פתח דבר 1. לפני תביעה שהוגשה על ידי חברת קמאו (2005) בע"מ כנגד עיריית תל אביב וכנגד הועדה המקומית לתכנון ובנייה ת"א לפצותה על נזקים שנגרמו לה לטענתה עקב מצג שווא רשלני, לפיו פעלה התובעת. בעקבות כך נגרמו לתובעת נזקים כספיים נכבדים. 2. יצוין כי תחילה הפנתה התובעת את תביעתה גם נגד עו"ד אחז בן ארי, היועץ המשפטי של הנתבעות 1-2 (נתבע 3 המקורי) ונגד אלחנן משי, מנהל מחלקת רישוי עסקים אצל הנתבעת 1 (נתבע 4 המקורי), אך במהלך קדמי המשפט שהתקיימו נמחקו אלה מכתב התביעה לאחר שב"כ הנתבעים הצהיר לפרוטוקול בימ"ש שהנתבעות 1-2 לוקחות על עצמן את מלוא האחריות לכל מעשי ומחדלי האורגנים מטעמם הנטענים. 3. הנתבעת 5 (כעת נתבעת 3) הינה חברת ביטוח ע"פ דין ובמועדים הרלוונטיים לתביעה זו ביטחה את אחריותם המקצועית של הנתבעות 1-2. העובדות הצריכות לעניין 4. באמצע שנת 2005 נוהל מו"מ בין מר צביקה רוזנבלום, מנהל התובעת, לבין חברת מי.אל.סאן נכסים והשקעות (2005) בע"מ (להלן: "המשכירה") להשכרת נכס מקרקעין בפרויקט "סי אנד סאן" בתל אביב הידוע כגוש 6621 חלקה 11 הכולל בין היתר אולם בשטח של כ- 676 מ"ר (להלן: "הנכס" או "המושכר") לצורך הקמת אולם אירועים. 5. יוער כבר עתה, כי המשא ומתן הטרום חוזי וחתימת הסכם השכירות בהמשך נעשה עם חברת בי.אי.טי, אשר גם היא בבעלות ובשליטת מר צביקה רוזנבלום. בהתאם להסכם השכירות ניתן היה להמחות כל הזכויות והחובות לחברה אחרת בשליטת מר רוזנבלום, כפי שאכן נעשה לאחר הקמה של התובעת ביום 31.8.05 לצורך כך. היינו, לתובעת מלוא הזכויות והחובות של חברת בי.אי.טי. 6. עם התקדמות המו"מ בין המשכירה לבין מר רוזנבלום פנה האחרון באמצעות משרד אדריכלים מטעמו, אייל אינגבר, במכתב לנתבעת 1, מיום 24.7.05, בו ביקש לקבל אישור עקרוני לפתיחת עסק מסוג אולם אירועים. 7. ביום 25.7.05 ניתן אישור הבקשה במסגרת "מסלול ירוק". (על משמעותו של מונח זה נעמוד בהמשך). 8. ביום 26.7.06 נחתם הסכם שכירות ארוך טווח בין המשכירה מצד אחד לבין חברת בי. אי. טי לפיו הושכר הנכס החל מיום 1.8.05 ועד ליום 31.7.08 לצורך שימוש כאולם אירועים. יוער, כי סעיף 21 להסכם השכירות קובע תנאי מתלה, לפיו התובעת הייתה רשאית לבטל את תוקפו של ההסכם תוך 60 ימים מחתימתו, מכל סיבה שהיא וללא חובת פיצוי. 9. ביום 12.9.05 נתקבל אישור העירייה בדבר הגשת בקשה לרישיון עסק ע"ש המשיבה 1 כאשר מהות העסק המוגדרת בבקשה הנה "אולם אירועים והקרנות/קולנוע עם מטבח חימום בלבד וללא שטיפת כלים במקום" וביום 19.9.05 נתקבל אישור ממנהל אגף רישוי עסקים ביקורת תוכניות ואישורים חורגים בעיריית ת"א, לתוכנית המתוקנת שהוגשה ע"י התובעת, זאת על סמך היתר בנייה מס' 980565- 1 מיום 17.6.98. 10. בשלב זה החלו נציגי התובעת בעבודות שיפוץ ועריכת שינויים לצורך התאמת המקום לרישיון. 11. מיד לאחר שהחלה התובעת לבצע עבודות בנכס, הגישו דיירי הפרויקט לבית משפט השלום בת"א, ביום 28.9.05, תביעה יחד עם בקשה לצו מניעה זמני, המורה למשכירה ולשוכרת לחדול מביצוע עבודות להתאמת המקום לאולם שמחות ולהימנע מלהפעיל אולם שמחות ואירועים בנכס כל עוד אין בידן היתר בניה כדין. 12. ביום 29.9.05 ניתן צו מניעה זמני על ידי כב' השופט יפרח מבית משפט השלום בת"א האוסר להפעיל אולם שמחות כל עוד אין היתר בניה. 13. בין לבין, בקרב גורמים מקצועיים אצל הנתבעות היו חילוקי דעות באשר לשאלה האם ניתן לפתוח בנכס אולם אירועים. חילוקי דעות אלו באו לידי ביטוי בהתכתבויות הרבות שהובאו לידיעת כל הצדדים בחודש נובמבר 2005, לכל המאוחר. 14. ביום 23.1.06, בעוד ההליכים תלויים ועומדים בבית משפט השלום, ניתן לתובעת רישיון עסק זמני לניהול אולם אירועים. 15. ביום 2.2.06, קבעה כב' השופטת וולפסון מבית משפט השלום באשדוד כי הצו הארעי חל גם במקום בו ניתן היתר זמני לפי חוק רישוי עסקים ולכן למרות רישיון העסק צו המניעה נותר בעינו. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המחוזי בבאר שבע נדחתה אף היא. 16. במקביל הגישו דיירי הפרויקט עתירה מינהלית כנגד הנתבעות לבית משפט לעיניים מינהליים בבאר שבע, כאשר טענתם העיקרית נגעה לצורך של מתן היתר לשימוש חורג וכל עוד לא אושר שימוש חורג המתיר הפעלת אולם אירועים בנכס לא ניתן ליתן היתר לרישיון עסק. 17. בסופו של יום, קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בב"ש את העתירה וקבע כי רישיון העסק שהוצא ניתן בחריגה מסמכות והינו בטל כל עוד לא ניתן היתר לשימוש חורג להפעלת אולם אירועים בנכס. 18. ב- 16.5.06 הודיעה המשכירה לתובעת על ביטול ההסכם ודרשה את פינוי הנכס, תשלום חוב שכירות ופיצוי מוסכם לפי החוזה. טענות הצדדים בקליפת אגוז 19. לטענת התובעת, נגרמו לה נזקים עצומים עקב יצירת מצג שווא רשלני, לפיו השימוש המבוקש ע"י התובעת עולה בקנה אחד עם דיני התכנון והבנייה ועם תוכנית המתאר. קרי, לא יידרש היתר לשימוש חורג ולכן מבחינה תכנונית לא תהיה כל מניעה להפעיל במושכר עסק של אולם אירועים. 