השופט א' ברק: 1. ביום 1.6.78 נכרת חוזה בין סופיה ליבוביץ (להלן-המוכרת) לבין ניבה נוביץ (להלן-הקונה). על-פי הוראות החוזה מכרה המוכרת לקונה את זכויותיה בדירה בת שני חדרים בעיר גנים אשר בירושלים, תמורת סכום של 170,000 ל"י. מועדי התשלום אשר נקבעו בחוזה היו אלה: (1) סך של 60,000 ל"י עם חתימת החוזה; (ב) סך של 50,000 ל"י ביום 1.8.78; (ג) סך של 60,000 ל"י עם מסירת החזקה בדירה. מועד מסירת הדירה נקבע ליום 1.9.78, ואילו רישום העברת הזכויות נקע למועד שלא יאוחר מיום 10.8.78. לא נקבעה בחוזה כל הוראה באשר להצמדה. נקבעה הוראה בדבר פיצויים מוסכמים מראש, "וזה מבלי לפגוע בזכות הביצוע בעין ובנוסף לזכות זו". 2. עם חתימת החוזה ביום 1.6.1978 שילמה הקונה למוכרת את התשלום הראשון בסכום של 60,000 ל"י. בהתקרב מועד התשלום השני (ה- 1.8.78) העבירה הקונה לעורך הדין יהודה כהן - שהכין את החוזה עבור שני הצדדים - שיק על סכום של 49,000 ל"י, וזאת למילוי התחייבותה לתשלום השיעור השני בסך 50,000 ל"י. "הניכוי" בסך אלף לירות נעשה בשל כך, שהקונה שילמה שכר טרחת עורך-דין, שהיה מוטל בחלקו גם על המוכרת, ועל-פי הערכתה של הקונה היה סכום זה בשיעור של אלף לירות. ימים מספר לאחר ה- 1.8.78 הוחלף השיק האמור בשיק אחר על מלוא הסכום של 50,000 ל"י. שיק זה לא נגבה. בהגיע ה-10.8.78, הוא המועד לרישום העברת הזכויות, סירבה המוכרת לחתום על המסמכים הדרושים, והעברת הרישום לא בוצעה. ב-25.8.78 כתבה הקונה למוכרת מכתב (ת/6), בו היא מתריעה על הפרת החוזה ודורשת ביצוע בתוך שבעה ימים, תוך שהיא מזכירה למוכרת, כי בנוסף לאכיפת החוזה היא זכאית לפיצויים. על מכתב זה השיב בא-כוח המוכרת (ת/7), כי הקונה לא קיימה את תנאי החוזה בדייקנות, שכן ביום 1.8.78 היא לא שילמה סכום של 50,000 ל"י. עם זאת צוין, כי המוכרת מוכנה "לסיים את הענין בדרכי שלום", והקונה נתבקשה להתקשר עם בא-כוח המוכרת. ביום 13.10.78 כתב בא- כוח הקונה למוכרת (ת/9) וציין במכתבו, כי הקונה מוכנה למלא את חלקה בחוזה, וכי המוכרת נדרשת לקיים את חלקה שלה. משלא באה כל תגובה מאת המוכרת, הוגשה התביעה שלפנינו ביום 4.12.78, בה תבעה הקונה אכיפת החוזה ופיצויים בגין הפרתו. לאחר הגשת התביעה, ובטרם ניתן פסק הדין, אירעו שתי התפתחויות נוספות. האחת, כי הסכום של 60,000 ל"י, שמסרה הקונה למוכרת עם חתימת ההסכם, הוחזר ביום 21.1.79 על-ידי המוכרת לקונה וזו הפקידה אותו בבית המשפט, תוך שהיא מעמידה אותו לרשות המוכרת; השנייה, כי בשלב מסוים לאחר הגשת התביעה הסכימה המוכרת למסור את הדירה לקונה תמורת המחיר החוזי, ובלבד שזה ישולם בו ביום, ואילו מסירת הדירה לקונה תבוצע כעבור חודש או חודשיים. הקונה סירבה להצעה זו. 3. הערכאה הראשונה (כבוד השופט מ' כהן) פסקה (ביום 18.2.80), כי המוכרת הפרה את החוזה וכי הקונה זכאית לאכיפת החוזה תוך תשלום תוספת בסכום של 350,000 ל"י, שיופקד בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. הערכאה הראשונה הוסיפה וקבעה, כי אם המוכרת לא תבצע את העברת הדירה בתוך ארבעה חודשים מיום מתן פסק הדין, היא תחויב בתשלום פיצויים לקונה בשיעור של 4,000 ל"י לחודש, עם הצמדה וריבית, החל מיום 18.6.80. אם, לעומת זאת, הקונה לא תפקיד את הסכום שהוטל עליה, יוחזר לה הסכום, שהפקידה בבית המשפט, ואילו על המוכרת יוטל אז חיוב הפיצויים, כאשר הריבית וההצמדה חלות מיום 1.10.78 (על הסכום של 2,000 ל"י) ומיום 1.11.78 (על שישה-עשר תשלומים בסכום של 4,000 ל"י כל אחד). כן נפסקו הוצאות משפט בסכום של 40,000 ל"י לטובת המוכרת. 4. על פסק-דינה של הערכאה הראשונה מערערים שני הצדדים גם יחד. המוכרת טוענת, בראש ובראשונה, כי החוזה שבינה לבין הקונה אינו תופס, שכן המוכרת לא גמרה דעתה לכרות חוזה שכזה; שנית, כי אפילו החוזה תופס, אין הקונה זכאית לאכיפה; שלישית, אפילו זכאית הקונה לאכיפה יש לשערך את החוזה בסכום גבוה בהרבה מזה שבוצע על-ידי הערכאה הראשונה; לבסוף, אין לחייב את המוכרת בפיצויים. לעומתה טוענת הקונה, כי את האכיפה אין להתנות כלל בשיערוך, ועל כל פנים, לא בשיערוך כה גבוה, כפי שקבעה הערכאה הראשונה. זאת ועוד; אפילו מתבצע שיערוך, זכאית הקונה לפיצויים בגין הפרת החוזה, תוך אפשרות של קיזוז בין סכומי השיערוך לבין סכומי הפיצויים. נדון בשאלות אלה אחת לאחת. תוקף החוזה 5. בא-כוח המוכרת טען לפני הערכאה הראשונה - ועל טענה זו חזר גם לפנינו - כי לא נכרת כלל חוזה בין הצדדים, שכן לא היה מפגש רצונות ביניהם. על-פי טענה זו סברה המוכרת, כי מחיר הדירה ישולם לה בתשלום אחד עם כריתת החוזה, ולא עלה כלל על דעתה, כי מחיר החוזה ישולם בשלושה תשלומים נפרדים. הערכאה הראשונה