השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1178/02 (כב' סגנית הנשיאה דרורה פלפל), במסגרתו נדחתה תביעתם הכספית של המערערים בגין נזקים אשר נגרמו להם, לטענתם, עקב התארכות הליכי תכנון ואי מתן היתרי בניה במקרקעין שבבעלותם. רקע עובדתי 1. המערערים 7-1 היו במועד הגשת התביעה הבעלים הרשומים של חלקים מחלקות 183 ו-186, ואילו המערערים 9-8 הם בעליה הרשומים של חלקה 184, השוכנות כולן בגוש 6354 בפתח תקוה. החלקות, המוקפות ברובן בשטח חקלאי והן היחידות באיזור המיועדות לתעשיה, ממוקמות צפונית למסילת הברזל בחלקו הצפון-מערבי של אזור התעשייה סגולה ברחוב הרכבת בפתח תקוה. תכנית המתאר המקומית פת/3/1002/ב אשר פורסמה למתן תוקף ביום 20.5.71 (להלן: תכנית 3/ב), קבעה שהחלקות נמצאות באזור המיועד לתעשייה מזיקה, כאשר בסעיף 10 לפרק ג' של תקנון התכנית נקבע כי "לא יינתן היתר בניה במגרש טרם הושלמה הגישה אליו על ידי דרך סלולה או שביל". בפרק ד' לתקנות התוכנית נקבע שהשימושים המותרים בנכסים המצויים באזור התעשיה המזיקה יהיו "כפי שייקבע בתכנית מפורטת", ובפרק ה' נקבע כי "מקומות הדרכים ורוחבן יהיו כמסומן בתסריט בתנאי שאפשר לקבוע בתכנית מפורטת מקומות נוספים לדרכים" (ראו נספח ב/2 לחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה 1, מר יעקב בירנבאום - מוצג נ/11 בבית משפט קמא). דומה כי אין חולק שרשויות התכנון ראו את ייעודן של החלקות כייעוד חקלאי, בין היתר, נוכח העובדה שהן היו מוקפות (פרט למסילה) בשטח חקלאי רחב. ואכן, ביום 15.7.76 הופקדה תכנית פת/1232 כחלק ממגמה זו, במסגרתה תוכנן שינוי ייעוד המקרקעין לייעוד חקלאי (להלן: תכנית 1232). המערערים הביעו התנגדותם לכך (מכתבי בא כוחם מיום 29.8.76 ומיום 5.11.76, מוצגים א/3 ו-א/4 למוצגי המערערים), ובסופו של דבר התכנית לא אושרה על ידי השר הממונה וייעודן התעשייתי של החלקות נותר על כנו. וכך נמשכה השתלשלות העניינים מכאן ואילך: 11.11.80 - פניית המערערים לוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקוה (להלן: הועדה המקומית) לשם קבלת אישור עקרוני לבניה על חלקות 183 ו-184 (מוצג א/7 למוצגי המערערים). 25.2.81 - תשובת העירייה כי החלקות נמצאות באזור חקלאות בו הבניה אסורה פרט לצרכים חקלאיים (מוצג א/9). 1.3.81 - מכתב מטעם המערערים בו מצוין שהחלקות הוצאו על ידי הועדה המחוזית מתכנית 1232 שניסתה לייעדן לחקלאות (מוצג א/11). 4.81 - מכתב מועדת המשנה לוועדה המקומית, בו נאמר כי "החלקה מאחורי פסי הרכבת ואין לה כל גישה [...] ואינה נכללת בכל תכנית מפורטת... מוצע לדרוש תכנית מפורטת לחלקה הכוללת פתרון תחבורתי למעבר הרכבת" (מוצג א/12). 2.10.81 - החלטת ועדת המשנה שנתקבלה בישיבתה מיום 13.9.81 "לדרוש הגשת תכנית מפורטת הכוללת פתרון תחבורתי מאושר ע"י המוסדות המוסמכים" (מוצג א/13). 11.10.81 - בקשה מטעם בא כוח המערערים לעיון מחדש בבקשה (מוצג א/15). 8.11.81 - הועדה המקומית קיבלה החלטה זהה להחלטתה מיום 13.9.81 (מוצג א/18). 15.12.81 - המערערים הגישו ערר לוועדה המחוזית (מוצג א/19). 27.1.82 - מכתב ממנהל ההנדסה בעיריית פתח תקוה, בו נאמר כי מאחר שלא הוגשה בקשה להיתר כדין, אין המדובר בערר לפי סעיף 152 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק) (מוצג א/20). 4.2.83 - הועדה המחוזית, בישיבה שנערכה ביום 16.1.83, דחתה את הערר בנימוק שלמעשה אין בפניה ערר, מאחר שלא הוגשה לוועדה המקומית כל בקשה למתן היתר. הועדה הוסיפה כי גם לו הונח בפניה ערר, היה דינו להידחות, שכן החלקה משוללת דרך גישה, ועל מנת לתת היתר בניה יש צורך בתכנית מפורטת אשר תצביע על דרך גישה, בהתאם לתכנית 3/ב (מוצג א/28). יצויין כי המערערים לא נקטו בכל הליך משפטי בעקבות דחיית הערר. 27.2.84 - המערער 8 הגיש בקשה לוועדה המקומית למתן היתר להקמת תחנת בטון בחלקה 184(מוצג א/30). 5.8.84 - ועדת המשנה של הועדה המקומית דנה בבקשה והחליטה לדחותה מאחר שהיא נוגדת את תכנית המתאר (מוצג א/33). כמוזכר בפסק דינו של בית משפט קמא, בין השנים 1985 ועד ראשית שנת 1987 התנהלו חילופי מכתבים בין המערערים לבין רכבת ישראל ועיריית פתח תקוה לשם מציאת פתרון תחבורתי, אולם העניין לא בא על פתרונו עקב סירובה של העירייה לשאת בעלויות הכרוכות בהקמת מפגש המסילה הנדרש (מוצגים א/35-א/47). 20.12.89 - מכתב מאגף התכנון של עיריית פתח תקוה לוועדה המחוזית, בו נאמר כי הועדה המקומית דנה בתכנית מפורטת אשר נועדה לאפשר התוויית כביש לאזור התעשיה בחלקות 183 ו-184, וכי היא ממליצה על הפקדתה (מוצג א/48). 14.2.90 - הועדה המחוזית החליטה על הפקדת תכנית מפורטת פת/9/1232ב (להלן: התכנית המפורטת או תכנית 9ב) אשר יוזַמתה היתה הועדה המקומית, ואשר נועדה, בין היתר, להתוות דרכים חדשות ולייעד שטח לשביל מַעֲבָר (מוצג ג/3). נספר לקורא כי התכנית אושרה על ידי הועדה המחוזית למתן תוקף רק ביום 26.12.93 (מוצג א/113), עקב התנגדויות רבות שהוגשו בעניינה (כולל על ידי המערערים ביום 6.1.91 - מוצג א/60), לאחר שקדמה לה מסכת התכתבויות ארוכה בין הוועדות, רכבת ישראל, עיריית פתח תקוה ובא כוח המערערים בנוגע למרחק בין קו הבנין לציר המסילה, ועל כך יפורט בהמשך הדברים. 14.5.92 - פורסמה למתן תוקף תכנית פת/2000, אשר לא ביטלה תכניות קודמות, ולפיכך ייעוד המקרקעין לתעשייה לא נשתנה. בתכנית נקבע לגבי חלקות 183-186 כי "לא יוצאו היתרי בניה בשטח החלקות אלא לאחר אישורה של תכנית מפורטת הכוללת בין השאר פתרונות גישה לחלקה הנ"ל" (מוצג ג/3). יש להעיר כי גם לאחר אישור תכנית 9ב, התכנית לא פורסמה למתן תוקף בשל הצורך במדידות ובהגשת תכניות מתוקנות, מה שגרר מסכת התכתבויות נוספת בין הצדדים הרלוונטיים עד לסוף שנת 1995 (מוצגים א/114-א/126). 28.12.95 - פרסום הודעה על פי סעיף 77 לחוק התכנון והבניה בדבר שינוי תכנית מתאר מקומית-מחוזית מח/113, העוסקת ברכבת הפרברים (להלן: תכנית מח/113) ואשר חלה על החלקות של המערערים (ראו מוצג א/133). 16.6.96 - נוכח אי התאמות בין תכנית מח/113 לבין תכנית 9ב, הוחלט להשהות את מתן התוקף לתכנית 9ב (מוצגים א/135, 139). 5-10.96 - פניות חוזרות ונשנות מטעם בא כוח המערערים לוועדות על מנת להסדיר מתן תוקף לתכנית 9ב, במסגרתן נטען כי העיכובים גורמים נזק למערערים (מוצגים א/130, 131, 134, 136, 138, 142, 143, 144, 145, 147, 150, 152). פניות אלה הוגשו בחלקן לפני ההחלטה להשהות את מתן תוקפה של תכנית 9ב, ובחלקן לאחריה. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 9.10.96 החליטה הועדה המחוזית על פי סעיף 78 לחוק התכנון והבניה כי אין לתת היתרים בתקופה שבין ההודעה על תכנית מח/113 לבין הפקדתה, אלא בתנאים המפורטים להחלטה. ביום 18.11.96 הגישו המערערים עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב נגד הועדה המחוזית והועדה המקומית (עת"מ 1908/96), בה עתרו כי בית המשפט יורה למשיבות לפרסם לאלתר הודעה ברשומות על מתן תוקף לתכנית 9ב (מוצג א/127). ביום 18.12.96 ניתנה החלטה בעתירה (כב' סגן הנשיא א' גורן), במסגרתה נאמר כי באופן עקרוני אין מניעה לפרסם את התכנית תוך ציון מסלול תוואי הרכבת, וכי הדבר אינו מצריך פתיחת הליכים מחדש. בית המשפט הורה לוועדה המחוזית לקבוע את עמדתה בהקדם, שאם לא כן בית המשפט יורה על פרסום התכנית (מוצג א/156). 12.1.97 - החלטת הועדה המחוזית כי לנוכח הסתירה בין תכנית 9ב לבין תכנית מח/113, יש לשקול להוציא את חלקות המערערים מתחום תכנית 9ב (מוצג א/161). 2-9.97 - דין ודברים בין הצדדים, לרבות בדרך של דיונים בהתנגדויות לפי סעיפים 106 ו-107 לחוק התכנון והבניה, ונסיונות להגיע להסכמות תכנוניות אשר לא נשאו פרי. 7.9.97 - הועדה המחוזית החליטה לאמץ את ההחלטה המוזכרת שנשקלה בישיבה מיום 12.1.97, ולתת תוקף לתכנית 9ב, למעט החלקים לגביהם קיימת כוונה תכנונית שונה לאור תכנונה המפורט של הרכבת כפי שבא לידי ביטוי בתכנית מח/113. בהחלטה הסבה ועדת המשנה את תשומת לבן של הועדה המקומית ושל עיריית פתח תקוה "לצורך הדחוף בקידום תכנון מוסדר ליתרת השטח שהוחלט לא לתת לו תוקף וזאת כדי לאפשר לבעלים של הקרקע לממש את זכויותיהם בהקדם האפשרי" (מוצג א/174). 15.9.97 - בא כוחם של המערערים מגיש לוועדה המחוזית התנגדות לתכנית מח/113, הפוגעת, לטענתם, בזכויותיהם. במכתב נאמר כי "אם משום מה לא תתקבל התנגדות מרשי ואדמתם תיועד עבור רכבת ישראל, מבוקש לקבוע בתכנית הוראה שהקרקע תופקע תוך 3 חודשים ממתן התוקף, ע"י הועדה המקומית פתח תקוה ו/או רכבת ישראל" (מוצג א/175). 