20. לטענתה, מתוכן פנייתה היה ידוע לנתבעות שהעדר צורך בהיתר לשימוש חורג היה תנאי במערכת שיקולי התובעת בהתקשרותה העסקית עם משכירת הנכס ושהתובעת מסתמכת על החלטתה. בנסיבות אלה, הנתבעות 1-2 יכלו לצפות, כאפשרות ממשית, שאם יידרש היתר לשימוש חורג ייגרם לתובעת נזק. 21. לשיטתה של התובעת, הנתבעות אחראיות כלפי התובעת בשל ביצוע רשלני של חובתם להוציא רק היתרים ורישיונות שעולים בקנה אחד עם דיני התכנון והבנייה ועם תוכנית המתאר החלה. הוצאת היתר ו/או רישיון זמני ו/או קבוע, החורג מתכנית מתאר מהווה הפרת חובה חקוקה, וכן מהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת על הרשות בביצוע תפקידיה על פי דין. 22. הנתבעות חלקו על טענת התובעת לפיה הוצג על ידן מצג שווא רשלני. לטענתן התנהלות סבירה של התובעת הייתה להמתין לתוצאות ההליך ולא להמשיך בהשקעות בנכס, אולם התובעת בחרה לפעול במצב של אי ודאות משפטית ולהמר על גישה משפטית מסוימת. בחירה זו של התובעת הייתה בבחינת הימור ומכל מקום הפעלת שיקול דעת מוטעה ואין בינה לבין התנהלות הנתבעות ולא כלום. לחילופין, טענו הנתבעות, יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת בשיעור שלא יפחת מ- 70%. המסגרת הנורמטיבית 23. כידוע, כתנאי לקיומה של חבות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], יש להוכיח קיומם של מספר מרכיבים: חובת זהירות של המזיק ביחס לניזוק, אשר נחלקת לחובת זהירות "מושגית" וחובת זהירות "קונקרטית"; הפרת חובת הזהירות על ידי סטייה מסטנדרט התנהגות סביר; קיומו של נזק וקשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין קרות הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 112). בשלב הראשון אם כן, יש לבחון האם מתקיימת במקרה דנן חובת זהירות מושגית מצד הנתבעת כלפי התובע; לשם כך יש לבדוק קיומם של יחסי קירבה או "רעות" בין סוג המזיקים שאליו משתייכת הנתבעת לבין סוג הניזוקים שאליו משתייך התובע לעניין סוג הפעולות שאליו משתייכות פעולות המזיק ולעניין סוגי הנזקים שפעולות אלו עלולות לגרום. באשר לקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, זו "נבחנת על רקע נסיבות המקרה הספציפי, ועניינה בשאלה האם בין צדדים ספציפיים, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קמה חובה קונקרטית להוציא מן הכח אל הפועל את החובה המושגית החלה ביחס לפעילות האנושית מהסוג הנדון. לענין זה יש לבחון האם אדם סביר, בנסיבות הקונקרטיות, יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק" (ר' ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ, ב-11.11.2010). ב-ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובנין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ( ב- 10.11.09) נפסק: "רשות מקומית, כגוף האוצר את המידע על הבנייה בשטחי העיר, חבה חובת זהירות מושגית כלפי גורמים הבאים לקבל ממנה מידע בנושא זה". כמו כן, בעניין מעונה לעיל נקבע כי: "בית משפט זה כבר קבע בעבר, כי גופי תכנון המוסמכים להעניק היתרי בנייה חבים חובת זהירות מושגית כלפי בני הציבור, להעניק היתרים התואמים לדין, ולהימנע ממתן היתרים שאינם מתיישבים עם הדין (ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה (4) 102, 118 (1991) (להלן: ענין רוטברד)). מוסד התכנון אחראי להפעיל את סמכויותיו הסטטוטוריות כראוי, ולפעול במסגרת הדין. אחריות זו אינה מצטמצמת לחובתו במישור הדין הציבורי. היא מתרחבת גם אל עבר אחריותו במשפט הפרטי כלפי פרט שהסתמך על היתר הבנייה שניתן לו, פעל על פיו, שינה את מצבו לרעה, וסבל נזק. מציאות זו יוצרת את ה-"קרבה" הנדרשת בין צדדים אלה, המצדיקה הטלת חובת זהירות מושגית על מוסד התכנון המעניק היתרים (ע"א 196/90 ירמיהו עיני, חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות, פ"ד מז (2) 111, 131 (1993); ענין לוי, בעמ' 68). כך, על מוסד תכנון מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי אזרח הפונה אליו בבקשה להיתר בנייה, מקבל היתר כזה, פועל על פיו, ומשנה את מצבו בעקבותיו. בענייננו, חלה, אפוא, חובה מושגית על הוועדה המקומית להפעיל את סמכויותיה כדין במתן היתרי בנייה". בעניינו, רשות מקומית חבה חובת זהירות, ברמה העקרונית, כלפי