דחתה טענה זו, ובדין עשתה כן. העיד עורך הדין, אשר עשה עבור שני הצדדים את החוזה. בעדותו הוא מסר על הדיונים שהיו בשאלת מועד תשלום המחיר, כי הקונה עמדה על תשלומים בשלושה שיעורים, וכי המוכרת ביקשה לדעת, אם הסדר כזה מקובל הוא בשוק. משנענתה בחיוב על-ידי עורך הדין, הסכימה לכך, לאחר שנועצה בדבר עם בתה. לקראת החתימה על החוזה הוקרא החוזה לפניה, ורק לאחר מכן היא חתמה עליו. עדות זו הייתה מהימנה על הערכאה הראשונה, ועל-פיה ניתן היה לבסס את הקביעה, כי המוכרת הייתה מודעת לתנאי התשלום, בטרם חתמה על החוזה. קביעה זו מתחזקת לאור העובדה, כי המוכרת קיבלה את התשלום הראשון בלא כל אומר ודברים, וכאשר התשלום השני הוצע בסכום, הנופל במקצת מהקבוע בחוזה, התמרמר בא-כוחה על כך, שהתשלום אינו מדויק. יש להניח, כי אילו סברה המוכרת, כי היא זכאית למלוא המחיר בתשלום אחד, היא הייתה מעלה טענה זו עם קבלת התשלום הראשון, ובוודאי לא יאוחר ממועד הצעת התשלום השני. 6. ממשיך בא-כוח המוכרת וטוען, כי בכריתת החוזה, ניצלה הקונה את תמימותה של המוכרת ואת חוסר ידיעתה, והחתימה אותה במירמה על חוזה בלתי סביר ובלתי מקובל בתנאי השוק. טענה זו - שזכרה בא אמנם בכתב ההגנה - לא הונחה לה כל תשתית עובדתית במערכת הראיות, שהיו לפני הערכאה הראשונה. משלא הרימה המוכרת נטל זה, המוטל עליה, דין הטענה להידחות. אכן, קשה לראות, במה ניצלה הקונה לרעה את המוכרת. ודאי שעצם העובדה, שהתשלום נעשה בשיעורין ולא בבת-אחת, אין בו ניצול שכזה, ושאר הראיות, שהיו לפני הערכאה הראשונה, אינן מצביעות אף הן על כל תמיכה לטענה זו. דומה, שאין זו אלא טענה בעלמא, שלא הייתה ראויה כלל להישמע. אכיפה 7. הערכאה הראשונה קבעה - וקביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות - כי המוכרת הפרה את החוזה. מכאן תביעתה של הקונה לאכיפה החוזה. כנגד זאת טוענת המוכרת, כי אין לאכוף את החוזה, שכן אכיפתו היא בלתי צודקת בנסיבות העניין, וזאת משני טעמים: האחד, משום שמאז כריתת החוזה עלה ערך הדירה, ויהא בכך משום עושק המוכרת לאכוף החוזה על-פי המחיר המקורי בלבד; השני, משום שהקונה עצמה הפרה את החוזה, בכך שלא עמדה בתשלומים, המוטלים עליה. 8. על-פי הדין הנוהג בישראל, "הנפגע זכאי לאכיפת החוזה" (סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970; להלן - חוק התרופות). זהו "סעד ראשוני ועיקרי" (ע"א 91/75, 135 [1]). זכותו של הנפגע היא, שתהא אכיפה, שכן החוזה מטיל על המפר ביצוען של פעולות מסוימות, והדין שואף להגשמתן של הפעולות, שהמפר נטל על עצמו לבצען. החוזה אינו רק מקור לחובת תשלום פיצויים בגין אי-קיום האמור בו, אלא הוא, בראש ובראשונה, מקור לקיום החיובים, הקבועים בו. על-כן, "ההבחנה האנגלית, שלפיה הפיצויים הם ענין שבזכות ואילו האכיפה היא ענין שבשיקול דעת, שוב אינה קיימת. הן האכיפה והן הפיצויים הן תרופות שהנפגע זכאי להם, ואין בית-משפט רשאי למנוע אותן אלא במסגרות הקבועות בחוק" (ע"א 158/77 [2], בעמ' 292). נמצא, כי כנגד זכותו של הנפגע לאכיפה - או נכון יותר, כנגד כוחו של הנפגע לדרוש אכיפה - עומדת כפיפותו של המפר לאכוף את החוזה (ראה: ד' אבן, "משמעותה של ה'זכות' לתרופות בגין הפרת חוזה", עיוני משפט ו (תשל"ח-ל"ט) 120). כפיפות זו של המפר אינה מוחלטת אלא יחסית בלבד, שכן במספר מקרים חריגים נשלל מהנפגע הכוח לדרוש אכיפה - אך לא הכוח לבטל את החוזה או לדרוש פיצויים - ועומדת, על-כן, למפר חסינות מפני אכיפה. אחד מאותם מקרים הוא זה, שבו אכיפת החוזה היא "בלתי צודקת בנסיבות הענין" (סעיף 3(4) לחוק התרופות). חובת הראיה מוטלת על הטוען, כי נתקיימו החריגים לעקרון האכיפה (ע"א 614/78 [3]). בעניין שלפנינו, על המוכרת לטעון ולהוכיח, כי יהא זה בלתי צודק לאכוף עליה את החוזה. 9. טוענת המוכרת, כי חוסר הצדק במתן אכיפה מקורו בעליית ערך הדירה. טענה זו שכשלעצמה אין בה כדי למנוע אכיפה. "שינוי הנסיבות כתוצאה מאינפלציה אינו מחייב כשלעצמו דחיית תביעה לאכיפת חוזה" (ע"א 614/78 [3] הנזכר, בעמ' 780). את חוסר הצדק שבאכיפת מסירת נכס, שערכו עלה בינתיים ביחס למחיר החוזה, ניתן לרפא בדרך השיערוך (ראה פיסקה 22 להלן). עם זאת, עשוי "השיקול האינפלציוני" להוות שיקול שלא לצוות על אכיפה, אם הוא מיתוסף לנסיבות אחרות, כבדות משקל, שיש בהן כדי למנוע אכיפה. בעניין שלפנינו, נסיבות אחרות שכאלה אינן מצויות כלל ועיקר. כל שניתן להיאחז בו הוא העובדה, שהקונה הציעה בשעתה ארבעים ותשעה אלף ל"י ולא חמישים אלף ל"י כתשלום השני, המוטל עליה. כזכור, תוקן המעוות, ולאחר ימים מספר הוצע התשלום הנכון, וההפרה נמחלה על-ידי המוכרת. בנסיבות אלה אין לראות בהתנהגותה האמורה של הקונה עילה למנוע ממנה אכיפה. כן אין לראות עילה למניעת אכיפה בסירובה של הקונה לקבל את הצעת המוכרת לתשלום מידי של המחיר החוזי, שכן סירובה של הקונה היה סביר בנסיבות העניין. 