקום מגוריה לבין הבית נשוא הדיון, כאשר המשיב לא הצביע על כל זיקה בין גב' קעבר לבין הבית האמור, בעליו או הדיירים המתגוררים בו. לדעתי, לא היה מקום לייחס בהקשר זה משקל גם לדבריה של בתו של בעל הבית, גב' פולין אלגואלי. אמנם גב' אלגואלי לא העידה שהעותרים מתגוררים בקומה העליונה של הבית ואף שלא נשאלה לעניין זה באופן מפורש, מדבריה עשויה להשתמע המסקנה שהעותרים אינם מתגוררים בבית. עם זאת, טענתה כי התגוררה בבית עם בעלה וילדיה אינה עולה בקנה אחד חקירת המל"ל הנ"ל, לפיה בקומה זו מתגוררים, פרט לבעל הבית ואשתו, בנו הנשוי והיב עם אשתו ושתי בנותיו הקטינות. תשובתה לשאלה, מדוע אחיה (ואהיב) לא רשם את שמה כמי שמתגוררת בבית האמור, כי אין לה מה להגיב, אינה משכנעת והדעת נותנת כי שיקרה בעניין זה. הוא הדבר לעניין גרסתה לגבי שוכרי הקומה הראשונה של הבית (מוסא גאלה ולפניו עביה וגברא אבו קבעה) שגם היא אינה תואמת את חקירת המל"ל. 10. לאור ראיות אלה, עולה השאלה אם בית המשפט יתערב בשיקול דעתו של המשיב? הכלל הנוהג בעניין זה הוא כי "בית-המשפט המינהלי אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית, לא אמור לבצע במקומה את המטלות המוטלות עליה ואל לו להעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה; וקל וחומר הוא, כאשר מדובר בשיקול דעת רחב, כמו זה הנתון לשר הפנים בעניין הענקת רישיונות לשהייה בתחומי המדינה. רציונל זה חל גם על מלאכת קביעת העובדות. על-כן, בית-המשפט המינהלי, ככלל, לא ייטול את תפקיד הרשות, ויימנע, אפוא, לקיים לפניו הליך של בירור העובדות וקביעתן" (עת"מ 294/05 סרחאן נ' שר הפנים, פסקה 19 לפסק הדין, לא פורסם, 15.1.06). לאור הכלל האמור ובהתחשב בכך שהראיות שהוצגו בפני המשיב בעניין זה לא היו חד משמעיות והיה בהן כדי להעלות ספקות ביחס למהימנות גרסתם של העותרים, הגעתי לכלל מסקנה שאין עילה להתערב בהחלטתו של המשיב אשר דחה את בקשתם של העותרים. 11. התוצאה היא שהעתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיב שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. אשרה (ויזה)משרד הפניםירדןאשרת שהייה