1. לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופטת שרון לארי-בבלי) מיום בת"פ 1397/11. בהכרעת הדין, שניתנה ביום 19.7.12, זוכה המערער מעבירה של חניה בניגוד להוראת סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א - 1960 (להלן: "חוק העזר"), והורשע בעבירות על הוראת סעיף 5(ה)(1) לחוק העזר. בגזר הדין, שניתן ביום 2.9.12, נגזר על המערער תשלום בסך של 3,300 ₪. ההליכים בבית המשפט קמא 2. עניינו של תיק זה בשבעה דו"חות חניה מסוג ברירת משפט שקיבל המערער, כולם בגין חניה ברח' רבי עקיבא בירושלים (להלן: "הרחוב"). חמישה מהם ניתנו בין התאריכים 10.10.2010 עד 26.10.2010, בין השעות 10:17 - 15:40, אחד ניתן ביום 14.2.11 בשעה 10:03, ואחד ביום 20.3.11 בשעה 13:05. בגין החניה בחודש מרץ 2011 יוחסה למערער עבירה של חניה במקום שהחניה בו נאסרה והאיסור מסומן בתמרור, בניגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר, ובגין שאר החניות, יוחסו למערער עבירות של חניה באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה, בניגוד להוראת סעיף 5(ה)(1) לחוק העזר. המערער הגיש בקשות להישפט על העבירות האמורות, הוגשו כתבי אישום בת"פ 6383/11, ת"פ 1411/11, ת"פ 1399/11, ת"פ 1410/11, ת"פ 1398/11, ת"פ 1397/11, ת"פ 11034/11, והדיון בתיקים אוחד. 3. טענת המשיבה הייתה כי המערער החנה את רכבו בניגוד להוראות תמרור ב-29 האוסר עצירה במקום, ובאופן שיש בו הפרעה לתנועה. לטענתה, ותוך הסתמכות על עדויות שהושמעו במהלך ניהול המשפט, הרחוב הינו דו סיטרי והוא צר וסואן, ובשל חנייתו של המערער במקום, היה על רכבים לסטות לנתיב הנסיעה הנגדי כדי לעקוף את רכבו של המערער. בנוגע לתמרור ב-29 טענה המאשימה כי התמרור חל ממקום הצבתו, בתחילת הרחוב, ועד לרח' מאיר שחם. מנגד, טען המערער כי הרחוב הינו רחוב חד סיטרי ולפיכך חנייתו במקום לא גרמה להפרעה כלשהי לתנועה, מה גם שרוחב הכביש מאפשר לרכב חולף, לרבות משאיות, לעקוף בקלות את רכבו החונה. עוד טען המערער כי התמרור האוסר עצירה, המוצב בתחילת הרחוב, אינו חל על רכבו. בנוסף טען לאכיפה בררנית מהטעם שלא ניתנים דוחות לרכבים רבים אחרים החונים ממול למקום בו חנה רכבו, ליד "בית הספר הניסויי" הנמצא בסמוך, לאחר שעיריית ירושלים החליטה להמנע ממתן דו"חות להורי תלמידי בית הספר החונים במקום לזמן קצר, וכן לרכבי נכים. 4. בבית המשפט קמא התנהלו שתי ישיבות הוכחות ארוכות ונחקרו עדים רבים. 5. במקביל להגשת סיכומי הצדדים, הגיש המערער לבית המשפט קמא ביום 8.7.12 בקשה נושאת כותרת: "בקשה דחופה לתיקון פרוטוקולים", בה ביקש מבית המשפט קמא להוסיף לפרוטוקול הדיונים משני ימי ההוכחות שהתקיימו, אמירות שונות של בית המשפט. בהחלטה מיום 9.7.12 התייחס בית המשפט לכל אחד מהתיקונים שנתבקשו ודחה את הבקשה, למעט תיקון אחד שהבקשה לגביו התקבלה. 