10-11.97 - תכתובת בין בא כוח המערערים לבין עיריית פתח תקוה בבקשה לבצע חילופי קרקעות בין החלקות של המשיבים לחלקות אחרות של העירייה. פניה זו נדחתה בנימוק שמדובר בפניה מוקדמת שכן תכנית מח/113 טרם אושרה, ואין לדעת מי ייפגע מהתכנית (מוצגים א/177, 178, 179). ביום 4.6.98 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים את בקשת המערערים למחיקת העתירה, לאור החלטות הועדה המחוזית להוציא את המקרקעין של המערערים מתכנית 9ב ומאחר "שאין זכות עמידה לעניין תכנית שאינם בעלי קניין בה". בפסק הדין ציין בית המשפט כי המחיקה נעשית תוך שמירת זכות העותרים לנקוט בכל צעד משפטי שייראה להם כנגד הוצאתם מהתכנית (מוצג א/181). 6.98-6.01 - חילופי דברים בין המערערים לבין הוועדות והעירייה בנוגע לפרסום תכנית מח/113 ולמציאת פתרונות אשר יפצו את המערערים, תוך שימת דגש על הנזקים הנגרמים למערערים עקב העיכובים (מוצגים א/182-187, 190, 191, 196-210, 214). ביום 14.7.98 חתם שר התשתיות הלאומיות דאז, אריאל שרון, על צו בו החיל את פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 על שטח הכולל את חלקות 183 ו-186 (הצו פורסם ביום 13.8.98 בקובץ תקנות 5917, עמ' 1114). ביום 30.1.00 פורסמה תכנית 9ב במתכונת שאינה כוללת את חלקות המערערים (י"פ 4847, עמ' 2434), וביום 9.11.00 פורסם ברשומות דבר אישור תכנית מח/113למתן תוקף (י"פ 4932, עמ' 322-321). 2. בעקבות הפקעת החלקות האמורות הגישו המערערים-בעליהן תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת.א. 1495/00, כב' השופטת ד' קרת מאיר מיום 26.10.03), בסיומו נפסק לטובתם פיצוי בסך 2,593,080$ (כאמור בפסק דינו של בית משפט קמא, עמ' 6). נציין כי בפסק הדין נקבע שיש להתייחס לתכנית 9ב - אשר ייעדה את החלקות לתעשיה - כאל תכנית תקפה לעניין הפיצוי, שכן "אילו היו הועדות השונות גורמות לפרסום התכנית המפורטת בסמוך לאישורה בשנת 93', היו התובעים [המערערים - י.ע.] יכולים לבנות על החלקות אשר יועדו לתעשיה. [...] יש להתעלם מתכנית מח/113 אשר גרמה להוצאת החלקות מהתכנית המפורטת, שכן התייחסות לתוצאת אותה תכנית תהיה בלתי הוגנת כלפי התובעים" (עמ' 10-9 לפסק דינה של השופטת קרת מאיר). המערערים 9-8 הגישו גם הם תביעה לפיצוי נגד הועדה המקומית מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בעקבותיה נפסק לטובתם בסופו של יום פיצוי בסך 513,498$ (נכון ליום 24.11.00) עקב פגיעה מכוח תכנית מח/113 (עמ' 6 לפסק דינו של בית משפט קמא). 3. לאחר הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי בגין ההפקעה, אך עוד בטרם ניתן פסק דינה של השופטת קרת מאיר, הגישו המערערים את התביעה דכאן לבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרתה נתבקש בית המשפט לפסוק לטובתם פיצויים בסך 12,000,000 ₪ (הסכום נקבע לצרכי אגרה) בגין נזקים אשר נגרמו להם, לטענתם, בגין התארכות הליכי התכנון ואי מתן היתרי בניה בחלקותיהם, כתוצאה מרשלנותן של המשיבות ומהפרת חובות חקוקות מצידן. עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. תחילה נדרש בית המשפט לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המשיבות. נקבע כי תביעת המערערים לא התיישנה ביחס לתקופת 7 השנים שקדמו להגשתה (קרי מיום 6.2.95 ועד 6.2.02), וככל שהמערערים יוכיחו את יסודות תביעתם - הם יוכלו להיפרע אך ורק בגין תקופה זו. בית המשפט דחה את טענות המשיבות בדבר שיהוי והיעדר עילה, כמו גם את הטענה להעדר יריבות מצד עיריית פתח תקוה (המשיבה 2). 5. לגופה של תביעת המערערים, בית המשפט הבחין בין שלוש המשיבות וקבע כי יש להכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על הועדה המחוזית ועל הועדה המקומית כלפי המערערים, בהיותן הגופים השולטים מכח דין בתחום התכנון. נקבע כי יש להבחין בין הועדות לתכנון ולבניה לבין העירייה, והתביעה נגד עיריית פתח תקוה נדחתה. מכאן פנה בית המשפט לבחון האם הופרה חובת הזהירות על ידי הועדה המקומית והועדה המחוזית. בית המשפט ציין כי הנזקים הנטענים על ידי המערערים מיוחסים לתקופה המסתיימת ביום 1.7.99 (אז נתפסו המקרקעין על ידי רכבת ישראל). לפיכך, בית המשפט קבע כי גדר תביעתם של המערערים נתחמה לפרק הזמן בין 6.2.95 (אשר מנקודת זמן זו ואילך תביעת המערערים לא התיישנה) לבין 1.7.99. בנקודה זו פנה בית המשפט לבחון את התנהלות הועדה המקומית והועדה המחוזית "על פי ציר הזמן כאמור לעיל" (עמ' 15 לפסק דינו של בית משפט קמא). בית המשפט סקר את השתלשלות העניינים והתכתבויות הצדדים בתקופה הרלוונטית, וקבע כי התנהלות הוועדות "על פני ציר הזמן הרלוונטי" אינו מוביל למסקנה כי העיכוב בפרסום התכנית המפורטת למתן תוקף נעשה עקב מעשה או מחדל רשלני מצידן. הנסיבות בשנת 1995 חייבו את השהיית פרסום התכנית עקב הכנת תכנית מח/113, אשר מורכבותה והשלכותיה הצריכו מעורבות ותיאום הן של ועדות התכנון, הן מול רשות הנמלים והרכבות. בנוסף, נוכח הסתירה שנתגלתה בין התכנית המפורטת לבין תכנית מח/113, נדרשו הועדות למציאת פתרונות תכנוניים, ואין לומר כי התנהלותן לאורך תקופה זו מעידה על חריגה מסטנדרט הזהירות הנדרש מרשות מנהלית ומגבול מתחם הסבירות. אי לכך, נקבע כי לא הופרה חובת הזהירות, ועל כן בית המשפט לא נדרש ליתר יסודות עוולת הרשלנות. בית המשפט הוסיף כי מתקבל הרושם שהמערערים לא עשו שום דבר תכליתי מול הרשויות בכל הקשור להגשת בקשות להיתרי בניה (למעט הבקשה משנת 1984 בנוגע לתחנת הבטון, אשר סורבה בהיותה נוגדת את תכנית המתאר), ועל כן לא ניתן להעלות טענת הפליה מצד הרשויות כלפי המערערים לעומת בעלי חלקות אחרות בסביבה. 6. אשר לתביעת המערערים בעילה של הפרת חובה חקוקה, בית המשפט דחה את טענות המערערים בנוגע לכל אחת מהחובות החקוקות אשר נכללו בתביעתם כלהלן: כלפי הועדה המקומית - הפרת חובות על פי סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות) וסעיפים 27, 117 ו-145 לחוק התכנון והבניה; וכלפי הועדה המחוזית - סעיף 11 לחוק הפרשנות וסעיפים 28, 64, 66 ו-109א לחוק התכנון והבניה). זאת, בשל העדר הפרת החובה ובהתחשב בהשתלשלות האירועים לאורך התקופה הכלולה ב"ציר הזמן הרלוונטי". סיכומו של דבר, שתביעתם של המערערים נדחתה על כל חלקיה תוך חיוב המערערים בהוצאות. מכאן הערעור שבפנינו. עיקר טענות המערערים 7. טענתם העיקרית של המערערים מופנית נגד קביעת בית משפט קמא כי יש לתחום את ציר הזמן הרלוונטי לבחינת התנהלות הצדדים לתקופה שתחילתה ביום 6.2.95 (7 שנים עובר להגשת כתב התביעה) ועד ליום 1.7.99 (תפיסת המקרקעין על ידי רכבת ישראל). לטענתם, אף אם התביעה התיישנה בחלקה, הרי שהיה על בית משפט לבחון את הנסיבות ואת השתלשלות העניינים מראשית הדברים ועד לסופם, כולל השנים אשר קדמו לתקופת 7 השנים לפני הגשת התביעה. לטענתם, אילו היו הדברים נבחנים כך, היה בית המשפט מגיע למסקנה כי המשיבות אכן התרשלו. המערערים מוסיפים וטוענים כי בחינת התנהלות הצדדים לאורך כל התקופה מובילה למסקנה כי תביעתם כלל לא התיישנה, ועל כן על המשיבות לשפותם בגין הנזקים אשר נגרמו להם לאורך התקופה כולה. לחלופין, המערערים טוענים כי לנוכח הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), בהיות העוולות נשוא הערעור עוולות מתמשכות, יש לשפותם בגין נזקיהם אשר נגרמו בתקופת 10 השנים עובר למועד התגבשות כח התביעה. לחלופי חלופין, המערערים טוענים כי התביעה לא התיישנה אך ביחס לשבע השנים אשר קדמו להגשתה. 8. בנוסף, המערערים מעלים שורה של טענות, ביניהן: כי מירוץ ההתיישנות נעצר נוכח מעשה של המשיבות אשר יש משום ביצוע מקצת הזכות, אשר התבטא במתן היתרי בניה באיזור, ביצוע בניה בפועל, קידום תכנית 9ב וקידום תכניות נוספות ליתר החלקות באזור התעשיה; כי המשיבות פעלו בניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה בכך שהעלו טענת התיישנות; כי המערערים פעלו על פי הרציונאל שנקבע בבר"מ 3781/04 הועדה המקומית לתכנון ובניה, נתניה נ' מרדכי הר (לא פורסם, 7.8.2006) (להלן: עניין הר), ולפיו "כוח התביעה הקונקרטי" (אשר מועד קיומו הוא מועד היווצרות עילת התובענה לצורך מניין תקופת ההתיישנות) מתקיים רק לאחר שנתברר כל הנזק הנובע מהקפאה תכנונית, וכי המערערים אחזו בכוח תביעה רק לאחר אישור תכנית מח/113 אשר ביטלה כל אפשרות לבנות בחלקותיהם; כי שגה בית משפט קמא בקבעו חובת זהירות בין המשיבות 1 ו-3 רק ביחס לחלק מפעולותיהן כלפי המערערים, ובדחותו את תביעתם נגד המשיבה 2 בשל היעדר חובת זהירות; כי שגה בית משפט קמא בדחותו את טענת המערערים לקיומה של הפליה ובקבעו כי המערערים לא פעלו מול הרשות באופן תכליתי; ובדחותו את טענתם בדבר הפרת חובה חקוקה, כאשר מקור שגיאתו של בית משפט קמא נעוץ בהגדרת ציר הזמן הרלוונטי. עיקר טענות המשיבות 2-1 9. המשיבה 1 (הועדה המקומית) והמשיבה 2 (עיריית פתח תקוה) תומכות יתדותיהן בפסק דינו של בית משפט קמא. עם זאת, המשיבות 1-2 טוענות כי שגה בית משפט קמא בהנחתו כי מדובר ב"עוולה מתמשכת" כטענת המערערים, וכי לכל היותר מדובר במעשה עוולתי