10. ממשיך בא-כוח המוכרת לטעון, כי בדרישתה של הקונה לתשלום פיצויים יש לראותה כמי שמוותרת על האכיפה. בטענה זו אין כל ממש. סעיף 7 להסכם קובע במפורש, כי הזכות לפיצויים לא באה לפגוע באכיפה, אלא מיתוספת היא עליה. נמצא, כי בעצם הדרישה אין משום ויתור על האכיפה, אלא אך עמידה על האמור בחוזה. זאת ועוד: אפילו לא נאמר בחוזה דבר על היחס בין תרופת האכיפה לבין תקופת הפיצויים המוסכמים, הרי הדין קובע, כי: "הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת חוזה" (סעיף 15(ב) לחוק התרופות). נמצא, כי סעיף בדבר פיצויים מוסכמים, אין בו "כשלעצמו" כדי לגרוע מתרופת האכיפה, ואין לראות בסעיף שכזה "כשלעצמו" משום ויתור על תרופת האכיפה (ראה א' ידין, "חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970", פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, מהדורה 2, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 135). פיצויים 11. ראינו, כי הוראה בדבר פיצויים מוסכמים אין בה כדי לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת חוזה. בכך "שומר" סעיף 15(ב) לחוק התרופות על תרופות, העומדות לנפגע בשל הפרת חוזה. יחד עם זאת, "סעיף 15(ב) אינו מקנה תרופה שאינה נובעת מחוק התרופות" (א' ידין, שם). קמה, על-כן, ועומדת השאלה, אם מאפשר חוק התרופות את חיבורה של האכיפה עם הפיצויים, או שמא סותרות תרופות אלה זו את זו. בא-כוח הקונה טען בפנינו, כי אין כל סתירה בין תרופת האכיפה לתרופת הפיצויים, וכי הוא זכאי לשתיהן גם יחד. זאת ועוד: לטענתו, טעתה הערכאה הראשונה, כאשר קבעה, כי החובה לשלם פיצויים תחול רק, אם דמי השיערוך, שקבע בית המשפט, לא ישולמו במועדם. 12. חוק התרופות מעניק לנפגע שלוש תרופות עיקריות: אכיפה, ביטול ופיצויים. בדרך כלל, תרופת האכיפה ותרופת הביטול מוציאות זו את זו, שכן ביטולו של החוזה (כולו או מקצתו) משמעותו סיום החיובים שטרם בוצעו, ואילו האכיפה משמעותה ביצועם של חיובים אלה עצמם. לא כן באשר ליחסים שבין תרופת האכיפה לבין תרופת הפיצויים, או באשר ליחסים שבין תרופת הביטול לבין תרופת הפיצויים. מהותה של תרופת הפיצויים, שהיא יכולה להצטרף לאכיפה או לביטול. פשיטא, פיצויים עשויים להצטרף לביטול, שכן הביטול אינו מרפא כשלעצמו נזקים שהתרחשו, שבגינם זכאי הנפגע לפיצויים. אך פיצויים עשויים להצטרף גם לאכיפה. הטעם לכך הוא, שלעתים אין באכיפה כשלעצמה כדי להעמיד את הצדדים במצב, בו היו נתונים לולא הופר החוזה. במקום שנגרם לנפגע נזק, שהאכיפה אינה מביאה לריפויו, אין כל סיבה שלא לפסוק פיצויים בנוסף לאכיפה. זו ההלכה, ששררה אצלנו לפני חוק התרופות (ראה: ע"א 286/59 [4] ע"א 495/66 [5]; ע"א 423/68 [3]) וזהו גם הדין על-פי חוק התרופות, הקובע, כי "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה" (סעיף 2, הדגשה שלי - א' ב'). על-פי לשונה של ההוראה ברור, כי תביעת הפיצויים יכול שתעמוד על רגליה שלה - בלא תביעת אכיפה ובלא ביטול - ויכול שתצטרף לכל אחת מהתרופות הללו (ראה: ע"א 26/73 [7]; ע"א 300/77 [8]). תוצאה זו אין בה כל חידוש, והריהי מקובלת במקומות אחרים. כך, למשל נקבע ב- ‎2D, 1973) 372 AMERICAN LAW INSTITUTE RESTATEMENT ,OF THE LAW, CONTRACTS (TENTATIVE DRAFT NO. 14: IN ADDITION TO SPECIFIC PERFORMANCE OR AN INJUNCTION, DAMAGES" AND OTHER RELIEF MAY BE AWARDED IN THE SAME PROCEEDING AND AN ."INDEMNITY AGAINST FUTURE HARM MAY BE REQUIRED ובדברי ההסבר נקבע ‎:AT P. 136 IN ADDITION TO ANY EQUITABLE RELIEF GRANTED, A COURT MAY ALSO" AWARD DEMAGES OR OTHER RELIEF. SINCE AN ORDER -SELDOM RESULTS IN PERFORMANCE WITHIN THE TIME THE CON -TRACT REQUIRES, DANAGES FOR DELAY WILL USUALLY BE APPRO PRIATE. A SELLER OF LAND WHO CANNOT PERFORM AS AGREED BECAUSE OF A DEFICIENCY IN AREA OR A DEFECT IN TITLE MAY BE ORDERED TO TRANSFER ALL THAT HE CAN WITH COMPENSATION ."FOR THE RESULTING CLAIM FOR PARTIAL BREACH יחד עם זאת, אין הנפגע זכאי לפיצוי בגין נזק שלא התרחש (ושאין לגביו הוראה מוסכמת בגדר פיצויים). במקום שהאכיפה מונעת נזק, אין הנפגע זכאי לפיצוי בגין נזק זה שלא התרחש. בצדק ציין השופט קיסטר, כי "ברור שאי-אפשר בעת ובעונה אחת לדרוש את ביצוע העיסקה ולתבוע פיצויים על אבדנה, שהרי אם תבוצע העיסקה אין עילה לפיצויים בשל אבדנה" (ע"א 248/68 [9], בעמ' 497). על-כן יש לבחון כל