השופטת א' פרוקצ'יה: לפנינו שתי עתירות הנוגעות לעיסוק בפיטום אווזים, שאלה עיקריהן: 1. בבג"ץ 7713/05 עותרות אגודות ההגנה על בעלי החיים נוח, אנונימוס ו"תנו לחיות לחיות" (להלן - "הארגונים") כנגד הגורמים המוסמכים ברשות הציבורית ליתן טעם מדוע אין אוכפים את האיסור החל כיום על העיסוק בפיטום אווזים, מדוע אין מנהלים חקירות פליליות ומגישים אישומים פליליים כנגד העוסקים בפיטום אווזים לאחר המועד הקובע שהוא יום ה-31.3.05, מדוע אין אוכפים את האיסור על פיטום אווזים, בין היתר, על-ידי החרמת ציוד הפיטום, ומדוע הרשות המוסמכת אינה נמנעת מלהמשיך ליתן היתרים להעברת אווזים למפטמות. עניינה של עתירה זו ביישומו של פסק דין שניתן על-ידי בית משפט זה בבג"ץ 9232/01 נוח - התאחדות ישראלית של ארגונים למען בעלי החיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נז(6) 212) (להלן - "פסק הדין"). 2. עניינה של העתירה בבג"ץ 10864/05 בבקשת 75 עוסקים בענף פיטום האווזים (להלן - "העוסקים") כנגד הרשות המוסמכת לבטל את החלטת מנהל השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות (להלן - "המנהל") מיום 2.11.05 בדבר סגירת ענף האווזים בישראל, הכורתת, לטענתם, את מטה לחמם של מאות משפחות בישראל בלא בסיס משפטי. כן הם מבקשים להורות למנהל ולשר החקלאות לנמק מדוע לא תאושר פרקטיקת פיטום אווזים חדשנית אשר אומצה על-ידם, והמשפרת את מצב האווזים ביחס לפרקטיקה קודמת. לחילופין, מבקשים העותרים להתיר להם תקופת התארגנות שתאפשר להם טיפול במחזור הנוכחי של אווזי רבייה שאורכו לפחות שנתיים, ולא מוקדם מ-2.11.07; עוד הם עותרים לכך שכל הסדר לסגירת ענף האווזים ייכרך ויותנה בהסדר מפורט בדבר תשלום פיצוי מלא לכל העוסקים בענף האווזים. עיקרי פסק הדין בעניין פיטום האווזים 3. שתי העתירות הוגשו על רקע פסק דינו של בית משפט זה בענין פיטום אווזים. עיקרו של פסק הדין, שניתן ברוב דעות, בקביעה כי הפרקטיקה בענין פיטום אווזים שהוסדרה בתקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הלעטת אווזים) התשס"א-2001 סותרת את סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) התשנ"ד-1994 (להלן - "החוק" ו"התקנות") על-פי סעיף 2(א) לחוק, חל איסור על אדם לענות בעל חיים, להתאכזר אליו, ולהתעלל בו בדרך כלשהי. סעיף 17 לחוק קובע כי התעללות בבעלי חיים הינה עבירה פלילית. על-פי פסק הדין, איסור ההתעללות אינו ערך העומד בפני עצמו, והוא אינו ערך מוחלט. המחוקק שיקלל את האינטרס של הגנה על בעלי חיים עם אינטרסים חברתיים אחרים. לצורך הכרעה בשאלה אם גרימת סבל לבעלי חיים עולה כדי התעללות האסורה על-פי החוק, יש למצוא איזון בין מידת הסבל הנגרם לבעל החיים לבין תכלית גרימת הסבל והאמצעים הננקטים להשגתה. אמנם יש לשקול את האינטרס הלגיטימי של החקלאים בשימור פרנסתם, כחלק מענף החקלאות, אך אינטרס זה אינו גובר אוטומטית על האינטרס הנוגד של הגנה על רווחת בעלי החיים. בית המשפט מצא כי הוראות התקנות אינן משיגות את נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים השונים הצריכים להישקל, ואינן משקפות יחס ראוי בין התועלת המוסבת בפיטום אווזים לציבור הרחב ולעוסקים, לבין היקף הפגיעה המותרת בבעלי החיים. הן אינן קובעות אמצעים שפגיעתם בבעל החיים פחותה, ואינן עונות על מבחן המידתיות במובן היחס הראוי בין התועלת המוסבת לבין הנזק הנגרם. המסקנה שהוסקה על-ידי בית המשפט