זוהי בקשה להכריז על פסק דין שניתן לטובת המבקש 2 על ידי בית המשפט העליון של מחוז קוויבק בקנדה בתיק מס' 907-006060-05-500 נגד המשיבים זכריה דרוקר ודרוקר דבלופמנט אוף קנדה לימיטיד ב-91, כאכיף במדינת ישראל נגד המשיבים. פסק הדין מבוסס על השתלשלות עובדתית מסויימת שאציין אותה לא משום שיש לה משמעות משפטית לגבי עצם הבקשה לאכיפה, אלא לצורך תיאור מלא והבנה של התמונה בשלמותה. המבקשים הינם אם (להלן: "אואנה") ובנה (להלן: "אלכסנדר"), ומקום מגוריהם בקנדה. המשיב מס' 1 (להלן: "דרוקר") הינו קבלן בנין ובתקופה הרלוונטית פעל כיזם בתחום הבניה, כשעסקיו חובקי עולם, ומשתרעים בין היתר ביבשת הצפון אמריקאית קנדה וארה"ב. המשיבה מס' 2 הינה חברה זרה בבעלותו ו/או בשליטתו של דרוקר, שניהלה עסקים בקנדה ובנתה מבני מגורים בסאן-לזאר. המנוח אמיל סילברשטיין היה בעל קרקעות בניו ג'רסי שבארה"ב. בשנת 85 נקלע לקשיים כספיים והוכרז פושט רגל. הוא פנה לעזרתו של דרוקר וזה הקים שותפות שכללה אותו, את משה קידר, מישל אזוגי, הנרי כהן באמצעות אשתו הלן כהן, אשר רכשה את הקרקע עבור השותפות שלאחר מכן נהפכה לחברה. לאמיל סילברשטיין הוקצו 20 אחוז מהמניות ולדרוקר עצמו 26.667 אחוז מהמניות. הפעילים בתאגיד היו זכריה דרוקר - נשיא, עו"ד סטיבן פרנקל - מזכיר, משה קידר - גזבר, והלן כהן - סגן נשיא. אמיל סילברשטיין נפטר בספטמבר 88 ועם פטירתו פנתה אשתו אואנה בבקשה לרכוש את מניותיה. התנהל משא ומתן בין דרוקר לבין אואנה, כשהמזכיר פרנקל לוקח בו חלק פעיל. בשלב מסויים בראשון באוגוסט 88 התגבש הסכם מכירה שביצועו נעשה על ידי עוה"ד פרנקל (ת/9) אך הסכם זה, כפי הנראה, לא יצא לפועל ובסופו של דבר נערך ביום 26.4.89 ונחתם ב-89 בין אואנה לבין דרוקר חוזה, לפיו מכרה אואנה לדרוקר את זכויותיה בתאגיד DEVELOPMENT) MONTCLAIR להלן: "מונטקלר") אשר הוחזקו בתאגיד זה באמצעות חברת (AIPORT INVESMENT INC להלן: "איירפורט") (להלן: "החוזה"). על פי ההסכם אמור היה דרוקר לשלם לאואנה סך של כ - U.S. $ 135,000. בו ביום נחתם חוזה נוסף בין דרוקר לבין אואנה ולבין אלכסנדר בנה (להלן: "החוזה המשולש") על פיו הומחתה זכותה של אואנה לקבל מדרוקר סך של-.$135,000 לאלכסנדר. אלכסנדר, מצידו הסכים לקבל, במקום הסך הנ"ל, נכס מקרקעין אשר בנה דרוקר באמצעות חברת דרוקר בעיר סנט לזאר בקנדה (להלן: "הנכס"). על פי החוזה המשולש התחייב דרוקר להעביר לאלכסנדר את הנכס כשהוא חופשי ונקי משיעבוד. עם העברת הנכס ושטר הקנין של הנכס לאלכסנדר, אמור היה דרוקר להשתחרר מכל התחיבויותיו כלפי אואנה. באותו יום נחתם בין החברה (בערבותו של דרוקר) לבין אלכסנדר, שטר מכר ביחס לנכס הנ"ל (להלן: "שטר המכר"). במעמד החתימה על שטר המכר רבצה על הנכס משכנתא לטובת בנק טרסט ז'נרל דו קנדה (TRUST GENERAL DU CANADA) )להלן: "הבנק המלווה") בגין הלוואה שנטלה חברת דרוקר בסך של -.128,000 דולר קנדי. הואיל והסכמת הבנק המלווה