מקרה לעובדותיו, תוך בחינת האינטרס, שבגין הפרתו מתבקש הפיצוי. אם הנזק היחיד, שייגרם לנפגע, הוא באי-ביצוע עתידי וביצוע זה בא בעקבות האכיפה, פשיטא, ששוב אין נזק, ואין הנפגע זכאי לפיצויים. לעומת זאת, אם נגרם לנפגע נזק בעבר, ועשוי אף להיגרם לו נזק בעתיד, שאינו מתרפא בעצם האכיפה, אין באכיפה כדי לשלול את הזכות לפיצוי בגין אותו נזק. דוגמה למצב דברים אחרון זה הוא המקרה, בו איחר המוכר בביצוע החוזה. האכיפה עשויה, לעתים, לשלול נזקים עתידיים, אך אין בה כדי לשלול את הנזק, שנגרם לנפגע בשל האיחור ואשר נתגבש עוד בטרם ניתנה האכיפה. על נזק זה זכאי הנפגע לפיצויים. כפי שאומר פרופ' א' ידין, בספרו הנ"ל, בעמ' 43: "הנפגע רשאי לבחור בין אכיפה ובין ביטול. בחר באכיפה, נשארת לו בצדה הזכות לפיצויים על הנזק שאינו "מתרפא" על ידי האכיפה, כמו פיצויים על איחור בקיום של חיוב, או הפרה בעבר של חיוב להימנע, שעה שהאכיפה על ידי צו מניעה יכולה לפעול רק לגבי העתיד". 13. זאת ועוד: לא רק שאין בתרופות האכיפה כדי לשלול את הזכות לפיצויים בגין נזק, שנגרם בעקבות ההפרה ושאינו מתרפא על-ידי האכיפה, אלא אף, במובן מסוים, תרופת הפיצויים איתנה יותר מתרופת האכיפה. תרופת הפיצויים (עם או בלי אכיפה) זכות היא של הנפגע, ואין בית המשפט רשאי לשלול זכות זו מטעמים של צדק. לא כן תרופת האכיפה, שאף היא זכותו של הנפגע, אך בית המשפט רשאי למנוע אכיפה, אם הוא סבור, כי "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין". עם זאת, אין להפריז בשיעורו של ה"פער" שבין התרופות, שהרי בזכות לפיצויים חייב הנפגע לעשות שימוש "בדרך מקובלת ובתום לב" (ראה: א' ידין, שם, בעמ' 25, 93; בג"צ 59/80 [10]). 14. ומן הכלל אל הפרט: במקרה שלפנינו הפרה המוכרת את החוזה. הקונה זכאית לתבוע אכיפה, אך אין במתן צו אכיפה כדי לתקן את הנזקים, שהתרחשו בעבר ואשר יתרחשו עד להגשמתו של צו האכיפה. בגין נזקים אלה זכאית הקונה לפיצויים, אשר יבואו כתרופה מצטברת לאכיפה. שיעורם של פיצויים אלה נקבע על-ידי הצדדים להסכם בשיעור של "-.2,000 ל"י לחודש הפגור הראשון או לכל חלק ממנו וסכום של -.4,000 ל"י לכל חודש פיגור נוסף או כל חלק ממנו". לפיצויים אלה - כשהם צמודים ונושאים ריבית (ע"א 707/78 [11]) - זכאית הקונה. בא-כוח המוכרת טען לפנינו, כי בית המשפט אינו רשאי לפעול על-פי סעיף הפיצויים המוסכמים, אלא חייב הוא לבחון, אם הפיצוי, שנקבע בחוזה, הוא פיצוי מתאים, והנטל בעניין זה מוטל על הטוען להגשמתו של סעיף הפיצויים המוסכמים. בטענה זו אין כל ממש. נקודת המוצא היא, כי משהסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים, יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא כל צורך בהוכחת הנזק. עם זאת, בית המשפט רשאי להפחית את הפיצויים, אם הוא מצא, שהם נקבעו "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 15(א) לחוק התרופות). הנטל בעניין זה מוטל על זה המבקש להשתחרר מסעיף הפיצויים המוסכמים. אין די בטענה בעלמא, כי הפיצוי גבוה מדיי, אלא על הטוען זאת להראות, על יסוד הראיות שלפני בית המשפט, כי הפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר לנזק (ראה: ע"א 300/77 [8]; ע"א 169/75 [12], בעמ' 513; ע"א 717/78 [13]). בנטל זה לא עמדה המוכרת. ממשיך בא-כוח המוכרת וטוען, כי הקונה לא עשתה דבר להקטנת הנזק. אף בטענה זו אין כל ממש, ולו מהטעם, כי הנטל, המוטל על צד להקטין את נזקו, אינו חל במקום שהפיצוי ניתן ללא הוכחת נזק, על יסוד התנאה בדבר פיצויים מוסכמים בלבד (ראה סעיף 14(א) לחוק התרופות). 15. עולה מהאמור, כי בנוסף לתרופת האכיפה זכאית הקונה - כאמור בסעיף 7 לחוזה שבינה לבין המוכרת - לפיצויים בסכום של 2,000 ל"י לחודש הפיגור הראשון (היינו ה-11.10.78) ו-4,000 ל"י לכל חודש, החל מיום 1.11.78 ועד למועד פסק-דינה של הערכאה הראשונה. סכומים אלה יישאו - כפי שפסקה הערכאה הראשונה - הצמדה וריבית בשיעור של 3%. הערכאה הראשונה הכירה בזכותה של הקונה לפיצויים האמורים, אך סייגה זכות זו בכך, כי היא תחול רק במקום שהקונה אינה מבקשת לאכוף את החוזה. אם, לעומת זאת, הקונה מבקשת לאכוף את החוזה, ואף שילמה את דמי השיערוך, לא תחול חובת הפיצויים, אלא אם כן המוכרת אינה מבצעת את החוזה תוך ארבעה חודשים מיום מתן פסק הדין (שהוא ה-18.2.80). במקרה אחרון זה יהא שיעור הפיצויים בסך של 4,000 ל"י לחודש (עם הצמדה וריבית) החל מיום 18.6.80. כנגד סייגים אלה טען בא-כוח הקונה לפנינו. אכן, לדעתי, הדין עמו. כפי שראינו, זכאי הנפגע לפיצויים במצטבר לאכיפה, ואין בית המשפט רשאי לשלול את הפיצויים, או להתנות את התשלום - כולו או מקצתו - בסידורי