העותר הגיש עתירה נגד המשיבה (להלן: "העירייה") בה עתר לביטול הפקעה. בקצירת האומר יצוין כי עניינה של העתירה בחלקה 195 בגוש 6623 בתל אביב (להלן: "החלקה"), שהעותר ירש מאביו. העותר טען כי החלקה יועדה להפקעה. ביום 30.9.1970 נחתם חוזה בין העותר ואביו המנוח לבין העירייה, מכוחו נמכרה החלקה לעירייה. לגישת העותר, מכר החלקה היה מכר כפוי, משום שהוא נעשה בצלו של הליך ההפקעה הצפוי, לאור שינוי הייעוד של החלקה. ביום 21.10.2010 פורסמה ברשומות תכנית בנין עיר תא/3700 (להלן: "תב"ע 3700"). בטבלת האיזון וההקצאה של תכנית זו, הוקצתה לעירייה כנגד חלקה 195 זכות ל-5.99 יחידות דיור. טענתו של העותר היא כי ייעודה של חלקה 195 במיקום ההיסטורי שלה שונה בתב"ע 3700 לאזור מגורים מיוחד. לגישתו, זכותה של העירייה לקבל את החלקה ולהחזיק בה, היתה מותנית בהמשך ייעודה למטרה ציבורית ובמימוש הייעוד הציבורי בחלקה. מששונה הייעוד, והעירייה קבלה כנגד ה קרקע זכויות במקרקעין בייעוד פרטי, פגה זכותה להיות בעלת הזכויות בחלקה, ועליה להשיב את הזכויות לבעלים המקורי, קרי לעותר. העותר ציין בעתירה כי הוא הגיש כנגד העירייה עתירה זהה לעתירה הנוכחית - עת"מ 36086-11-12 (להלן: "העתירה הקודמת"). העתירה הקודמת נדונה בפני כב' סגה"נ השופט מודריק. בדיון בפני כב' השופט מודריק. בישיבה שהתקיימה ביום 1.1.13, הסכים העותר למחוק את העתירה, תוך שהוא שמר על זכותו לשוב ולהגישה מחדש. בעתירה דנן ציין העותר כי הוא סבור - לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' סגה"נ השופטת רובינשטיין) בעת"מ 5945-09-12 הרן נ. עיריית חולון מיום 3.11.13 - כי "העיתוי הנוכחי מתאים להגשתה של עתירה זו" (ר' ס' 25 לעתירה). העירייה השיבה לעתירה. היא העלתה במסגרת כתב התגובה מספר טענות סף, שאתייחס רק לאחת מהן - שכן כפי שיובהר, אני סבורה כי די בה כדי להביא למחיקתה של העתירה. העירייה טענה כי העתירה היא מוקדמת ותיאורטית. זאת משום שתב"ע 3700 עדיין לא אושרה, ואין עדיין שינוי ייעוד של החלקה. פרסום כדין של התוכנית הוא אקט קונסטיטוטיבי. עוד צינה העירייה כי לא צורפה לתכנית טבלת איזון והקצאה מכוחה הוקצו לה זכויות, אלא רק מסמך עקרונות שומה לקביעת זכויות הבניה בהתאם לתקנון התכנית. לכן, כך נטען, היקף הזכויות אינו סופי. לגישתה של העירייה, העותר הסכים בדיון בפני כב' השופט מודריק כי העתירה לא תידון כל עוד התוכנית לא אושרה ולא פורסמה למתן תוקף. אף על פי כן, הוגשה העתירה שוב. אני סבורה כי יש לקבל את טענת העירייה. כאמור, העותר עצמו הודה בהגינותו כי הוא הגיש בעבר עתירה זהה - העתירה הקודמת. פרוטוקול הדיון בעתירה הקודמת מיום 1.1.3 צורף כנספח י' לתגובת העירייה. עולה ממנו כי ב"כ העירייה ציינה בראשית הדיון כי התוכנית "רק אושרה להפקדה ולא אושרה באופן סופי.... זה לא תכנית בתוקף. אין אפשר לגזור לפיה זכויות". בתגובה ציין ב"כ העותר, עו"ד קמר כי "אין דרך חזרה אלא אם המועצה הארצית תקבע משהו. העירייה ירתה את הירייה". לאור חילופי הדברים הללו, הודיע ב"כ העותר בסיום הדיון בעתירה הקודמת, כי הוא מסכים למחוק את העתירה תוך שהוא שומר על זכותו לשוב ולהגישה מחדש בכל עת. הגשת עתירה זהה פעם נוספת, שנקבעה לדיון בפני שופט אחר, היא בעייתית. מתן אפשרות להתנהלות כזו עשוי לאפשר לעותרים לבצע forum