מבוא 1. עיריית חולון הגישה תביעה נגד אביו של תלמיד בבית ספר יסודי, לתשלום אגרות חינוך בסכום של 7,615 ₪. נשאלת השאלה כיצד מתיישבת התביעה עם חוק חינוך חובה, הקובע חינוך חובה חינם. אם החינוך הוא חינם כיצד ניתן לתבוע סכומי כסף עבור לימוד הילד בבית הספר. מתברר, כפי שמודגם גם בתיק זה, כי למרות שהחוק מגביל מאוד את הסכומים שניתן לגבות מהורי תלמידים, מוטלים תשלומים גבוהים על ידי עיריות, בתי ספר וועדי הורים שלא כדין. ניתן אף להיזכר במספר מקרים מצערים שנתפרסמו בשנים האחרונות, ואף לאחרונה, כאשר נמנע מתלמידים להשתתף בחגיגות הסיום בבית הספר, בטיולים ובארועים אחרים, עקב המצוקה הכלכלית של הוריהם, באופן שגרם לתלמידים בושה ועוגמת נפש, ובמקרה אחד אף הוביל הדבר להתאבדות של תלמיד. עקרון היסוד הוא חינוך חובה חינם 2. החינוך הממלכתי במוסדות החינוך של המדינה מושתת על עקרון היסוד של חינוך חובה חינם, באופן אשר לא רק מאפשר, אלא אף אוכף, רכישת חינוך והשכלה לכל ילד, על בסיס שוויון בלא שחסרון כיס ישפיע על אפשרות הגישה של הילד למוסדות החינוך. המגמה השלטת הינה להגביל ככל הניתן את נטל ההוצאות המוטלות על ההורים. כמו כן קיים איסור לכפות על הורים לשלם עבור שירותים ותוכניות לימודים נוספות אלא אם בחרו בהן מרצון (בג"צ 4363/00 ועד פוריה: להלן). 3. עלויות החינוך מוטלות על משרד החינוך ועל הרשות המקומית, במקרה זה על עיריית חולון. החינוך הוא חינם למעט עלויות מצומצמות בסדר גודל של 100-200 ₪ לשנה לילד, שניתן להטיל כפוף לאישור מנכ"ל משרד החינוך וועדת החינוך של הכנסת. מכאן שתביעה בסך של 7,615 ₪ נראית על פניה תביעה מופרזת ביותר. כפי שיקבע בהמשך בהתבסס על החוק, הראיות וההלכות יש לדחות את התביעה. ניתן לגבות לכל היותר סכום בסדר גודל של 200 ₪ לשנה לתלמיד. במקרה זה הסכום הנתבע הוא פי 7 מהסכום המקסימלי, בעוד שהסכום החוקי כבר שולם. מכאן שיש לדחות את התביעה, כפי שיפורט בהמשך. עמדת משרד החינוך 4. עמדת משרד החינוך לא הוצגה בדיון בפניי, אולם ידועה מהלכות של בית המשפט העליון (בג"צ 4363 ועד פוריה עלית ואח' נ שר החינוך ואח', תק-על 2002 (2) 1008). "המדיניות הנקוטה בידי משרד החינוך הינה להגביל ולצמצם ככל האפשר את היקף התשלומים הנדרשים מההורים ברוח רעיון חינוך חובה חינם והדאגה לשוויוניות והעדר אפליה בחינוך. אין להתנות קבלת תלמיד לבית ספר בתשלום כלשהו מצד הוריו, פרט לתשלומי חובה כפי שהוגדרו על ידי משרד החינוך. שנית, אין לחייב תלמידים בתשלומים שהם ביסודם תשלומי רשות עבור תכניות העשרה למיניהן, הניתנות כתוספת לתכנית הלימודים היסודית המתקיימת בכל מוסד חינוך. להורים נתונה האופציה להחליט אם ברצונם כי ילדם ישתלב בתכניות הרשות בתשלום, או יימנע מהן ואז לא יחויבו בתשלום. עלות לימודיהם צריכה לחול על המועצה האזורית כרשות החינוך המקומית, שעליה האחריות מכח החוק לספק שירותי חינוך לתלמידים המתגוררים בתחומה. שירותים ותכניות מיוחדות הניתנים על ידי בתי ספר שאין חובה על הרשות לממנם, וסיפוקם מותנה במימון מקרב הורי התלמידים. לרשויות החינוך סמכות להסדיר בנהלים, בין היתר, מדיניות השתתפות של הורי התלמידים בעלויות הלימוד". עד כאן עמדת משרד החינוך. 