האכיפה. הזכות לפיצויים אינה מותנית בכל תנאי, ועל בית המשפט לפסוק הפיצויים כאמור בחוזה או בחוק התרופות. על-כן, אין לשלול את הפיצויים אם נעשה שיערוך, ואין לדחות את מועד תחילתה של הריבית וההצמדה, אם המפר לא עומד בתנאי השיערוך. סכום הפיצויים חייב להיפסק על-פי זכותו של הנפגע, ואילו את התנאים השונים, אשר בית המשפט מוצא לנכון להטילם, הוא יקבע במסגרת צו האכיפה שיערוך 16. הערכאה הראשונה קבעה, כתנאי לאכיפה, כי על הקונה לשלם למוכרת סכום נוסף של 350,000 ל"י. הצידוק להטלתה של דרישה זו כתנאי לאכיפה היה, כי קיום החוזה לפי תנאיו המקוריים היה מביא לתוצאה חמורה יתר על המידה כלפי המוכרת, שכן, אם ערך הדירה ביום כריתת החוזה היה, כאמור חוזה, 170,000 ל"י, הרי ערכה ביום מתן פסק הדין של הערכאה הראשונה היה כ-800,000 ל"י. הערכאה הראשונה הוסיפה וציינה, כי לזכות המוכרת יש לזקוף את העובדה, כי הביעה נכונות, לאחר הגשת התביעה (כנראה בדצמבר 1978 או ינואר 1979), לקיים את החוזה במחירו המקורי, ואילו לגבי הקונה צוין כי שני שלישים מהתמורה החוזית לא שולמו על- ידיה, אלא נשארו בידיה שלה. בא-כוח הקונה מערער על התנאה זו של האכיפה בשיערוך. לטענתו, אללו לבית המשפט לבנות חוזה לצדדים. אם הצדדים עצמם לא קובעים הסדר שיתחשב באינפלציה - ובשעת עריכת החוזה הייתה כבר האינפלציה תלת-ספרתית - אל לו לבית המשפט להשלים את שהם החסירו. זאת ועוד: את התשלום הראשון לא החזיקה הקונה תחת ידה, שכן הוא הועמד לרשות המוכרת, ואילו את התשלום השלישי היה על הקונה לקבל כהלוואה מבנק ובלבד שתירשם משכנתא על הדירה לטובת הבנק. משסירבה המוכרת למלא את חלקה בחוזה, לא נרשמה המשכנתא, והקונה לא קיבלה את ההלוואה. נמצא, כי אף תשלום זה לא היה בידי הקונה. בנסיבות אלה, אין צידוק לשיערוך, בשיעור שקבעה הערכאה הראשונה. 17. שאלת השיערוך התעוררה לפני בתי המשפט לפני שנים מספר, אך היא החלה מטרידה את בתי המשפט בעיקר בשנים האחרונות, עם התגברות ממדי האינפלציה. אכן, כל עוד הייתה ההתפתחות האינפלציונית נמוכה, הדרגתית וצפויה, ניתן היה להתעלם משאלות של שיערוך, תוך אכיפת החוזה על-פי כתבו ולשונו. בנסיבות אלה ניתן היה להצביע על כך, כי התפתחות האינפלציה הייתה על-פי מצופה, והצדדים צריכים היו לקבוע הסדרים משלהם, ואין בית המשפט צריך לעשות את שהצדדים נמנעו מלעשותו. הצד המפר הביא את הנזק על עצמו במו ידיו, ואין לו להלין אלא על עצמו (השווה: ע"א 411/74, 414 [14], בעמ' 571, השופט ח' כהן). כן ניתן להצביע על כך, כי הימנעות משיערוך שומרת על בית המשפט מפני התחשבות בגורמים ספקולאטיביים, והיא מונעת חוסר ביטחון ויציבות בפסיקה (ע"א 411/74, 414 [14] הנזכר, השופט לנדוי). בנסיבות אלה עשויה הרשות השופטת לגרוס, כי תפקיד התאמת המשפט לפגעי האינפלציה הוא תפקידו של המחוקק ולא של השופט (ראה דברי השופט י' כהן בד"נ 39/75, 41 [15], בעמ' 543). טיעונים אלה נחלשים והולכים עם התגברות ממדי האינפלציה. "בזמן של אינפלציה דוהרת, הדבקות בכלל הנומינליסטי הוא לעג לרש" (דברי השופט זוסמן בע"א 151/76 [16], בעמ' 390). בנסיבות אלה בית המשפט נרתע ממתן אכיפה, שיש בה כדי להעניק לצד הנפגע - אפילו התנהגותו ראויה וטובה - נכס, שערכו עלה בהרבה לעומת המחיר החוזי, ובכך לגרום לפגיעה קשה ביותר במפר - אפילו התנהגותו שלו ראויה לביקורת. אכן, התגברותה של האינפלציה בישראל בשלוש השנים האחרונות הביאה לפיתוח הלכתי, שהיה בו כדי להתאים את המשפט למציאות האינפלציונית. כפי שאמר השופט אלון (ע"א 206/79) [17], עמ' 327) בהתייחסו לשאלת השיערוך במסגרת תביעת האכיפה: "אמנם בראשיתה של הפסיקה בנושא זה הובעה הדעה כי ענין השיערוך וההצמדה, על אף מציאותה של אינפלציה. פתרונם מוטל הוא לפתחו של המחוקק; לאחר מכן הושאר בצריך עיון אם ניתן לראות בשיערוך והצמדה משום 'תנאים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות הענין'; אך לבסוף הביאה מציאותה של אינפלציה גואה להיזקק לאמור בסיפא של סעיף 4 האמור, כדי להיטיב עם המוכר על-ידי מתן פיצוי הולם לפי נסיבות הענין". תהליך דומה עבר על סוגיות אחרות בתחום החוזים (כגון פיצויים: ראה: ע"א 604/79 [18] וכן על תחומי משפט אחרים, כגון הערכת הנזק בנזיקין (ע"א 467/77 (המ' 1021/78) [19]), הערכת השווי בדיני כעין חוזים (ראה: ע"א 741/79 [20]) והערכתם של מספר חיובים סטטוטוריים, שלא מולאו במועדם (ראה: ד"נ 15/79 [21]). 