אחד. לחלופין, אף אם מדובר בעוולה מתמשכת, צדק בית משפט קמא בקבעו כי עילת התביעה בגין מעשי הרשלנות של המשיבות, ככל שהיו, אשר קדמו לתקופת 7 השנים עובר להגשת התביעה (קרי לפני 6.2.95) - התיישנה. עוד טוענת המשיבה 1 כי כלל לא היה מקום לקבוע כי מוטלת עליה חובת זהירות קונקרטית כלפי המערערים, שכן עיכוב התכנית המפורטת נעשה בהוראתה של המשיבה 3 (הועדה המחוזית). אשר לטענת ההפליה, המשיבה 1 טוענת כי המערערים מעולם לא הגישו בקשה שסורבה שרירותית. למעלה מכך, אף אם היתה מוגשת בקשה, הרי שיש שוני מהותי בין החלקות המדוברות לבין חלקות אחרות, שכן הן היחידות המצריכות חציית מסילת ברזל, הן היחידות לגביהן קבעה הועדה המחוזית כי יש צורך בפתרון גישה סטטוטורי, והן היחידות לגביהן הוספה הערה בתכנית פת/2000, בהסכמת המערערים, כי יש להכין תכנית מפורטת הכוללת פתרונות גישה למקרקעין. עיקר טענות המשיבה 3 10. המשיבה 3 (הועדה המחוזית) טענה כי המערערים הם קבוצת משקיעים בסיכון גבוה, וכי עובר לרכישת החלקות על ידם רשות התכנון הצהירה שבכוונתה לפעול לשינוי הייעוד של החלקות לייעוד חקלאי, הפקידה תכנית מפורטת בעניין זה, ואף קבעה כתנאי בתקנון תכנית המתאר כי לא יינתן היתר בניה בחלקות אלו בטרם תוסדר הגישה אליהן על פי תכנית מפורטת. המשיבה 3 טוענת כי המערערים לא עשו דבר כדי לסייע לקידום התכנית הרצויה להם, ולמעט בקשה אחת לגבי חלקה 184 הם לא פנו כלל בבקשה לקבלת היתר בניה, ונמנעו מלהגיש ערר לוועדה המחוזית או עתירה לבית המשפט. לטענתה, לא מוטלת על הועדה חובה מוקנית ליתן למאן דהו היתר בניה, בפרט כאשר מדובר בנסיבות בהן ישנן סיבות אובייקטיביות, תכנוניות ומקצועיות בגינן לא ניתן להנפיק את היתר הבניה. 11. אשר לתביעת המערערים, עמדת המשיבה 3 היא, כי כל עילות התביעה להן טוענים המערערים התיישנו. המשיבה 3 טוענת כי כוח התביעה של המערערים לא התגבש, כטענתם, בעת הפקעת חלקותיהם על ידי רכבת ישראל, שהרי הנזק הנטען נגרם להם זמן רב לפני כן בגין אי קבלת היתרי בניה, וכי העובדה שהנזק כולו לא היה ידוע עד למועד ההפקעה אינו חוסם את תחילת מירוץ ההתיישנות. עוד נטען כי טענת ההתיישנות הועלתה בהתאם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה ובאישורו. לטענת המשיבה 3, בהליך בפני בית משפט קמא הובאו ראיות ונשמעו עדויות בנוגע לתקופה שקדמה לשבע השנים עובר להגשת התביעה, וכי בניגוד לטענת המערערים, תקופה זו נלקחה בחשבון על ידי בית המשפט במסגרת בירור תביעתם. 12. אשר לטענת ההפליה, המשיבה 3 טוענת כי לא ניתן הסבר המניח את הדעת לחוסר המעש מצידם של המערערים ולהימנעותם מלבקש היתרי בניה, ומכל מקום, טענתם זו לא הוכחה, והועדה המקומית אף הסבירה מדוע דינם של מקבלי ההיתרים שונה מדינם של המערערים מסיבות התלויות בנימוקים תכנוניים ומקצועיים. בנוסף, ככל שטענת המערערים היא לקיומה של זכות לקבלת פיצוי בגין הפרת נורמות מהמשפט המינהלי, הרי שעל בעל הדין להראות כי פעל בדרך של תקיפה מנהלית לשינוי החלטת הרשות. ואילו כאן, המערערים לא נקטו בהליכים לשם קבלת היתר בניה, אף שיכולים היו להגיש ערר על החלטת הועדה המחוזית לוועדה הארצית או לפנות לערכאות המתאימות. עוד נטען כי צדק בית משפט קמא בדחותו את ההקבלה בין עניין הר לבין המקרה דנן, שכן אין להקיש מסעיף 197 לחוק התכנון והבניה העוסק באדם שנפגע מתכנית, קרי כאשר מצבם התכנוני של המקרקעין הורע, לערעור זה, הנסב על תביעת פיצויים בגין אי מתן היתר בניה. 13. לגופם של דברים, המשיבה 3 טוענת כי המערערים לא פירטו מהי חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כלפי המערערים וכיצד הופרה, וכי לא הוכחה הפרת חובה חקוקה, ומכל מקום, אין קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק הנטען. למען הזהירות, וככל שבית המשפט יסבור כי יש מקום להטיל עליה אחריות נזיקית, הרי שיש לייחס למערערים רשלנות תורמת בגובה 100% ואי עמידה בחובת הקטנת הנזק. המערערים ידעו עובר לרכישת החלקות כי מדובר בשטח מורכב מבחינה תכנונית, וכי מתן היתרי בניה לחלקות הותנה, בין היתר, בקבלת הסכמת רכבת ישראל ובהגשת תכנית מפורטת אשר תסדיר את הגישה לחלקות. דיון והכרעה 14. על עצם קיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על ועדות התכנון והבניה כלפי בעלי נכסים כבר עמד בית משפט זה לא אחת, בציינו כי "הכוח השלטוני שבידי הועדה, המאפשר את הגבלתה החמורה של זכות הקניין של בעלי נכסים, נושא עמו אף אחריות נזיקית, במקרה של רשלנות" (ע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (לא פורסם, 31.1.2008), סעיף 34 לפסק הדין והאסמכתאות שם); ראו עוד: ע"א 119/86קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה, פ"ד מו(5) 727 (1992) (להלן: עניין קני בתים)). יש להזכיר, עם זאת, כי "אין שעון העצר יכול לשמש כלי להקמתה של העוולה", וכי חלוף הזמן, ארוך ככל שיהא, אינו מעשה הרשלנות עצמו, כי אם פועל יוצא של התרשלות הרשות, ככל שישנה (ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד נג(5) 817 832 (1999) (להלן: עניין מרכז ברוך וצפורה), סעיף 8 לפסק דינו של השופט אריאל, סעיף 2 לפסק דינו של השופט אנגלרד). במילים אחרות, על מנת להוכיח רשלנות מצד המשיבות, אין די בהצבעה על התארכות הליכי התכנון על פני זמן, ויש צורך בהוכחת מעשה או מחדל רשלני של מי מהן. אקדים ואומר, כי לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ומשעיינתי בכתבי טענותיהם בערעור ובערכאה הדיונית, ובחומר הראיות אשר עמד לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, לרבות חוות דעתם של המומחים השונים, תצהיריהם של העדים ופרוטוקול הדיונים, לא שוכנעתי כי הורם הנטל הדרוש להוכחת רשלנות או הפרת חובה חקוקה מצד המשיבות, זאת אף לאחר בחינת התנהלותן לאורך כל השנים. להלן פירוט הדברים. "ציר הזמן" 15. טענה עיקרית של המערערים מופנית נגד קביעת בית משפט קמא כי יש לבחון את התנהלות המשיבות אך ורק לאורכו של ציר הזמן אשר תחילתו ביום 6.2.95 (7 שנים עובר להגשת התביעה) וסופו ביום 1.7.99 (תפיסת המקרקעין על ידי רכבת ישראל). נראה כי יש ממש בטענתם של המערערים. כפי שתואר, תביעתם של המערערים נסבה, בין היתר, על "התמשכות הליכי תכנון ואי מתן היתרי בניה", אך מפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי לא נערכה הבחנה בין ציר הזמן הרלוונטי לשאלת התיישנות עילת התביעה, לבין ציר הזמן הרלוונטי לבחינת התנהלות הצדדים. במילים אחרות, בית משפט קמא קבע כי תביעת המערערים התיישנה ביחס לתקופה אשר קדמה ליום 6.2.95 (7 שנים עובר להגשת תביעתם), ובד בבד קבע כי יש לבחון את התנהלות המשיבות אך ורק מיום זה, מבלי להבחין בין הנזק שנגרם בתקופה שקדמה ל"ציר הזמן הרלוונטי" (ואשר ממנו נקבע כי המערערים לא יוכלו להיפרע בגין התיישנות עילת התביעה), לסוגיית התנהלותן של המשיבות בתקופה זו. בית משפט קמא אמנם סקר בראשית פסק דינו את השתלשלות העניינים לאורך כל התקופה, אך בשלב הדיון, בבואו לבחון את התנהלות המשיבות, הדגיש כי הוא פונה "לבחון את התנהלות הנתבעות 1 ו-3 על ציר הזמן כאמור לעיל" (עמ' 15 לפסק הדין, ההדגשה שלי - י.ע.), אותו "ציר זמן" אשר נתחם שורה קודם לכן לפרק הזמן שתחילתו ביום 6.2.95 וסופו ביום 1.7.99. לטעמי, בכך שגה בית משפט קמא, באשר בנסיבותיו של הערעור שבפנינו, כאשר עסקינן בתביעה הנסבה בעיקרה על טענה להתארכות הליכי התכנון, ברי כי יש להתנהלות המשיבות בתקופה אשר קדמה ל-7 השנים חשיבות לבירור התביעה. לכן, ונוכח טענת המערערים כי בית משפט קמא התעלם מהמסכת העובדתית המורכבת לאורך השנים, מצאתי לפרט במסגרת פסק דין זה את השתלשלות הדברים. על מנת לעמוד על קיומה של רשלנות מצד המשיבות, עלינו לבחון אפוא האם התנהלותן לאורך התקופה כולה נבעה ממעשה או מחדל רשלני מצד מי מהן, ולכך נפנה עתה. למען הנוחות, נחלק את התקופה הרלוונטית לשלוש תתי-תקופות. הראשונה - המסתיימת בחודש פברואר 1990, עם ההחלטה על הפקדת תכנית 9ב; השניה - המסתיימת בדצמבר 1995, עם פרסום הודעה בדבר הכנת תכנית מח/113 (או בחודש מרץ 1996, עם הגשת מפת המדידה של תכנית 9ב לוועדה המחוזית, כפי שיפורט להלן); והשלישית - מנקודה זו ואילך. התקופה טרם הפקדתה של תכנית 9ב 16. נפנה תחילה לבקשתם של המערערים מנובמבר 1980 אשר הוגשה לוועדה המקומית לקבלת אישור עקרוני לבניה על חלקות 183 ו-184. כפי שתואר, בקשה זו סורבה בסופו של דבר על ידי הועדה המחוזית בראשית שנת 1983, בנימוק שלא הוגשה כל בקשה להיתר לוועדה המקומית, ולפיכך הועדה סברה כי אין בפניה ערר. הועדה הוסיפה כי גם לו הונח בפניה ערר, היה דינו להידחות, שכן לחלקה אין דרך גישה, ועל מנת לתת היתר בניה יש צורך בתכנית מפורטת אשר תסדיר דרך גישה, בהתאם לתכנית 3/ב. כאמור, המערערים נמנעו מלנקוט בכל הליך משפטי בעקבות דחיית הערר. ברי אפוא כי תביעתם בבית משפט קמא אינה מהווה אכסניה לתקיפת ההחלטה האמורה. 