1. זוהי תביעה של קטין בן כשנה וארבעה חודשים למזונותיו מאת אביו, ותביעת האב נגד האם שתשפהו על דמי המזונות שיתחייב בהם. 2. אמו של התובע (להלן: האם) והנתבע (להלן: האב) נישאו זה לזה כדת משה וישראל ביום 21.8.89, והתגרשו זה מזה ביום 14.10.91. מנישואין אלה נולד התובע (להלן: הבן) ביום 30.9.90. הבן נמצא בהחזקתה הבלעדית של אמו והיא דואגת לכל מחסורו. הבן חי עם אמו בדירתה, שהיתה בבעלותה עוד לפני נישואיה עם הנתבע. עם האם מתגוררת גם בתה, בת ה-9 מנישואין קודמים. הבן תובע, באמצעות אמו, מזונות מאביו בסכום כולל של 1,225 ש"ח לחודש. כנגד תביעה זו טען האב, כי סכום זה מוגזם, ומכל מקום, האם חייבת לשאת בו, לאור הסכם שיפוי שחתמו עליו בעת גירושיהם, לצורך זה הוסכם כי דין כתב ההגנה שהגיש האב כדין הודעת צד שלישי. תביעת הבן והודעת צד שלישי נידונו יחדיו. תביעת המזנות 3. האם - מורה במקצועה. היא עובדת בחצי משרה, ומשתכרת כ-1,000 ש"ח נטו לחודש. לאם הכנסות חודשיות נוספות אלה: 170 ש"ח קיצבת ביטוח לאומי עבור שני ילדיה; שווה ערך בשקלים ל-75 דולרים, דמי מזונות לבתה האחרת; כ-60 ש"ח משיעורים פרטיים. בטיעוניה בעל פה בדיון המיקדמי הודיעה באת כוח האם והבן כי תסתפק במזונות בסך 750 ש"ח, על פי הפירוט שציינה ובכלל זה: מזונות, בגדים, פעוטון וחלק יחסי בהוצאות משק הבית. 4. האב טען כי "תורתו אומנותו". הוא לומד ב"כולל" במשך כל שעות היממה. הוא מקבל מה"כולל" דמי קיום חודשיים בסך 350 ש"ח. על כן אין הוא עובד ואין הוא יכול לפרנס את בנו. 5. אין בטענת האב מאומה. לפי הדין האישי החל עליו, חייה האב במזונות בנו הקטין. חובה זו לגבי "צרכיו ההכרחיים" של הבן הקטין, לפחות בגיל צעיר כזה, היא על האב, ועליו בלבד. ראה למשל: ע"א 591/81 [1]. לאב יכולת לעבוד, להשתכר ולפרנס את בנו, ומחובתו לעשות כן. האב אינו יכול להתנער מחובה ישירה זו כלפי הבן הקטין בתירוץ זה או אחר. עליו לצאת לעבודה ולמלא את חובתו שבדין כלפי בנו, שהוא כיום תינוק של בית רבן. הלימוד, ההחזקה הבלעדית ש הבן בידי האם, וההסכם עם האם, אינם יכולים לפוטרו ממילוי חובתו זו כלפי הבן. פשיטא, שאין להסכם כזה נפקות ביחסים שבין האב לבן, ואין הוא יכול לפטור אותו מחובת קיום בנו. 6. פסקתי לבן מזונות זמניים בסך 650 ש"ח לחודש. אחרי ששמעתי את הראיות ונוכח צורכי הבן, אני מעמיד את דמי המזונות הקבועים על סך 700 ש"ח לחודש. תביעת השיפוי 7. כאמור, טוען האב, כי האם הסכימה בהסכם הגירושין (להלן: ההסכם) שצורף לכתב התביעה ושניתן לו תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני, שלא תתבע אותו בשם הבן למזונות, כי היא תישא לבדה בכל מחסורו וכי אם יחוייב במזונות בנו, היא תשפה אותו על כך. בהסכם נקבע שהאם תחזיק בבן עד הגיעו לגיל 18. לעומת זאת טענה באת כוחם של הבן ושל האם, כי ההסכם האמור אינו הסכם שיפוי, ומכל מקום אין לו תוקף: וגם אם היה לו תוקף, אין לאכפו כיוון שהוא נוגד את טובת הקטין. 8. וכך נאמר בהסכם: "גירושין אלו יסגרו עולמית את כל העניינים ביננו למעט עניינו של הקטין משה". "...מזונות - האשה מוותרת על תשלום מזונות הבן עולמית". "האם מתחייבת בכל צרכי הבן משה ובכל הוצאותיו, החל מיום סידור הגט עד שימלאו לו 18 שנה". 9. באת כוח האם והבן טוענת, שאין זה הסכם שיפוי והיא מסתמכת על הפיסקה הראשונה ("למעט עניינו של הקטין משה"), וסוברת שהיא המכריעה. מכל מקום טוענת היא, שההסכם אינו נוקט לשון שיפוי. לעומתה מסתמך בא כוח האב על שתי הפיסקאות האחרונות, שהן ספציפיות יותר, וטוען, כי על פי מהותו קבע ההסכם הסדר שיפוי. עוד טענה האשה, כי היא נאלצה להסכים לתנאים אלה מחמת אילוצו של האב, שמירר את חייה והתעמר בבתה, ועל כן הסכים לתת לה גט פיטורין. 