מניתוח זה היתה כי דין התקנות להתבטל, משהן סוטות באופן מהותי מהגשמת מטרתו של החוק. מכאן, שגם הפרקטיקה של הלעטת האווזים על-פי התקנות אסורה. חרף הקביעה בדבר בטלות התקנות והאיסור על המשך שיטת פיטום האווזים הנקוטה על-פיהן, ניתנה על-פי פסק הדין ועל רקע תורת הבטלות היחסית, שהות לגורמים הנוגעים בדבר לשקול את המדיניות הראויה בתחום פיטום אווזים, בטרם יכנס הביטול לתוקפו, כדי שלא יווצר חלל חקיקתי. וכך פסק בית המשפט בחלקו האופרטיבי של פסק הדין (עמ' 264 פסקה 27): "הוראות לענין הליך הפיטום בטלות, וכי פרקטיקת הלעטת האווזים על-פי התקנות אסורה. עם זאת, ההחלטה בדבר בטלות התקנות ואיסור השימוש בפרקטיקה האמורה תושעה עד ליום 31.3.05. התקנות האמורות לפקוע ביום 11.3.04 תעמודנה בתוקפן עד ליום פקיעתן, או עד לתאריך אחר במסגרת תקופת ההשעייה, אם יוארך תוקפן. במהלך תקופה זו, ישבו על המדוכה כל הגורמים הנוגעים בדבר, וישקלו את המדיניות הראויה בשאלת פיטום אווזים... אם יוחלט להמשיך בקיום הענף לייצור כבד אווז, יהיה על המחוקק להתקין תקנות שתבטחנה שימוש באמצעים באופן שהסבל הנגרם לאווזים על-ידי הפרקטיקה הקבועה בתקנות יופחת במידה משמעותית. כמו כן, יש לגבש כללי פיקוח על תהליך הפיטום, שיבטיחו ביצוע מלא, מדויק ורצוף של התקנות, ככל שתהיינה בתוקף במהלך תקופת ההשעייה, ושל כל הוראות הסדר חקיקתי שיבוא במקומן". פסק הדין קבע, איפוא, הוראות מעבר אשר איפשרו במשך תקופה מתוחמת בזמן, לבחון פרקטיקה חלופית לפיטום אווזים, אשר תעמוד במבחנים שנקבעו בפסק הדין. המועד הקובע לסיומה של בחינת החלופות ולכניסה לתוקף של האיסור על הפרקטיקה הנוכחית הוא 31.3.05. מהודעת המדינה עולה כי מאז ניתן פסק הדין, לא נבחנה ולא נמצאה שיטת פיטום חלופית לאווזים הניתנת ליישום מיידי והעומדת בתנאי פסק הדין. לאור זאת, ביום 2.11.05 הוציאו המשיבים הנחייה למגדלים לסגור את ענף פיטום האווזים המתנהל על-פי השיטה הקיימת, כאשר הנחייה זו כוללת הוראת מעבר שתכליתה להביא להפסקה הדרגתית של הפיטום עד לחודש אפריל 2006 (מש/11). על-פי ההנחייה האמורה, נבדקו שיטות פיטום חלופיות שונות, ונמצא בסופו של יום, כי אין שוני מהותי ביניהן לבין השיטה הנוהגת שנפסלה בפסק הדין. יוצא מכך, כי גם שיטות חלופיות אלה אסורות, בהיותן נוגדות לחוק ולהלכה הפסוקה. לאור זאת, ניתנה הוראת המעבר האמורה, לפיה החל מ-15.3.06 לא יוצאו עוד היתרים מכח התקנות לצורך העברת אווזים למפטמות; עד ליום 15.4.06 יש להביא לשחיטה את כלל האווזים המצויים במפטמות, והחל ממועד זה ואילך תיאסר כל צורה של הלעטת עופות מים. השתלשלות אירועים ועובדות 4. מתשובת המדינה עולים הנתונים העובדתיים הבאים: ביום 22.10.03 מינה שר החקלאות ועדה שתפקידה לבחון שיטות פיטום שיעמדו במבחני פסק הדין (להלן - "ועדת ספיר"). הועדה מנתה אנשי מקצוע מתחום החקלאות ובעלי החיים. היא קיימה מספר ישיבות ושמעה מומחים, נציגי מגדלים ונציגי ארגוני הגנה על בעלי חיים. נציגי העוסקים טענו בפני הועדה כי כל נסיון לשנות באופן מהותי את הפרקטיקה של הפיטום יביא לחוסר כלכליות של הענף. ביום 2.7.04 הגישה הועדה דו"ח ביניים, ממנו עולה כי עד אותה עת לא אותרו מחקרים העשויים לתת תשובה לגבי קיומה של שיטת פיטום הכרוכה בהפחתת הסבל לעופות. גם לאחר מכן, ולאחר בחינת שיטות פיטום בצרפת ובמדינות אחרות, לא נמצאה שיטה יעילה שתתן מענה לענין זה. משרד החקלאות יזם במקביל לכך ניסויים לפיתוח שיטות פיטום שיפחיתו את הסבל לאווזים, אולם עד כה לא נמצאה שיטה יעילה העונה למבחנים שנקבעו. 