17. לאחר כשנה, בפברואר 1984, פנה המערער 8 לוועדה המקומית בבקשה למתן היתר להקמת תחנת בטון בחלקה 184, בקשה אשר נדחתה כעבור כחצי שנה בנימוק שהיא עומדת בניגוד לתכנית המתאר. נזכיר כי זו הבקשה היחידה למתן היתר אשר הוגשה על ידי מי מהמערערים. 18. בשנים 1985 ועד ראשית שנת 1987 התנהלו חילופי דברים בין המערערים לבין רכבת ישראל ועיריית פתח תקוה לשם מציאת פתרון תחבורתי, שכן נדרשה הקמת מפגש מסילה מאחר שהחלקה ממוקמת מעבר למסילת ברזל. כאמור, העניין לא בא על פתרונו עקב סירובה של העירייה לשאת בעלויות הכרוכות בהקמת מפגש המסילה הנדרש (מוצגים א/35-א/47). המערערים לא הצביעו על מקור המטיל על העירייה חובה לשאת בעלויות המדוברות והסתפקו בטענה כי הדרישה מהם לממן את הקמת מפגש המסילות היא לא סבירה וכי אין להם "את הכח לבנות דבר ששייך לכל האזור, זה תפקיד עיריית פ"ת, על כך היא מקבלת מיסים, אגרות, והיא בונה ועושה. היא לא יכולה לדרוש מאיתנו שאנחנו, על מגרש כזה קטן, נעשה זאת" (עדותו של המערער 5, עמ' 94 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). בטענה זו לא סגי כדי להטיל חובה על העירייה, ונזכיר כי חלקותיהם של המערערים הן היחידות המיועדות לתעשיה שמיקומן הוא מצפון למסילת הברזל (וראו בהקשר זה סעיפים 48-45 לתצהירו של מי ששימש ר' האגף לתכנון עיר בעיריית פתח תקוה, מר שאול רוזנברג (להלן: רוזנברג), מוצג נ/12). לא נעלם מעיני כי בתקנון של תכנית 9ב (אשר על הפקדתה הוחלט כאמור בשנת 1990), הועדה המקומית מכונה "היוזם" (סעיף 8 לתקנון), ובסעיף 16 לתקנון, אשר כותרתו "מעבר רכבת", נאמר ש"המעבר החוצה את פסי הרכבת... יבוצע על ידי היזמים". אך לא ניתן להסיק מכך שמלכתחילה הוטלה על הועדה המקומית החובה לשאת בעלות הקמת המעבר. זאת, שכן יש להבחין בין מי שנחשב ל"יוזם" התכנית (הועדה המקומית) לבין "היזמים" (יזמי הבניה הפרטיים). כך עולה מעדותו של רוזנברג (עמ' 265 לפרוטוקול), ומעדותה של הגב' יהודית שמידט, סגן ראש צוות בלשכת התכנון של הועדה המחוזית (להלן: שמידט) (עמ' 293, 321-319 לפרוטוקול), ולפיה, עובר לתיקון 43 לחוק התכנון והבניה משנת 1995, הועדה המקומית היא שהיתה היוזמת הפורמאלית של תכניות, אף שבפועל מי שעמד לעתים מאחורי התכניות היו יזמים פרטיים. 19. סיכומו של דבר, שהמערערים לא הצביעו על מעשה או מחדל רשלני מצד מי מהמשיבות בפרק הזמן האמור. ואוסיף את המובן מאליו, כי נוכח בחירתם של המערערים בזמנו להימנע ממיצוי ההליכים אשר עמדו לרשותם, מושתקים הם כיום, לאחר למעלה משני עשורים, להעלות מן האוב טענות המופנות לגופן של החלטותיהן האמורות של המשיבות. התקופה שמהפקדת תכנית 9ב ועד להכנת תכנית מח/113 20. השלב הבא במסכת העובדתית, אשר דומה כי הוא המצוי בלבו של הערעור שלפנינו, תחילתו ביום 14.2.90, עת החליטה הועדה המחוזית על הפקדת תכנית מפורטת, היא תכנית 9ב; המשכו בהחלטה ליתן לה תוקף בישיבת הועדה המחוזית מיום 26.12.93; וסיומו ביום 24.3.96, עת הגישה הועדה המקומית לוועדה המחוזית העתק מתוקן של התכנית על רקע מפת מדידה (כאשר ביני לביני, ביום 28.12.95, "נכנסה לתמונה" תכנית מח/113, על ההשלכות הנובעות הימנה). נפנה אפוא לבחון האם חלוף הזמן בין פרקי הזמן האמורים נבע ממעשה או מחדל רשלני מצד מי מהמשיבות. ותחילה לפירוט השתלשלות העניינים בתקופה זו. 21. החלטת הועדה המחוזית על אישור התכנית להפקדה בתנאים ניתנה כאמור ביום 14.2.90, וזו פורסמה להפקדה ביום 14.9.90. לאחר כארבעה חודשים, ביום 6.1.91, הגיש בא כוח המערערים התנגדות לתכנית, אשר הועדה המקומית המליצה לקבלה בחלקה ביום 25.6.91 (מוצג א/65). ביום 28.7.91 דנה הועדה המחוזית בתכנית, והוחלט כי בטרם מתן הכרעה בהתנגדויות, על הועדה המקומית להודיע מהו קו הבנין המדויק המבוקש על ידה, תוך המלצה שהבירור ייעשה בתיאום עם רכבת ישראל, שכן ככל שקו זה יפחת מ-50 מטר, תידרש הועדה המקומית לפנות לוועדה הארצית ולבקש הקלה בקו הבנין (החלטה זו הועברה למהנדס הועדה המקומית ביום 15.8.91). ביום 18.11.91, פנה מנהל אגף תכנון עיר בעיריית פתח תקוה למהנדס הראשי של רכבת ישראל, במכתב לו צורף עותק התכנית אשר נדונה בוועדה המחוזית, ולפיה הוצע שקו הבנין לציר המסילה יהיה 6 מ' (מוצג א/67). במכתב מיום 16.1.92 נשלחה תשובת מהנדס הרכבת, בה נאמר שעל קו הבנין להיות 15 מ' מציר המסילה (מוצג א/68). תשובה זו ככל הנראה לא הגיעה ליעדה (ויצויין כי היא אכן נעדרת חותמת "נתקבל"), ובמכתב אשר נשלח לוועדה המחוזית על ידי מנהל אגף תכנון עיר בעיריית פתח תקוה, ואשר התקבל במשרדי הועדה המחוזית ביום 5.5.92 (מועד שליחתו אינו ברור), נכתב כי טרם נתקבלה ממהנדס הרכבת תשובה לפניות מיום 18.11.91 ומיום 8.1.92, ועל כן הועדה המחוזית מתבקשת לקבוע את קו הבנין למסילה (מוצג א/71). במכתב מיום 10.5.92 הפנתה רכבת ישראל את תשומת לבו של מנהל אגף תכנון עיר בעיריית פתח תקוה לכך שתשובה מטעמה כבר נשלחה, וצירפה העתק נוסף של המכתב מיום 16.1.92 (מוצג א/73). ביום 18.5.92 נשלח מכתב מטעם אגף תכנון עיר לוועדה המחוזית, בו צוין כי בימים אלה נתקבלה תשובת רכבת ישראל הכוללת דרישה לקו בנין של 15 מ' מציר המסילה, ונתבקשה הבאת התכנית לתוקף (מוצג א/75). ביום 13.9.92 קיימה הועדה המחוזית ישיבה ודנה בהתנגדויות. התנגדותו של ב"כ המערערים התקבלה בחלקה, ואילו באשר לקו הבנין, הועדה המליצה בפני המועצה הארצית לתת הקלה ולקבוע קו בנין של 15 מ' מציר מסילת הברזל, בהתאם לעמדתה של רכבת ישראל (במקום קו הבנין המאושר של 50 מ'). כן הוחלט כי יש להגיש את התכנית על רקע מפת מדידה (מוצג א/78). בהמשך להחלטת הועדה המחוזית, פנתה זו האחרונה למהנדס הועדה המקומית ביום 25.10.92 וביקשה כי תוגש תכנית מתוקנת כדי שניתן יהיה לפנות למועצה הארצית ולבקש הקלה בקו הבנין (מוצג א/80). במכתב מיום 26.11.92 נשלחו מטעם אגף תכנון עיר שני העתקים של התכנית על מנת שאלו יועברו למועצה הארצית לשם קבלת האישור האמור (מוצג א/84). ביום 2.12.92 הוחזר אחד העותקים לוועדה המקומית לשם תיקון ליקויים טרם שליחת התכנית למועצה הארצית (מוצג א/86). ביום 20.12.92 השיבה עיריית פתח תקוה לב"כ המערערים כי תיקון התכנית נמצא בשלביו האחרונים וכי הוא יישלח בקרוב לוועדה המחוזית לשם העברתה למועצה הארצית (מוצג א/89). ביום 7.2.93 פנתה הועדה המחוזית לוועדה המקומית בשנית לשם ביצוע תיקונים טרם הגשת התכנית במכתב שנפתח במילים "נראה שבקשותי מיום 2.12.93 נפלו על אוזן ערלה" (מוצג א/90). ביום 22.7.93 פנתה הועדה המחוזית בשלישית לוועדה המקומית, בדרישה שזו תתייחס למזכרים הקודמים ולהחלטת הועדה המחוזית ותעביר עותקים כנדרש (מוצג א/94). לאחר שלשה ימים, ביום 25.7.93, בתום כשמונה חודשים מהמכתב הראשון בו נתבקשה הועדה המקומית להגיש העתקים מתוקנים, התקבלה בוועדה המחוזית תשובת הועדה המקומית הכוללת שני העתקים מתוקנים לשם העברתם למועצה הארצית (מוצג א/95). בתקופה זו חזר בא כוח המערערים ושלח מכתבים לוועדות בבקשה לתת לתכנית תוקף. במכתב מיום 4.10.93 השיבה הועדה המחוזית כי התכנית הועברה למועצה הארצית לקוי בנין ביום 13.9.93 לשם בקשת הקלה בקו בנין לרכבת (מוצג א/102). בישיבתה מיום 26.12.93 אישרה הועדה המחוזית את התכנית והחליטה לתת לה תוקף בכפוף לתנאים, בכללם הכנת תשריט על רקע מפת מדידה (מוצג א/105). לשם כך פנתה לוועדה המקומית על מנת שזו תמציא עותקים מתוקנים של התכנית על פי החלטתה לצורך המשך טיפול. במכתב מיום 30.12.93 אשר נשלח על ידי המועצה הארצית לבא כוח המערערים, נאמר כי ביום 18.11.93 ערכה ועדת המשנה לקוי בנין שבמועצה הארצית ישיבה, בה הוחלט שהסמכות להקלה בקו בנין עבור הקטע המבוקש (15 מ' מציר המסילה) נתון בידי מהנדס הרכבת שבמחוז (מוצג א/106). במכתב מיום 16.1.94 הביעה רכבת ישראל את הסכמתה כי קו הבנין יהיה 15 מ' מציר המסילה (בהפנותה למכתבה שלה מיום 16.1.92) (מוצג א/108). ביום 13.3.94 העבירה הועדה המקומית עותק מתוקן של התכנית, וביום 24.4.94 הוחזרה התכנית לוועדה המקומית עם הנחיות לתיקון התכנית (תצהיר שמידט, סעיף 28, מוצג יג). יצויין כי בתחתית תשובתה של הועדה המחוזית ישנה הערה בדבר הצורך "להתייחס לבקשת של פ"ת שהתכנית לא תהיה על רקע מדידה". לאחר כשנה, במכתב מיום 10.5.95, פנתה הועדה המחוזית לוועדה המקומית בציינה כי ביום 24.4.94 נלקח על ידי זו האחרונה תשריט מסוים של תכנית 9ב, וכי היא מתבקשת להעביר לוועדה המחוזית תוכניות מתוקנות על פי החלטת ההתנגדויות מיום ,26.12.93 על מנת שניתן יהיה להביא התכנית למתן תוקף (מוצג א/120). ביום 16.5.95 נתקבלה תשובת הועדה המקומית, אשר כתבה כי על פי דרישת החלטת לשכת התכנון ובהתאם להחלטת הועדה המחוזית, יש להגיש את התכנית למתן תוקף על רקע מדידה, המבוצעת בימים אלה, וכי התכנית תישלח כאשר תושלם המדידה (מוצג א/121). ביום 2.7.95 שלחה הועדה המחוזית מזכר לוועדה המקומית המציין כי תכניות מתוקנות טרם נשלחו (מוצג א/124), וביום 23.10.95 השיבה הועדה המקומית כי נושא המדידה אורך זמן, ועל כן טרם הובאו תכניות למתן תוקף (מוצג א/125). כאמור, לאחר כחודשיים, ביום 28.12.95, פורסמה הודעה על פי סעיף 77 לחוק התכנון והבניה בדבר שינוי תכנית מתאר מקומית-מחוזית מח/113, העוסקת ברכבת הפרברים ואשר חלה על החלקות של המערערים (ראו מוצג א/133). רק ביום 24.3.96 פנתה הועדה המקומית במכתב לוועדה המחוזית אליו צורף העתק מתוקן של התכנית, תוך שהיא מציינת כי "התכנית תוקנה מספר פעמים רב ולאחרונה נתבקשנו להכין את התשריט על רקע מדידה, דבר שאכן נעשה" (מוצג א/129). לבסוף, ביום 16.6.96, הוחלט להשהות את מתן התוקף לתכנית 9ב נוכח אי התאמות בינה לבין תכנית מח/113 (מוצגים א/135, 139). 