הנשיא מ' שמגר: 1 ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר קבע כי המערערים הפרו את התחייבותם כלפי המשיב להעביר על שמו שני שלישים מן הבעלות בחלקה 121, גוש 6397, הנמצאת ברחוב חפץ חיים 75, פתח-תקוה (להלן: - המגרש), וציווה על אכיפת התחייבותם זו. עו"ד מ' ח' כהן, בא-כוחו המלומד של המשיב, מונה ככונס נכסים למטרה זו. כן קבע בית המשפט, כי על המערערים לשלם למשיב סך של 61,165 לירות כפיצויים בנין הפרת ההסכם שביניהם, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק, החל מחודש נובמבר 1976. 2. אלה העובדות הצריכות לעניין: ביום 12.7.74 התקשרו המערערים, בעלי המגרש בחלקים שווים, עם המשיב, שהוא קבלן בניין, ב"הסכם חליפין" (מוצג ת/2). המדובר בעיסקה מן הסוג המכונהעיסקת קומבינציה, במסגרתה התחייב המשיב לבנות על המגרש בניין שיירשם כבית משותף. למערערים נועדו להימסר קומה שלמה ובה שלוש דירות וכן שליש מן הדירה שבקומת הקרקע, ובתמורה התחייבו האחרונים להעביר על שם המשיב שני שלישים מזכויות הבעלות שיש להם במגרש. באותו יום נערך הסכם נוסף בין המערער הראשון לבין המשיב, בו נקבע שהמשיב מלווה למערער הראשון סכום של 180,000 לירות, ללא ריבית. מועד פרעון ההלוואה נקבע כמועד המסירה בפועל של דירות התמורה ללווה. עוד נקבע, כי פרעון ההלוואה ייעשה בכסף או על-ידי ויתור על חלק מזכויותיו של הלווה לקבל דירות בבניין שייבנה. היתר הבנייה הוצא ביום 2.6.75, והוחל בבנייה. המשיב טוען, כי בחודשים אוגוסט-אוקטובר 1976 הציע למערער הראשון למסור למערערים את הדירות המיועדות להם, תמורת השבת ההלוואה, אך נדחה על-ידיו. ביום 9.11.76 תפסו המערערים, ללא הסכמת המשיב, את שלוש הדירות שנבנו עבורם בקומה העליונה ואף מכרו אותן לצדדים שלישיים. הדירה בקומת הקרקע, אשר שליש ממנה היו המערערים אמורים לקבל - נותרה בהחזקת המשיב. ההלוואה הנ"ל לא הושבה למשיב, וביום 27.1.77 ניתן פסק-דין לזכותו כנגד המערער הראשון. דרישות המשיב מן המערערים להעביר על שמו שני שלישים מזכויות הבעלות במגרש נדחו על-ידיהם. 3. בבית המשפט קמא התבררו שתי תובענות, אשר הדיון בהן אוחד. האחת, תביעתו של המשיב לצוות על אכיפת התחייבות המערערים באשר להעברת חלק הבעלות במגרש על שמו. כן ביקש המשיב, כי יותר לבא-כוחו למכור את הדירה בקומת הקרקע ולהעביר שליש מתמורתה למערערים. עוד נתבע סכום הפיצויים המוסכמים הקבועים בחוזה בגין הפרת ההתחייבות להעביר הבעלות, וכן החזר הוצאות עבור פיתוח הגג והיטל השבחה. השנייה, תביעתם של המערערים כנגד המשיב לתשלום פיצויים בגין הפרת ההסכם שביניהם. על-פי הטענה נבנה הבניין ברמה נמוכה ומחומרים גרועים, והמערערים נאלצו למכור את דירותיהם במחיר נמוך בהרבה ממה שניתן היה לקבל עבור דירות ברמה גבוהה, כפי שהתחייב המשיב לבנות. כן נתבעו פיצויים עבור מניעת השימוש בחלקם של המערערים בדירה שבקומת הקרקע. סכום נוסף נתבע בשל האיחור במסירת דירות התמורה לידי המערערים. בית המשפט קמא שמע