5. ביום 2.3.04 אישרה ועדת החינוך של הכנסת את הארכת התקנות עד ליום 10.9.04, ולאחר מכן, הן הוארכו עד ליום 31.1.05. ביום 3.1.05 סרבה ועדת החינוך להאריך את תוקף התקנות פעם נוספת, וכך החליטה הועדה: "ועדת החינוך מחליטה שלא להאריך את תוקף תקנות צער בעלי חיים (הלעטת אווזים), ודורשת ממשרד החקלאות להיערך תוך כמעט שלושה חודשים, עד ליום 31.3.05, על-פי החלטת בג"צ למתן פיצוי לחקלאים העוסקים בכך". ביום 17.7.01 דחתה ועדת החינוך הצעת תקנות של משרד החקלאות שנועדה להסדיר פיטום מולרדים. 6. כדי לאפשר מיצוי הליכי בחינה של דרכי פיטום חדשות, הגישו המשיבים ביום 28.3.05 בקשה לבית משפט זה להאריך את תקופת הוראת המעבר שנקבעה בפסק הדין (בג"צ 9232/01). בית משפט זה פסק כי: "משאין עוד תוקף לתקנות, ברי כי אין בידו של בית המשפט להאריך את מועד תחילתו של פסק הדין לתקופה כלשהי. בפסק הדין הושעתה ההחלטה הקובעת כי התקנות בטלות. עתה, משאין התקנות בתוקף עקב אי הארכת תוקפן על-ידי ועדה של הכנסת, נוצר מצב משפטי חדש בגדרו אין ניתן להאריך את התקופה שננקבה בפסק הדין... משתוקף התקנות לא הוארך מעבר ליום 3.1.05, אין בידי בית המשפט להאריך את מועד ההשעייה". בו ביום, הגישו העוסקים בקשה לעיון חוזר לבית המשפט, שנועדה להאריך את מועד תחולתו של פסק הדין בעניין פיטום האווזים. הבקשה נדחתה. בית המשפט חזר וקבע כי מאחר שלא ניתן להאריך את מועד תחילת תוקף בטלותן של התקנות, לא ניתן לעשות כן גם בכל הנוגע לאיסור השימוש בשיטת הפיטום הננקטת (ע/9 לעתירת הארגונים). 7. לאחר דחיית הבקשות הנדונות, ביקש שר החקלאות ליזום הצעת חוק ממשלתית אשר תקבע כי סעיף 2 לחוק האוסר התעללות בבעלי חיים לא יחול על-פיטום עופות מים למשך תקופה של שלוש שנים, וזאת לצורך השלמת הליך הבדיקה של שיטות חלופיות אפשריות להפחתת סיבלם של האווזים בהליך הפיטום. כן הוצע בחקיקה לקבוע תקופת מעבר של עד חמש שנים לצורך סגירת הענף, אם הניסויים לא יניבו את התוצאות המקוות שיאפשרו עמידה בתנאי פסק הדין. ביום 4.9.05 החליטה ועדת השרים לענייני חקיקה שלא לאשר את ההצעה. שר החקלאות ערר על ההחלטה, וביום 2.10.05 התקיים במליאת הממשלה דיון בערר. במהלך הדיון, החליט שר החקלאות לחזור בו מן הערר. במסגרת דיון זה, קבלה הממשלה החלטה להקים ועדה בינמשרדית שתקבע את אופן מתן הסיוע לעוסקים בפיטום אווזים בעקבות ההערכה כי עיסקי הפיטום ייסגרו. על הועדה הוטל למסור את מסקנותיה בתוך 60 יום, אך לאור מורכבות הסוגיה, נדרש לה זמן נוסף להשלמת עבודתה. 8. לפני מספר חודשים, הגיעו העוסקים בינם לבין עצמם להסכמה על שיטת פיטום שזכתה לכינוי "אמנה". הגורמים המוסמכים מבין המשיבים בחנו שיטה זו והגיעו למסקנה כי אין להכיר בה כשיטה העונה לנורמות שנקבעו בפסק הדין לעניין הפחתת הסבל של עופות המים. הטעם לכך הוא שהשיטה המוצעת דומה במאפייניה העיקריים לפרקטיקה שנהגה על-פי התקנות - קרי: האכלה כפוייה של האווז באמצעות צינור שאורכו לא עולה על 14 ס"מ (לעומת 17 ס"מ על-פי התקנות שבוטלו) וקוטרו לא יעלה על 17 מ"מ (זהה לקבוע בתקנות); הלעטת כמויות גדולות של מזון (16 ק"ג לעומת 16-17 ק"ג לפי התקנות) במשך תקופה של עד 22 ימים (לעומת 24 ימים לפי התקנות); ההגדלה המשמעותית של כבד האווז נותרה בעינה. מאחר ששיטת "האמנה" לא הציגה הפחתה משמעותית של הסבל הנגרם לאווזים, נקטה הרשות המוסמכת בעמדה כי לא ניתן לעגן בתקנות את השיטה החדשה שאומצה על-ידי העוסקים (מש/10). 