בפניי בקשה לסילוק התובענה על הסף ולחילופין - להעברת מקום הדיון בשל חוסר סמכות עניינית. לטענת המבקשת, הסעד המבוקש ע"י המשיבה הוא אכיפת הסכם מכר מקרקעין שנחתם ביום 15/7/88. מדובר בהסכם מכר מקרקעין הרשומים בלשכת רישום המקרקעין. לפי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, אין לבית משפט שלום סמכות לדון בתביעות שעניינן אכיפת הסכם מכר מקרקעין. סעיף 40 לחוק בתי המשפט מסדיר את סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי לדון בכל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכות של בית משפט שלום ומכאן שתביעה מסוג זה הינה בסמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי. לאור זאת, טוענת המבקשת, יש לסלק על הסף את החלק בתובענה בו תובעת המשיבה לאכוף את ההסכם עם המשיבה ולחילופין להעביר חלק זה בתובענה לבית המשפט המחוזי. המשיבה מתנגדת לבקשה. בתגובתה טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה בשל אי הגשת תצהיר בצירוף לבקשה. כמו כן, התנהלותה של המבקשת לוקה בשיהוי העולה כדי חוסר תום לב וזאת בשל בקשות הדחייה הרבות בהן לא העלתה את טענתה לחוסר סמכות עניינית ורק כעת, לאחר שבית המשפט נתן חלק מן הסעדים אשר נתבקשו במסגרת התביעה, מעלה המבקשת את טענת חוסר הסמכות. זאת ועוד ב"כ המשיבה טוענת כי התביעה כוללת סעדים הנוגעים לסוגיות שימוש וחזקה אשר הינם בסמכות בית משפט השלום. רישום זכויות המשיבה כפי שהתחייבה לכך המבקשת בהסכם המכר מיום 15/7/98, הינו עניין שבגררא, טפל ההולך אחרי העיקר וכי בנסיבות הקיימות יהא זה יעיל כי הסכסוך כולו יתברר במאוחד. בתשובה לתגובה, חזרה ב"כ המבקשת על טענותיה והוסיפה כי מדובר בבקשה שהינה בעיקרה משפטית וכי העובדות המפורטות בבקשה נסמכות על האמור בכתב התביעה ובנספחיו. זאת ועוד, טענות המשיבה בדבר שיהוי הינן מופרכות שכן הבקשה הוגשה בד בבד עם הגשת כתב ההגנה דהיינו במועד בו המבקשת התייחסה לראשונה לגוף טענותיה של המשיבה. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה ובתשובה לתגובה, ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות, אני סבור כי בית משפט זה אינו הערכאה המוסמכת לדון בתובענה. עיון בכתב התביעה מעלה כי מהות התובענה הינו סעד הצהרתי, אכיפה ומתן צו מניעה קבוע, כאשר התשתית לכל התביעה הינו הסכם מכר מקרקעין שנערך ביום 15/7/98 לפיו רכשה המשיבה מהמבקשת יחידה בקומת קרקע במרכז מסחרי לצורך הפעלת מרכול במסגרתו הוענקו למשיבה זכויות בעלות גם בחצר לפריקה וטעינה אשר עתידות להירשם כצמודות למרכול, בעת רישום הבית המשותף בלשכת רישום המקרקעין. בהתאם לחוזה, התחייבה המבקשת, לשיטת המשיבה, לרשום בתוך 60 חודשים ממועד מסירת החזקה במרכול, את המרכז המסחרי כבית משותף, על זכויות המשיבה בו. לטענת המשיבה כאמור בכתב התביעה, עד היום, לא השלימה המבקשת את רישום המרכז המסחרי כבית משותף כולל השטחים המשותפים לדיירי הבית המשותף ועל זכויות המשיבה במרכול על הצמדותיו. אף לטענת המשיבה בכתב תביעתה, רישום הבית המשותף היה מקשה על הנתבעת מס' 1 להכשיר בניה שלא כדין על השטחים המשותפים. משמעות הדברים הינה כי הסעד העיקרי המבוקש בתביעה זו הוא למעשה אכיפת הסכם מכר המקרקעין וכי שאר הסעדים המבוקשים בתביעה זו, הינם נלווים לסעד זה וטפלים לו, ולא כפי שטענו ב"כ המשיבה בתגובתם. לבית המשפט המחוזי נתונה הסמכות השיורית לדון בתביעות בענייני מקרקעין, למעט אלה המנויים בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט שעניינם חזקה ושימוש או חלוקת החזקה והשימוש. הסיפא של סעיף 51(א)(3) מציינת מפורשות "... אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". בית המשפט המחוזי הוא בעל הסמכות הייחודית לפסוק בשאלת ביטולו, תוקפו ואכיפתו של חוזה מכר מקרקעין. הסעדים האחרים המבוקשים הינם סעדים נלווים בלבד. כמו כן, יהא זה ראוי להכריע בשאלת אכיפת ההסכם בטרם מתן צווי מניעה קבועים. זאת ועוד, אף כפי שטענה ב"כ המשיבה בתגובתה, יהא זה יעיל כי הסכסוך כולו יתברר במאוחד ובפני ערכאה אחת. לאור כלל האמור לעיל, אני קובע כי הסמכות לדון בתובענה נתונה לבית משפט המחוזי. מתוקף הוראות סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, אני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. הדיון הקבוע בפני ליום 15/12/11 מבוטל. המשיבה תשלם למבקשת הוצאות ושכ"ט בסך 2,000 ₪. חוזהמקרקעיןאכיפת חוזההסכם מכר