הציבור הפונה אליה לקבלת אינפורמציה. תמציתה של חובה זו הינה כי הרשות המקומית וכל הפועלים מטעמה חבים חובה שלא להתרשל באספקת המידע אותו הם מתבקשים לספק ועליהם לנהוג בזהירות סבירה ולספק מידע אמיתי, מדויק ומהימן, מקום שניתן לצפות כי מבקש המידע יסמוך עליו ויפעל על פיו (ע"א 209/85 עיריית קריית אתא ואח' נ' אילניקו בע"מ, פ"ד מב (1) 190; ע"א 324/82 עיריית בני ברק ואח' נ' רוטברד, פ"ד מה (4) 102). סעיף 145 (ב) לחוק התכנון והבניה מטיל על הנתבעות להוציא היתרים ורישיונות התואמים את דיני התכנון והבנייה ואת תוכנית המתאר החלה. הנתבעות גם חבות בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, במובן זה שעליהן לפעול בזהירות סבירה תוך צפייה כי התובעת תסתמך על המידע הנמסר לה על ידן. לגבי רכיב הפרת חובת הזהירות, נקבע בעניין מעונה: "הפרת חובת הזהירות נמדדת על פי אמת מידה אובייקטיבית, הנשענת על מימד הסבירות הבוחן האם סטה המזיק מסטנדרט ההתנהגות המוטל עליו, והפר את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו. החובה היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים ביחס לסיכון הקיים, ולנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג. רמת הזהירות הסבירה נקבעת על פי שיקולים שבמדיניות משפטית, המסייעים לקבוע מהם האמצעים הסבירים שיש לנקוט בהם כדי לעמוד בחובת הזהירות, והדבר תלוי ומותנה בנסיבותיו של הענין". מן הכלל אל הפרט 24. במקרה שלפנינו, אין חולק כי כבר בשלב המשא ומתן בין המשכירה לבין מר רוזנבלום פנה האחרון באמצעות משרד אדריכלים אינגבר אייל, במכתב למר ולרי מליחוביץ- מהנדס בכיר במחלקת ביקורת עסקים בעיריית תל אביב-יפו (להלן: "מהנדס העירייה") מיום 24.7.05, בו ביקש "להגיש בקשה לאישור עקרוני, על בסיס התכנית הנ"ל ללא אישור בק"ע, ולאישור מחלקת הנדסה ללא הגשת תכנית בטיחות וללא טיפול מול משרד הבריאות. אני מבקש את הבקשה הנ"ל היות והכוונה לשפץ שיפוץ פנימי אשר כרוך בעלויות גבוהות מאוד. לפני השיפוץ אני מבקש לקבל אישור עקרוני "ללא ניגוד". למקרא המסמך עולה כי מהנדס העירייה אישר לתובעת לפעול במסגרת "מסלול ירוק" כשהוא מציין על גבי הבקשה בכתב יד: "על פי סיכום פגישה עם מר אייל אפשר להגיש הפניה למח' הנדסה. התוכנית נבדקה על ידי ורק אחרי אישור הנדסה יש להגיש התוכנית...". האישור ב"מסלול ירוק" - מהו? מנהל התובעת העיד שהוסבר לו ע"י האדריכל מטעמו כי מסלול ירוק הוא מסלול מקוצר ללא צורך בהליכי שימוש חורג. יוער, כי האדריכל לא הובא להעיד מטעם התובעת. מנגד, מר אלחנן משי, מנהל מחלקת רישוי עסקים אצל הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים לתביעה (להלן: "אלחנן משי"), הסביר בתצהירו כי אין בין מתן אישור לפעול במסלול ירוק לבין השאלה האם הבקשה מהווה שימוש חורג ולא כלום. בסעיף 9 לתצהיר עדות ראשית מטעמו הסביר כי "הפרשנות שנותנת התובעת ל'מסלול ירוק' טועה ומטעה...המדובר על מסלול הגשה המאושר לבעלי מקצוע המוכרים לעירייה ומיומנים. כאשר בקשה המוגשת על ידם אינה צריכה לעבור את הביקורת השגרתית האם היא הוגשה כראוי. עניין שייבדק בהמשך התהליך...למען הסר ספק, אני מדגיש שאין בהגשת בקשה במסגרת 'מסלול ירוק' כדי להוות אסמכתה כלשהי לתקינות הבקשה או להתאמתה לדיני התכנון והבניה וככל בקשה עניין זה ייבדק במסגרת התהליך הכרוך באישור הבקשה". בחקירתו בבית המשפט חזר על האמור בתצהירו: ש. האם נכון שמסלול ירוק יינתן רק במצב שיש ללא ניגוד? ת. לא. בשום אופן לא. הדגשתי שאין קשר כלל בין מסלול ירוק לבין תכנון ובנייה, מדובר בשלבי הגשה ראשוניים כשהבקשה לא נבדקה על ידי אף אחד, אלא שיש מטבח ושירותים ושזה עומד בדרישות המקצועיות. ש. אבל רק לאחר שניתן אישור שזה ללא ניגוד? ת. לא. לא ניתן לתת אישור ולא ניתן לבדוק בקשה שלא הוגשה. מדובר במסלול המתייחסת לתהליך הגשת הבקשה הראשונית, לרישיון מסמכי הבקשה והתוכניות הנלוות לה". (פרוטוקול הדיון מיום 18.11.12 עמוד 54 שורות 24-30) חיזוק לדבריו של מר אלחנן משי ניתן למצוא ב"נוהל הגשת תוכנית עסק במסלול ירוק" מיום 22.10.06. אמנם מדובר בנוהל שלא היה בתוקף בתקופה הרלוונטית, אך ניתן ללמוד ממנו כי מטרת הנוהל לאפשר זירוז טיפול בתוכנית במסגרת מסלול ירוק והגשת בקשה לרישיון וטיפול תוכנית מבחינה הנדסית. קרי, הגשת הבקשה במסלול ירוק אינה מהווה אישור שהייעוד המבוקש הינו ע"פ ההיתר וללא שימוש חורג, אלא מדובר במסלול מקוצר להגשת הבקשה. בהקשר זה, אציין כי תפקידו של המהנדס לבדוק את תוקפם של האישורים, אולם מבדיקה ראשונית עמדה התובעת בקריטריונים הנדרשים בטופס- התובעת הגישה את ההיתר משנת 1998 והלכך ניתן לה אישור להגשת הבקשה במסלול הירוק. כאן המקום להדגיש כי ההיתר משנת 1998 אושר כדין. אלא מאי, התשריט שצורף לבקשה להיתר לא תאם את הבקשה. וכפי שקבעה כב' השופטת ש' דברת בפסק דינה במסגרת עתירה מינהלית עתמ 227/06 (כפי שיפורט בהמשך פסק הדין): "ההיתר שניתן בשנת 98 אינו בטל ההיתר ניתן לשינויים הקלים כמפורט בבקשה ובהיתר עצמו וכדי לעשות שינויים אחרים בנכס יש להתאים ההיתר לכך. ברגע שקיימת סתירה בין ההיתר לתשריט, יקבע ההיתר שכן לכך כיוון נותן ההיתר ולכך התייחסה אף הבקשה". 