5. לפי עמדת משרד החינוך, כמפורט לעיל, החינוך הוא חינם ואין להטיל על הורים ותלמידים תשלומים נוספים, אלא בהסכמתם, למעט תשלומים מועטים ומצומצמים שהוסדרו בנהלים מראש, ואושרו כדין. המצב הנורמטיבי 6. גישת משרד החינוך, המבוססת על החוק, אושרה בפסיקה בעניין ועד פוריה עלית (לעיל) שם נקבע כי: "זכותה - חובתה של המדינה באמצעות מוסדותיה שהוסמכו לכך, לדאוג להקניית חינוך נאות בצורה מאורגנת ומתוכננת הקבועה בחוק. החובה לספק שירותי חינוך חובה חינם מוטלת על המדינה וחובות קיום מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה חינם מוטלת על המדינה ועל רשות החינוך המקומית במשותף". 7. נקבע כי במוסד חינוך רשמי ניתן לאשר, על פי דרישת הורי התלמידים, תכניות נוספות מעבר לתכנית היסוד ובלבד שמימון הוצאותיהן יחול על ההורים או על רשות החינוך שהתחייבה לשאת בהן על חשבונה (סעיף 8 לחוק חינוך ממלכתי). יוצא, אפוא, כי במוסד רשמי הלימוד בתכנית היסוד הינו חינם ואילו תכניות נוספות על תכנית היסוד מותנות בבחירת ההורים ובהסכמתם לממנם. חוזר מנכ"ל משרד החינוך 8. מדי שנה הוצא מסמך ע"י מנכ"ל משרד החינוך הכולל הוראות לגבי תשלומים עבור תוכניות משלימות בבתי ספר, להלן "חוזר המנכ"ל". למנכ"ל משרד החינוך סמכות כללית לקבוע מדיניות ונהלים בעניינים פדגוגיים ומנהליים למוסדות חינוך רשמיים מכח תקנה 3 (א) לתקנות חינוך ממלכתי (סדרי פיקוח), התשי"ז - 1956. חוזר המנכ"ל משקף את הנורמה החוקית הקובעת חינוך חובה חינם וצמצום ככל האפשר של הנטל הכספי המוטל על הורי התלמידים; איסור על התניית רישום תלמיד לבית ספר בתשלום כלשהו; איסור לחייב הורים בתשלומים לשירותים ותכניות לימוד נוספות אלא אם חפצו בכך. (ראה פס"ד ועד פוריה (לעיל)). וכן ראה גם בג"צ 1554/95 עמותת שוחרי "גילת" נ. שר החינוך והתרבות, פד"י נ (3) 2, 24-25. 9. באותו חוזר מנכ"ל, שאינו שונה מחוזרים אחרים שהוציא המנכ"ל במשך השנים נקבע כי על המוסד החינוכי ליתן פירוט להורים מהו שיעור התשלומים הנדרש מהם, תוך אבחנה בין תשלומי חובה לתשלומי רשות. כל גבייה לשירותים אלה חייבת לקבל את אישור ועד ההורים המוסדי ובשום מקרה אין לחייב תלמידים להיזקק לשירותים אלה ולחייב את ההורים ברכישתם. לאחר שההורה הביע הסכמה לרכישת השירות. בגדר רכישת שירותים מרצון נכללים "סל תרבות", חוגים ובתי תלמיד, פעילויות העשרה לימודיות חינוכיות ותרבותיות ועוד. 10. מתברר כי לפי המצב הנורמטיבי, החינוך הוא חינם למעט תשלומים מעטים אשר אושרו בחוזר המנכ"ל, בכפוף לכל העקרונות שפורטו בחוזר לרבות האיסור לכפות על הורים לשלם עבור שירותים ותכניות לימודים נוספים אלא אם בחרו בהם מרצון. עד כאן הפן הנורמטיבי. טענות הצדדים: 11. לפי עמדת העירייה, מתבקשים תשלומים והחזר הוצאות עבור שירותים שקיבל ילדו של הנתבע בגין לימודיו במוסדות לימוד של עיריית חולון בגן טרום