6. ביום 19.7.12, לאחר שמיעת הראיות, ניתנה הכרעת הדין, בה קבע בית המשפט קמא את הקביעות העובדתיות הבאות: (א) רחוב רבי עקיבא, במקום בו העמיד המערער את רכבו, הינו רחוב דו סיטרי; (ב) תמרור ב-29, המוצב בתחילת הרחוב, מתבטל על ידי תמרור 437 המוצב בהמשך הרחוב. לפיכך, בתיק 11034/11 זיכה בית המשפט קמא את המערער מעבירה על הוראת סעיף 5(א) לחוק העזר; (ג) המקום בו העמיד המערער את רכבו הפריע לתנועת כלי הרכב האחרים בכביש, וזאת מאחר שהרכב חנה בנתיב נסיעה, חסם את שדה הראייה לכלי הרכב היוצאים מהחניון הממוקם מאחורי מקום חניית המערער, וגרם לצפיפות ולעומס נוספים בכביש שהינו צר ממילא, בעיקר בשעות בהן ישנם איסוף והורדה של תלמידים מבית הספר הסמוך. לאור זאת הרשיע בית המשפט קמא את המערער בשישה התיקים הנותרים, בכל אחד מהם בעבירה על הוראת סעיף 5(ה)(1) לחוק העזר. 7. גזר הדין ניתן, כאמור, ביום 2.9.12, ובו קבע בית המשפט קמא כי המערער ניהל את ההליך בצורה דווקנית ותוך בזבוז זמן, וזאת לאחר שאף שידע שחניה ברחוב גוררת מתן דו"ח - המשיך לחנות שם וצבר דו"חות רבים. לפיכך החליט בית המשפט קמא לשלש את הקנס לסך של 1,800 ₪. בנוסף, הטיל בית המשפט קמא על המערער הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ , סה"כ: 3,300 ₪. 8. הערעור נסב על הכרעת הדין ועל החלטת בית המשפט קמא בבקשה לתיקון פרוטוקול. הודעת הערעור 9. בכל הנוגע לבקשה לתיקון פרוטוקול, טען המערער כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי התיקונים אותם ביקש להכניס לפרוטוקולים, "הינם שוליים שאינם נוגעים למשפט ואינם עשויים להשפיע על תוצאותיו", שכן תיקונים אלו עשויים להעיד על התנהלות המשפט ועל התייחסותו קצרת הרוח, לדבריו, של בית המשפט קמא למערער, מה גם שתיקונים אלה, לטענת המערער, רלוונטיים ביותר ואינם שוליים כלל וכלל. 10. להלן תמצית טענותיו של המערער (אשר פורטו בהודעת ערעור מפורטת ביותר, על פני 26 עמודים) לגבי הכרעת הדין: (א) שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי במועד רישום הדו"חות היה רחוב רבי עקיבא דו סיטרי, שכן בית המשפט קמא לא התייחס לכך שהרחוב מורכב משני מקטעים. המערער הודה כי כיום הרחוב הוא דו סיטרי אך טען שהציג לפני בית המשפט קמא מפה של מהנדס לפיה חלק של הרחוב הוא חד סיטרי וחלק דו סיטרי; (ב) שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי רכבו החונה של המערער הפריע לתנועה, שכן מעדויות הפקחים עולה כי למעשה רכבו של המערער לא יצר כל "הפרעה ממשית" לתנועה בעת מתן הדו"חות, וזאת אף אם נתייחס אל הרחוב כאל רחוב דו סיטרי, וכן מאחר שבתמונות שהוצגו לפני בית המשפט קמא ניתן לראות כי הרכב לא מהווה הפרעה לתנועה. המערער צירף תמונות מהן, לדבריו, ניתן לראות שאין עומס ברחוב בכל שעה של היום; (ג) שגה בית המשפט קמא כאשר לא ביקר במקום ולא ראה במו עיניו את המתרחש ברחוב רבי עקיבא, וכך לא היה באפשרותו להבין נכונה את טענות המערער; (ד) שגה בית המשפט קמא כאשר לא התייחס נכונה לכלל העדויות. כך למשל עמעם בית המשפט קמא חלק מתשובותיהם של הפקחים אשר גיבו את טענות המערער, ולא התייחס למלוא עדותה של העדה לדיז'ינסקי; (ה) שגה בית המשפט קמא כאשר לא קיבל את טענותיו של המערער בנוגע לאכיפה בררנית; (ו) שגה בית המשפט קמא כאשר לא קבע שלמערער הייתה רשות לחנות במקום כל עוד לא נאסר הדבר בתמרור מתאים וכל עוד אין פסיקה חלוטה של בית משפט מוסמך האוסרת על החנייה במקום. (ז) עוד טען המערער