22. הארכנו בתיאור פרטני של הדברים, ועם הקורא הסליחה, באשר מתיאור הדברים עולה כי הסיבות העיקריות להתקדמותה האיטית של תכנית 9ב הן שתיים: האחת - סוגיית ההקלה בקו הבנין; השניה - סוגיית (או שמא סאגת) תיקון המסמכים והתשריטים והכנת מפת המדידה. ניתן אפוא דעתנו על שתי הסוגיות האמורות. הפניה למועצה הארצית בעניין ההקלה בקו הבנין 23. המערערים טוענים כי בידי הועדה המקומית היה אישור מטעם מהנדס הרכבת להקלה בקו הבנין כבר משנת 1992, ולפיכך עצם פנייתה של הועדה המחוזית למועצה הארצית לשם קבלת אישור להקלה בקו הבנין - הליך אשר נסתיים רק ביום 18.11.93 עם החלטת המועצה הארצית - היה מיותר ונבע מרשלנות. איני סבור כך. אכן, כפי שתואר לעיל, בידי הועדה המקומית היה מכתב מטעם מהנדס הרכבת מיום 10.5.92 (ואשר נתקבל במשרדי העירייה ביום 14.5.92, מוצג א/73) המאשר הקלה בקו הבנין כך שזה יעמוד על 15 מ' מציר המסילה (כאמור, מכתב קודם נשלח מטעם מהנדס הרכבת ביום 16.1.92, אך ככל הנראה לא הגיע ליעדו, והוא נעדר חותמת "נתקבל", מוצג א/68). כן עולה כי העתק המכתב מטעם הרכבת נשלח לוועדה המחוזית ביום 21.5.92 (מוצג א/75). על אף האמור, איני סבור כי עצם פנייתה של הועדה המחוזית למועצה הארצית מעיד על רשלנותה. זאת, שכן בשנת 1986 אושרה תמ"א/23 (תכנית מתאר ארצית למסילות ברזל) (י"פ 3366, עמ' 2848), בה נקבעו בסעיף 7 ההוראות הבאות (ההדגשה שלי - י.ע.): (א) לא נקבע אחרת בתחילת תכנית זו, בתכנית מיתאר מקומית או בתכנית מפורטת, יהיה המרחק בין קו הבנין ובין ציר הרצועה המתכוננת - (1) במסילת ברזל יחידה - 80 מטר; (2) במסילת ברזל כפולה - 120 מטר; (3) במסילת ברזל רב-מסילתית - 150 מטר; (ב) בתכנית מיתאר מקומית או בתכנית מפורטת ניתן יהיה לקבוע מרחקים שונים מאלה שנקבעו בסעיף קטן (א), בהתחשב בתנאים המקומיים ובתנאים הדרושים למניעת מיפגעים סביבתיים, ולאחר אישורה של המועצה הארצית לתכנון ולבניה או של ועדה שמונתה לכך. על רקע האמור, פנייתה של הועדה המחוזית למועצה הארצית לקבלת אישור להקלה בקו הבנין היא מובנת, ואף מתבקשת. לא מצאתי אפוא לקבל את טענת המערערים כי הועדה המחוזית, בסברה כי היא נדרשת לקבל את אישור המועצה הארצית להקלה בקו הבנין, נהגה ברשלנות. בחירתה של המועצה הארצית, בדיעבד, להסתפק באישור מהנדס הרכבת לאישור ההקלה בקו הבנין, אין בה כדי לצבוע את החלטת הועדה המחוזית בזמן אמת בגוון של רשלנות, ומקובלת עלי בנקודה זו עמדתה של הועדה המחוזית (עמ' 297-298 לפרוטוקול). הכנת מפת המדידה 24. הסוגיה המרכזית השניה עליה נסב ערעור זה מתמקדת בפרק הזמן שנדרש לוועדה המקומית לערוך מפת מדידה על פי דרישת הועדה המחוזית. כאמור, הפעם הראשונה בה נדרשה הכנת תכנית מדידה היתה בהחלטת הועדה המחוזית מיום 13.9.92, במסגרתה הוחלט על הכנת המפות לצורך העברתן למועצה הארצית לצורך הקלה בקו הבנין. ביום 25.7.93, לאחר מספר פניות מטעם הועדה המחוזית, הגישה הועדה המקומית העתקים מתוקנים של התכנית לשם העברתם למועצה הארצית. בישיבתה מיום ה-18.11.93 קיבלה המועצה הארצית את החלטתה בנוגע לקו הבנין, וביום 26.12.93 אישרה הועדה המחוזית את התכנית למתן תוקף בכפוף לתנאים, בכללם הכנת תשריט על רקע מפת מדידה. השאלה העומדת על הפרק היא האם פרק הזמן של כשלוש שנים וחצי מיום החלטת הועדה המחוזית להכין את מפת המדידה (13.9.92) ועד ליום הגשת התכנית המתוקנת על רקע מפת מדידה (24.3.96), נבע ממעשה או מחדל רשלני מצד מי מהמשיבות? לא אכחד כי על פניו, פרק זמן של כשלוש שנים וחצי להכנת מפת מדידה מעורר חוסר נוחות, בלשון המעטה, וניתן אפוא להבין ללבם של המערערים הקובלים על כך. עם זאת, לאחר שבחנתי את הימשכות ההליכים על רקע מכלול הנסיבות הרלוונטיות, אף כאן לא שוכנעתי כי הדברים מגיעים כדי רשלנות. 25. נפנה תחילה לפרק הזמן שבין ה-13.9.92, בו החליטה הועדה המחוזית לראשונה כי יש לערוך מפת מדידה, לצד החלטתה להעביר את התכניות למועצה הארצית לשם אישור הקלה בקו הבנין (להלן: ההחלטה הראשונה), לבין יום 26.12.93, בו התקבלה החלטתה של הועדה המחוזית לאשר את התכנית למתן תוקף בכפוף לתנאים, בכללם הכנת תשריט על רקע מפת מדידה) (להלן: ההחלטה השניה). זאת, לאחר ישיבת המועצה הארצית מיום 18.11.93 בה נדונה שאלת ההקלה בקו הבנין. מחומר הראיות עולה כי עד להחלטה השניה, הועדה המקומית לא החלה בהליכי המדידה גופא, אלא פעלה תחילה לתיקון התכנית לשם העברתה למועצה הארצית לצורך אישור ההקלה בקו הבנין, כנדרש על פי ההחלטה הראשונה (עדותו של מי שהיה מנהל אגף תכנון עיר בעיריית פתח תקוה, מר שמרלר (להלן: שמרלר), עמ' 111, 154 לפרוטוקול). לטעמי, אין בעצם החלטת הועדה המקומית לתת עדיפות לסוגיית הכנת התכנית לשם העברתה למועצה הארצית משום רשלנות, ומקובל עלי בהקשר זה הסברו של שמרלר, כי תיקון התכנית לשם העברתה למועצה הארצית נעשה לפני עריכת המדידה, שכן לא היה טעם לעכב את העברת התכנית למועצה הארצית עד להשלמת הכנת מפת המדידה (עמ' 111 לפרוטוקול). דברים אלו אף עולים בקנה אחד עם מכתבו של שמרלר לוועדה המחוזית מיום 25.7.93, אליו צורפו שני העתקים של התכנית לשם העברתם למועצה הארצית, ובו הוא מציין, כי ככל שידרשו תיקונים אשר אינם קשורים לקו הבנין - אלו יתוקנו לאחר החלטתה של המועצה הארצית (מוצג א/95). בנסיבות העניין, אין לראות בעצם בחירתה של הועדה המקומית לקבוע סדרי עדיפויות ולהקדיש מאמצים לנושא אחד בטרם הידרשות לנושא אחר, משום פרקטיקה העולה כדי רשלנות. 26. פרק הזמן השני הוא בן כשנתיים ושלשה חודשים, מיום 26.12.93, בו התקבלה ההחלטה השניה, ועד ליום 24.3.96, הוא יום הגשת התכנית המתוקנת על רקע מפת מדידה לוועדה המחוזית. כאמור, אף שהליכי המדידה ארכו זמן רב, לא שוכנעתי כי הדברים מגיעים כדי רשלנות מצד מי המשיבות, וזאת מהנימוקים הבאים. ראשית, אין חולק על כך שחלקות המקרקעין עליהן נסב הערעור שכנו בתא שטח חריג במורכבותו בהיבט התכנוני. בית משפט קמא עמד על כך בתארו את החלקות המדוברות: "החלקות ממוקמות צפונית למסילת הברזל הסלולה בחלק הצפון/מערבי של אזור התעשייה סגולה ברחוב הרכבת בפתח-תקוה. הן היחידות בצפון פתח-תקווה באזור זה שיעודן תעשיה ומוקפות בשטח חקלאי גדול. הן צמודות לשטח שיעודו פינוי אשפה, צמודות לבריכות חימצון, עובר בסמוך להן קו של חברת מקורות, ועוברים בהן קווי דלק של שתי חברות דלק" (עמ' 2 לפסק הדין). מטבע הדברים, ככל שמורכבותו של תא שטח גבוהה יותר, כך צפויים הליכי המדידה לארוך זמן רב יותר. במקרה דנן, לא זו בלבד שהמקרקעין המדוברים היו מורכבים בשל ייעודם ובשל מיקומם ביחס למקרקעין הסובבים אותם, אלא שעקב מורכבות השטח, נאלצה הועדה המקומית לערוך תיאומים עם גופים שונים לשם הכנת מפת המדידה. כך, למשל, נדרש תיאום עם רשות ניקוז נחלי הירקון ורשות הרכבות והנמלים, לשם קביעת מיקום הכביש במקרקעין לעומת המסילה ולעומת נחל הירקון (ראו מכתב פניה באמצעות האדריכל יהונתן פרי לרשות ניקוז נחל הירקון מיום 8.12.94, מוצג א/117; עדות שמרלר, עמ' 112 לפרוטוקול). אך טבעי הדבר, כי הליכי תיאום בין גופים שונים, אשר כל אחד שואף לקדם אינטרס שונה משל רעהו, אורכים אף הם זמן לא מועט. בנוסף, יש ליתן את הדעת לכך, שעד לתקופה הרלוונטית לא נדרשה הכנת מפת מדידה לשם הגשת תכנית לאישור, ואין חולק כי הדרישה מצד הועדה המחוזית לעריכת מפת מדידה שיקפה מדיניות חדשה אשר היתה בחיתוליה באותם ימים (עדות שמרלר, עמ' 154 לפרוטוקול; עדות אברבוך, מודד מומחה מטעם המשיבות 1-2, עמ' 164 לפרוטוקול). דברים אלה משתלבים עם טענת הועדה המקומית כי כשלשה חודשים לאחר קבלת החלטתה השניה של הועדה המחוזית, פנתה אליה הועדה המקומית וטענה כי עריכת מדידה לכל השטח היא בעייתית וכרוכה בעלות גבוהה (וראו הערת הועדה המחוזית בדבר הצורך "להתייחס לבקשה של פ"ת שהתכנית לא תהיה על רקע מדידה", תצהיר שמידט, סעיף 28, מוצג יג). 