לפני בקשת רשות להתגונן בפני תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד מנכס. 1. התובעת היא בעליו הרשום של נכס מקרקעין המשמש כבי"ס ברחוב הרצוג 7 רמלה וידוע בכינוי "מתחם חורב" (להלן: "הנכס"). הנתבעת היא עמותה המפעילה מוסדות חינוך. 2. ביום 6.7.99 נחתם בין הסכם בר רשות (להלן:"ההסכם") שעניינו מתן רשות לנתבעת לעשות שימוש בנכס עד 1.1.02. 3. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת ממשיכה להחזיק בנכס גם לאחר תום תקופת ההסכם, שלא כדין. 4. טענתה העיקרית של הנתבעת בהליך זה היא, כי בין הצדדים לבין משרד החינוך נכרת הסכם (להלן:"ההסכם המשולש") שעיקרו בכך שהתובעת תקצה את הנכס לנתבעת למשך 20 שנה, הנתבעת תשפץ את הנכס בהתאם לפרוגראמה של התובעת ובאמצעות קבלנים שזכו במכרז התובעת. מנגד, תפעל הנתבעת לכך שהתובעת תקבל ממשרד החינוך תקציב לבניית בי"ס חדש במקום בי"ס "סיני" וזאת על גבי קרקע שתקצה התובעת למטרה זו. מכתב ברוח מצ"ב כנספח 11 לבקשת הרשות להתגונן. הנתבעת טוענת כי עקב מאמציה נהנתה התובעת מתקציב מיוחד של משרד החינוך להקמת מבנה חדש לבי"ס "סיני". הנתבעת קיבלה אישור על הקצאת הנכס לשימוש מוסדותיה למשך 20 שנה ובהתאם השקיעה ממון רב בשיפוץ הנכס תוך הסתמכות על ההסכם המשולש. 5. לאור האמור טוענת הנתבעת כי יש לראות בהסכם המשולש ככזה המאריך את תוקף הסכם ההקצאה בין הצדדים. עוד טוענת הנתבעת כי ניתן לראות בהסכם המשולש כרישיון לשימוש בנכס שניתן בתמורה לשיפוץ הנכס ולפיכך אין התובעת רשאית לחזור בה מן הרשות שנתנה. לחילופין, גם אם ניתן לראות ברשות שניתנה כרשות שניתנה ללא תמורה הרי שפינויה של הנתבעת, בשים לב להשקעותיה המרובות, כפוף לשיקולי צדק. ואחרון, נטען כי ההסכם המשולש עולה כדי הבטחה שלטונית מצד התובעת אשר הנתבעת פעלה בהסתמך עליו ושינתה מצבה לרעה. 6. בין הצדדים התעוררה מחלוקת האם טענת הנתבעת בנוגע לביצוע הליך של הקצאת מקרקעין סותר עובדתית של הטענה האחרת שטענה הנתבעת לעניין מתן רשות לעשות שימוש במקרקעין. התובעת טוענת כי לא הרי הקצאת מקרקעין כהרי מתן רשות לעשיית שימוש בהם. מנגד טוענת הנתבעת כי בהתבסס על אותו מסד עובדתי עומדת לה האפשרות לטעון טענות משפטיות שונות וכך היא עושה. 7. עוד טענה אותה מעלה התובעת היא, כי גם אם נניח כי במישור העובדתי לא נסתרה הטענה כי קיימת התחייבות להקצות לנתבעת את הנכס למשך 20 שנה הרי שהתחייבות כזו סותרת את הדין החל על התובעת כרשות מקומית בכל הנוגע להליכי הקצאת מקרקעין. כיצד? ובכן, טוענת התובעת כי התחייבות כזו היא התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין וטעונה כתב ע"פ סעיף 8 לחוק המקרקעין. בנוסף, בעקבות בג"ץ 3638/99 בלומנטל נ' עיריית רחובות פ"ד נד (4) 220 (2000) נקבעה דרך אחת ויחידה להקצאת מבני ציבור על ידי רשות מקומית. אין כל ראיה כי ההסכם המשולש (שקיומו מוכחש על ידי התובעת) עונה לקריטריונים שנקבעו בעניין ביצוע הקצאת מקרקעין על ידי רשות מקומית. עוד נאמר בהקשר זה כי גם אם תמצי לומר כי אין תחולה לנוהל ההקצאות שפרסמה התובעת עדיין יש תחולה להלכה שנקבעה בפרשת בלומנטל בעניין דרישות מוקדמות עובד לביצוע ההקצאה. משאין ראיה כי דרישות אלה קוימו - אין יסוד לקבוע כי ההקצאה, ככל שהייתה, היתה חוקית ותקפה. התובעת טוענת גם כי ע"פ סעיף 188 לפקודת העיריות אין להתיר שימוש במקרקעי העירייה ללא אישור מועצת העירייה ושר הפנים. סעיף 203 לפקודת העיריות קובע כי אין תוקף להסכם שהרשות המקומית היא צד לו מבלי שההסכם יהיה חתום, מצד הרשות, על ידי ראש הרשות וגזברה וחתום