חובה, בגן חובה ובבית-ספר יסודי. ראיות העירייה היו מעטות: בסעיף 7 לתצהיר נטען באופן סתמי: "על פי פנקסי התובעת, חייב הנתבע לתובעת סך של 7,615 ₪". בהמשך יש רשימה של שנים משנת 92' עד שנת 98', ורשימה של סכומים שונים ללא כל הסבר. הנספח שצורף הוא תדפיס מחשב שבו מודפסים מספר סכומים. הסכום הסופי מתוקן בכתב יד. התדפיס מכיל מספר סכומים ומשתרע על חצי עמוד, אין בו כל הסבר והוא הופק על ידי "היחידה למערכות מידע - אוטומציה חולון". 12. הנתבע טוען כי המסמך הנ"ל שצורף אינו מקור ולא צורף כל מסמך מן התקופות הרלוונטיות, לא צורפו דרישות תשלום. כמו כן אין כל התחשבנות במסמך ולא ברור אם זוכה סכום של 2,893 ₪ ששולם ביוני 96'. הנתבע טוען כי שילם את אותו חוב שהיה וכי לא הוכח כי קיים חוב נוסף. עוד נטען כי נטל ההוכחה מוטל על העירייה והיא לא עמדה בנטל זה. 13. הנתבע טוען כי עילת התביעה הייתה סעיף 6 (ד) לחוק חינוך חובה, והתחייבות ההורים לתשלום אלא שלא הוגשו כל ראיות להוכחת התביעה. אכן לא הוגשו ראיות ממשיות, אין מסמך התחייבות הורים בנמצא ולא ניתן כל ביסוס לעצם דרישת התשלום, או לסכומים הנדרשים ולא ברור אם נלקחו בחשבון הסכומים ששולמו על ידי הנתבע. 14. הנתבע טוען כי גם הראיות שניסתה התובעת לצרף לסיכומיה, אינן יוצרות תשתית ראייתית המקימה מקור לחיוב. עוד נטען כי בעבר הוגשה תביעה על ידי העירייה, אלא שהעירייה חזרה בה מתביעתה, ואילו תביעה זו נתיישנה בחלקה. עוד נטען כי אף בנספחים לסיכומים (שלפי הטענה אין לקבלם) אין המדובר אלא בתזכיר של מרכז השלטון המקומי שאינו בגדר חוזר מנכ"ל, אינו חתום ונאמר לגביו "אין אישור לגביית סכום זה רטרואקטיבית". נטל ההוכחה מוטל על העירייה 15. נטל הראייה להוכיח את התביעה מוטל על העירייה. הוכחת התביעה דורשת שני שלבים: יש להוכיח מה הוא הסכום הנכון המגיע לעירייה, ובנוסף יש להוכיח כי העירייה רשאית לדרוש את הסכום הנ"ל למרות עקרון חינוך חובה חינם. 16. נטל ההוכחה להראות כי היה מקום להטלת החיובים ולגבייתם, מוטל על העירייה. אין ממש בטענת העירייה כי חל היפוך בנטל הראיה והנתבע הוא שחייב להוכיח שאינו חייב לשלם. הכלל הרגיל הוא "המוציא מחברו עליו הראייה". לכלל זה יש חריגים במקרים מסויימים כאשר מוצגות ראיות לכאורה, ומוצגים פנקסי העירייה, כגון בענייני ארנונה. בענייני אגרות חינוך נטל ההוכחה מוטל על העירייה ולא על הנתבע. מכאן שהנתבע אינו חייב להוכיח דבר, כל עוד לא הוכיחה העירייה שהיה מקום להטיל את החיובים, ושהחיובים הוטלו כדין ולא שולמו. 17. העירייה טוענת כי רשות מקומית התובעת את מיסיה, אינה חייבת לצרף כל ראייה בכתב מלבד פנקסי העירייה. אין ממש בטענה זו (המופיעה בסיכומי התשובה). האמור בטענה נכון רק לגבי מיסים, כגון ארנונה, כאשר החיוב מוגדר וידוע מראש. בענייננו הסכומים הנתבעים אינם בגדר מס, מקור החיוב אינו ברור, התהליך שהוביל לחיוב אינו ברור ולא הוכח. במילים פשוטות, המדובר בסכומים סתמיים הנתבעים באפן סתמי ללא הסבר נאות. 18. אין די בהצגת פנקסי העירייה ואין בהם כדי להוות ראיה לכאורה לחיובים שנתבקשו. במקרה זה לא רק שלא הוצגו פנקסי העירייה (אין הכוונה להצגה בפועל אלא די בהוצאות פלט מחשב מפורט ומבוסס). מסמך מפורט לא הוגש. אין די במסמך הקצר שהוצג. יש לקבוע כי הכלל בדבר פנקסי העירייה כראייה לכאורה מתייחס לארנונה, או לשומות שהוטלו לפי פקודת העיריות, ואינו חל על תשלומי אגרת חינוך. 