9. משהתברר כי לא נמצאה שיטה חלופית לשיטה שנפסלה בפסק הדין, הוצאה ביום 2.11.05 הנחייה מטעם מנהל השירותים הוטרינריים (להלן - "הנחיית המנהל"), שעניינה אכיפה הדרגתית של הוראות פסק הדין בדבר ביטול שיטת הפיטום הנוהגת כיום בענף. כדי לעמוד על תוכנה של ההנחייה, יש לציין את שלבי הליך הפיטום הנוהגים כיום: 1) בתשעה משקים מוטלות ביצי האווזים. 2) הביצים מועברות לשתי מדגרות לתקופה של כחודש ימים. 3) לאחר בקיעת הביצים, עוברים האפרוחים ל-38 משקים בהם גדלים האווזים עד לגיל ומשקל המאפשר להם לעמוד בפיטום ("גידול ירוק"). 4) לאחר ה"גידול הירוק" מועברים האווזים ל-26 מפטמות. 5) עם השלמת הליך הפיטום, נשחטים האווזים בשתי משחטות הפועלות בישראל. אלה עיקרי ההנחייה ושלביה ההדרגתיים: החל ב-15.3.06 לא יוצאו יותר היתרים להעברת אווזים למפטמות. ממועד זה ואילך, ניתן יהיה לפטם רק את האווזים שיהיו מצויים במפטמות אותה עת. החל ב-15.4.06 אסור יהיה לנקוט בכל צורה של הלעטת אווזים, וכל האווזים שיהיו במפטמות עד אותה עת יועברו לשחיטה. משמעות הדבר היא כי מאז ה-15.12.05, לא ניתן להעביר ביצי רבייה למדגרות, ומכאן, כי התהליך ההדרגתי של חיסול השיטה הנוהגת כבר החל לפני קרוב לחודשיים. ההנחייה בנויה כך שניתנת לעוסקים תקופת מעבר קצרה להתארגן לביצועה. 10. לאחר הוצאת ההנחייה ביום 2.11.05, פנו העוסקים אל המשיבים והציעו שיטת פיטום חלופית שהשינוי העיקרי שבה ביחס לשיטה הקיימת הוא הורדה במספר ימי הפיטום ובכמות התערובת המיועדת להלעטה. לעמדת המשיבים, מדובר בטכניקה לא מוכרת, המצריכה בדיקה אמפירית על דרך הבאת להקות אווזים לישראל, ביצוע הכנות מתאימות והתנסות בשטח, וגם כך, לא ברור כיום אם התוצאות, לכשתתקבלנה, תעמודנה במבחני פסק הדין. עתירת הארגונים 11. הסעד המבוקש בעתירת הארגונים הוא אכיפה מיידית של הנחיות פסק הדין על דרך הפסקה בפועל ולאלתר, של פעולות פיטום האווזים על כל היבטיהם. לטענתם, עיקרה של העתירה אינו בבחינה מחדש של שאלות שעלו בפסק דין האווזים, אלא בעמידה על כך שהוראותיו של פסק הדין תיושמנה בשטח. מהעתירה עולה, כי מאז נכנסה לתוקפה הוראת פסק הדין בדבר ביטולה של שיטת הפיטום הנוהגת, פועלים גורמים שונים שעניינם הגנה על בעלי חיים להניע את רשויות אכיפת החוק ליישם את הנחיות פסק הדין. הוגשו בענין זה תלונות למשטרה, למשרד לאיכות הסביבה, וליועץ המשפטי לממשלה. כן פנו הארגונים ישירות לחלק מן המשיבים האחרים. הם יזמו גם פניות לבית המשפט להוצאת צווי מניעה כנגד עוסקים בפיטום (ת.א. רמלה 1977/05 בש"א 1616/05; ת.א. רמלה 2146/05 בש"א 1824/05). הליכים אלה תלויים ועומדים עתה. עתירת העוסקים 12. תכלית עתירת העוסקים להביא לביטולה של הנחיית המנהל המורה על הפסקה הדרגתית של הליך פיטום האווזים. העוסקים טוענים כי הנחייה זו כורתת את מטה לחמם של מאות משפחות בישראל, ללא בסיס משפטי. הם עותרים לכך כי המנהל ישקול לגופם את ניירות העמדה של חוקרים מובילים בתחום הרלבנטי ביחס לשיטה החדשה אשר אומצה על ידם, המשפרת, לדבריהם, באופן ממשי את מצבם של עופות המים. לטענתם, שיטה זו מתאימה לשמש בסיס לתקנות חדשות אשר יסדירו את המשך פעילותו של הענף ואין מקום לחסלו בטרם מוצתה בחינת השיטה עד תום. לחילופין, מבקשים העוסקים כי תינתן להם תקופת