את גירסאות הצדדים ועדיהם ובחן את הראיות שהוצגו בפניו. בפסק-דינו קבע את המימצאים והמסקנות הבאים: (א) בנוטלו את ההלוואה, לא פעל המערער. הראשון כשלוחה של המערערת השנייה. (ב) המערערים לא הסכימו, כי מועד מסירת הדירות לידיהם יידחה עד אשר תוחזר ההלוואה למשיב. לפיכך, לא היה המשיב רשאי לדחות את מועד מסירת הדירות מעבר למועד שנקבע בהסכם ת/2. (ג) אקט התפיסה של דירות התמורה על-ידי המערערים אינו מהווה ויתור על טענתם בדבר ליקויים בבנייה. (ד) חיוב המשיב למסור את דירות התמורה וחיוב המערערים להעביר למשיב שני שלישים מזכויות הבעלות במגרש הם חיובים שלובים. לכן, היו המערערים רשאים שלא להעביר. את הבעלות, כל עוד המשיב לא היה מוכן למסור להם את הדירות המיועדות להם. אולם, זאת עד למועד תפיסת הדירות על ידיהם. החל ממועד זה לא היו זכאים לאחוז הן בבעלות והן בדירות, והיו חייבים להעביר לידי המשיב את חלקו בבעלות המגרש. (ה) המשיב היה חייב למסור את דירות התמורה במועד, והאיחור במסירה משתרע מתום חלוף 15 חודשים לאחר קבלת היתר הבנייה (2.9.76) ועד ליום תפיסת הדירות על-ידי המערערים (9.11.76). (ו) המשיב הפר את חובתו לבנות את הבניין מחומרים מעולים וברמה גבוהה. נתגלו פגמים וליקויים רציניים בדירות הערערים, וככל הנראה הם סבלו נזק כתוצאה מכך בעת מכירת הדירות על-ידיהם. (ז) המשיב עמד בהוצאות פיתוח הגג ובתשלום דמי השבחה. על-פי ההסכם ת/2 והנספח לו, על המערערים לשאת בתשלומן של הוצאות אלה. (ח) אשר לדירה בקומת הקרקע, נקבע, כי המערערים לא הסכימו שהמשיב יקבל את מלוא הבעלות בדירה, וחלקם של המערערים יקוזז מן החוב שהמערער הראשון חב למשיב בגין ההלוואה שנטל ממנו. ואולם, המשיב לא היה חייב למסור למערערים את חלקם בדירה, שכן הללו לא העבירו לידיו את חלקו בבעלות במגרש. משלא קיימו התחייבותם זו, זכאי היה המשיב למנוע מהם את השימוש בחלק המגיע להם בדירה. 4. בסומכה על קביעות אלה, ערכה הערכאה הראשונה את חישוב הפיצויים שעל הצדדים לשלם זה לזה בשל הפרת ההסכם שביניהם: (א) על המערערים הוטל לשלם למשיב פיצוי בסך 100,000 לירות בגין הפרת ההתחייבות להעביר לידיו שני שלישים מן הבעלות במגרש (פיצוי מוסכם על-פי סעיף 10(א) להסכם ת/2). כמו כן הוטל עליהם להחזיר למשיב את הוצאות פיתוח הגג והיטל ההשבחה בסך 64,915 לירות. (ב) נקבע, כי המערערים לא הצליחו להוכיח את גובה הנזק שנגרם להם בשל הליקויים בבנייה, ולכן נפסק לזכותם בראש זה סכום הפיצויים המוסכמים בסך 100,000 לירות (על-פי סעיף 10(א) הנ"ל). אשר לפיצויים בגין האיחור במסירת הדירות, נפסק סכום הפיצויים המוסכמים הקבוע בסעיף 10(ג) להסכם, היינו "דמי שכירות ראויים מוסכמים בסך 500 לירות לחודש עבור כל דירה שלא תמסר ותבנה במועד הנזכר בהסכם". סכום הפיצויים בגין האיחור במסירה הועמד איפוא על 3,750 לירות. סיכומו של דבר, המערערים חויבו בתשלום הסך של 61,165 לירות בתוספת הפרשי הצמדה על בסיס מדד חודש נובמבר 1976, ובתוספת ריבית שנתית