19. הציטוט שהביאה העירייה מספרו של עו"ד הנריק רוסטוביץ "ארנונה כללית" מתייחס לארנונה, ואינו מתייחס לחיובים אשר מקורם ואופן גיבושם אינו ידוע ולא פורט על ידי העירייה. דיון 20. עירייה המבקשת להטיל תשלום על הורים בגין חינוך ילדיהם, חייבת לעשות זאת באופן שנקבע בדין. חשוב לזכור כי "חוק לימוד חובה תשנ"ט-1949" קובע כי "מי שזכאי לחינוך חינם, לא יידרשו בעדו דמי הרשמה או כל תשלום אחר בעד לימודיו...". 21. החריג לכלל הוא שהרשות המקומית רשאית באישור השר לגבות תשלומים והחזר הוצאות בשיעורים שהשר יקבע בעד "שירותים נוספים מעבר לשירותים המקובלים". עוד נקבע בחוק כי "הן התשלומים והן אישור השר טעונים אישור וועדת החינוך של הכנסת". 22. כל התנאים המוקדמים הנ"ל, הנטל להוכחתם מוטל על העירייה. הכלל הרגיל הוא חינוך חובה חינם. החוק אינו מתיר הטלת חיובים כלאחר יד על ידי העיריות והרשויות המקומית, מכאן שהנטל להראות כי חל חריג המאפשר חיוב באגרות חינוך מוטל על העירייה. 23. העירייה טוענת כי ביסוס החיובים אינו אלא פן משפטי שניתן להגישו בסיכומים: בטענה זו קיים קושי כפול. ראשית, גם אם אושרו החיובים באופן עקרוני לפי הפרוצדורה שנקבעה בחוק ופורטה לעיל, עדיין היה צורך לבסס את הסכומים הספציפיים. ביסוס זה חייב היה להיעשות בתצהיר. רק בסיכומים הוגש פירוט עובדתי חלקי לגבי השנים, אם כי גם הפירוט החלקי שהוגש היה סתמי. 24. עיינתי בכל הנספחים שצורפו לסיכומי העירייה, אותם נספחים שהנתבע מבקש להתעלם מהם. חלק מהנספחים הם נספחים עובדתיים המכונים "פירוט מצב חשבון". פירוט זה הוא פירוט עובדתי מובהק שהיה צורך להגישו בשלב הראיות. כאמור, בהעדר פירוט זה נדונה התביעה לכישלון מלכתחילה. חינוך חינם ושירותים נוספים 25. בתקנות לימוד חובה (שירותים מקובלים), תשנ"א-1950, נקבע מהם שירותים מקובלים, בנוסף לחינוך כגון : עזרה ראשונה, חינוך להרגלי בריאות וכו'. שירותים אלה ניתנים חינם. 26. קיימים שירותים שאין מעניקים אותם בחינם, כגון טיול שנתי דמי מסיבת סיום וכו'. נשאלת השאלה האם שירותים כאלה ניתן לאכוף את קבלתם והאם ניתן לאכוף תשלומים בגין שירותים כאלה? התשובה היא בשלילה. לא ניתן לאכוף תשלומים אלה, אם ההורים לא הסכימו מראש לשלמם. בתיק זה מנסה העירייה להטיל תשלומים שונים על ההורים בהסתמך על "חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך", אלא שגם בחוזר זה אין משום הרשאה לגביית רוב הסכומים. 