18. נכונותה של הרשות השופטת לקבוע הלכות באשר להשפעתה של האינפלציה על סוגיות משפטיות שונות, ובכך "למלא את החלל", שהמחוקק הותיר בשתיקתו (ע"א 482/76 [22] בעמ' 8), אינה מספקת כשלעצמה. הרשות השופטת, ככל רשות אחרת, חייבת לפעול במסגרת הדין. על-כן, מתן ביטוי להשפעת האינפלציה חייב לבסס עצמו על הוראות דין זו או אחרת. באין הוראת דין, אין בית המשפט יכול לפעול בסוגיה זו, ועליו להשאירה למחוקק עצמו (ראה, למשל, ע"א 695/76 (המ' 112/78) [23]; ד"נ 1/79 [24]). על-כן פסקנו, כי קנס פלילי, המבוסס על שילוש שוויה של טובת ההנאה, שהושגה על-ידי העבירה (על-פי סעיף 63(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), צריך להתבסס על שוויה של טובת ההנאה ביום ביצוע העבירה, בלא שניתן להתחשב בתוצאות האינפלציה (ע"פ 867/79 [25]). הגענו למסקנה זו, שכן מצאנו, כי בתחום הפלילי שורר העיקרון, כי העונש המאקסימאל, לו צפוי הנאשם, מתגבש ביום ביצוע העבירה, ואין לתלות שיעור המאקסימאלי זה במועד שמיעת המשפט או בתאריך מתן פסק הדין, ולא מצאנו כל דין, על-פיו נוכל לשנות גישה זו בשל שינוי בערכה של טובת ההנאה, הנובע מהשפעות אינפלציוניות. אכן, התפתחותה של הפסיקה בסוגיית האינפלציה התאפשרה באותם תחומים, שבהם ניתן היה להיעזר בדין הקיים ובכלים שהוא יצר, כדי לצקת בהם תוכן משפטי, המתחשב באינפלציה. כך הוא המצב בתחום דיני הפיצויים בחוזים ובנזיקין. הפיצוי מבוסס על חזות התוצאה מראש, ובמסגרת זו ניתן להתחשב בצורך לצפות את האינפלציה (ראה: ע"א 467/77 (המ' 1021/78) [19]; ע"א 604/79 [18]). במקרים של כעין חוזים ניתן היה לתת ביטוי לאינפלציה, וזאת כדי למנוע התעשרות שלא כדין (ראה ע"א 741/79 [20]). בתחומים אחרים ניתן היה לעשות שימוש בהוראותיו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (ראה: ע"א 234/78 [26]; ד"נ 15/79 [21]). בכל אחד מהמקרים האמורים נתבקשה קונסטרוקציה משפטית, אשר נתנה לגיטימאציה לפעולותיה של הרשות השופטת. 19. זאת ועוד: לא רק שהתחשבות באינפלציה צריכה כשלעצמה להיות מעוגנת בהוראת דין, אלא שהיא צריכה להשתלב באופן אינטגראלי בסוגיה המשפטית, שבה היא מתעוררת. על-כן לא ראינו להחילה לעניין הקנס הפלילי, שכן התחשבות באינפלציה לא עלתה בקנה אחד עם "עקרון היסוד של דיני העונשין, לפיו העונש הצפוי לנאשם מתגבש ביום ביצוע העבירה" (ע"פ 867/79 [25] הנ"ל, בעמ' 632). לעומת זאת, ניתן היה להתחשב באינפלציה בתחומי הערכת הנזק בנזיקין ובחוזים או בשווי ההשבה בכעין חוזים, שכן עקרונות היסוד בתחומים אלה - השבת המצב לקדמותו (בחוזים ובנזיקין), מניעת התעשרות שלא כדין (בכעין חוזים) - עולים בקנה אחד עם עקרונות משפטיים, המתחשבים באינפלציה. מבחינה זו של התחשבות בעקרונות היסוד, תופסים דיני החוזים עמדה מיוחדת, העשויה לעתים להקשות על התחשבות באינפלציה. עמדה מיוחדת זו נובעת מתוך כך, שאחת ממגמות היסוד של דיני החוזים היא, כי הצדדים הם הכורתים את החוזה ביניהם, והם הקובעים את תוכנו, ובית המשפט אינו עושה זאת עבורם או במקומם. בתחום החוזים הצדדים מעצבים את תוכן הכתוב שביניהם, וביכולתם לעצבו כך, שייקח בחשבון גם את האינפלציה. משלא עשו כן, אין בית המשפט צריך למלא את שהחסירו (ראה: ע"א 809/76 [27]). היטיבה להביע מגמה זו השופטת בן-פורת בע"א 206/79 [17]), בעמ' 333: "כאשר מדובר בקשר חוזי שנקשר בתקופה של אינפלציה מתמדת, חייבת עמדה זו להיות בתודעתו של כל אדם. לפיכך, יש לצפות לכך שהצדדים המתקשרים יתיחסו לשאלה זו על-ידי הוראה מתאימה של הצמדה בגוף החוזה, ומשלא עשו כן, אין לדעתי כל הצדקה שבית-המשפט יוסיף לכתוב את מה שאינו בו". לכך מצטרפת מגמת יסוד נוספת, והיא זו הבאה להבטיח את קיומם של החוזים. אם הצד המפר יקבל את מלוא התמורה החוזית, בערכה הריאלי, מה ימריץ אותו לקיים את החוזה? 20. אכן, התחשבות בפגעי האינפלציה בתחום דיני החוזים מחייבת זהירות רבה, תוך שבית המשפט חייב, מחד גיסא, ליתן "לגיטימאציה" לכל פעולת שיערוך, דהיינו, למצוא בסיס משפטי פורמאלי, המאפשר התחשבות זו, ומאידך גיסא, התחשבות זו צריכה להיעשות, באופן שיעלה בקנה אחד עם עקרונות יסוד שבתחום דיני החוזים. דרישות אלה כולן היו באות לידי ביטוי, אילו פסקנו, כי את הבסיס להתחשבות באינפלציה יש למצוא בחובתו של כל צד לחוזה לקיים חיוב, הנובע מחוזה - ובמקביל לכך אף לעשות שימוש בזכות, הנובעת מחוזה - "בדרך מקובלת ובתום לב" (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). שימוש בהוראה זו לא רק שהיה נותן את הבסיס הפורמאלי הנדרש להתחשבות באינפלציה, אלא שפעולה על-פיו משמעותה פעולה על יסוד אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר של דיני החוזים בישראל. אכן, ייתכן שבעתיד לא יהא מנוס משימוש בהוראה זו לעניין האינפלציה. עד כה נמנעו בתי המשפט מכך, ולדעתי יפה עשו, שכן טרם הגיעו הדברים לידי כך, שיהא מקום להיזקק להוראה זו (השווה : ע"א 