היתה תנאי להעברת הזכויות בנכס על שם אלכסנדר, נאלץ אלכסנדר להסכים שבשטר המכר ירשם, כי הוא נוטל על עצמו את המשכנתא הרובצת על הנכס. אולם, בשטר המכר שנחתם, בין חברת דרוקר לבין אלכסנדר, נכלל סעיף השולל הסכמה זו, על פיו, על אף כל האמור בשטר המכר, מתחייבת החברה בערבותו של דרוקר, לסלק את ההלוואה לבנק, ולגרום למחיקת המשכנתא בתוך ששה חודשים מיום החתימה על החוזה. דרוקר החל לשלם את תשלומי המשכנתא הנ"ל לבנק ושילם תשעה תשלומים במשך תשעה חודשים והמשכנתא הופחתה ל-110,000 דולר קנדי, עד אשר הפסיק לשלמם באופן פתאומי במאי 90. אלכסנדר שהיה סטודנט ואימו, שהיתה חסרת אמצעים, לא יכלו לשלם את המשכנתא על הנכס. הבנק הודיע להם שתוך 60 יום יקח את הבית. וביום 1.5.99 ניתן בבית המשפט העליון של מחוז קוויבק בקנדה פסק דין, המצווה על פינויו של אלכסנדר מהנכס, ועל מחיקת כל זכויותיו בגין הנכס. לאור השתלשלות הנסיבות האמורה לעיל, הוגש כתב תביעה על ידי המבקש כנגד המשיבים בבית המשפט בקנדה. בהליך שהתקיים בקנדה התגוננו המשיבים באמצעות משרד עוה"ד .GROSS PINSKY משרד זה ליווה את דרוקר גם בענינים נוספים בקנדה. בתאריך 17.6.91 ניתן, לבקשת אלכסנדר, כנגד המשיבים פסק דין, בבית המשפט העליון של מחוז קוויבק בקנדה, לפיו חוייבו המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם לאלכסנדר סך של 110,500 דולר קנדי, וזאת בגין הפרת החוזה ושטר המכר האמורים לעיל (להלן: "פסק הדין הקנדי"). בפני עומדת עתה הבקשה לאכיפת פסק דין זה בישראל. 1. סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, תש"יח - 1958 (להלן: "החוק"), אשר כותרתו "תנאים לאכיפה" קובע: בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה: (1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתום (2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור; (3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור; (4) הפסק הוא בר ביצוע במדינה בה הוא ניתן. סעיף 4 לחוק שכותרתו "הדדיות באכיפה" קובע: (א) פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל. 2. המשיבים טוענים כנגד אכיפת הפסק כדלקמן: א. כי המשיב לא קיבל מסירה של כתבי בי-דין בתביעה ולא היתה לו ידיעה על ההליכים שננקטו על ידי המבקשים; ב. כי למשיב לא ניתנה הזדמנות להתגונן בפני תביעת המבקשים בקנדה. לעוה"ד שהופיע בבית המשפט בקנדה בשמו לא היה ייפוי כח לעשות כן; ג. יש לראות את כל שלושת החוזים שנעשו עם המבקשים כמקשה אחת. זכויות אלכסנדר תלויות לפיכך בקיום חוזה מכירת המניות במונטקלר לדרוקר. חוזה זה בוטל בשל פגמים בכריתתו ולחלופין בשל הפרתו על ידי אואנה. מניות המנוח אמיל מעולם ועד עצם היום הזה לא הועברו לדרוקר ולפיכך אינו חייב בתשלום תמורתם וכתוצאה אינו חייב גם לאלכסנדר; ד. פסק הדין בקנדה התקבל במרמה, תוך העלמת העובדות לאשורן - ואילו כל העובדות הנכונות היו בפני בית המשפט, כי אז לא היו המבקשים זכאים לפסק דין; ה. בית המשפט הקנדי לא היה מוסמך ליתן את פסק הדין; ו. בעת הגשת הבקשה לאכיפת פסק החוץ הוגשה תביעה רגילה בבית המשפט כנגדם; ז. ההליך הנוכחי מהווה למעשה תביעה לפי עילת היסוד ואיננו מהווה בקשה להכרזת פסק חוץ כאכיף. 