מעבר ארוכה בהרבה מזו שניקצבה להם על-פי ההנחייה, ולכל המוקדם, עד 2.11.07. עוד הם עותרים לכך שסגירת הענף תותנה בכל מקרה בהסדרי פיצוי נאותים. העוסקים טוענים כי השיטה שהם מציעים היא סבירה ועומדת במבחני פסק הדין; כי סגירת ענף הינה פעולה בלתי סבירה באופן קיצוני, ואין לה אח ורע בתולדות המדינה; ומעבר לכל אלה, סגירת הענף שאינה מותנית בפיצוי לעוסקים, כפי שעולה מהנחיית המנהל, פוגעת קשות בזכות הקנין החוקתית ובזכות לחופש עיסוק הנתונה להם, ופגיעה זו אינה עומדת בפיסקת ההגבלה, קרי: היא אינה מעוגנת בחוק ואינה נובעת מכח הסמכה מפורשת בו; היא אינה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל ואינה מידתית; היא התקבלה בשרירות, ובלא שנשקלה התשתית העובדתית והמקצועית הנדרשת לענין; היא בלתי סבירה באורח קיצוני, ויוצרת אפלייה קשה בין עוסקים שונים בענפי חקלאות למיניהם. 13. במהלך ההליך הצטרפו לעתירה עמיר דגן, חברה לשיווק 1996 בע"מ, ועמיר דגן, מכון תערובת, שותפות מוגבלת, העוסקות בייצור ואספקה של תערובת מזון לבעלי החיים. לטענתן, הנחיית המנהל בדבר הפסקת הפעילות בענף בלא כריכת הדבר בהסדר פיצויים, ובלא מתן תקופת מעבר ראויה להתארגנות, אינה עומדת במבחני התקינות על-פי המשפט המינהלי והחוקתי, ופוגעת בהן באופן ישיר כמי שמספקות את תערובת המזון שבאמצעותה מתבצעת הלעטת האווזים. 14. תגובת הארגונים לעתירת העוסקים בתמציתה היא כי דינה להידחות, משאין היא עולה בקנה אחד עם עיקרי פסק דין האווזים, ומהווה עקיפה וביזוי של הוראותיו. הכרעה 15. העתירות שבפנינו מעלות פעם נוספת דילמה קשה הנוצרת סביב התנגשות עמוקה בין ערכים נוגדים, המחייבת פתרון על דרך האיזון. האיסור להתעלל בבעלי חיים הוא ערך מוסרי מוכר בחברה האנושית נאורה, והוא משתלב באורח הרמוני בערכי היסוד המחייבים יחס אנושי לאדם באשר הוא אדם, ולחיה המצויה בשליטתו. החובה לנהוג בדרך אנושית בחיה נגזרת מתפיסה מוסרית השוללת גרימת סבל לכל מי שהטבע חנן אותו בחיים. כך, בראש ובראשונה, האדם, אך גם בעל החיים המצוי בסביבתו. הערך המחייב יחס אנושי לאדם ולחיה משתלב ונארג אל תוך מסכת הרמונית של ערכי מוסר אשר מצאו את ביטויים בחקיקת המדינה. ערכים אלה המעגנים בכללם את חובת היחס המוסרי לבעל-חיים, הם אחד הביטויים הנאצלים להיות האדם מותר מן החיה, והם מן הגילויים המבטאים את העליונות המוסרית של האדם על הטבע שמסביבו. מנגד, בעל החיים משמש לא אחת לצרכי הקיום והחיים של האדם. לעיתים, הוא מהווה מקור עיסוק לחקלאים רבים, אשר לאורך שנים רבות עוסקים בו לפרנסתם ולמחייתם. הטלת מגבלות מהותיות על דרך ההתייחסות לבעל החיים המשמש את צרכי האדם פירושה, לא אחת, השמת גדרים וסייגים על העיסוק הכרוך בכך. במצבים קיצוניים, מגבלות אלה עלולות להביא לסגירתו של העסק, ששוב אינו יכול לעמוד בדרישות שהוטלו. מצב כזה עלול להביא עמו פגיעה קשה בחופש העיסוק, בזכות הקנין, ובעקרון השוויון החל על העוסקים בענפיה השונים של החקלאות. האיזון בין הערכים הנוגדים הללו איננו קל, כלל ועיקר. המורכבות הרבה של הרבדים השונים המאפיינים את התנגשות הערכים האמורה יוצרת דילמה ערכית עמוקה שבסופה יש להגיע לנקודת איזון ראוייה, האמורה ליתן מענה נאות לערכי מוסר וצדק של חברה נאורה, ולאינטרסים חברתיים-כלכליים של פרטים וציבור כאחד. 16. אלא שכיום אנו מצויים שלב אחד לאחר ההכרעה בדילמה האמורה. בית המשפט העליון בפסק דין האווזים התחבט