shopping - קרי לבחור שופט שהדיון בפניו יהיה להם "נוח" יותר. התנהלות כזו נחשבת לשימוש לרעה בהליכי בית המשפט. ב"כ העותר ציין בישיבת יום 22.1.14, כי כוונתו איננה לבחור לעצמו מותב שונה ו"נוח" יותר, וכי אין לו התנגדות כי הדיון בעתירה יועבר לכב' השופט מודריק. אולם, אני סבורה כי הכללים ביחס למתן אפשרות להגשת עתירה זהה שנמחקה פעם נוספת, אינם צריכים להיקבע לאור התנהלותו של עותר כזה או אחר. גם בהנחה - שאני מוכנה לקבלה - כי העותר דנן לא ניסה "לחפש פורום" נוח מבחינתו, התוצאה לפיה אין להתיר לו לשוב ולהגיש את עתירתו בטרם אושרה התוכנית, עומדת בעינה. חריגה מהכלל הזה תפתח פתח להגשה חוזרת ונשנית של עתירות בטרם חל שינוי במצב המשפטי. תוצאה כזו היא כמובן בלתי רצויה. כפי שהובהר לעיל, ב"כ העותר ציין בעתירה כי הטעם בשלו הוא שב ומגיש את העתירה פעם נוספת דווקא עתה, הוא פסק-דינה של כב' השופטת רובינשטין בענין הרן שנזכר לעיל. ואולם, אני סבורה כי פסק-דין זה אין בו כדי להצדיק הגשה נוספת של עתירה שהעותר הסכים בעבר לחזור בו ממנה. זאת, משום שפסק דין של בית המשפט המחוזי איננו מהווה שינוי של המצב המשפטי מבחינתו של בית משפט מחוזי אחר. פסק דין כזה אינו מהווה מבחינה משפטית לא תקדים מחייב ואף לא הלכה מנחה. לכן, לא ניתן לקבוע כי קיומו של פסק הדין בענין הרן מהווה שינוי המצדיק הגשה נוספת של אותה עתירה עצמה. בישיבת יום 22.1.14, הוסיף ב"כ העותר וטען כי המצב העובדתי השתנה היום, לאור העובדה כי ניתנה החלטתה של המועצה הארצית ביחס לתב"ע 3700. אני סבורה כי אין באמור כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי כלעיל. כפי שצוין, מהדיון שהתקיים בעתירה הקודמת, עולה כי העתירה נמחקה לאור העובדה כי התוכנית טרם אושרה באופן סופי. מעבר לכך, גם העותר עצמו, בעתירתו דנן, לא הפנה להחלטת המועצה הארצית כנימוק בשלו הוא שב והגיש את העתירה עתה. העותר התייחס בעתירה לפסק הדין של כב' השופטת רובינשטיין בענין הרן, שכפי שצוין אין בו כדי לשנות את המצב המשפטי. מעבר לכך, ספק בעיני אם העותר יכול היה להגיש את העתירה מכוח ס' 195(2). הסעיף המתייחס למקרקעין ש"שונה ייעודם". ספק אם ניתן לקבוע - במצב בו התכנית המשנה את הייעוד טרם אושרה באופן פורמלי (וגם בהנחה שהיא תאושר ככל הנראה), כי ייעודם של המקרקעין שונה. העותר טען בהקשר זה כי הוא רשאי להגיש את העתירה גם מכוח עילות אחרות, למשל מכוח אנלוגיה לס' 195(2). אינני סבורה כי יש מקום להכריע בענין זה במסגרת העתירה הנוכחית. כאמור, וכעולה מדבריו של ב"כ העותר, תב"ע 3700 מצויה בהליכי אישור מתקדמים. היא תאושר ככל הנראה תוך זמן לא רב. העותר הסכים למחוק עתירה קודמת שהוא הגיש תוך ציפייה להשלמת הליכי האישור של התב"ע. שינוי הייעוד העולה מהתב"ע הוא העילה המרכזית לה טוען העותר בעתירה, שעילתה הראשונית היא ס' 195(2) לחוק התכנון והבנייה. מכלול הנסיבות הללו מצדיק לטעמי את התוצאה לפיה ייקבע כי העתירה דנן הוגשה מוקדם מדי, וכי היה על העותר להמתין עד לאישור הסופי של תב"ע 3700, ורק אז לשוב ולעתור בפני בית המשפט - בהנחה שהעירייה לא תפעל בהתאם להוראותיו של ס' 195(2) לחוק. לכן, מכל הטעמים שלעיל, העתירה נמחקת. אני מחייבת את העותר לשאת בהוצאות העירייה בסכום כולל של 2,500 ₪. תוכנית בניהבניהתב"ע (תוכנית בניין עיר)