10. דעתי היא, כי על פי מהותו ותוכנו, זהו בפועל הסכם שיפוי, גם אם התיבה "שיפוי", לא הוזכרה בו במפורש: "בהסכם ההוא נאמר כי האם תכלכל ותלביש ותחנך את הילדה 'על חשבונה בלבד' ובזה טמון ממילא גם רעיון השיפוי, שאם לא כן לא יהיה זה על חשבונה היא אלא על חשבונו של האב. ברור כי ההסכם לא גרע ולא כלום מחובת המזונות הישירה המוטלת על האב כלפי הילדה גופה, וחובה זו נשארה בעינה כפי שהיתה קודם לכן. ברם, ביחסים הפנימיים שבין ההורים לבין עצמם יצר ההסכם חובה חדשה והיא: חובת האם לפרוק מעל האב את עול מילויה של החובה ההיא ע"י כך שהיא עצמה תשלם מזונותיה לילדה" (ע"א 89/66 [2], בעמ' 159)(ההדגשה במקור - י' צ'). 11. אף שהסכם השיפוי תקף, מן הדין לעכב את ביצועו. המדובר באם המטופלת בשני ילדים. שניהם קטינים. האם אשת עמל והיא חיה מעבודתה. היא עובדת כפי יכולתה וכפי שצורכי הטיפול בילדיה וצורכי משק ביתה מאפשרים ומחייבים. מחמת הטיפול בילדים, במשפחה שהיא בה בפועל ההורה המטפל היחיד, אין לדרוש מהאם, כפי דרישת האב, להרחיב את עבודתה בלא לפגוע בטובת הבן וברווחתו. האם אינה מסוגלת לספק את צורכי הבן כראוי מהכנסותיה ובפועל היא חיה בצמצום. אכיפת הסכם השיפוי תפגע ברווחת הבן וברמת חייו ותשלול ממנו את צורכי קיומו החיוניים. בית המשפט מתרשם, כי האם עושה כמיטב יכולתה לדאוג לרווחת בנה, כאם מסורה ונאמנה. אין לומר כן על האב שלטענתו כל מעייניו נתונים לתלמודו. גם ממתכונת הביקורים המצומצמת שנקבעה בין האב לבנו (למשל: 4 שעות שבועיות עד הגיע הבן לגיל 3) נראה כי אין שעתו של האב, השקוע בתלמודו, פנויה לבנו. האב לא הסביר לבית המשפט כיצד זניחה זו של בנו יוצא חלציו מתיישבת עם תלמודו. מכל מקום הסכם השיסוי המוחלט נראה בהקשר זה ביטוי נוסף לניסיון האב להתנער כליל מחובות היסוד כלפי בנו. לא יעלה על הדעת כי בת המשפט יתיר פגיעה כזו בבן. על כן יש לעכב את ביצוע הסכם השיפוי ולדחות את אכיפתו "עד לאחר שתעשיר" האם ותוכל לשאת בתשלום מזונות הבן במלואם בלי שייפגעו צורכי הבן. 12. לעניין טענת האם בדבר אי תקפות הסכם השיפוי: מאמין אני לעדות האם, ובכלל זה לעדותה בעניין נסיבות עריכת ההסכם, ואני מעדיפה ללא היסוס על עדות האב. למרות זאת, אין אני רואה בנסיבות עריכת החוזה, עילה לקבוע שההסכם אינו תקף מחמת כפייה, מה גם שאת ההסכם ניסחה האם. בנסיבות העניין גם אין עליי לפסוק בשאלת אי-תקפות הסכם השיפוי מחמת היותו כפועל, נוגד את תקנת הציבור, בכך שהמדובר בהסכם שבו פורק האב מעליו, כליל, באופן מוחלט, לעולם ובלי כל סייג ותנאי, את חובתו לזון את בנו, בלי שים לבי ליכולת האם. לאי-יכולת האב. ולצורכי הבן המשתנים לעתיד לבוא, 13. לפיכך - 1. אני מחייב את הנתבע לשלם לבנו באמצעות אם התובע מזונות קבועים בסך 700 ש"ח לחודש החל בחודש זה. דמי המזונות ישולמו מדי חודש בחודשו מראש עד 5 בו. ואילו מזונות חודש זה ישולמו עד יום 20 לחודש זה. המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן, ויעודכנו מדי שלשה חודשים. עדכון ראשון בראשת חודש מאי 1992. 2. אני מורה כי ביצוע הסכם השיפוי יעוכב ולא יאכף אלא "עד לאחר שתעשיר" האם כאמור לעיל. הנתבע ישלם ללשכת הסיוע המשפטי שכר טרחה (בצירוף מע"מ) בסך 500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד יום התשלום המלא בפועל. חוזהאכיפת חוזהמזונות