27. הנה כי כן, לא זו בלבד שדובר בדרישה חדשה מבחינתה של הועדה המקומית, אלא היא ניתנה ביחס לתא שטח מורכב למדי, אשר מורכבותו הרבה ו"המצוקות" הרבות שהתעוררו לגביו, בין היתר במסגרת ועדת ההתנגדויות, הן אלה שעמדו בבסיס החלטת הועדה המחוזית לעמוד על עריכת מפת המדידה (עדות שמידט, עמ' 323, 327 לפרוטוקול), והן שחייבו את הועדה המקומית לתאם את עבודתה עם מספר גורמים. [כן אזכיר את עדותו של שמרלר, כי באותן שנים, 1993-1994, נאלצו רשויות התכנון להתמודד עם עליה מאסיבית מברית-המועצות לשעבר, ועם לחץ שהופעל עליהן לאשר תכניות למגורים לאלפי יחידות דיור (עמ' 113 לפרוטוקול)]. על רקע האמור, לא ייפלא כי העדה מטעם הועדה המחוזית, הגב' שמידט, העידה בחקירתה הנגדית כי במקרה אחר המונח כעת בפניה בעת מתן עדותה (בשנת 2007) היא מחכה למפה כבר 7-8 חודשים (עמ' 299 לפרוטוקול), הרי שנוכח מורכבות המקרה היא מבינה מדוע עריכת מפת המדידה ארכה לוועדה המקומית כל כך הרבה זמן (עמ' 327 לפרוטוקול). לא נעלמה מעיני העובדה שהמדידה גופא התחילה רק בשנת 1995 (כפי שעולה ממוצג א/121 ומדברי שמרלר, עמ' 154 לפרוטוקול), אך אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להעיד על מחדל רשלני מצד הועדה המקומית. זאת, שכן הועדה המקומית נדרשה כאמור לפעולות נוספות לשם הכנת מפת המדידה כמו תיאום עם גורמים נוספים. ובקיצור, גם אם ניתן היה וראוי היה לפעול במהירות גדולה יותר להשלמת המדידה, הרי שבהתחשב בכך שהיה מדובר בתא שטח כה מורכב, בו נזקקה הועדה המקומית לתיאומים מול שלל גורמים בעלי אינטרסים שונים במקרקעין, ובנסיבות בהן עצם הדרישה לעריכת מפת מדידה היתה חדשה וחייבה אותה להקצות משאבים, אין התנהלות הועדה המקומית מגעת כדי רשלנות,. 28. למעלה מן הדרוש, אוסיף כי אף לו היה מקום לסבור כי התארכות הליכי הכנת מפת המדידה נבעו ממעשה או מחדל רשלני מצד מי מהמשיבות - וכאמור, איני סבור כך - הרי שהמערערים היו ניצבים בפני קושי בלתי מבוטל להוכחת הקשר הסיבתי לנזקם. זאת, שכן מעדותו של שמאי המקרקעין מטעמם, מר אברהם נחום, עולה כי אף אילו תכנית 9ב היתה מאושרת, הרי שעל מנת לקבל היתר בניה היה צורך להסדיר את נושא הפיתוח, הליך האורך "שנה, שנתיים. אז מבקשים היתר בניה", אשר במקרה האופטימאלי ניתן לקבלו תוך חודשיים (עמ' 39-40 לפרוטוקול). עולה מהאמור, כי אף אם הועדה המקומית היתה מסיימת את הכנת מפת המדידה כשנה וחצי קודם למועד בפועל, ספק רב אם היה סיפק בידי המערערים להתחיל לבנות בחלקותיהם טרם השהיית תוקפה של תכנית 9ב, שהרי תכנית מח/113 פורסמה לפי סעיף 77 לחוק התכנון והבניה כבר ביום 28.12.95, וההחלטה להשהות את תוקפה של תכנית 9ב נוכח אי ההתאמות בינה לבין תכנית מח/113 התקבלה ביום 16.6.96. על כל פנים, משלא שוכנעתי כי התנהלות המשיבות נבעה ממעשה או מחדל רשלני מצד מי מהן, לא מתעורר הצורך להידרש לכך. התקופה שיום מפרסום הודעה בדבר הכנת תכנית מח/113 ואילך 29. כאמור, ביום 28.12.95 פורסמה הודעה לפי סעיף 77 לחוק התכנון והבניה בדבר הכנת תכנית מח/113 אשר עסקה ברכבת הפרברים. תיאור השתלשלות העניינים הובא בפתח פסק הדין, ועל כן לא אשוב ואפרט אלא את עיקרי הדברים. לאחר הגשת מפת המדידה באפריל 1996, הועדה המקומית פנתה מספר פעמים לוועדה המחוזית על מנת שזו תשלים את אישור התכנית לאלתר (מוצג א/132 מיום 8.5.96, מוצג 137 מיום 12.6.96), אולם עקב סתירות בין שתי התכניות התעורר הצורך לערוך תיאומים בין הגורמים השונים, וביום 16.6.96 החליטה הועדה המחוזית לדחות את מתן התוקף לתכנית 9ב ב-60 יום (מוצג א/139), ולבסוף, ביום 9.10.96, החליטה הועדה המחוזית על פי סעיף 78 לחוק התכנון והבניה כי אין לתת היתרים בתקופה שבין ההודעה על תכנית מח/113 לבין הפקדתה, אלא בתנאים המפורטים להחלטה. בנובמבר 1996 הגישו המערערים עתירה מנהלית, בעקבותיה הורה בית המשפט לוועדה המחוזית לקבוע את עמדתה בהקדם. ואכן, ביום 12.1.97 החליטה הועדה המחוזית, לאחר שהוצגו בפניה שתי חלופות, כי עקב הסתירות בין שתי התכניות, יש לשקול להוציא את חלקות המערערים מתחומי תכנית 9ב. נציין כי החלטה זו עולה בקנה אחד עם המלצתה של הועדה המקומית, אשר טענה כי אם תכנית 9ב תאושר במתכונת הכוללת את החלקים הסותרים את תכנית מח/113, הועדה המקומית תהיה חשופה לתביעת פיצויים בגין שינוי ייעוד מתעשיה למסילת ברזל (מוצג א/154 מיום 27.11.96). ביום 23.2.97 התקיימה ישיבה לשמיעת התנגדויות, והוחלט להשהות את החלטת הועדה לחודשיים ימים על מנת לנסות ולהגיע להסכמה תכנונית. לבסוף, לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה, הועדה המחוזית אימצה את החלופה האמורה ביום 7.9.97, תוך שהיא מציינת כי יש צורך דחוף לקדם תכנון מוסדר של יתרת השטח על מנת לאפשר לבעלים של המקרקעין לממש את זכויותיהם (מוצג א/174). נזכיר כי עקב הוצאת חלקות המערערים מתכנית 9ב נתייתרה עתירתם לבית המשפט לעניינים מנהליים, ובספטמבר 1998 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים את בקשת המערערים למחיקת העתירה, תוך שמירת זכותם לנקוט צעדים נגד הוצאתם מהתכנית. חילופי דברים בין המערערים לבין הועדות והעירייה בנוגע לפרסום תכנית מח/113 ולמציאת פתרונות אשר יפצו את המערערים לא נשאו פרי, ולבסוף, בחודש נובמבר 1999 נתפסה החזקה בחלקות 183 ו-186 על ידי רכבת ישראל לאחר הפקעתן. 30. טענתם העיקרית של המערערים-בעליהן של חלקות 183 ו-186 לגבי מסגרת הזמנים מיום מפרסום הודעה בדבר הכנת תכנית מח/113 ואילך, היא שהדרישה להוצאת המקרקעין שבבעלותם מתכנית 9ב נבעה מהתארכות הליכי פרסום תכנית 9ב למתן תוקף. במילים אחרות, לשיטתם, אילו היתה תכנית 9ב מתפרסמת תוך זמן סביר, כניסתה של תכנית מח/113 לתמונה לא היתה גוררת את הוצאת חלקותיהם מתכנית 9ב. לא מצאתי בטענת המערערים דבר המצביע על מעשה או מחדל רשלני של המשיבות בפרק הזמן האמור. דומה כי טרונייתם העיקרית של המערערים בכל הנוגע לתכנית מח/113 נוגעת לשאלת גובה הנזק. המערערים מניחים שאילו תכנית 9ב היתה מתפרסמת במועד מוקדם יותר, הם היו מספיקים לבנות על חלקותיהם - או אז הם היו זוכים לפיצויים גבוהים יותר עקב הפקעת המקרקעין מכוח תכנית מח/113. כאמור, אין בכך כדי להצביע על מעשה או מחדל רשלני של מי מהמשיבות. בנוסף, נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי בפסק הדין אשר עסק בשאלת הפיצוי בגין הפקעת החלקות, היתה כי יש לחשב את גובה הפיצוי כאילו תכנית 9ב - אשר ייעדה את החלקות לתעשיה - היתה תקפה, שכן - "אילו היו הועדות השונות גורמות לפרסום התכנית המפורטת בסמוך לאישורה בשנת 93', היו התובעים [המערערים - י.ע.] יכולים לבנות על החלקות אשר יועדו לתעשיה. [...] יש להתעלם מתכנית מח/113 אשר גרמה להוצאת החלקות מהתכנית המפורטת, שכן התייחסות לתוצאת אותה תכנית תהיה בלתי הוגנת כלפי התובעים" (עמ' 10-9 לפסק דינה של השופטת קרת מאיר). ובקיצור, הפיצוי בסך 2,593,080$ בו זכו המערערים-בעליהן של חלקות 183 ו-186 אשר הוצאו מתכנית 9ב, היה שווה ערך לפיצוי לו הם היו זוכים אילו תכנית 9ב היתה מאושרת במתכונתה המקורית, בה נכללו חלקות אלה. נזכיר כי אף המערערים-בעליהם של חלקה 184, אשר חלקתם לא הופקעה, הגישו תביעה לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בגינה נפסק לטובתם בסיומו של ההליך פיצוי בסך 513,498$ (נכון ליום 24.11.00) עקב פגיעה מכוח תכנית מח/113. סיכומו של דבר, שלא הוכח קיומו של מעשה או מחדל רשלני מצד מי מהמשיבות לאורך התקופה הרלוונטית, ולפיכך דין הערעור הנסב על שאלת קיומה של רשלנות להידחות. טענת ההפליה 31. המערערים העלו טענה כי הם הופלו לרעה ביחס לחלקות סמוכות, לגביהן ניתנו היתרי בניה לאורך השנים. לא ראיתי לקבל הטענה, וזאת ממספר טעמים. מחומר הראיות עולה כי חלקותיהם של המערערים שונות באופן מהותי מהחלקות הסמוכות. כך, חלקותיהם הן היחידות המיועדות לתעשיה אשר ממוקמות מצפון למסילת הברזל, ומשכך הן לוקות בבעיית נגישות, שכן על מנת להגיע אליהן יש צורך לחצות פסי רכבת. נראה אפוא כי לא בכדי חלקותיהם של המערערים הן היחידות לגביהן נקבע כי יש צורך בפתרון גישה סטטוטורי. בהקשר זה טענו המערערים כי בשטח קיימת דרך המשמשת חלקות אחרות, אשר היה בה כדי לענות על הצורך במציאת פתרון גישה לחלקותיהם שלהם. להוכחת עמדתם הצטיידו המערערים בחוות דעת מומחה מטעמם, מר שמואל רווה, אשר תאר את המצב במתחם המדובר באופן הבא, בקבעו: "דרך גישה קיימת לחלקות בעשרות השנים האחרונות. רחוב הרכבת הסלול. דרך זו משמשת מפעלים הקיימים בסמוך לחלקות. [...] מכאן נובע [...] כי הימצאותה של דרך קיימת דיה כדי להתיר בניה במקום בו נדרשה דרך גישה ואין כל משמעות לעניין זה בין אבחנת הדרך כ'מאושרת' סטטוטורית או קיימת בפועל בשטח" (עמ' 18 לחוות דעתו, אשר סומנה