27. גם העירייה עצמה, כפי שעולה מסיכומיה, ערה למגבלות החמורות החלות על הטלת תשלומים בגין חינוך, ומודעת לכך כי החינוך הוא בראש ובראשונה חינוך חינם. למרות האמור, טוענת העירייה כי קיימים שירותים מסוימים שבגינם ניתן לחייב בתשלום. אמנם קיימת אפשרות להטיל תשלומים מסוימים על ההורים אלא שבמקרה זה לא הונחה כל תשתית חוקית או עובדתית לדרישת התשלום, לאופן חישוב הסכומים ולמקורם. כמו כן אין מקום לקבל את הטענה שמקור החיוב הוא בהסכמת ההורים, כל עוד לא הוצגה הסכמה כזו במסגרת הראיות. 28. לא ניתן להטיל על ההורים תשלומים מכוח פרשנות כללית מעורפלת של חוק חינוך חובה (לשאלות פרשנות ראה בג"צ 142/89 לאור נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מד(3) 529, מפי כב' הנשיא ברק). 29. כדי להוכיח את החיובים, היה צורך להראות החלטות של העירייה אשר אושרו על ידי ועדת הכנסת וכמובן שהיה צורך להראות כי הסכומים המתבקשים עולים בקנה אחד עם החוק המסמיך, חוק חינוך חובה, בהיותם תשלום עבור שירותים נוספים שאינם ניתנים בחינם, ועוד היה צורך להראות כי היה מקום באופן סביר לדרוש את התשלומים וכי התשלומים לא רק שמוצדקים מבחינת טיבם, אלא גם סבירים מבחינת גובה הסכומים, באופן שלא יהוו הכבדה על ההורים שאין הפרוטה מצויה בכיסם, ובאופן שלא יפגע בעקרון השוויון והנגישות הזהה לכל הילדים למוסדות החינוך. היה צורך להראות כי התשלומים מבחינת סיווגם נופלים בגדר אותם תשלומי חובה שאושרו ככאלה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך בשנים הרלוונטיות. רק לאחר שנתקיימו כל האלמנטים הנ"ל, ניתן היה לתבוע את התשלומים הנ"ל בבימ"ש. במקרה זה לא הוכח דבר. אין די בהצגת חצי עמוד של מספרים סתמיים שהוצאו ממחשב העירייה כדי להצדיק את הגביה. אין לגבות תשלומים עבור שירותים נוספים הניתנים בבית-הספר, ללא הסכמת ההורים. 30. למעלה מן הצורך ניתן לבחון את הראיות הנוספות שהציגה העירייה רק במסגרת סיכומיה. גם הראיות הנוספות אינן מבססות את החיוב. לפי האמור בסיכומי העירייה (עובדות שלא הוכחו) התשלומים המתבקשים הם בעבור גן טרום חובה לשנים 92'-91'. משנת 92'-93' - גן חובה. שנת 93'-98' - ביה"ס יסודי. כפי שמפורט בסיכומי העירייה, ולא פורט בראיות, התשלומים שנתבקשו הינם עבור אגרות שונות, כגון: "אגרת שמירה", "אגרת שירותים" ו"אגרה לטיוב ולשיפור הלמידה", אגרת שירותי בריאות", ביטוח תאונות, חומרי מלאכה, ספרי לימוד, שירותי בריאות השן- כל הפירוט הנ"ל מתייחס לשנים שונות, פעם תשלום זה ופעם תשלום אחר. העירייה טוענת כי השירותים הנ"ל אינם בגדר השירותים במסגרת חינוך חובה חינם, אלא כרוכים בתשלום. כפי שפורט לעיל, טענה זו לא הוכחה גם לא בראיות הנוספות. כפי שפורט, היה צורך להוכיח לא רק את טיבם של השירותים אלא גם את אופן גיבוש החיובים וההליכים החוקיים לאישורם, וכן היה צורך להראות כי החיובים ניתנים לאכיפה, אלא שרוב החיובים שפורטו אינם ניתנים לגביה ללא הסכמה מראש של ההורים לשלמם. 31. עצם ההתייחסות החוזרת ל"אגרת שירותים" מעלה סימני שאלה. איזה שירותים, כמה עולים השירותים הנ"ל וכו'. לגבי רוב התשלומים, אם אין אישור הרשות המקומית, השר, וועדת החינוך של הכנסת יש צורך בהסכמת ההורים. ללא הסכמת ההורים מראש אין אפשרות לגבות את התשלומים. 