25. בכל מקרה, אין צורך להכריע בשאלה האם הגשת הבקשה במסלול הירוק מהווה אישור לכך שהעסק אינו טעון היתר שימוש חורג או לאו. ממילא רק ב- 19.9.05, לאחר מתן האישור על כך שהעסק אינו טעון היתר לשימוש חורג, החלו נציגי התובעת בעבודות שיפוץ ועריכת שינויים פנימיים לצורך התאמת המקום לרישיון. יצוין, כי במועד זה כבר חלפו כחודשיים לאחר שהתובעת חתמה על הסכם השכירות. 26. יודגש, האישור ניתן על סמך היתר בנייה מס' 1-980565 מיום 17.6.98. מר אלחנן משי אישר באופן חד משמעי בחקירתו כי האישור הנ"ל מיום 19.9.05 מאשר את התוכנית לעסק של אולם אירועים. לגרסתו באותו מועד לא סבר שיש בעיה עם ההיתר משנת 1998. דהיינו, בנקודת זמן זו- 19.9.05, הנתבעות הציגו לתובעת מצג לפיו העסק אינו טעון היתר שימוש חורג. 27. התובעת הסתמכה, כאמור, על האישור שניתן לה ביום 19.9.05 והחלה בשיפוץ הנכס. ברם, ביום 28.9.05, מיד לאחר שהחלו השיפוצים בנכס, הגישו דיירי הפרויקט תביעה יחד עם בקשה לצו מניעה זמני, המורה למשכירה ולשוכרת לחדול מביצוע עבודות להתאמת המקום לאולם אירועים ולהימנע מלהפעיל אולם אירועים בנכס כל עוד אין בידן היתר בניה כדין (על כך ארחיב בהמשך פסק הדין). אולם, גם לאחר שניתן צו מניעה זמני האוסר להפעיל אולם אירועים במקום, המשיך מר אלחנן משי לדבוק בעמדתו וציין במכתבו מיום 10.10.05 כי: "...לאחר בדיקה חוזרת של תיק הבניין, נמצא כי בכתובת שבנדון ובמקום הנ"ל קיים היתר בנייה מספר 1-980565 מתאריך 17.6.1998 לאולם אירועים ולאולם קולנוע. לאור האמור, העסק אינו מהווה "שימוש חורג"". הלה אישר בעדותו כי הוא נפגש עם מר רוזנבלום מספר פעמים. בפגישות הבהיר לו כי אין בעיה להפעיל אולם אירועים. כנשאל בחקירתו "האם נכון שבכל הפעמים הבעת דעתך כי אין שום בעיה?" השיב בכנות "כן, דעתי היא דעה עד שהיועצת המשפטית קבעה אחרת, אלה סדרי מינהל תקין" (עמ' 59 לפרוטוקול שורות 14-15). הלה טען כי במהלך כל התקופה העובדים במחלקתו בדקו האם מדובר בשימוש חריג, ובלשונו: "לב ליבן של הבדיקות היו האם מדובר בשימוש חריג, אם לאו, ועד למכתבה של סרי אורן, הגורמים המקצועיים באגף סברו כי השימוש הוא לפי היתר הבנייה והוא תקין" (עמ' 59 לפרוטוקול שורות 18-19). 28. בנוסף, הנתבעת 1 המשיכה להציג מצג שאין כל בעיה להפעיל אולם אירועים גם ב- 14.11.05. אז התקיימה פגישה עם היועץ המשפטי של הנתבעת 1 במשרדו, בפגישה זו הדריך היועץ המשפטי את נציגי התובעת כיצד לקדם את קבלת האישורים מן הגורמים השונים: כיבוי אש ומשטרה, ולאחר מכן לתאם עם המבקר מטעם העירייה שיגיע לביקור במקום. במקביל הציע לשלוח למנהל המחלקה לביקורת תוכניות ושימושים חורגים בעירייה, מר ראובן מגל, מכתב בו נדרשת בדיקתו הדחופה, באם התוכנית שהוגשה תואמת לדיני התכנון והבניה. מסיכומה של אותה פגישה עולה כי אגף רישוי עסקים אישר את הבקשה באין ניגוד. יתרה מכך, צוין כי "אם נקבל פניה בכתב נענה עליה בחוזר שאין מניעה מבחינת רישוי עסקים והתאמה לדיני תכנון ובניה". עם זאת, בשולי הדברים נכתב ברחל בתך הקטנה כי "הנושא יובא להכרעת שרי אורן". 29. כך היה. העניין הובא להכרעתה של עו"ד שרי אורן. לאחר בחינת הנושא על ידה, שלחה עו"ד שרי אורן ביום 26.10.05. מכתב לעו"ד עמר בו היא מציינת "אם מבקשים לעשות אולם אירועים במקום הקולנוע, הרי שמדובר בשימוש חורג להיתר". ביום 3.11.05 שבה וחזרה עו"ד שרי אורן על עמדתה: "לכן, חוות דעתי ניתנה שמדובר בשימוש חורג". עמדה זו הייתה ידועה לתובעת לפחות מיום 7.11.05 כעולה ממכתבו של בא כוחה מיום זה. 30. ביום 17.11.05 מסרה עו"ד שרי אורן את עמדתה הסופית לעו"ד בומבך במכתב. כך כתבה: "בדקתי פעם נוספת את היתרי הבנייה שהוצאו לפרויקט סי אנד סאן. בדיקתי נעשתה עם מפקחי הבניה ומנהל מחלקת רישוי ופקוח על הבניה, עם מהנדסת הרישוי ועם מנהל אגף רישוי עסקים...לאור האמור לעיל אין היתר כדין לאולם ארועים בשטח המבוקש ואם מבקשים לעשות אולם אירועים, הרי שמדובר ב"שימוש חריג"...". 