3. החזקה הקיימת בפסיקה שנים רבות הינה שהדין הזר דומה לדין הישראלי, אלא אם כן הוכח אחרת והוכחה זו צריכה להעשות כהוכחת כל דבר שבעובדה. לפיכך תידון הבקשה על פי הדין הישראלי מאחר ולא הוכח כי דין אחר צריך לחול. 4. אין ממש בטענה כי הבקשה הנוכחית איננה מה שהיא, דהיינו, בקשה לאכיפת פסק חוץ רק משום שלבקשה צורפה אימו של המבקש. ראשית, אין עילתה של תביעה נפגעת כאשר צורף לה תובע לא נכון. התרופה במקרה זה היא לבקש את מחיקתו של התובע הלא נכון. שנית, הכלל הוא שרצוי תמיד לצרף לתביעה את כל הצדדים המעורבים בה. אמו של המבקש הינה צד מעורב. המשיבים עצמם טוענים כי יש לראות את החוזה שנעשה בין המשיבים לבין אלכסנדר כמקשה אחת עם החוזה שנעשה בין דרוקר לבין אמו. לפיכך טוב עשו המבקשים כאשר צרפו לתביעה גם את האם, ולמעשה חזו את הנולד בהתנגדותם של המשיבים אשר כורכים את הגנתם בתביעת המבקש בטענות נגד האם. צרוף זה של האם היה איפוא במקומו. אם לא היה נעשה יש להניח שהמשיבים היו מבקשים את צרופה. בכל מקרה, כפי שאמרתי, אין בצרוף צד לא נכון כדי לשנות את עילת התביעה. 5. אני דוחה את כל הטענות המקדמיות שניתנו נגד פסק הדין על פי סעיף 3 לחוק. א. בחוות הדעת (ת/6) של עוה"ד הקנדי BLOUIN SCHIPPER נקבע ולא נסתר על ידי המשיבים כי לאור מקום כריתת ההסכם, מחוז מונטריאול, עילת התביעה וסכומה היה ויש לבית המשפט באותו מחוז סמכות, על פי דיני קנדה, לדון בתביעה; ב. על פי חוקי קנדה החלים בפרובינציה של קוויבק, קיימת זכות לערער על פסק הדין בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. פסק הדין ניתן ביום 17.6.91, לא הוגש עליו ערעור ופסק דין הפך סופי; ג. נושאו של פסק הדין הינו חיוב כספי, ואין הוא נוגד את תקנת הציבור מבחינת תוכנו וניתן לאכיפה על פי דיני מדינת ישראל. בהקשר זה קבע בית המשפט העליון בע"א 1137/93 גרטוד (יעל) אשכר נ' טימון היימס פ"ד מח (3) 641, בעמ' 651 ואילך: "תקנת הציבור בהקשר זה שלפנינו היא 'תקנה ציבורית חיצונית'... וענינה בעקרונות, בהשקפות ובאינטרסים של החברה ושל המדינה, שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שנראה לדחות מפניה פסקיחוץ מחייבים... מדברים אנו איפוא בערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות, ואך אם מתנגש פסק חוץ באחד מאלה כי אז נדחה אותו מפנינו... בתתנו דעתנו לתחום פרישתו זה של מושג תקנת הציבור בעניננו, מסקנה נגזרת היא כי רק לעתים נדירות נדחה מפניה פסק חוץ, וטענה על דבר היותו של פסק חוץ מוטעה או גורם אי צדק לא יהיה די בה". ד. את הטענה כי הפסק שגוי, הן משום חוסר סמכות עקב אי מסירה כדין על פי החוק הקנדי, ייצוג