32. במונח "הסכמת הורים" אין הכוונה להסכמה של מספר הורים אשר נקראים "ועד הורים", היות שהורים אלה לא קיבלו הסמכה משאר ההורים. תשלום בהסכמת ההורים פירושו תשלום בהסכמת כל הורה בנפרד. הורה שאינו מסכים, או שאין ידו משגת לשלם תשלומים שאינם תשלומי חובה, לא ניתן לאכוף עליו את תשלומם ואין לנקוט פעולות, לא נגד ההורה ולא נגד התלמיד. 33. לסיכומי העיירה צורף חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך מאוגוסט 97'. בחוזר יש פירוט של נושאים שניתן לגבות עבורם תשלומים מההורים לרבות פירוט הסכומים המרביים בסדרי גודל של 100-200 ₪ לשנה. מכאן שהסכום המקסימלי שניתן לגבות מההורים ללא הסכמתם אינו עולה על כ - 200 ₪ לשנה לכל ילד. מעבר לכך, תשלומים נוספים כגון: שיעורי שחיה, טיולים וסיורים, טיולים ארוכים, השאלת ספרי עיון, הם תשלומי רשות. גם כאשר מושאלים ספרים, החיוב הוא חיוב ברשות, אם שואלים משלמים דמי השאלה ותו לא. באשר לדמי חבר לארגון ההורים הארצי, אשר פועל בהתנדבות וללא שכר, ניתן לגבות דמי חבר בסך שקל אחד בשנה. כמו כן רשאים ההורים לרכוש שירותים מרצון, דהיינו שירותים המוצעים על ידי ביה"ס לצורך הפעילות הלימודית להעשרת הפעילות החינוכית. בנוסף קיים מה שמכונה "סל תרבות", הכוונה היא להצגות תרבות ומוזיאונים ופגישות עם סופרים ואנשי רוח. המחירים המרביים לארבע פעולות נעים בין 68 ₪ ל- 150 ₪ , ולבתי ספר יסודיים בין 68-99 ₪. סל תרבות הוא בגדר רשות. סל התרבות אינו חלק מתוכנית הלימודים והפעילות בסל תרבות היא ברמת המלצה של המנכ"ל. חיוב נוסף שאינו בגדר חובה הוא "חיוב למסיבות" . לגבי חיוב כזה מציע המנכ"ל כי יש לקיים את המסיבות בצורה צנועה וחסכונית ללא הוצאות מיותרות של ביה"ס או של ההורים, ללא תלבושות מיוחדות וללא שיקולי יוקרה וראוותנות. המחיר המומלץ למסיבות נע בין 38 ₪ לגן, 100 ₪ לבי"ס יסודי וכ- 127 ₪ לביה"ס התיכון. 34. המנכ"ל מדגיש כי חשוב ביותר להימנע מפגיעה בתלמידים ובמשפחות ברוכות ילדים או בתלמידים שהוריהם אינם יכולים לעמוד בתשלומים המוטלים עליהם. אין למנוע מילד את מתן השירותים בגלל אי יכולתו לשלם את הסכומים. עוד מונה המנכ"ל שורה ארוכה של שירותים שאין לגבות עבורם כספים מההורים כלל, גם לא בהסכמתם: חינוך להרגלי בריאות, עזרה ראשונה, יעוץ פסיכולוגי, עובדים סוציאליים, יעוץ מקצועי, עמלות גביה, מבחנים, שכפולים, ספריה, מעבדה ועוד. 35. המנכ"ל מדגיש כי לגבי הורים אשר הסכימו מראש לשלם אגרות שירותים נוספים ולא שילמו, ואי התשלום לא נבע מסיבות כלכליות סוציאליות (חסרון כיס), ניתן לפעול כנגדם על ידי אכיפת התשלום אולם אין לנקוט אמצעי ענישה נגד תלמיד, אין למנוע ממנו גישה לביה"ס, לבחינות או מסירת תעודות. מכאן שניתן לתבוע בבית-המשפט סכום מקסימלי של כ - 200 ₪ לילד לשנת לימודים וכן סכומים שההורים הסכימו מראש לשלמם. לא ניתן לתבוע סכומים נוספים. 