158/77),[2], בעמ' 294, וכן ‎"A FORECAST OF PROBLEMS IN THE ,OF CONTRACTS", 2 TEL AVIV UNIVERSITY STUDIES IN LAW (1976) 17 Y. SUSSMAN LAW). נמצא, כי בשלב זה עדיין אין מקום לגבש את דין החוזים, המתחשב באינפלציה, תוך התחשבות בחובה, המוטלת על-פי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). בנסיבות אלה, הניתן להתחשב באינפלציה בתחום דיני החוזים חרף מגמות היסוד הנזכרות? בהעדר עיקרון כללי כאמור, אין להשיב על שאלה זו באופן כוללני, אלא יש לבחון כל סוגיה לגופה. כך, למשל, אם ראובן הלווה 100 ל"י לשמעון, ובהגיע מועד הפירעון משלם שמעון לראובן 100 ל"י, איני רואה כל אפשרות - כל עוד לא נעשה שימוש בהוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) - לחייב את שמעון להשיב בלירות "ריאליות" ולא "נומינאליות". שמעון עמד בהתחייבותו, לא הפר את חוזהו, עשה אך את המוטל עליו, ואין לדרוש ממנו יותר. לא כן כאשר עניין לנו באכיפה של חוזה. חוק התרופות קובע, כי בית-משפט רשאי לשלול את האכיפה, אם "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין". אם הוא רשאי לשלול את האכיפה לחלוטין בטעמים של צדק, פשיטא, שהוא רשאי ליתן אכיפה תוך הבטחה, כי לא ייגרם אי-צדק, ועל כל פנים, סעיף 4 לחוק התרופות קובע במפורש, כי "בית המשפט רשאי להתנות את אכיפת החוזה... בתנאים אחרים המתחייבים מן החוזה לפי נסיבות הענין", וכבר נפסק, כי תנאים שכאלה יכול שיבטיחו התחשבות באינפלציה (ע"א 158/77 [2] הנזכר; ע"א 206/79 [17] הנזכר (דעת הרוב)). 21. נמצא, כי הבעיה, הניצבת לפנינו, אינה השאלה בדבר סמכות בית המשפט להתנות אכיפה בשיערוך (שאלת הלגיטימאציה), אלא השאלה העקרונית היא, כיצד להבטיח, כי התנאת האכיפה תעלה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של דיני החוזים, שעליהם עמדנו. אכן, הצורך להבטיח התאמה שכזו מחייב, לדעתי, שלוש מסקנות אלה: ראשית, אם על-פי נסיבות העניין יש להניח, כי הצדדים לקחו בחשבון את אפשרות האינפלציה וחרף זאת לא קבעו כל הסדר ספציפי בגינה, הרי יש לכבד את רצונם של הצדדים. אכן, לעתים משקף המחיר החוזי (הגבוה יחסית) את העובדה, כי הצדדים צפו את אפשרויות האינפלציה ולא קבעו כל הסדרי הצמדה. משנמנעו הצדדים מכך מתוך מודעות לאינפציה, אל לו לבית המשפט ליתן לצד את שבמשא ובמתן החוזי כלל לא קיבל. שנית, התנאת האכיפה בשיערוך המחיר צריכה להתייחס לתקופה שלאחר מועד הביצוע החוזי. אל לה לפעולת השיערוך לשנות את המחיר, שעליו הסכימו הצדדים בתוך מועד הביצוע החוזי. השיערוך עניינו תקופת ההפרה, שלגביה אין הוראה הסכמית של הצדדים, ועל-כן לא תהא בפעולת השיערוך משום פגיעה בעקרון ההסכמיות (ראה: ד' פרידמן, "שיערוך, פיצויים ושיקולי עשית עושר ולא במשפט" הפרקליט לד (תשמ"א-מ"ב) 88). שלישית, הוראת האכיפה בשיערוך אינה צריכה לתת לצד המפר תמורה ריאלית מלאה אלא תמורה פחותה, כדי שלא יהא המפר נשכר (השווה: ע"א 206/79 [17]). בכך יינתן ביטוי לעיקרון, כי את החוזים יש לקיים, ואין המפר יכול לצפות לכך, כי השיערוך יעמידו באותו מצב, בו היה נתון לולא הפר את החוזה וקיימו במלואו. משהופר החוזה, חייב המפר לשלם "מחיר" מסוים על כך. חלקו של המחיר עשוי להתבטא בחובתו לשלם פיצויים בנוסף לאכיפה. אך בלא קשר לכך, וכחלק מההתנאה, ניתן להתנות האכיפה בשיערוך חלקי בלבד. על-כן, אין כל חשיבות עקרונית לשאלה, אם השיערוך ייעשה בדרך של הצמדה למדד זה או אחר או בדרך של תוספת אחוז מסוים, או בדרך אחרת (ע"א 602/77 [28]), שכן השיערוך אינו אלא ביטוי להתאמה חלקית של התמורה, תהא השיטה לכך אשר תהא. 22. משמצאנו עיקרון פורמאלי, שבאמצעותו ניתן לשערך את החוזה, ומשעלה בידנו לפעול תוך שמירה על עקרונות היסוד של דיני החוזים, עדיין קמה ועומדת השאלה, מהו שיעורו של השיערוך? בעניין זה אין לקבוע כל מסמרות קבועים. השיקול המכריע הוא עשיית צדק לשני הצדדים, שכן הצורך בהתנאה בא בשל כך, שבלעדיה אכיפת החוזה הייתה בלתי צודקת למפר. מכיוון שכך, יש לעמוד על כך, כי המבחן יהא גמיש ומשתנה מעניין לעניין. עם זאת, ניתן להצביע על מספר גורמים, שניתן לקחת בחשבון בהקשר זה. על גורמים אלה עומד השופט אלון בע"א 206/79 [17] הנזכר, בעמ' 331: "גורמים אלה הם התנהגותם של הצדדים לחוזה, בקשר לקיומו או הפרתו, לאחר כריתת החוזה; גודל הסכום שטרם שולם וחלקו היחסי של סכום זה בסכום הכולל של העסקה; שיעור ירידת ערך הכסף ומידתו, וכיוצא באלה". כאשר עניין לנו בחוזה מכר, שהופר על-ידי המוכר, וכתוצאה מכך לא שילם הקונה את המחיר החוזי, עשויה להיות חשיבות לשאלה, מה שימוש עשה הקונה בכספים, שנועדו לתשלום המחיר. אם כספים אלה עמדו לרשותו שלו, תוך שהוא