ת/1). ברם, בחקירתו הנגדית הוצג בפני המומחה מסמך משנת 1975 החתום על ידו, עת שימש מנהל מדור תכנון עיר בעירייה, שם הוא עצמו כותב לגבי חלקה 147 כי "אין אפשרות גישה לחלקה" (מוצג א/2). בדומה, הוא חתום על מסמך נוסף משנת 1975, בו הוא כותב שאי אפשר לכלול את חלקה 147 בתכנית 1232, "היות שהתכנית אינה פותרת בעית הגישה לחלקה..." (נספח ג2 לתצהירו של שאול רוזנברג, נ/12). למותר לציין כי דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם האמור בחוות דעתו, ואף תשובתו בחקירתו הנגדית כי ייתכן שאז זו היתה דעתו בסברו שזו מדיניות העירייה - ואילו כיום דעתו אחרת מתוקף נסיונו רב השנים (עמ' 19 לפרוטוקול) - אין בה כדי ליישב את הסתירה באופן המניח את הדעת. 32. זאת ועוד. ביום 14.5.92 פורסמה למתן תוקף תכנית פת/2000 (י"פ 4004, עמ' 3167), אשר לא ביטלה תכניות קודמות, ולפיכך ייעוד המקרקעין לתעשייה לא נשתנה. אשוב ואזכיר כי בתכנית נקבעה ההוראה הבאה לגבי חלקות 183-186, ולגביהן בלבד: "לא יוצאו היתרי בניה בשטח החלקות אלא לאחר אישורה של תכנית מפורטת הכוללת בין השאר פתרונות גישה לחלקה הנ"ל" (מוצג ג/3). הנה כי כן, הוראה המבדלת את חלקות המערערים לעומת חלקות אחרות ניתנה כבר אז. יש אפוא בסיס לטענה כי לו היו המערערים סבורים שנוהגים בהם איפה ואיפה, היה עליהם להעלות הטענה עוד באותו מועד. 33. אשר לניסיונם של המערערים להיבנות ממפעלים אחרים השוכנים בחלקות הסמוכות לאלה שבבעלותם לשם המחשת טענת ההפליה, הרי שמחומר הראיות עולה כי בחלק מהדוגמאות אליהן הפנו המערערים היה מדובר בשימוש בלתי חוקי מצד בעלי המקרקעין (אשר חרגו, ככל הנראה, מההיתר שניתן להם להקים סככה חקלאית), ואף ננקטו הליכים פליליים נגד הנוגעים בדבר וניתנו צווי סגירה. אף המערער 8 העיד בחקירתו כי הוא ער לכך שדובר בבניה בלתי חוקית (עמ' 77 לפרוטוקול). בהתייחס למפעל רמניר השוכן בסמוך למקרקעין של המערערים, הרי שמעדותו של שמרלר עולה כי על פי תכניות פת/2000 ו-פת/3/2002ב, האתר סומן כאתר לסילוק אשפה, קרי מדובר בחלקה המיועדת לכך על פי הוראות התכניות הרלוונטיות. בנוסף, מדובר באתר היחיד אליו היה ניתן לשנע אשפה ביתית, ומאחר שהוא היה בבחינת צורך ציבורי חיוני לאזור כולו, היה מקום ליתן לו היתר. מכאן, שאף אם מפעל רמניר זכה ליחס שונה, הייתה לכך סיבה מוצדקת. כידוע, לא כל יחס שונה עולה כדי הפליה, ותיתכנה נסיבות בהן הצורך לאזן בין עקרון השוויון לבין אינטרס חברתי אחר, יהיה בהן כדי להצדיק מתן יחס שונה (וראו: בג"צ 5394/92 הופרט נ' "יד ושם", פ"ד מח(3) 353 (1994), עמ' 363-362 והאסמכתאות שם). 34. לא אכחד כי יש הגיון בטענת המערערים כי לא היה טעם כי יגישו בקשות למתן היתר בניה, שעה שהובהר להם כי ללא תכנית מפורטת לא יינתן להם היתר בניה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך כי לאורך התקופה כולה, הוגשה מטעם המערערים אך בקשה בודדה למתן היתר בניה (אשר עסקה בהקמת תחנת בטון), אשר סורבה לפני למעלה מ-25 שנה, בשנת 1984 (מוצגים א/30, א/33), ולא הוגשה על ידם אף בקשה אחת למתן הקלה. מכאן, שטענתם לקיומה של הפליה בגין אי מתן היתר בניה, מוקשית כשלעצמה. סיכומו של דבר, שהמערערים לא הוכיחו כי המשיבות נהגו כלפיהם בהפליה, ולמצער בהפליה פסולה, ואף טענתם זו דינה להידחות. הפרת חובה חקוקה 35. המערערים ביססו תביעתם גם על העילה של הפרת חובה חקוקה. כלפי הועדה המקומית נטען כי הפרה חובותיה על פי סעיף 11 לחוק הפרשנות וסעיפים 27, 117 ו-145 לחוק התכנון והבניה, ואילו כלפי הועדה המחוזית נטען כי הפרה חובותיה על פי סעיף 11 לחוק הפרשנות וסעיפים 28, 64, 66 ו-109א לחוק התכנון והבניה. 36. כידוע, לגיבושה של עוולת הפרת חובה חקוקה, הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, יש לעמוד על קיומם של חמישה יסודות פוזיטיביים ויסוד נגטיבי אחד, והם: (1) חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק: (2) החיקוק נועד לטובתו של הניזוק: (3) המזיק הפר את החובה המוטלת עליו: (4) ההפרה גרמה לניזוק נזק: (5) הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. היסוד הנגטיבי, הקבוע בסיפא של הסעיף, הוא שהחיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין (ראו: עניין קני בתים, בעמ' 742-741). נבחן סעיפים אלו אחד לאחד. 37. תחילה נפנה לסעיף 11 לחוק הפרשנות, אליו מפנים המערערים בטענותיהם הן כלפי הועדה המחוזית והן כלפי הועדה המקומית: 11. מקום שלא נקבע זמן הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות. המערערים טוענים כי על המשיבות מוטלת חובה לקדם וליזום תכנית מפורטת, וכי מכוח הסעיף הנ"ל היה עליהן לעשות זאת תוך זמן סביר ובמהירות הראויה. דין הטענה להידחות. סעיף זה מטיל חובה כללית בעלת אופי עקרוני, ואין הוא כולל חובה ספציפית על פי דין הניתנת לבחינה באספקלריה של סעיף 63 לפקודת הנזיקין. ראו והשוו לע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167 (2004), בעמ' 187-186, שם נקבע כי סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובע כי "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש", הוא בגדר חובה כללית, אשר אין לנתחה בנסיבות העניין במסגרת עוולת הפרת חובה חקוקה, אלא יש לראותה בה משום סטנדרד התנהגות נורמטיבי לבחינתה של עוולת הרשלנות. כן ראו ע"א 10508/08דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל אביב (לא פורסם, 4.2.2010), בסעיף 54 לפסק הדין, שם נקבע כי סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו מהווה חובה חקוקה במובנו של סעיף 63 לפקודת הנזיקין. 38. ההוראות הבאות אליהן מפנים המערערים הן אלו הכלולות בסעיפים 27 ו-28 לחוק התכנון והבניה, הקובעים כדלקמן: 27. ביצוע החוק על-ידי הועדה המקומית (א) מתפקידה של הועדה המקומית ושל כל רשות מקומית במרחב תכנון הכולל תחום של יותר מרשות מקומית אחת להבטיח את קיומן של הוראות חוק זה וכל תקנה על פיו. (ב) מקום שקיימת ועדת משנה לתכנון ולבניה חייבים בביצוע כאמור גם הועדה המקומית וגם ועדת המשנה. 28. כפיית ביצוע על-ידי הועדה המחוזית (א) הועדה המחוזית רשאית להורות בכתב לועדה מקומית לעשות את כל הדרוש למילוי התפקידים המוטלים על הועדה המקומית בחוק זה או על-פיו, הן בדרך כלל והן בקשר למקום מסויים. (ב) לא קיימה הועדה המקומית הוראה או דרישה של הועדה המחוזית מכוח חוק זה, לרבות הוראה בדבר עריכת תכניות והפקעת קרקעות או בנינים, תוך הזמן שקבעה הועדה המחוזית, רשאית הועדה המחוזית לעשות בעצמה את כל הדרוש לביצוע ההוראה או הדרישה על-חשבון הועדה המקומית ובמקומה ולגבות את ההוצאות ממנה; לענין זה יהיו לה כל הסמכויות של הועדה המקומית, ומה שתעשה יראו כאילו נעשה על-ידי הועדה המקומית. (ג) לענין סעיף זה, דין ועדת המשנה לתכנון ולבניה או רשות הרישוי המקומית כדין הועדה המקומית. טענת המערערים היא כי הועדה המקומית לא הפעילה את "חובתה הטבועה לתכנן", ולא נתנה למערערים היתרי בניה באופן אשר הפלה אותם לרעה. בטענה בעלמא בדבר הפרת "חובה טבועה" אין כדי לבסס קיומה של עוולת הפרה חובה חקוקה והיא אינה ממלאת אחר היסוד הראשון של סעיף 63 לפקודת הנזיקין - חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק. אשר לטענת ההפליה, זו נידונה לעיל ונדחתה, ואין צורך לשוב ולפרט את שנאמר. סעיף 28 לחוק אכן מטיל על הועדה המחוזית "לפקח על כך שהוועדה המקומית תמלא את חובתה להוציא היתרי בנייה כדין ולהתערב בכל מקרה של חריגה מכך... מדובר בחובה לקיים פיקוח שוטף, עקבי ואפקטיבי, ולשם כך ניתנו בידי הוועדה המחוזית הכוחות והסמכויות הקבועים בסעיף 28(ב) לחוק" (עניין קני בתים, בעמ' 742). עם זאת, לא שוכנעתי מחומר הראיות כי הועדה המחוזית הפרה את חובתה זו. כפי שפורט לעיל, הועדה המחוזית שבה ופנתה לוועדה המקומית ואף פעלה לזירוזה (וראו, למשל, תיאור השתלשלות העניינים בתקופות שבין דצמבר 1992 ועד יולי 1993, ומאפריל 1994 ועד יולי 1995). אמנם, במהלך תקופה זו יש פרק זמן בן כשנה במהלכו לא פנתה הועדה המחוזית לוועדה המקומית, אך איני סבור כי בנסיבות העניין יש בכך כדי לבסס הפרה מצידה. אשר לסמכותה של הועדה המחוזית לפי סעיף 28(ב) לחוק להיכנס בנעליה של הועדה המקומית, הרי שמדובר בסמכות שבשיקול דעת אשר על השימוש בה להיעשות במקרים חריגים בלבד, ולא זה המקרה שבפנינו (בג"ץ 10202/01ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 30.7.2003), סעיף 5 לפסק הדין. אך השוו לע"א 196/90 ירמיהו עיני, חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות, פ''ד מז(2) 111 (1993), עמ' 145 לפסק דינה של השופטת נתניהו, אשר סברה באותו מקרה כי הועדה המחוזית הפרה את חובתה על פי סעיף 28). 