במסכת הערכים הנוגדים הכרוכים בסוגיה שלפנינו, הכריע בה וקבע את נקודת האיזון הראויה. הוא עשה כן תוך שניתח לעומקם את מלוא הרבדים העובדתיים והמשפטיים הצריכים לענין, ותוך הערכת מכלול הערכים והאינטרסים הכרוכים בסוגיה זו. הוא קבע, כי השיטה הננקטת על-ידי העוסקים לפיטום אווזים אינה מתיישבת עם ההגנה הנדרשת מפני התעללות בבעלי חיים הקבועה בחוק צער בעלי חיים. משבית משפט זה דן והכריע לגופן של השאלות הערכיות בסוגיה זו, שוב אין הן עומדות עוד על הפרק להכרעתנו אנו בעתירות שלפנינו. הדיון בסוגיות אלה תם ונשלם, ואינו פתוח עוד לבחינה, לטיעונים, ולקביעות כלשהן הסוטות מפסק הדין הסופי שניתן. פסק הדין קבע עוד כי התקנות הקיימות בטלות, וכי שיטת הפיטום על-פיהן אסורה. יחד עם זאת, תוך מודעות למורכבותו של הענין והשלכות ביטול התקנות ושיטת הפיטום על הענף ועל העוסקים בו והמתפרנסים ממנו, הוסיף וקבע על יסוד עקרון "הבטלות היחסית", כי ביטול שיטת הפיטום לא ייכנס לתוקפו באופן מיידי, אלא תינתן תקופת מעבר, אשר תאפשר בחינת שיטת פיטום חלופית שתפחית באופן ניכר את הסבל לבעלי החיים, וזאת בטרם ישונה המצב הקיים. בדרך זו, ביקש בית המשפט לשלב את הכרעתו הרעיונית-ערכית עם תוצאה מעשית, שתביא לצדק יחסי באשר לכלל הגורמים העשויים להיות מושפעים מן ההכרעה. לאור זאת, בפסק הדין שניתן ב-11.8.03 נקבעה תקופת מעבר לכניסתם לתוקף של ביטול התקנות ושיטת הפיטום הקיימת על פיהן עד ליום 31.3.05, שבמהלכה יושעה תוקפה של החלטת בית המשפט. עם זאת, יש להבהיר הבהר היטב, כי גם תקופת המעבר, פרי שיטת הבטלות היחסית, הינה קביעה סופית של בית משפט זה, אשר איננה עומדת עוד לדיון ולבירור נוסף, ואיננה נתונה לשינוי. ואכן, בית משפט זה כבר הכריע ברוח זו בבקשות חלק מבעלי הדין להאריך את תקופת המעבר, והדגיש כי אורכה של תקופה זו אינו נתון לשינוי, בהיותו חלק מהתוצאה האופרטיבית הסופית של פסק הדין, אשר יצרה את לוח הזמנים המחייב, שיש לכבדו. קביעות פסק הדין מחייבות ואין להתערב בהן. וכך ביום 31.3.05 תמה תקופת המעבר שנמשכה כשנה וחצי, ואשר במהלכה ניתנה לנוגעים בדבר שהות ארוכה לבחון שיטות פיטום חלופיות, ולהיערך לשינויים אפשריים בפעולתו של ענף פיטום האווזים. עם תום תקופת המעבר, נתחייבה על-פי פסק הדין התאמה מיידית של המערכת הציבורית והעסקית לקביעות האופרטיביות של פסק הדין. עם סיומה של התקופה האמורה, לא נפתח פתח לבדיקות ובחינות נוספות, למשאים ומתנים חדשים, ולהערכה של גורם זה או אחר מתי, ובאיזו צורה ואופן יש להביא להפסקת תהליכי הפעולה של הענף. סיום תקופת המעבר גם לא פתח פתח למיקוח נוסף ביחס להארכת תקופת המעבר מעבר לזו שתוחמה בפסק הדין. 17. במיוחד, נסבים הדברים על דרך התנהלותה של המדינה בהקשר לביצועו של פסק הדין, על-פי לשונו ועל-פי רוחו. מהשתלשלות הדברים עולה באורח ברור כי, במהלך תקופת המעבר, נעשתה על ידה בחינה מקצועית מעמיקה של שיטות חלופיות אפשריות לפיטום אווזים במטרה שיענו לדרישות פסק הדין. שותפים לבחינה זו היו הגורמים המקצועיים ברשות הציבורית, ולקחו בה חלק גם העוסקים. אולם לדאבון לב, שיטה חלופית כזו לא נמצאה. המהלכים שננקטו במישור הרשות המבצעת והמחוקקת להארכת תוקפן של התקנות, ולחקיקת חוק שיאריך את תקופת המעבר עד לביטול התקנות ושיטת הפיטום הנוהגת נכשלו. על רקע מציאות זו, נותרה פסיקת בית משפט זה על כנה, בלא ששונתה באמצעות חקיקה ראשית או