כי אם יתברר כי טעה וכי הרחוב הוא אכן דו סיטרי, הוא מבקש להעלות טענת של טעות במצב דברים ו/או טעות במצב משפטי וזאת בשל טעות עקב מצג מטעה הקיים במקום בו חנה. לטענת המערער, יש לבטל את הכרעת הדין ואת גזר הדין, ולזכותו זיכוי מלא. 11. המשיבה טוענת כי ייתכן שבעבר רחוב רבי עקיבא היה חד סטרי, אך במועד רישום הדו"חות, ובהתאם לראיות ולמפות שהוגשו לבית המשפט קמא, הכביש הוא דו סיטרי. לדבריה המערער לא העלה בבית המשפט קמא את הטענה שהרחוב מחולק לשני מקטעים, ואם היה טוען כך ניתן היה להפריך טענה זו. כן טענה המשיבה כי המפה שהגיש המהנדס מטעם המערער, בנוגע לעניין זה, איננה רלוונטית למועד רישום הדו"חות. עוד טענה המשיבה שמרבית הדו"חות ניתנו בזמני איסוף תלמידים מבית הספר הנמצא בסמוך, ורכבו של המערער, אשר חנה ברחוב הצר בנתיב נסיעה, הפריע לתנועה. ביחס לטענה בדבר אכיפה בררנית, טענה המשיבה כי טענה זו יכולה היתה להישמע בפעם הראשונה בה חנה המערער במקום, אך לאחר שניתן לו דו"ח חניה, ברור היה לו שאסור לחנות במקום, ולמרות זאת המשיך המערער וחנה באותו המקום עשרות פעמים. כן נטען כי כדי לטעון לאכיפה בררנית, היה על המערער להוכיח כי הוא במצב זהה לאלה שנטען כי לא קיבלו דו"חות, דבר שלא נעשה, מה גם שלא הוכח שהרכבים שחנו באדום לבן ולא קיבלו דו"ח אינם רכבי נכים. בנוסף טענה המשיבה כי ידוע וברור שאין להעמיד רכב בתחום נתיב נסיעה באזור כה מרכזי במרכז העיר. רכבו של המערער חסם נתיב נסיעה ואילץ רכבים לסטות לנתיב השני, ואף חסם שדה ראיה של חניון לפניו ואחריו. בית המשפט קמא התרשם מהראיות וקבע בהכרעת הדין כי מכלול הראיות מוביל למסקנה חד משמעית, לפיה רכבו של המערער גרם להפרעה בתנועה. בית המשפט קמא שמע את עדויות הפקחים ומצא לנכון לקבלן. לגבי טענותיו של המערער בעניין התייחסותו של בית המשפט קמא אליו, טענה המשיבה כי העובדה שהמערער זוכה מאחד האישומים, מעידה על כך שבית המשפט קמא נהג בו בהגינות וללא משוא פנים. נוהלו הוכחות במשך 8 שעות והדבר מעיד על אורך רוחו וסבלנותו של בית המשפט קמא. הודגש כי בית המשפט קמא מקדיש קרוב ל-16 ימי שיפוט לענייני חניה, משיב לפניות רבות של תושבים ודואג לכל טענותיהם. ביחס לבקשה לתיקון פרוטוקול נטען כי אין מקום לרשום בפרוטוקול אמירות ביניים ודברים שאינם רלבנטיים להליך. לפיכך, טענה המשיבה, לא נפל כל דופי בפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר פעל באופן מקצועי והאזין ברוב קשב לכל טענותיו של המערער. דיון 12. עקרון ידוע הוא כי בית המשפט שלערעור לא ייטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות המצדיקה תיקון במסגרת הערעור. במקרה זה לא מצאתי כי קמה עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. 13. ראשית, בכל הנוגע לבקשה לתיקון פרוטוקול - בית המשפט התייחס בהחלטתו לכל אחד מהתיקונים שנתבקשו, ובסופו של דבר, למעט לעניין תיקון אחד, דחה את הבקשה. בהחלטתו ציין בית המשפט לגבי כל סעיף אם הדברים המפורטים בבקשה אכן היו כנטען, וגם במקום שאישר את הדברים, לא מצא לנכון להוסיפם לפרוטוקול. החלטת בית המשפט קמא לעניין תיקון הפרוטוקול מקובלת עלי. מדובר באמירות שאינן רלוונטיות לדיון ולהכרעה בשאלות השנויות במחלוקת, ואין לתיקונים המבוקשים כדי להשפיע על תוצאותיו הסופיות של ההליך. 