39. עוד מפנים המערערים לסעיפים 64 ו-66 לחוק. בית משפט קמא קבע כי סעיף 64 אינו רלוונטי משום שביום 6.2.95 כבר היתה בתוקף תכנית מפורטת, וכי סעיף 66 אף הוא אינו רלוונטי מאחר שבוטל במסגרת תיקון 43 לחוק. דומה כי בכך נקלע בית משפט קמא לכלל טעות, הן בנוגע לסעיף 64 (באשר "ציר הזמן" המדובר בטעות יסודו), הן בנוגע לרלוונטיות של סעיף 66, אשר בוטל רק באוגוסט 1995 ולפיכך היה בתוקף בתקופה הרלוונטית. עם זאת, אף כאן אין בכך כדי לשנות ממסקנתו. סעיף 64 קובע כדלקמן: 64. חיוב להכין תכנית ולבצע תכניות שאושרו מצאה ועדה מחוזית כי יש צורך להכין תכנית בתחום מרחב תכנון מקומי, תורה לועדה המקומית להכין תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת לפי הענין, ולהגישה תוך המועד שתקבע;הועדה המחוזית רשאית להורות לועדה המקומית אלו נושאים יש לכלול בתכנית וכן להורות לה לבצע תכנית שאושרה;הוראה זו באה להוסיף על סמכות הועדה המחוזית לפי סעיף 28. ויוער כי סעיף זה עבר שינוי במסגרת תיקון 43 בשנת 1995, כאשר נוסחו המקורי היה: 64. הועדה המחוזית רשאית לחייב את הועדה המקומית לקבוע בתכנית מיתאר מקומית הוראות שהועדה המקומית רשאית לקבען בתכנית לפי סימן זה, וכן הוראות בענינים שהועדה המחוזית מוסמכת להם לעניין תכנית מתאר מחוזית לפי סעיף 57. סעיף 66 (אשר בוטל, כאמור, בשנת 1995), קבע כדלקמן: 66. (א) ועדה מקומית רשאית בכל עת להכין תכנית מפורטת לכל קרקע שבמרחב התכנון המקומי. (ב) ראתה ועדה מחוזית צורך בעריכת תכנית מפורטת לקרקע בתחומי מרחב תכנון מקומי שלגביה הוגשה בקשה להיתר בהתאם להוראות פרק ה', תורה לועדה המקומית להכין ולהגיש לה להפקדה במשך תקופה שלא תעלה על שנתיים, תכנית מפורטת לפי הוראותיה ולבצעה לכשתאושר. הוראה זו אינה גורעת מסמכות הועדה המחוזית לפי סעיף 28. טענת המערערים מופנית נגד הימנעותה של הועדה המחוזית מלתת הוראה לוועדה המקומית לערוך תכנית מפורטת. כפי שתואר בפתח פסק הדין, כבר בפברואר 1990 החליטה הועדה המחוזית על הפקדת התכנית המפורטת 9ב, אותה יזמה הועדה המקומית. ממילא, הוראות הסעיפים הנ"ל, המעניקות לוועדה המחוזית סמכות להורות לוועדה המקומית להכין תכנית מפורטת, אינן רלוונטיות החל ממועד זה. אשר לשנים שקדמו למועד האמור, לא שוכנעתי כי הנסיבות חייבו את הועדה המחוזית להפעיל את סמכותה הקבועה בסעיפים אלו. יש לזכור כי סמכות זו היא סמכות שבשיקול דעת, ועל מנת לקבוע כי קמה חובה להפעילה וכי זו הופרה, יש להשתכנע כי הנסיבות חייבו את הפעלתה וכי הועדה המחוזית לקתה בשיקול דעתה בהימנעותה מכך. לענייננו, התמונה המצטיירת מחומר הראיות היא כי כל שעמד בפני הועדה המחוזית באותן שנים שקדמו להפקדת תכנית 9ב היה ערר אשר הוגש בדצמבר 1981, אשר נדחה על ידה מבלי שהמערערים נקטו כל צעד לתקוף את דחייתו. כאמור, המערערים אף לא נקטו בהליכים נגד דחיית בקשתם (היחידה) להיתר בניה אשר הוגשה לוועדה המקומית בשנת 1984 להקמת תחנת בטון. בנסיבות אלה, הימנעותה של הועדה המחוזית באותן שנים מלהפעיל את סמכותה ולחייב את הועדה המקומית להכין תכנית מפורטת בוודאי שאינה מגעת כדי הפרת חובתה. 40. סעיף 109א לחוק התכנון והבניה, הקובע מועדים לסיום הטיפול בתכנית, כנוסחו בתקופה הרלוונטית טרם תיקון 43, קבע בהאי לישנא: 109א. מועדים לסיום הטיפול בתכנית (א) ועדה מחוזית תחליט לאשר או לדחות תכנית מיתאר מקומית תוך שנה מיום פרסום דבר הפקדתה והיא תחליט לאשר או לדחות תכנית מפורטת תוך 8 חודשים מיום פרסום דבר הפקדתה; שר הפנים או מי שהסמיך לכך רשאי להאריך את התקופות האמורות בחודשיים נוספים. (ב) לא החליטה הועדה המחוזית כאמור, יעברו סמכויות התכנית ואישורה, לרבות שמיעת ההתנגדויות והכרעה בהן, לועדה להשלמת תכניות שתתמנה לכל תכנית כאמור על ידי יושב ראש הועדה המחוזית תוך 30 יום מתום המועדים הקבועים בפסקה (א)... המערערים טוענים כי תכנית 9ב הופקדה בשנת 1990, אולם אושרה רק בתום שנת 1993, מבלי שהוקמה ועדה להשלמת תכניות. אכן, חלפו למעלה משמונה חודשים מיום פרסום דבר הפקדתה ועד למועד אישורה, ואף לא נטען על ידי הועדה המחוזית כי מונתה ועדה להשלמת תכניות. עם זאת, אין בכך כדי להביא למסקנה בדבר קיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה. ההוראה הקבועה בסעיף 109א מכוונת לוועדה המחוזית, ולפיה, ככל שלא עולה בידה לאשר תכנית מפורטת תוך 8 חודשים מיום פרסום דבר הפקדתה (ועל פי לשון הסעיף דהיום המועד הוא בן 3 חודשים), עליה להעביר לוועדה להשלמת תכניות את הסמכות להחליט בנוגע לתכנית. במילים אחרות, הסעיף קובע כי מקום בו לא אושרה תכנית בפרק הזמן הנקוב, יש להקים ועדה להשלמת תכניות אליה תועבר התכנית. לא סגי באי העמידה בלוח הזמנים כשלעצמו כדי להקים עוולה של הפרת חובה חקוקה, ועל הניזוק להראות כי הפרת החובה, קרי אי מינוי ועדה להשלמת תכניות, היא שגרמה לו נזק. בנסיבותיו של המקרה דנן, הועדה המחוזית פעלה מול הועדה המקומית ופנתה אליה לא אחת למען תשלים את מלאכתה על מנת שניתן יהיה להביא את התכנית לאישור (וראו בעניין זה הדיון לעיל בעניין ההקלה בקו הבנין ובהכנת מפת המדידה). לכן, אין לומר כי הועדה המחוזית שקטה על שמריה בנוגע לאישור התכנית, ולא שוכנעתי בקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לבין הנזק הנטען. אין לומר אפוא כי נתמלאו כל יסודותיו של סעיף 63 לפקודת הנזיקין. 41. שני הסעיפים האחרונים אליהם מפנים המערערים הם סעיפים 117 ו-145 לחוק התכנון והבניה, אשר זו לשונם: 117. פרסום אישור תכנית ודחייתה הודעה על אישור תכנית לפי סימן זה ועל דחייתה תינתן ותפורסם בדרך שנותנים ומפרסמים הודעה על הפקדת אותה תכנית, והיא תינתן למי שזכאי לקבל הודעה על הפקדה כאמור. 145. עבודות טעונות היתר (א) לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר: (1) התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה; (2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה... המערערים טוענים כי המשיבות לא פרסמו את אישור התכנית תוך זמן סביר, ובכך הפרו את חובתן לפי סעיף 117. אשר לסעיף 145, המערערים טוענים כי הועדה המקומית לא מילאה את חובתה להוציא להם היתרי בניה, בעוד שבעלי חלקות אחרות כן זכו להיתרי בניה. אף כאן דין טענות המערערים להידחות. סעיף 117 אינו מקים חובה באשר למועד פרסומה של תכנית. אמנם, אין פירוש הדבר כי לא חלה על המשיבות לפעול תוך זמן סביר, וככל שיוכח כן הן לא פעלו כך עשוי בית המשפט לחייבן ברשלנות (ראו: עניין מרכז ברוך וצפורה, סעיף 11 לפסק דינו של השופט אריאל, סעיף 4 לפסק דינו של השופט אנגלרד). עם זאת, אין המדובר בחיקוק העונה על תנאי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. גם מסעיף 145 לחוק אין המערערים יכולים להיבנות. אכן, על הועדה המקומית מוטלת חובה ליתן היתר בניה לכל דורש הזכאי לכך. דא עקא, שבנסיבות המקרה דנן אין מדובר במצב בו המערערים הגישו בקשה להיתר בניה לו היו זכאים ואשר סורבה שלא כדין (ואזכיר שוב כי לכל אורך התקופה הוגשה אך בקשה עקרונית אחת למתן היתר בניה בשנת 1981 אשר נדחתה על ידי הועדה המחוזית מבלי שהוגש ערעור על כך, ובקשה נוספת משנת 1984 להקמת תחנת בטון אשר נדחתה בהיותה נוגדת את תכנית המתאר). סוף דבר 42. המערערים ביקשו לנצל את המקרקעין שבבעלותם אך רצונם זה לא נשא פרי, וניתן להבין את תסכולם. ברם, משבחנתי את התנהלות המשיבות לאורך התקופה כולה, לא שוכנעתי כי עלה בידי המערערים להוכיח קיומו של מעשה או מחדל רשלני מצד מי מהן או כי המשיבות הפרו חובה חקוקה באופן המקנה סעד למערערים. בנסיבות אלה, הגם שעל פני הדברים דומה כי המשיבות יכולות היו להתנהל בצורה יעילה יותר, אין מקום להטיל עליהן אחריות בנזיקין. על רקע האמור, מתייתר הצורך להידרש ליתר טענות המערערים. סיכומו של דבר, שהערעור נדחה על כל חלקיו. המערערים ישאו בשכר טרחת עורכי דינן של המשיבות 1-2 בסך כולל של 40,000 ₪, ובשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה 3 בסך 40,000 ₪. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט י' עמית - הסוקר בבהירות רבה את השתלשלות העניינים - ולכל קביעותיו. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט י' עמית. קראתי את סקירתו המפורטת בצער, כאזרח, כעובד ציבור, כשופט. קשה מאד להלום התנהלות של עשרות שנים - למעלה משנות דור, בסיכומו של חשבון כ-35 שנה, ומתוכן עשרות שנים אינטנסיביות למדי - בהליכי תכנון ובניה כאלה ואחרים. אכן, חברי הראה בכל צומת את הרקע לנעשה, ועל כן הגיע למסקנה שאין מקום לפיצוי נזיקין. אין לשכוח גם כי המערערים זכו לפיצוי נכבד בעקבות ההפקעה, כך שלא יצאו וידיהם על ראשם. ואולם, האם אין התנהלות מעין זו מצדיקה הפקת לקחים, והרי בשל שכמותה יצא "שם טוב" לגורמי התכנון, אם כי לא אחת לא בצדק? אתמהה. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. תוכנית בניהבניה