31. אם לא די בכך, ביום 22.12.05 הוציאו הנתבעות הודעה לתובעת ולפיה הבקשה לרישיון עסק נבדקה ונמצא כי השימוש המבוקש בנכס מהווה "שימוש חריג". בסעיף 4 להודעה הודגש כי "המלצת אגף רישוי עסקים לועדה המקומית היא להמשיך הטיפול בבקשה אך הסמכות הסופית להחלטה עפ"י החוק היא של ועדת המישנה לתכנון ובניה". דהיינו, התובעת הייתה מודעת לעובדה שאגף רישוי עסקים ממליץ להמשיך בבקשה אבל זאת רק בגדר המלצה וההחלטה לא בידי האגף לרישוי עסקים אלא בידי ועדת המשנה לתכנון ובניה. 32. בנוסף, דיירי הפרויקט ונציגות הדיירים טענו פעם אחר פעם כי מהיתרי הבניה לנכס עולה כי לא ניתן לתת למקום רישיון עסק לאולם אירועים. כך למשל, ביום 22.9.05 נמסר לתובעת מכתבו של עו"ד רביבו. שם נכתב באופן חד משמעי כי ביצוע העבודות הן בניגוד לתוכניות המתאר והתשריטים הנוגעים לפרויקט, להיתרי בניה ותעודות הגמר. הדיירים הדגישו בכל דרך אפשרית כי לא ניתן לפתוח במקום אולם אירועים שכן זה אינו תואם את היתר הבניה של הנכס. לא זאת אף זאת. הדיירים לא הסתפקו בתכתובות ופגישות מול המעורבים בעניין אלא הגישו לבית המשפט ביום 28.9.05 בקשה לצו מניעה זמני. צו כזה ניתן כבר ביום 29.9.05 ע"י כב' השופט יפרח מבית משפט השלום בת"א. תוכנו איסור מלהפעיל במקרקעין עסק שייעודו אולם שמחות ואירועים כל עוד אין בידי התובעת היתר בניה כדין מרשויות התכנון המוסמכות המתיר הקמת והפעלת אולם שמחות בפרויקט. בהחלטה ציין כב' השופט יפרח כי ביצוע עבודות בנכס "על סיכון השוכרת והמשכירה בלבד". בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 8.11.05 נותר צו המניעה בעינו, תוך שביהמ"ש הורה על סיכומים. ב- 11.12.05 הורה נשיא בית משפט העליון על העברת התיק לבית משפט השלום באשדוד. 33. בעוד ההליכים תלויים ועומדים בבית משפט השלום, שלח היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד אחז בן ארי, ביום 18.1.06 מכתב לב"כ דיירי הפרויקט, עו"ד רון גזית, לפיו הגיע לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש להנחות את מנהל אגף רישוי עסקים ומנהל הנדסה להמשיך ולקדם את ההליכים למתן רישיון עסק ללא צורך בהכפפתם להליכים של היתר לשימוש חורג. ביום 23.1.06 הנפיקו הנתבעות לתובעת רישיון עסק זמני להפעלת אולם אירועים. אולם, כבר ביום 2.2.06 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת מ' וולפסון בבית משפט השלום באשדוד בבקשת הבהרה אשר הוגשה לביהמ"ש ובה נקבע כי הצו הארעי חל גם במקום בו ניתן היתר זמני לפי חוק רישוי עסקים ולכן למרות רישיון העסק צו המניעה נותר בעינו. בר"ע שהוגשה לביהמ"ש מחוזי על החלטה זו נדחתה אף היא. 34. בנוסף, עם הגשת ההחלטה של הנתבעות ליתן רישיון זמני לתובעת הוגשה ע"י דיירי הפרויקט עתירה מינהלית לבית משפט לעניינים מינהליים (בב"ש) כנגד התובעת, הנתבעות והמשכירה. בפסק הדין מתחה כב' השופטת דברת ביקורת על התנהלותו של מר אחז בן ארי. כך ציינה "...בהמלצתו ליתן רישיון עסק נקט המשיב 1 עמדה ברורה וגרר העותרים להליכים משפטיים נוספים בבית משפט השלום, כדי למנוע מהמשיבה 5 התחיל להפעיל אולם אירועים בנכס. כאשר המליץ המשיב 1 ליתן רישיון העסק, עדיין סבר שיש צורך בשימוש חורג להפעלת העסק וכל עוד לא ניתן היתר לשימוש חורג, לא היה מקום לאפשר ניהול עסק במקום במתן רישיון העסק חרגו המשיבים 4-1 מסמכותם". לגבי התנהלות התובעת, ציינה כב' השופטת דוברת בשולי פסק הדין, כי משבחרה התובעת להמשיך ולהשקיע כספים בנכס ולא להמתין לתוצאות ההליך המשפטי, אין היא יכולה לטעון שיש להעדיף האינטרסים הכספיים שלה על פני הדיירים בפרויקט. 35. מהאמור לעיל עולה כי הנתבעות הציגו לתובעת מצג, לפיו קיים היתר בנייה תקין לרישוי המבוקש. לא זאת אלא זאת, הגורמים המקצועיים מטעם הנתבעות חזרו על עמדתן כי למקום היתר כדין גם לאחר ששמעו את טענות הדיירים בפרויקט ואת התנגדותם הנחרצת להפעלת אולם אירועים; גם לאחר הצו הארעי שניתן על ידי בית משפט השלום וגם לאחר שהיועצת המשפטית של מחלקת תכנון ובנייה עו"ד שרי אורן בחנה את הסוגיה וקבעה כי יש צורך באישור "שימוש חורג". כאן המקום לציין, כי סמכויות הועדות הן בחלקן סמכויות חובה ובחלקן סמכויות רשות, שיש עמן שקול דעת. יש מי שראה בסמכויות הרשות השלטונית שיש עימן שיקול דעת, מעין חופש משפטי - למפעיל הסמכות - "לטעות" שכן, כל סמכות של שיקול דעת מכילה מתחם מסוים של חופש החלטה שבמסגרתו החלטה מוטעית של המוסמך, תחשב חוקית.גם בתחום הנזיקי יש ושיקול דעת מוטעה לא יגרור אחריו סנקציה נזיקית.