14. באשר להכרעת הדין: המערער הורשע בעבירות על סעיף 5(ה)(1) לחוק העזר הקובע כדלהלן: "(ה) לא יעמיד אדם ולא יחנה, ולא ירשה לאחר להעמיד או להחנות רכב, באופן (1) שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה". שלוש שאלות העמיד לפניו בית המשפט קמא, שתיים מהן רלוונטיות לערעור דנן: האם הרחוב היה, בתקופה הרלוונטית, חד סיטרי או דו סיטרי, והאם המערער העמיד את רכבו באופן המפריע לתנועת כלי הרכב האחרים בכביש. בית המשפט קמא שמע עדויות רבות ובחן ראיות לא מעטות ובהן מסמכים שונים ותמונות של המקום, והגיע לכלל מסקנה כי במקום בו חנה המערער הרחוב הינו דו סיטרי, וכי חנייתו של המערער במקום עלתה כדי "הפרעה" לתנועה. בית המשפט קמא התייחס בהכרעת דינו באופן מפורט ובאריכות לשאלות אלה, בחן ופירט כל עדות וכל ראיה, והחלטותיו מנומקות והגיוניות. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא. 15. בכל הנוגע לטענת המערער בדבר אכיפה בררנית - טענה זו התייחסה לכלי רכב אשר חנו לצד המדרכה מול המקום בו חנה המערער, לצד הנתיב הנגדי, במקום בו מסומנות אבני השפה אדום-לבן. כידוע, רשות מינהלית נהנית מחזקת החוקיות, ומי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, עליו הנטל להפריך חזקה זאת (ראה למשל בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 307). טענות המערער בעניין אכיפה בררנית הינן טענות בעלמא שלא הובאו לגביהן ראיות כלשהן. ראשית, המערער כלל לא הוכיח כי לא ניתנו דו"חות לכלי הרכב אשר חנו במקום. שנית, המערער לא הוכיח כי חניה מעבר לכביש, מפריעה כמו זו במקום בו חנה רכבו. זאת ועוד, אין כל פגם במדיניות של העירייה לאפשר עצירה לזמן קצר של כלי רכב אשר מורידים ומעלים ילדים הלומדים בבית הספר הסמוך. מדובר בעצירה לזמן קצר ולא בחניה ממושכת. מכל מקום לא מדובר באכיפה בררנית. אשר לחניית רכבים של נכים - הוראות החניה לגבי חניית נכים מעוגנות בחוק חניית נכים, והן שונות מחניה של מי שאינם נכים. בהתאם לחוק, נאסר על נכים לחנות במקום בו ישנה הפרעה ממשית לתנועה. לפיכך, גם לגבי חניית רכבי נכים, לא הוכחה אכיפה בררנית. 16. אשר לטענה בדבר טעות במצב דברים - טענת המערער הינה כי טעה בהבנת המצב ברחוב, עקב מצב מטעה של התמרור הקיים במקום, וכי הוא סבר שמדובר בכביש חד סיטרי ולפיכך הסיק כי רכבו אינו מפריע לתנועת כלי רכב. לטענתו, לו אכן הייתה החנייה במקום מפריעה לתנועה, היה על המשיבה לתמרר את המקום בהתאם ולאסור את החנייה באופן מפורש. מצג המשיבה, לדבריו, באי סימון כזה, הינו מטעה והוא שהכשיל אותו. טענה זו הינה, למעשה, טענה של טעות במצב דברים, המעוגנת בסעיף 34יח לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 לפיו: "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא ישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו". עבירות התעבורה הינן עבירות של "אחריות קפידה", ולפיכך חלים עליהן הסייגים שבסעיף 34יח(ב) וכן סעיף 22(ב) לחוק העונשין, לפיו: "לא ישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה. הטוען טענה כאמור- עליו הראיה". אשר על כן, וכדי להנות מהגנה של "טעות במצב דברים", ראשית על הטוען להראות כי הטעות הייתה כנה באופן שהוא האמין לה אמונה שלמה אף שמצב הדברים כפי שחשב אותו, אינו קיים בפועל (ראה ע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, 894). זאת ועוד, כדי להרים את הנטל להוכיח הגנה מסוג זה, היה על המערער להוכיח כי עשה "כל שניתן כדי למנוע את העבירה". אך למצער, לא מצאתי כי המערער פעל כאמור. אדגיש, כי באם היה מדובר במקרה אחד ויחיד, לא מן הנמנע שהייתי מקבלת טענה זו - נהג אשר מגיע לרחוב ורואה כי בחלק ממנו אבני השפה של המדרכה צבועות אדום-לבן, וכך גם במדרכה ממול, אבני השפה צבועות אדום-לבן, אך בהמשך המדרכה צבע אבני השפה אפור - יכול לטעות ולחשוב כי החניה במקום זה איננה אסורה, שאם לא כן, גם בה הייתה העירייה צובעת את אבני השפה אדום-לבן או שמה תמרור אחר האוסר חניה. אך אין זה המקרה שלפנינו: המערער שב וחזר וחנה במקום פעם אחר פעם, בכל פעם חנה באותו המקום, קיבל דו"ח על חניה אסורה והמשיך בכך. המערער הבין שלדעת העירייה המקום אסור לחניה, וגם אם סבר שהדו"ח ניתן לו שלא כדין, אסור היה לו להמשיך לחנות במקום עד לסיום בירור העניין. בשלב זה המערער אינו יכול עוד לטעון לטעות במצב הדברים. לפיכך אני דוחה טענה זו. 17. המערער טוען כי "אין עונשין אלא אם מזהירים תחילה" וכי "אדם הינו זכאי כל עוד לא הורשע", והוא מבקש כי ייקבע שהיה רשאי לחנות במקום נשוא האישומים, כל עוד לא נאסר הדבר בתמרור מתאים, וכי היה זכאי להמשיך לחנות במקום, כל עוד לא היתה פסיקה חלוטה של בית משפט מוסמך האוסרת חנייתו במקום. דינה של טענה זו להדחות. האיסור או ההיתר לחנות במקום מקורו בהוראות החוק ולא בקביעת בית המשפט. אזהרה נובעת מהוראות החוק, ואין צורך באזהרה נוספת לפני ענישה. זאת ועוד, המערער קיבל דו"חות חניה רבים בגין חניה באותו מקום. אילו היה מדובר בדו"ח אחד, ניתן היה, אולי, לטעון כי היה בתנאי השטח כדי להטעותו. ואולם, גם לאחר שקיבל המערער דו"ח אחרי דו"ח, המשיך לחנות במקום, בידיעה כי לטענת המשיבה החניה במקום אסורה וכי הוא עשוי לתת את הדין על מעשיו. לפיכך אין המערער יכול לטעון כי לא ידע או לא הוזהר מפני החניה האסורה, ולא היתה לו כל הצדקה להמשיך לחנות במקום בעת שהוא ממתין לפסיקת בית המשפט. המערער יכול היה להמתין לפסיקת בית המשפט תוך חניה במקום אחר, שאין לגביו ספק כי החניה בו מותרת, ומשלקח סיכון והמשיך לחנות במקום - אין לו להלין אלא על עצמו. 18. הערעור נסב על הכרעת הדין ועל החלטות ביניים, לרבות הוצאות העדים בהם חוייב המערער - שני עדים, עדי הגנה 1 ו- 2, אשר המערער חוייב לשלם לכל אחד מהם סך 350 ₪. במהלך הדיון בערעור הודיעה המשיבה כי היא מסכימה לוותר על תשלום ההוצאות לעדים, ולפיכך, הוצאות אלה, שנקבעו בהחלטות נפרדות במהלך הדיון, בטלות. אין בכך כדי לשנות את חיובו של המערער בגזר הדין, לרבות הוצאות משפט בהן חוייב במסגרת גזר הדין. סיכום 19. לאור האמור לעיל, בכפוף לביטול תשלום ההוצאות בסך כולל של 700 ₪ לשני עדי ההגנה, אני דוחה את הערעור. חניהאכיפה בררנית