36. תשלומים עבור שיעורי שחיה, טיולים, השאלת ספרי לימוד וסל תרבות הם תשלומי רשות. ניתן לקבוע כי מעבר לתשלומי החובה בסך מקסימלי של - כ- 200 ₪ לשנה, כל שאר התשלומים הם "תשלומי רשות" אשר אינם ניתנים לגביה בביהמ"ש, אלא אם הסכימו ההורים מראש ובכתב לתשלומים אלה, וקיבלו את השירותים בפועל. 37. אין בנספחים שהגישה העירייה כדי לבסס את התביעה, היות שהנספחים מתייחסים לחלק מהתקופה בלבד, וכפי שעולה מהם רוב התשלומים הם תשלומי רשות, שאינם ניתנים לגביה בביהמ"ש, תשלומים המותנים בנוסף גם בכך שהתלמיד אכן קיבל את השירותים בפועל. אין די בכך שהשירותים ניתנו לחלק מהתלמידים או לחלק מהכיתות, או שהיו שירותים פוטנציאליים שלא נעשה בהם כל שימוש על ידי הילד. התוצאה 38. מתעורר חשש כי אין ספור בתי-אב משלמים תשלומים שאין להם ביסוס בחוק. מתברר כי במסגרת תשלומי החינוך, גובים תשלומים שונים, מסוגים שונים, בצורה בלתי מבוקרת ובלתי אחידה. עיריית חולון הגישה תביעה שאין בה ממש, באופן המעלה שאלה האם העירייה מודעת למגבלות שמטיל חוק חינוך חובה על גביית תשלומים מההורים. 39. העירייה התייחסה לתביעה כאל תביעת חוב כספי בדומה לחוב ארנונה, הדבר מצביע על כך כי עקרון חינוך חובה חינם לא הופנם. העירייה דורשת את התשלומים כעניין מובן מאליו בדומה לארנונה. התייחסות זו ניתן למצוא בסיכומיה. אלא שהחינוך הוא חינוך חובה חינם וכל חריג לחינוך חינם, דורש ביסוס הולם בחקיקת המשנה וכפי שנקבע בחוזרי מנכ"ל, יש להמעיט ככל האפשר בחריגים. חריגים כשמם כן הם, אין להפוך את החריג לכלל ואת הכלל לחריג. עירייה המבקשת להטיל תשלום חריג בגין לימודי ילדים בבית-הספר, חייבת לזכור כי התשלום הוא חריג, מכאן שיש לצמצם ככל האפשר את החריגים ויש לצמצם ככל האפשר את הסכומים. הגשת תביעה זו, אופן הגשתה, טיעוני העירייה וסכומיה מצביעים על כך שהעקרונות הנ"ל לא הופנמו על ידי עיריית חולון. 40. מכל האמור עולה כי תביעה זו העומדת נכון להיום על סכום מעודכן של כ- 10,000 ₪, לגבי תקופה של 7 שנים, מופרזת בכל מקרה. לגבי 7 שנים ניתן לחייב בסכום קרן כולל של כ- 1,400 ₪ לתלמיד. לטענת הנתבע שילם כ- 2,500 ₪ ומכאן שבכל מקרה מבחינה כספית יצא ידי חובתו. 42. העירייה טוענת כי לגבי גן טרום חובה, אין זכאות ללימוד חובה. הטענה נכונה, אולם הסכומים ששולמו (כ- 2,500 ₪) מכסים גם רכיב זה. 43. לסיכום יש לקבוע את העקרונות הבאים: א. חוק חינוך חובה מעניק זכות לחינוך חובה חינם לכל תלמיד. ב. חינוך חובה חינם פירושו לא רק חינוך בחינם, אלא גם שירותים נלווים מסויימים בהיקף מוגבל אשר ניתנים בחינם. ג. אין למנוע מילד את מתן השירותים בגלל אי יכולתו לשלם את הסכומים. ד. שירותים נוספים כגון: סל תרבות, בריכה, טיולים, מסיבות וכו' ניתנים בתשלום מינימלי, ורק בהסכמה מראש של ההורים. ה. נטל ההוכחה בתביעה לתשלום אגרות חינוך מוטל על העירייה. ו. אין לגבות יותר מכ - 200 ₪ לשנה כאגרת חינוך לכל ילד ללא הסכמת ההורים. גם הסכום הנ"ל דורש אישור בחוזר מנכ"ל משרד החינוך וועדת החינוך של הכנסת. התוצאה היא שיש לדחות את התביעה ולחייב את העירייה בהוצאות הנתבע בסך של 7,000 ₪ + מע"מ. דיני חינוך