מישנית. קמה, אפוא, חובה בלתי מסויגת על כל הגורמים הנוגעים בדבר לכבדה ולמלא אחריה, ככתבה וכלשונה. חובה זו רבצה, בראש וראשונה, על המדינה, כרשות המופקדת על אכיפת החוק ועל קיומם של פסקי דין סופיים, המהווים חלק מהדין המחייב בישראל. צר לומר, כי המדינה לא עמדה בחובתה זו, ובמקום שתיערך עובר ל-31.3.05 לקיום פסק הדין, הרי רק ביום 2.11.05, כ-7 חודשים לאחר חלוף המועד הקובע, הוצאה הנחיית המנהל, המיישמת את קביעות פסק הדין. הקושי בסגירתו של ענף מישקי עליו נשענות משפחות חקלאים רבות, לא נעלם מעינינו. גם המהלכים החקיקתיים השונים שננקטו להארכת תקופת המעבר ידועים, אולם בכל אלה אין כדי לשמש הצדקה, ואף לא הסבר מניח את הדעת לאי קיומו של פסק דין מחייב, שלאחר חלוף תקופת המעבר לא הותיר בידי המדינה מרחב שיקול דעת נוסף להשהות את יישום קביעותיו למשך תקופה נוספת. מציאות זו של אי קיום פסק הדין במהלך תקופה של 7 חודשים, היא מציאות קשה במדינת חוק, כאשר המדינה, המופקדת על שמירה על שלטון החוק, היא עצמה שותפה לאי כיבוד הדין וההלכה הפסוקה. תוצאה זו קשה היא מבחינת המשכו של הסבל הנגרם לעופות, שעל הפסקתו במועד מוגדר ציווה בית המשפט. אלמלא עירנותם ומחוייבותם הציבורית והמוסרית של ארגוני צער בעלי חיים, ייתכן שהתמריץ לתיקון המעוות לא היה נוצר. אולם מעבר להיבט הסבל המתמשך של העופות, תופעת אי כיבוד פסק הדין על-ידי הרשות הציבורית היא, כשלעצמה, ראויה לביקורת קשה, לנוכח הסטייה שהיא מבטאת מהליכי ממשל תקינים, ומנורמות חוקתיות בסיסיות הטמונות בבסיסו של ההליך הדמוקרטי. החריגה במקרה זה איננה מסתכמת אך בעקיפה של פסק הדין בענין פיטום אווזים גופו, אלא גם בסטייה משתי החלטות מאוחרות יותר של בית משפט זה, שניתנו בעקבותיו, ואשר דחו בקשות נוספות של בעלי דין להארכת תקופת המעבר. רשויות אכיפת החוק לא פעלו בדרך ראויה ליישם במועד הקובע את קביעותיו האופרטיביות של פסק הדין. גם אם הקדישו זמן לבחינת שיטות חלופיות לפיטום, ובתום לב סברו כי אפשר יהיה למצוא שיטה שתענה לאמות המידה שנקבעו בפסק הדין, הזמן והמועדים לכך לא היו נתונים בידיהם. הם הוכתבו על-ידי פסק הדין, והיתה חובה לקיימם כלשונם (השווה בג"ץ 551/99 שקם בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, פד"י נד(1) 112, 125; בג"ץ 53/96 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר, פד"י נב(2) 1, 9-19; בג"ץ 3782/95 עמותת "בצדק" נ' ממשלת ישראל, פד"י מט(5) 362, 364). כבר נאמר לא אחת, כי הפרת צווים של בית המשפט אינה מסתכמת באינטרס המוגן שעליו מושתת פסק הדין בלבד. אי קיום צווים פוגע "בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת, ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק" כלשונו של השופט ברק בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פד"י לד(4) 232, פסקה 9); (ראו גם בש"פ 4445/01 גל נ' קצובשווילי, פד"י נו(1) 210, פסקה 8). החובה לקיים צו של בית המשפט הינה, אפוא, ערך העומד לעצמו, ושומה על רשויות אכיפת החוק לשקוד על קיומם של צווי בית המשפט במסגרת חובתן לדאוג לקיומו של החוק בישראל (ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פד"י לו(1) 723, פסקה 3; ע"פ 4603/90 גבירצמן נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2) 529, 555). 