על ידי עו"ד לא מוסמך והעדר עילת תביעה, היה על המשיבים לטעון בערעור עליו בפני ערכאת הערעור הקנדית. וכלשון בית המשפט העליון בפרשת אשכר הנ"ל: "אחרי כל אלה נדע, כי אין בפיה של גרטוד טענה העשויה לעמוס על שכמה את תקנת הציבור כעילה לאי - אכיפתו של הפסק נושא הדיון. ואם זה דין טענתה של גרטוד על אי צדק שנגרם לה - לא כל שכן טענותיה על דבר טעויות שפסק החוץ לקה בהן. טענות אלו מקומן היה בהתדיינות בגרמניה וכוחן לא יעמוד להן כנגד אכיפתו של הפסק". (ראה עמ' 653 לפסק הדין המצ"ב). 6. סעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח - 1958 קובע: "פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה: (1) הפסק הושג במרמה; (2) האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה; (3) הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על פי כללי המשפט הבין - לאומי הפרטי החלים בישראל". נטל הראיה מוטל על שכמו של הטוען להגנה מן ההגנות המנויות בסעיף 6 לחוק (ראה פסק דין אשכר הנ"ל בעמ' 647). 7. טענת המרמה: המבקשים טוענים כי דין טענת המרמה שהעלו המשיבים להדחות, שכן מדובר בטענה המבוססת על ראיות שהיו כבר בידי המשיבים בעת הדיון בבית המשפט בקנדה עובר למתן פסק הדין והיה להעלותן אז. משאין בידי המשיבים ראיות חדשות לקיום מירמה דין טענתה להדחות. בע"א 490/88 ד"ר אנבא בסיליוס נ' אחמד מוחמד מחמוד עדילה ואח' פ"ד מד (4) 397 נפסק בעניין זה כדלקמן: "מה הם התנאים הפותחים פתח להעלאת טענת מירמה לגבי פסק זר שבכוחם להוות הגנה מפני הכרה בו? לשאלה זו אין תשובה בחוק האכיפה (המציין מירמה תשמש הגנה מפני אכיפה). כיוון שעל כך טרם ניתנה תשובה בפסיקת בידינו ללכת בדרך השלישית שמתווה חוק יסודות המשפט - דרך ההיקש. לפיכך יש לברר, הניתן להקיש מהפסיקה הנוגעת לטענת מירמה שבכוחה לקעקע תוקפו פסק דין מקומי, לטענת מירמה הנטענת כלפי פסק זר. לגבי פסק דין מקומי נפסק, כי טענת המירמה תישמע רק אם מסתמכת היא על אירוע מאוחר שהתרחש לאחר פסק הדין; על גילויה של ראיה חדשה שלא היתה ידועה, ולא היתה יכולה להיות ידועה, בעת ההתדיינות; או על ראיה חיצונית למשפט עצמו, הנוגעת ל'מעשה רמאות אשר בוצע בניהול המשפט'... אם צלחה טענה זו - יבוטל פסק הדין. אלא שבטרם בואנו לערוך היקש, שהרי אין היקש בין שונים. מסתבר, שהפסיקה האנגלית יצרה שוני ברור בין מירמה, שבכוחה לקעקע תוקפו של פסק דין מקומי, למירמה כהגנה מפני אכיפת פסק זר. בעוד שלגבי פסק דין מקומי דומות ההלכות האנגליות להלכות הישראליות, הרי שלגבי פסק דין זר מאפשר המשפט המקובל האנגלי לטעון מירמה כנגד הכרה בפסק דין זר, אפילו מבוססת המירמה על דבר פנימי, כגון עדות שקר באותה התדיינות... ואפילו נדונה הטענה בדבר עדות שקר בהליך הזר... ויתרה מכך, טענת המירמה תישמע, גם אם היא מבוססת על ראיה שהיתה ידועה לבעל הדין בעת ההליך הזר, והוא בחר אז שלא להעלותה... בהסברים הנ"ל להבחנה בין