בשיעור של 4%. כמו כן, ציווה בית המשפט על אכיפת ההתחייבות בדבר העברת שני שלישים מזכויות הבעלות, ומינה את בא-כוח המשיב ככונס נכסים למטרה זו. 5. לפנינו ערעורם של המערערים, אשר סב על כל אחד מן הנושאים שנסקרו לעיל. שמענו את טענות המערער הראשון בעל-פה, וביום הדיון החלטנו כי המערערת השנייה תגיש סיכום טענותיה בכתב. הוא הדין במשיב, אשר התבקש לסכם בכתב בשני הנושאים הבאים: טיב הבנייה ועדותו של המהנדס יציב מזה, ועניין העברת שליש ההכנסות מן הדירה בקומת הקרקע לידי המערערים מזה. איני רואה מקום להתערב בנקודת המוצא של בית המשפט קמא, לפיה, בעיקרו של דבר, המדובר בחיובים שלובים (או מקבילים), עליהם נאמר כי "החיובים ההדדיים קיימים ותקפים, וההתנאה אינה מופנית להשתכללותו של חיוב, אלא השפעתה אך על חובת הדדיות בביצוע החיובים" (ע"א 765/82 [1], בעמ' 709). כן מסכים אני לקביעה כי שני הצדדים הפרו את ההסכם ת/2 בכך שלא מילאו חיוביהם על פיו, ואף לא הביעו נכונותם לעשות כן: המערערים בסרבם להעביר שני שלישים מזכויות הבעלות במגרש לידי המשיב, והמשיב בכך שסירב למסור את דירות התמורה לידי המערערים במועד שנקבע בהסכם (והשווה ע"א 111/84 [2]). עניין הליקויים בבנייה הוא חיוב עצמאי של המשיב, ומקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא, כי חיוב זה הופר על-ידיו. 6. בשאלת שיעור הפיצויים שנפסקו, אוסיף את הדברים הבאים:. (א) עיינתי בחוות-דעתו הכתובה של המהנדס מר זאב יציב (נ/21א') וקראתי את עדותו בבית המשפט (בעמ' 60-68 לפרוטוקול). למעשה, התמצתה עדותו בהשוואת מחירים שערך בין המחירים שקיבלו המערערים בגין מכירת שלוש דירות התמורה (בשנים 1975, 1976, 1979) לבין מחירים שנתקבלו בגין דירות דומות באותה תקופה. נתוני ההשוואה נלקחו מתוך הארכיו המנוהל במשרדו של מר יציב. את הנתונים בדבר המחיר שנתקבל בגין דירות התמורה קיבל מר יציב מן המערערים עצמם. מר יציב ביקר באחת מדירות התמורה בשנת 1985, ובאף לא אחת מן הדירות שנלקחו לצורכי השוואה. לא למותר לציין, כי לא הוצגו לפניו חוזי המכירה המתייחסים למי מן הדירות. עמדת בית המשפט קמא הייתה, כי אכן נתגלו פגמים וליקויים רציניים בדירות של המערערים, אך גובהו של הנזק לא הוכח. איני רואה להתערב במסקנתו של בית המשפט בעניין זה, ואף אני סבור, כי המערערים לא הוכיחו את נזקם כדבעי. על-מנת להוכיח ירידת ערך בגין ליקויים בבנייה, אין די בהשוואת נתונים אקראיים בדבר עיסקאות דומות לכאורה, שהרי ייתכנו תנודות בשל סיבות וטעמים שונים, מה גם שניכר בעליל, כי בית המשפט קמא לא נטה לסמוך על דברי המערערים בדבר המחירים שנתקבלו על-ידיהם עבור מכירת דירות התמורה. (ב) בעניין הפיצוי בגין מניעת השימוש בחלקם של המערערים בדירה שבקומת הקרקע, הצדק עם המערערים בטענתם, כי יש להחיל על חלקם בדירה זו אותו הדין שנקבע באשר לשלוש דירות התמורה. אשר לאלה, כזכור, קבעה הערכאה הראשונה, כי המשיב הפר את החיוב שהוטל עליו למסור את הדירות במועד