18. אלמלא נמצאנו עתה בעיצומו של הליך יישומו של פסק הדין, היה מקום למתן צו מוחלט בעתירתם של ארגוני צער בעלי חיים. אלא, שעל אף אי קיומם של קביעות פסק הדין במועדם, הרי מכח הנחיית המנהל מיום 2.11.05 כבר הוחל בהדרגה בחיסולה של שיטת הפיטום הנוכחית, שנפסלה על-פי פסק הדין. על-פי סדר הזמנים שנקבע בהנחייה, הרי כבר מ-15.12.05 לא ניתן להעביר ביצי רבייה למדגרות; החל מיום 15.3.06 שוב לא יוצאו היתרים להעברת אווזים למפטמות; ומיום 15.4.06 תיאסר כל צורה של הלעטת אווזים. יוצא, איפוא, כי יישום פסק הדין מצוי כבר בעיצומו, תוך שהרשות המוסמכת התחשבה במהלך היישום בשלבים השונים של תהליך ההלעטה, במטרה לצמצם במידת האפשר את הנזק הצפוי לעוסקים בענף. התהליך ההדרגתי המתנהל עתה אינו חורג, כשלעצמו, ממידת הסבירות, ולכן, גם אם היה ראוי שיוחל בו לכל המאוחר מיד בסמוך לתום תקופת המעבר שנקבעה בפסק הדין, הרי משהוא מיושם עתה, יש לאפשר את השלמתו, כך שבתוך כחודשיים ימים הוא יושלם. 19. על רקע הדברים האמורים, אין מקום להיענות לבקשה מאוחרת שהוגשה על-ידי העוסקים ביום 16.1.06, ואשר בה נתבקש בית המשפט לקבוע, לחלופין, כי מועד חיסולו של הענף יהיה 4 חודשים לאחר הכרעת בית המשפט בעתירה גופה. אין מקום ואין הצדקה להתערב בהנחיית המנהל, שניתנה גם היא באיחור רב, ולגרוע גריעה נוספת מסדר הזמנים המחייב שנקבע בפסק הדין. 20. אין בכל הדברים האמורים כדי להמעיט מההכרה בקשיים הגדולים הניצבים בפני העוסקים בענף פיטום האווזים עקב הפסקת שיטת הפיטום הקיימת והעדר שיטה חלופית מוכרת לפיטום, העומדת באמות המידה הנדרשות, ואשר בה ניתן לנקוט. ההשלכה על משלח ידם של העוסקים, הנובעת מהפסקת הפיטום, היא בלתי נמנעת, ועמה הפגיעה בקניינם ובעיסוקם. 21. אין כאן המקום לנקוט עמדה בשאלת עצם זכותם של העוסקים לפיצוי בגין הפסקת הפיטום, או בדבר שיעורו של פיצוי כזה. שאלות אלה מעלות סוגיות משפטיות העומדות לעצמן, שאינן ניצבות בפנינו להכרעה בהקשר זה. נבהיר עוד, כי אין לקשור את החובה לקיים את פסק הדין בענין פיטום אווזים וסדר הזמנים שנקבע בו לענין הפסקת שיטת פיטום, הגורמת סבל בלתי מידתי לבעל החיים, עם דרישת העוסקים לפיצוי על הפסקת פעולות הפיטום. החובה לחדול משיטת ההלעטה הננקטת עתה, ובהעדר שיטה חלופית, היא מוחלטת ואינה מותנית בשאלת עצם הזכות לפיצוי, היקפו, או מועדי תשלומו, אם יימצא כי יש לשלמו. ממשלת ישראל החליטה להקים צוות שיבחן את סוגיית מתן הסיוע לעוסקים, והדבר מצוי עתה בבחינה על ידה. 22. התוצאה המתבקשת מהדברים האמורים הינה כדלקמן: (א) עתירתם של ארגוני צער בעלי חיים נדחית, מן הטעם שהליך יישומו של פסק הדין בענין פיטום האווזים מצוי עתה בעיצומו, ועתיד להסתיים בתוך כחודשיים. יצויין, עם זאת, כי העתירה הניחה תשתית עובדתית מוצקה אשר שיקפה סטייה מצד הרשויות המוסמכות מחובתן לאכוף את פסק הדין במועדו, עם תום תקופת המעבר שנקבעה בו. אי לכך, ייפסקו לזכות הארגונים הוצאות משפט. (ב) עתירתם של העוסקים ושל התאגידים עמיר דגן נדחית, בהעדר עילה להתערבות בית משפט זה. (ג) לארגוני צער בעלי חיים (העותרים בבג"ץ 7713/05 והמשיבים בבג"ץ 10864/05) ישולמו הוצאות משפט בסך 60,000 ש"ח שיחולו על הגורמים הבאים, כדלקמן: 30,000 ש"ח ישולמו על-ידי משיבים 1 עד 5 בבג"ץ 7713/05; 30,000 ש"ח ישולמו על-ידי העוסקים (העותרים בבג"ץ 10864/05) (למעט העותרים שפרשו מהעתירה) ולרבות תאגידי עמיר דגן, הדדית. השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה. בעלי חייםצער בעלי חיים