עשה בהם שימוש כרצונו, לרבות הצמדתם, הרי יהא בכך משום צידוק לשערך את הסכום כאמור. על הטעם לכך עמד פרופ' ד' פרידמן, במאמרו הנ"ל, בעמ' 94: "... בראשית תקופה זו היה המוכר זכאי לקבלת התשלום. אמנם אשמתו היא שסרב לקבלו, אך עובדה היא שהקונה עדיין עומד על ביצוע החוזה, ותנאי החוזה היו מזכים את המוכר בקבלת הכסף במועד הביצוע המוסכם. לכן, אם נשאר הכסף בידי הקונה, אשר הצמידו או הפיק ממנו רווחים, הרי רווחים אלה הופקו מאינטרס שהיה שייך למוכר, וזאת לפי גירסת הקונה עצמו. מדובר, איפוא, בשיקולים של התעשרות על חשבון הזולת, ובלשונו של השופט אלון "הקונה 'עשה סחורה בפרתו' - היינו בכספו - של המוכר". גישה זו דומה שהייתה מקובלת על כל השופטים בע"א 206/79 [17] הנזכר. המחלוקת ביניהם נסבה באשר למידת ההוכחה, כאשר כבוד השופטת בן-פורת פסקה, כי בעניין זה חייב המוכר להוכיח, שאכן השקיע הקונה את הכספים, ואין להתבסס על השערות גרידא. לעומתה קבעו שופטי הרוב, כי אין לדרוש הוכחה מדויקת, וכי העניין נתון להערכה ולשיקול של בית המשפט. בעניין זה דעתי כדעת הרוב בע"א 206/79 [17]. הטעם לכך הוא, שהבחינה כולה נעשית במסגרת שיקולי הצדק, והגורם הקובע, בסופו של דבר, הוא ההתרשמות של בית המשפט ממכלול העובדות, כאשר שאלת יכולת ההצמדה של הקונה היא רק אחד ממכלול השיקולים, שיש לקחתם בחשבון, ושעל יסוד כולם גם יחד יש להשיב על השאלה, אם אכיפה בתנאים שנקבעו מונעת חוסר צדק לצד המפר. 23. על רקע עקרונות אלה ניתן לבחון את שאלת השיערוך בעניין שלפנינו. נקודת המוצא היא, שהמוכרת הפרה את החוזה. והקונה זכאית לאכיפה ולפיצויים. היש מקום לשערך את התמורה החוזית? כפי שראינו, סמכות פורמאלית לכך קיימת. השיערוך גם לא יעמוד בניגוד לעקרונות היסוד של דיני החוזים, שכן חרף העובדה, שהחוזה עצמו נעשה בתקופת האינפלציה החריפה, הרי ברור מתוך הנסיבות, כי הצדדים לא לקחו בחשבון את האפשרות, כי המחיר לא ישולם במועדו. בנסיבות אלה אין מקום לטענה, כי כוונת הצדדים הייתה לביצוע המחיר החוזי בלא כל שיערוך. כמובן, השיערוך עצמו ייעשה רק לגבי התקופה, בה החוזה הופר, ולא יהא בו כדי לשנות את המחיר החוזי לגבי התקופה החוזית. אין איפוא מקום לטענה, כי בית המשפט עושה חוזה חדש לצדדים. זאת ועוד: ניתן להבטיח, כי השיערוך לא ייתן למוכרת תמורה ריאלית מלאה לדירתה, ועל-ידי כך לא ייווצר מצב, המעודד הפרת חוזים. אכן, משקלם המצטבר של שיקולים אלה מביא אותי למסקנה, כי במסגרת המגבלות האמורות יהא זה צודק, כי האכיפה תותנה בשיערוך. יהא זה עוול קשה, אם נורה על אכיפת החוזה, תוך שהמוכרת תקבל - למעלה משלוש שנים לאחר מועד הביצוע החוזי - תמורה נומינאלית עבור המימכר. אמת הדבר, המוכרת היא שהפרה את החוזה, והקונה פעלה בהגינות וביושר. אך באכיפת החוזה יש להתחשב בשיקולים של הצדק. יהא זה בלתי צודק להעניש את המוכרת על הפרתה, עד כדי כך שהיא תחויב להיפרד מרכוש, שערכו הנומינאלי עלה פי כמה מונים, תמורת מחיר, המשקף את ערכו הנומינאלי הישן. 24. מהו שיעורו של השיערוך? בעניין זה כבר ראינו, כי אין למצוא כללים נוקשים, וכי על בית המשפט לבחון את מערכת העובדות כולן, תוך התנאה באותו שיערוך, אשר יש בו כדי לשלול את חוסר הצדק - כלפי המוכרת - שבמתן האכיפה. בעניין זה יש להתחשב במיוחד בעובדה, כי התשלום השני בסך של 50,000 ל"י נשאר בידה של הקונה, ויש להניח, כי ערכו הריאלי נשמר. כן יש להתחשב בעובדה, כי המוכרת נתחייבה בפיצויים בגין הפרתה, ופיצויים אלה משולמים בערכם הריאלי. בנסיבות אלה נראה לי, כי יש להורות על תשלום בסך של 450,000 ל"י מיום מתן פסק-דינה של הערכאה הראשונה (ביום 18.12.8), המשקף כמחצית ערכה של הדירה לאותו תאריך. תשלום זה כולל בחובו את השלמת המחיר החוזי המקורי ושיערוך אותו סכום מיום ההפרה עד ליום פסק-דינה של הערכאה הראשונה. סכום זה יישא ריבית והצמדה החל מתאריך פסק הדין של הערכאה הראשונה ועד תשלומו בפועל. סכום זה יש לשלם בתוך 30 יום מיום מתן פסק-דיננו זה. התשלום ייעשה לידיו של בא-כוח המוכרת, אשר ישקיע אותו מיד בניירות ערך ממשלתיים, הצמודים לאינדקס, או במטבע זר, והוא יועבר למוכרת עם מסירת הדירה לקונה ורישום זכויותיה בה. פעולות אלו יבוצעו בתוך שלושה חודשים מיום פסק-דיננו זה. הקונה רשאית לקזז כנגד חובתה האמורה את סכום הפיצויים, המגיעים לה לפי פסק-דיננו. בהתחשב בתוצאות הערעור ולאור טענות הסרק של המוכרת נראה לי, כי יש להטיל עליה את הוצאות הערעור, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסכום כולל של 15,000 שקל. השופט מ' שמגר: אני מסכים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט א' ברק. חוזהפיצוייםאכיפת חוזה