נושא זה הוא בעייתי מאין כמוהו. בתי המשפט ומלומדים בארץ ומחוצה לה ניסו למצוא הבחנות ולקבוע קריטריונים וגבולות בין שיקול דעת מוטעה הגורר אחריות בנזיקין, לבין כזה שאיננו עושה זאת. נעשתה הבחנה בין עובד ציבור המפעיל סמכות ביצועית לעומת זה המפעיל סמכות של קביעת מדיניות, כשהנטיה היא לשחרר את האחרון מאחריות במקרה של טעות בשיקול דעת. הטעם לכך היה הנטיה לשמור על אי התערבות בית המשפט בשיקול דעתה של הרשות המבצעת.קו התפר בין טעות בשיקול דעת לבין רשלנות, דק ועדין ביותר, ולא פעם מטשטשים התחומים והשניים משמשים בערבוביה. רשלנות, יכול ותתבטא בהתנהגות שאינה כרוכה כלל בשיקול דעת, בהעדר שיקול דעת במקום בו הוא דרוש או בהפעלת שקול דעת בלתי סביר או בלתי נאות. לעומת זאת, יש ושיקול דעת המסתבר בדיעבד להיות מוטעה, לא יחשב כרשלנות. קשת ההתרשלויות המהוות את עוולת הרשלנות שזורה בטעויות בשיקול דעת בהן רואים אנו רשלנות. טעות בשיקול דעת איננה נוסחת קסם המחסנת את הטועה בפני אחריות בגין רשלנות.יש לבדוק בכל מקרה אם הטעות מהווה התנהגות הסוטה מנורמת ההתנהגות הסבירה, על פי מבחן הציפיות, וזאת הן במישור היחסים בין אדם לרעהו, בין אדם למומחים למיניהם ובעלי מקצוע הנותנים לו שירותים, ובין רשות שלטונית וציבורית לאזרח (ראו ת"א (חי) 200/85 ירמיהו עיני חברה לבניין נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה קריות, פ"ד נא (2) 397). בענייננו, התנהלות מנהל מחלקת רישוי עסקים אצל הנתבעת 1, היועץ המשפטי של הנתבעות 1-2 וגורמים מקצועיים אחרים בעירייה הייתה בלתי סבירה. גם אם הם החזיקו בדעה שעמדתם היא העמדה הנכונה, גם אז הם היו צריכים לנהוג באחריות כלפי התובעת, ובוודאי לא ליתן רישיון עסק שעה שמתנהלים הליכים משפטיים בנוגע לנכס ויש מחלוקת משפטית אצל הנתבעות עצמן. לעניין זה, ראו החלטת כב' השופטת ש' דברת בעתירה המינהלית: "הכלל הוא שאין ליתן רשיון עסק כשמדובר בשימוש חורג, אלא רק בנסיבות חריגות ביותר, אותן נסיבות שבאו לידי ביטוי בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה דקדוקי עניות, אינם נמנים על הנסיבות המתירות רשיון עסק בהתעלם מהצורך בשימוש חורג". התנהלות זו אינה ראויה גם אם צוין באישור שמתן הרישיון אנו מהווה "שימוש חורג". היה ראוי שהנתבעות לא תנקוטנה עמדה עד להכרעת הסוגיה. משעשו כן יש לראותן כמי שהציגו בפני התובעת מצג שווא רשלני בגינו עליהן לשאת באחריות כמעוולות בנזיקין. ודוק- מצג שווא יכול שיהא בדיבור בעל פה, בכתב או בהתנהגות, ומעשה רשלני יכול שיתבטא בהתנהגות מחדלית (ראו עניין אילנקו והשוו גם ד.פרידמן, נ.כהן, חוזים (כרך ב', תשנ"ג 1992, עמ' 792). בשולי הדברים, אעיר כי לא מצאתי ממש בטענת הנתבעות, לפיה נקטו עמדה משפטית רק בשל הלחץ המאסיבי ומסכת האיומים שהפעילה עליה התובעת. הרי הנתבעות עצמן שללו טענה זו מכל וכל במסגרת תגובתם לעתירה המינהלית שהוגשה כנגדם (עת"מ 227/06). 36. משקבעתי כי הנתבעות הפרו כלפי התובעת את חובת הזהירות החלה עליהן והציגה מצג שווא רשלני עליו הסתמכה התובעת לצורך העסקה, נותר לבחון האם נגרם לתובעת נזק הקשור בקשר סיבתי להתרשלות זו מצד הנתבעות ואם כך, מה שיעורו. מחד גיסא, התובעת הייתה ערה לבעייתיות בפתיחת אולם אירועים במקום. התובעת הייתה מודעת להתנגדותם הנחרצת של דיירי הפרויקט עוד טרם התקשרה בחוזה. התובעת אף הוזהרה בספטמבר 2005 ע"י כב' השופט יפרח בצו המניעה הארעי כי ההחלטה אם להמשיך לבנות היא על סיכונה. מאידך גיסא, התובעת קיבלה אישור מהעירייה שהבקשה אושרה ללא צורך בשימוש חורג. משמעו, הייעוד המבוקש הינו ע"פ ההיתר. התובעת הסתמכה על כך והייתה סמוכה ובטוחה שבסופו של יום יתאפשר לה להפעיל אולם אירועים בנכס ולכן השקיעה בעבודות השיפוץ בנכס. ייתכן שהתובעת הייתה צריכה להפסיק את העבודות בנכס כבר בנקודת זמן זו, אך עמדת הנתבעות הייתה חד משמעית וברורה. התרשלות הנתבעות היא זו שגרמה לתובעת להתחיל בשיפוצים ואף להמשיך ולהשקיע בעבודות השיפוץ בנכס חרף צו המניעה הזמני שניתן. הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעות לבין הנזק שנגרם לתובעת נותק ביום 7.11.05. בתאריך זה התובעת כבר הייתה מודעת באופן ברור לאי הודאות משפטית ולחילוקי הדעות שהיו בקרב גורמים שונים אצל הנתבעות באשר לשאלה האם השימוש המבוקש בנכס מהווה "שימוש חריג" או לאו. משמע, מנקודה זו היה ברור לתובעת באופן חד משמעי שהסוגיה תוכרע בבית משפט. מנקודת זמן זו, התובעת לקחה על עצמה סיכון עסקי משבחרה להמשיך ולהשקיע כספים בנכס ולא להמתין לתוצאות ההליך המשפטי. היינו, הנזק שנגרם לתובעת לא נגרם בשל התרשלות העירייה, אלא בשל הסיכון העסקי שבחרה התובעת לקחת על עצמה. חשוב לזכור ולהדגיש כי לכל אורך הדרך עמדת הדיירים הייתה כי הם מתנגדים להפעלת אולם