בחותמת הרשות. סעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות (יעוץ משפטי) תשל"ו - 1974 קובע כי עירייה אינה רשאית להתקשר בחוזה מבלי לקבל חוות דעת משפטית מקדימה. בענייננו, נטען, לא מתקיים אף לא אחד מן התנאים האמורים - לא הוכח כי קיים אישור מועצת העירייה להקצאה, אין הסכם בכתב החתום על ידי ראש הרשות וגזברה וחתום בחותמת הרשות ואין ראיה כי להתקשרות הנטענת על ידי הנתבעת קדמה קבלת חוות דעת משפטית. התובעת טוענת כי אין מדובר בדרישות פורמאליות אלא דרישות מהותיות שתכליתן לוודא כי הרשות המקומית עושה שימוש מושכל וזהיר במשאבי הציבור. הנתבעת חולקת על מקצת טענותיה של התובעת בהקשר זה ומוסיפה כי ע"פ ההלכה היום יש ובימ"ש יורה על אכיפת התחייבות שנטלה על עצמה רשות מקומית גם אם ההתחייבות אינה עומדת בתנאי הדין. בהתאם לכל האמור טוענת התובעת כי גם דינה של טענת ההבטחה השלטונית להידחות. תנאי לקיומה של הבטחה תקפה הוא קיום סמכות מצד המבטיח. במקרה זה, נטען כי ראש העיריה הוא שהבטיח ואולם כאמור ראש העירייה לבדו נטול סמכות להתחייב לבדו לאפשר ביצוע ההקצאה. 8. ברובד העובדתי טוענת התובעת כי גרסת הנתבעת אינה אמת שכן בנספח 12 לבקשת הרשות להתגונן מתוארת החלטת מועצת העיריה השונה מן ההקצאה הנטענת ע"פ ההסכם המשולש. כך, כדוגמה, מדבר נספח 12 על הקצאת 2 מבנים בלבד לנתבעת - ולא על הקצאת כל הנכס. לטענת התובעת, אם אכן הוקצה לנתבעת כל המתחם לא ברור מדוע נדרשת הקצאה ספציפית של שני מבנים בו שלגרסת הנתבעת כבר הוקצו לה. עוד נאמר כי התקופה הממושכת (20 שנה) לה התחייבה לכאורה התובעת, אין לה זכר במסמכים הרבים שצירפה הנתבעת להליך זה והגרסה מופיעה לראשונה בתצהיר הנתבעת. דיון והכרעה 9. תחילה נדון בשאלה האם נסתרה, כעניין שבעובדה, טענת הנתבעת לקיומו של ההסכם המשולש. ככל שהתשובה לשאלה זו תהיה שלילית, יהיה מקום לבחון את נפקותו של הסכם זה כהסכם הקצאה או כהסכם בר רשות. ככל שימצא כי הסכמה זו סותרת את הוראות הדין או ההלכה הפסוקה, יהיה מקום להידרש לשאלת התוצאה המתבקשת מסתירה זו. סתירת קיומו של ההסכם המשולש 10. כעניין שבעובדה איני סבור כי עלה ביד התובעת לקעקע את גרסת הנתבעת בנוגע לקיומו של ההסכם המשולש. אמת, בצדק ציינה התובעת כי אין זכר לקיומה של הסכמה כאמור בכתב, דבר שיש בו לומר "דרשני" בשים לב למשכה הממושך של ההתחייבות אותה נטלה על עצמה (על פי הנטען) התובעת ובשים לב גם להתחייבויות הנתבעת כפי שפורטו לעיל. עם זאת, ולצורך הליך זה לא ניתן לומר כי הוכח שגרסה זו התבררה כבדותה. אוסיף ואומר כי שותף אני לתמיהה אותה העלה ב"כ התובעת בנוגע לסתירה לכאורה בין תוכנו של נספח 12 לבר"ל בדבר הקצאה חלקית של מספר מבנים בודדים לבין גרסת התובעת לפיה הוקצה לה כל המתחם. אינני סבור עם זאת, כי נספח 12 סותר באופן חזיתי את טענת הקצאת הנכס כולו, אם כי לא מן הנמנע כי בהליך העיקרי יהיה בסתירה זו כדי לגרוע ממשקלה של טענה זו שטוענת הנתבעת. נפקות ההסכם - הסכם הקצאה והסכם בר רשות 11. לטעמי, ספק אם ההסכם המשולש עומד בהוראות הדין וההלכה הפסוקה. סעיף 203 לפקודת העיריות קובע במפורש כי חוזה שעשתה העירייה שאינו כולל התחייבות כספית לא יהיה תקף אלא אם נחתם על ידי ראש העירייה ומזכיר העירייה בצד חותמת העירייה. ברור מאליו שעל מנת שחתימות אלה יתנוססו על חוזה נדרש כי החוזה יהיה בכתב ולא בכל צורה אחרת. בענייננו אין טענה כי ההסכם המשולש הועלה על הכתב. נמצא, כי ככל שמדובר בהסכם בר רשות חדש או בהארכת תוקפו של ההסכם הרי שלכאורה אין לדבר תוקף. 12. ניתוח הדברים בפרספקטיבה