שנקבע בהסכם. הפיצוי שנקבע בגין האיחור הועמד, על-פי המוסכם בין הצדדים, על 500 לירות לכל דירה החל ממועד ההפרה (2.9.76) ועד למועד תפיסת הדירות על-ידי המערערים. אין חולק, כי הדירה שבקומת הקרקע מוחזקת עד היום על-ידי המשיב, והוא מסרב למסור לידי המערערים את החלק המוסכם בה. הנני סבור, כי בית המשפט קמא טעה כאשר סירב לפסוק למערערים פיצוי בגין מניעת השימוש בשליש הדירה הנ"ל בשל סירובם להעביר הבעלות בחלק המגרש המיועד להירשם על שם המשיב. כפי שציינתי, המדובר בחיובים שלובים, אשר הופרו על-ידי שני הצדדים לחוזה. איש מהם לא מילא חיוביו במועד ואף לא הביע נכונות לעשות כן, ועל-כן זכאי הצד השני, לפי העניין, לפיצויים בגין ההפרה. לזכות המשיב, מחד גיסא, נפסקו פיצויים בגין אי-העברת הבעלות על שמו; ולזכות המערערים, מאידך גיסא, נפסקו פיצויים בגין האיחור במסירת דירות התמורה. פיצויים אלה מן הדין שיתייחסו גם לחלק הדירה שבקומת הקרקע. סיכומה של נקודה זו, המערערים זכאים לפיצויים בגין האיחור במסירת החלק בדירה שבקומת הקרקע בסכום של X 500 1/3 לירות לחודש, החל מיום 2.9.76 ועד למועד המסירה בפועל. הסכום שיתקבל יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק על בסיס מדד חודש ינואר 1983. 7. המערערים התייחסו בטענותיהם גם לשאלת תיקון פסק הדין של הערכאה הראשונה על-פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בית המשפט קמא ראה לתקן את פסק הדין על-ידי הוספת מספר הוראות אשר הושמטו, כדבריו, בהיסח הדעת. לא ראיתי מקום להתערב בעניין, זולת בנושא הבא: במסגרת התיקון הורתה הערכאה הראשונה, כי סכומי ההוצאות שנפסקו על-פי ההחלטות בהמ' 6678/80, 6683/80, 1036/78, 790/78 ובעמ' 1, 6 ו-7 לפרוטוקול הדיון בתיק זה יהיו צמודים למדד ויישאו ריבית בשיעור 4% מיום פסיקתם ועד לתשלומם בפועל, בתוספת מע"מ, מקום שתוספת זו לא נקבעה בהחלטות עצמן. נראה לי, כי הוראת תיקון זו חורגת מן הסמכות האמורה בסעיף 81 הנ"ל, מן הטעם הפשוט שהמדובר בתיקון החלטות שניתנו זמן רב לפני פסק הדין מושא ערעור זה (המדובר בהחלטות שניתנו אף שמונה שנים לפני כן). תיקונה של כל החלטה והחלטה צריך היה להיעשות במועד הקבוע בחוק המתייחס אליה, ולא ניתן היה לתקן באופן רטרואקטיבי במסגרת תיקון פסק הדין את כל אותן החלטות שנמנו לעיל. בשולי הדבים יש להוסיף, כי המשיב ביקש מאיתנו כי נתעלם מתשובת המערערים לסיכומיו, שהוגשה, לפי הטענה, באיחור. לא ראינו מקום להיעתר לבקשה, לנוכח תשובת המערערים לבקשה, ממנה עולה, כי הסיכומים אשר נמסרו לידיהם היו בלתי קריאים. בנסיבות אלה, גם אם איחרו המערערים בשלושה ימים, כפי שנטען, אין לזקוף זאת לחובתם. סיכומו של דבר, בכפוף לאמור בסעיפים 6(ב) ו-7 לעיל, נדחה הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. השופט ש' לוין: אני מסכים. השופט י' קדמי: הנני מצטרף לפסק-דינו של כבוד הנשיא. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. העברת בעלותבעלות