האירועים, לא רק מסיבות של גירמת מטרד ואי נוחות, אלא בעיקר מטעמי תכנון ורישוי, כי מדובר בשימוש חורג שאינו תואם את היתר הבניה. משמעות הדברים היא, כי טעם זה להתנגדות הדיירים, היה מונח כל העת לנגד עיני התובעת. מקובל עלי, כי עד שלב מסוים הייתה רשאית התובעת כגוף עסקי כלכלי סביר להסתמך על עמדת הרשות המוסמכת לצורך מתן ההיתר, שמוחזק להיות גוף מקצועי ובר סמכא בנשאי תכנון ורישוי. אולם, שעה שהיה ברור לכל כי עמדת הרשות אינה חד משמעית, שעה שבית המשפט הוציא צו מניעה, ולאחר מכן הוגשה אותה עתירה מינהלית, גוף כלכלי סביר היה עוצר מייד את התקדמותו בביצוע הפרויקט, עוצר מייד את השקעותיו, וממתין להכרעת בי המשפט. משלא עשתה כן התובעת, לקחה על עצמה את מלוא הסיכון בהמשך השקעותיה ומשלב זה אין הנתבעות חבות לפצות את התובעת בגין הוצאותיה והשקעותיה. 37. למותר לציין, כי התובעת לא יכולה להיאחז בטענה כי פעלה על פי עמדתו של מנהל מחלקת רישוי ותיק ובעל ניסיון רב, שכן גם העמדה הנגדית הייתה של גורם בכיר, קרי היועצת המשפטית של הועדה לתכנון ובנייה. עמדתה אינה מהווה "דעה עצמאית משלה ומנוגדת למערכת שלה" כפי שטענה התובעת, שכן בסופו של יום נקבע כי לא די שהשימוש מותר על פי התב"ע אלא יש צורך בהיתר בניה לשימוש הספציפי המבוקש. בהקשר זה, אעיר כי מנהל התובעת היה בעל ניסיון עסקי בהפעלת אולם אירועים והפקות אירועים. 38. אוסיף, כי למקרא המכתב מיום 8.1.06 עולה כי התובעת לא ידעה מה עמדתה הברורה של העירייה בנושא. כך כתב בא כוח התובעת במכתב: "...עקב קיומו של צו ארעי תלוי ועומד נגדה, נדרשת עמדתך הברורה והכתובה בנושא, זמן סביר לפני מועד הדיון כאמור". דהיינו, עמדת העירייה לא הייתה ברורה לתובעת ובוודאי לא הועלתה על הכתב עד ליום 18.1.06. 39. בשולי הדברים, אעיר כי את מנהל התובעת ליוו לאורך כל הדרך יועצים משפטיים ותכנוניים. סביר להניח שהם היו מודעים לבעייתיות וכן שטחו בפניו את כל הסיכונים הכרוכים בבחירתו. בנסיבות אלה, אין לתובעת אלא להלין על עצמה שבחרה לפעול על פי עמדה אחת ולא אחרת ולא המתינה להכרעת בית המשפט בסוגיה. 40. לאור האמור לעיל, אני קובע, כי על אף שהנתבעות התרשלו והציגו מצג שווא רשלני, התנהלותה של התובעת ובחירתה חרף אי הודאות המשפטית מנתקת כל קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעות לבין הנזק שנגרם לתובעת החל מ- 7.11.05 וכל הוצאה שהוציאה התובעת לאחר מועד זה הייתה בבחינת הימור או סיכון כלכלי שהתובעת לקחה על עצמה ואין לחייב את הנתבעות בסכומים אלה.. הנזק 41. הצדדים טענו באריכות לעניין הנזק. 42. התובעת טענה כי היא זכאית לפיצוי המתמקד בהגנה על אינטרס ההסתמכות הכולל גם אובדן הזדמנויות אלטרנטיבות. לטענתה, אינטרס ההסתמכות כולל את זכותה של התובעת לפיצוי בגין הפסדים שנגרמו לה עקב כך שנמנעה מלהתקשר בעסקה חלופית בשל מצג השווא הרשלני. התובעת צירפה את חוות דעתו של מר משה הנדלמן, שמאי רכוש ונזיקין, אשר ציין בחוות דעתו שמדובר באובדן רווחים בסך 274,000 ₪ לחודש. 43. בנוסף, התובעת ביקשה לקבל את מלוא הסכומים ששולמו על ידה עקב ההתקשרות בחוזה וההשקעות בנכס, לרבות כל ההוצאות המשפטיות והאחרות. התובעת פירטה את ההוצאות שהוצאו לצורך הקמת אולם האירועים וכן את אובדן ההכנסות החודשי עקב אי הפעלת אולם האירועים ולהוכחת נזקיה הגישה חוות דעת. 44. להוכחת נזקיה הגישה התובעת חוות דעת של מר משה הנדלמן ושל רואה החשבון מטעמה. הלה נחקרו בבית המשפט. 45. עוד טענה התובעת, כי מרגע שהחלו העבודות לא ניתן היה לעצור אותן באמצע. הואיל והעירייה כל העת "שידרה" לתובעת להמשיך הלאה הרי שלא ניתן לפצל את העבודות ולא ניתן היה לעצור אותן בכל פעם שנשמעה דעה נוגדת. 46. מנגד טענו הנתבעות, כי התביעה לנזק המיוחד ולנזק העתידי מהווה דרישה לכפל פיצוי. שכן, לו העסק היה פועל ללא כל דופי ומקבל רישיון עסק כדין, הרי שאת אותם השקעות שהשקיעה התובעת בעסק, היה צריך בין כה וכה להשקיע, והשקעות אלה היו נגרעות מהרווחים הצפויים. הנתבעות הגישו מטעמן חוות דעת של מר גיל פיילר, מומחה לכלכת המזרח התיכון עם דגש על המגזר הערבי. חוות דעתו הייתה בנוגע לאובדן הכנסות התובעת עקב אי הפעלת אולם אירועים. 47. הוסיפו הנתבעות וטענו, כי התובעת לא הציגה מסמכים שיש בהם כדי לאמת את טענותיה ולפיה הוציאה את הכספים. זאת ועוד, חלק מההוצאות להן טוענת התובעת אינן הוצאות הקשורות להתנהלות הנטענת של הנתבעות. הנתבעות בחרו שלא להגיש חוות דעת לעניין ההוצאות. 48. עוד טענה הנתבעת, כי מעבר למועד מסוים אין לפצות את התובעת לא על השקעותיה ולא על אובדן הרווחים הנטען. 