של הקצאת מקרקעין על ידי התובעת אינו מביא לשינוי בתוצאה. בעניין בלומנטל נפסק כי על התובעת חלה חובה לפרסם את דבר כוונתה להקצות מקרקעין לגוף מסוים או שימוש מסוים, לפרסם את הקריטריונים להחלטתה ולאפשר למי שצפוי להיפגע משימוש זה להישמע בפניה. בעקבות שמיעת התושבים על העירייה לשוב ולקיים דיון בכל היבטי ההקצאה לרבות צרכי הציבור וכיו"ב ולשוב ולשקול את הדברים על יסוד הטענות שנשמעו. אמנם, הנתבעת טוענת כי יש לראות בהסכם המשולש לא כהקצאה חדשה מקורית אלא כהארכה של תקופת ההקצאה אולם על פי הרציונל של פרשת בלומנטל גם הארכה - וודאי הארכה כה משמעותית לתקןפה בת 20 שנה, כנטען - טעונה פרסום ומתן אפשרות לציבור להתנגד שכן לא הרי הקצאה לתקופה של שנים בודדות כהרי הקצאה לתקופה ממושכת בת 20 שנה. הדעת נותנת כי חובתו של השלטון המקומי בסיטואציה כזו תהיה לפרסם את דבר הכוונה להאריך את ההקצאה המקורית (כנטען!!), את משך הארכה המבוקש ולשמוע את דברי המתנגדים להארכת ההקצאה. אכן, לא מן הנמנע כי תושבים שבעבר לא התנגדו להקצאה המקורית ימצאו עצמם מתנגדים להארכה כה ממושכת של אותה הקצאה ומן הדין לאפשר לתושבים אלה להישמע ולקיים דיון ענייני במועצת העירייה בדבר. כפי שצוין לעיל - אין טענה כי הדבר נעשה ולטעמי יש בכך כדי להעיב את טענה זו אותה טוענת הנתבעת. 13. ניתן אם כן לסכם ולומר כי בין שנקבל את טענת הנתבעת כי מדובר בהסכם בר רשות או בהסכם הקצאה הרי שקיים ספק אם ההסכם המשולש עונה לדרישות הדין וההלכה הפסוקה. אי עמידה בהוראות הדין - נפקותה 14. בעבר רווחה התפיסה כי הסכם שנעשה בניגוד לכללי הדין בכלל וביחס לסעיף 203 לפקודת העיריות - בטל ומבוטל. עם השנים חדרה למשפטנו תורת הבטלות היחסית שריככה את התפיסה הגורפת לפיה הסכם כאמור הינו בטל לכל דבר ועניין. בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (לא פורסם, 22.1.09) קבע בית המשפט העליון כי הגם שהכלל הרחב הוא בטלות החוזה והשבת הדברים שנתקבלו מכוחו "אולם הבחירה בסעד הסופי שיינתן נתונה לשיקול דעת בית המשפט" (שם, סעיף 31). לא מן הנמנע כי כנגד הרשות תועלה גם טענה כי היא מושתקת מלעשות שימוש בסעיף 203 אולם כדברי בית המשפט העליון בע"א 6705/04 הנ"ל "השתקת הרשות צריכה להיעשות בזהירות רבה, כיוון שהיא עלולה לפגוע באינטרס הציבורי או בנורמות של המשפט המנהלי". ברע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (לא פורסם, 20.12.2010) נקבע אמנם כי לבית המשפט שיקול דעת לפסוק קיום של החוזה גם מקום בו החוזה נכרת בניגוד לסעיף 203 לפקודת העיריות. עם זאת, בית המשפט הטעים כי ככלל לא ינתן צו לרשות המורה לה לקיים את מלוא חיוביה על פי החוזה וצו לקיום חלקי, אם יינתן, יינתן בשים לב לפרמטרים שונים ונסיבות כל מקרה ומקרה. ספק עם זאת, אם נכון וראוי יהיה להורות על צו קיום החוזה על ידי הרשות המקומית שעה שצו זה צופה פני עתיד. 15 מן האמור עולה כי השאלה אם ועד כמה תחויב התובעת לקיים את חלקה בהסכם המשולש (ככל שתהיה קביעה עובדתית ע"י בימ"ש כי הסכם כזה אכן נכרת) היא פועל יוצא של שיקולי מדיניות שפורטו באריכות בפסיקה שהובאה לעיל ואין צורך להרחיב בעניין. סבורני כי די בכך כדי לאפשר לנתבעת רשות להתגונן על מנת שבית המשפט יבחן, ככל שיקבע כי אכן נכרת אותו הסכם משולש והוא אכן נוגד את הוראות הדין, אם ובאיזו מידה יש צורך ליתן צו לקיום מלא או חלקי של חיובי הרשות. במובן זה ניתנת לנתבעת רשות להתגונן. תצהירה ישמש ככתב הגנה והתיק ינותב על ידי המנ"ת למסלול המתאים לו. הוצאות הליך זה יקבעו בהתאם לתוצאות. רשויות מקומיות