49. בסיכומי תשובה מטעם התובעת, טען ב"כ התובעת כי הוגשה חוות דעת רואה חשבון שבדק אילו הוצאות הוכרו ע"י שלטונות המס, אשר העיד שיש מאזן מבוקר "דו"ח חלק" שאושר במס הכנסה ופירט את ההוצאות המוכרות. לפיכך, יש לראות בתובעת כמי שהציגה את כל הראיות מצידה. העובדה שלא כל בעלי המלאכה נתנו קבלות אחרי שנתנו חשבונית לא אומרת שלא היו הוצאות. 50. לאחר בחינת טענות הצדדים לעניין הנזק לאור קביעתי כאמור לעיל, סבורני כי התובעת זכאית לפיצוי בגין נזקיה עד ליום 7.11.05. כל הוצאה שהוציאה התובעת לאחר מועד זה הייתה בבחינת סיכון כלכלי מובהק. אוסיף, כי לא מצאתי ממש בטענת התובעת כי מרגע שהחלו העבודות לא ניתן היה לעצור אותם באמצע. החל ממועד זה היה על התובעת לחדול ולהשקיע כספים בפרויקט עד להכרעה משפטית. 51. כדי לאמוד את שיעור הנזק, עד ליום 7.11.05 יש לבחון את המסמכים שהוגשו, משמעותם וכיצד הם מתיישבים עם חוות הדעת. כמו כן יש לקבוע לאלו ראשי נזק זכאית התובעת, לאור דברי לעיל בשאלת האחריות והקשר הסיבתי, כאשר בחלק מראשי הנזק מדובר בהערכות כספיות או פיצויים עבור נזקים עתידיים. 52. אוסיף, כדי להוכיח את שיעור ההוצאות על התובעת להניח תשתית עובדתית מתאימה. עמד על כך כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-809 (1981), בציינו: "על-פי גישתנו, מוטל על הנפגע, המבקש לקבל פיצויים במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות, הנטל ליצור תשתית עובדתית, שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים מזה, כשם שמידת הנזק אינה עניין שנקבע על פי אומדנא דדיינא, כן עניין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא... באותם מקרים, בהם לאור טיבו ואופיו של הנזק- ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע- התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם- לאור טבעו ואופיו של הנזק- קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר...". דברי כב' השופט ברק בפסק הדין אנסימוב ישימים לכל תביעה שעניינה תשלום סכום כסף, בין אם עניין לנו בתביעה לתשלום פיצויים שאדניה בדיני הנזיקין או בדיני החוזים. ראו לעניין זה: ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים, ניתן ביום 6.2.06, פורסם במאגר נבו, בפסקה 9 לפסק דינה של כב' השופטת נאור; ע"א 1242/04 ש.גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש.ארצי חברה להשקעות בע"מ, ניתן ביום 11.9.06, פורסם במאגר נבו; ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34 (1993). 53. בענייננו, רוב האסמכתאות שהציגה התובעת להוכחת נזקיה אינן חשבוניות מס או קבלות. רוב האסמכתאות הינן הצעות מחיר, הסכמי עבודה ותצלומי שיקים אשר לא ברור אם נפרעו או לאו. עם זאת, אין ספק שהתובעת השקיעה כספים רבים בנכס. מלבד המסמכים שהתובעת צירפה היא הגישה חוות דעת שמאי שפירט את כל ההוצאות שהוצאו על ידי תובעת. אם לא די בכך, התובעת הגישה מסמך של רואה חשבון המאמת את דוחות החברה שהוגשו לשלטונות המס. רואה החשבון הבהיר כי ההוצאות שהוצאו ע"י חברת BIT (חברה בשליטת מר רוזנבלום) קשורות כולן להוצאות של האולם של קמאו וכל הסכומים המופעים בדו"ח נבדקו לפי קבלות מסמכים או אישורים המאשרים את ההוצאות שלהם לפרויקט נשוא התביעה. גם השמאי מטעם התובעת הבהיר בחקירתו בבית המשפט כי בדק את כל החשבוניות והשווה עם הנתונים שהיו בפני רואה החשבון שאושרו במאזן מבוקר. השמאי הדגיש כי "כל מה שמופיע בחוות דעתי לא היה משהו שלא ראיתי בעין" (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 3). 54. לדידי, התובעת הוכיחה ברמה הסתברותית המתאימה את עצם קרות הנזק, אך נותרה עמימות לעניין מידת הנזק מאחר שאין תיעוד מדויק אימתי נעשתה כל עבודה, אימתי שולמו הכספים וכדומה. בנסיבות העניין, סבורני כי התוצאה הרצויה הינה לקבוע באומדן את שיעור הנזק עד ליום 7.11.05. הסכום יכלול את כל הרכיבים- הן את אובדן הרווחים העתידיים, הן את ההוצאות בגין שיפוץ הנכס והן את ההוצאות המשפטיות. יחד עם זאת, התובעת לא זכאית למלוא הפיצוי בגין כל רכיב. 55. לאור האמור לעיל, אני קובע כי סכום הפיצויים שהנתבעות ישלמו לתובעת יעמוד על 400,000 ₪. סוף דבר 56. הנתבעות 1 ו-2 ישלמו לתובעת סך השווה ל 400,000 ₪ אליו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.05 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישאו הנתבעות 1-2 בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בסך של 80,000 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.05 ועד התשלום המלא בפועל. אולם / גן אירועיםשימוש חורג