דיני המירמה בפסק דין מקומי לעומת פסק דין זר אין כדי לשכנענו, שיש להוסיף ולהחזיק בהבחנה הכוללנית. האפשרות שניתנה במשפט האנגלית למנוע הכרה בפסק דין זר עקב מירמה נראית בעינינו רחבה יתר על המידה, גם כשהצליח הוא, בעזרת אותן ראיות ממש המצויות כיום בידי בית המשפט המקומי לזכות באמונו של בית המשפט הזר. .... הביקורת על ההלכות האנגליות בסוגיית המירמה בפסקים זרים מקובלת עלי אין אנו רואים מקום לשוני בענין זה בין פסק דין מקומי ופסק דין זר. היקש מפסק דין מקומי לפסק דין זר ישמיע לנו, כי אין מקום לטענות המערער, שהרי במקרה שלפנינו אין טענת המירמה מסתמכת על אירוע מאוחר שהתרחש לאחר פסק הדין הזר, ואין היא נסמכת על גילוי ראיה חדשה". בפני המשיבים היתה הדרך פתוחה להביא את טענותיהם בתביעה בפני בית המשפט הקנדי אולם הם לא עשו כן. הראיות אשר מביאים המשיבים לסתירת פסק הדין היו בידיהם בעת הדיון ואין מדובר בראיות חדשות שלא היו ידועות בעת הדיון עובר למתן פסק הדין. 8. לעצם העניין אין ממש בטענה שהמשיבים הביאו בפני בית המשפט הקנדי עובדות לא נכונות, העלימו עובדות נוספות, ופעלו במרמה. פסק הדין הקנדי נגד המשיבים ניתן על בסיס הפרתו של החוזה המשולש שנעשה בין אלכסנדר, אואנה ודרוקר. יש להפריד בין חוזה זה לחוזה שנערך אואנה ודרוקר על פיו התחייבה אואנה למכור לדרוקר את חלק בעלה המנוח במונקלייר לבין החוזה המשולש אשר על פיו התחייב דרוקר כלפי אלכסנדר למסור לו את הנכס האמור כשהוא נקי מכל חיוב ו/או שעבוד, וזאת במקום לתת לו כסף מזומן (על פי זכותו לקבלת הכסף - זכות אשר הומחתה לו מידי אואנה). החוזים אינם תלויים ואינם שלובים זה בזה הן על פי הכתוב בהן והן על פי התנהגות הצדדים אשר ניתקה כל קשר כזה. התחייבותם של המשיבים כלפי אלכסנדר איננה מותנת בחוזה המשולש ובחוזה שבין דרוקר לבין אואנה. המשיבים התחייבו להעביר לאלכסנדר את הנכס ולשלם בגינו את המשכנתא והתחייבות זאת הופרה. 9. המשיבים יצרו נדבך של טענות משפטיות שכאשר נסתרת אחת מהן מתמוטט הבניין כולו. לטענתם היה הסכם רכישת המניות במונטקלייר בין דרוקר לאואנה כפוף ל-CLOSING שלא התקיים וכן להסכמת יתר השותפים שלא הושגה. ההתחייבות כלפי אלכסנדר הותנתה בקיום הסכם הרכישה הנ"ל על ידי אמו, ומשהסכם הרכישה לא נכנס לתוקפו, או לחלופין הופר, ממילא הופטרו המשיבים מקיום התחייבותם להעברת הנכס כלפי אלכסנדר. לטענות אלה אין יסוד. א. בהסכם הרכישה שבין דרוקר לאואנה אין מילה וחצי מילה בדבר התחייבותה להשיג הסכמת השותפים. כל מה שכתוב שם לגבי התחייבויות אואנה הוא: שלא קיים שיעבוד על מניותיו של המנוח סילברשטיין פרט להלואות שקיבל מיתר השותפים במונטקלייר אשר הקונה מסכים לקבלן בכפוף לכך ושהיא זכאית למכור את המניות (סעיף 1.01). באשר ל,-CLOSING זה צריך היה להתקיים במשרד הקונה במונטריאול קנדה בסביבות 81.5.9 (יש לזכור שהחוזה נחתם ב-89). על המוכרת היה לחתום על סדרה של מסמכים ועל כתב שחרור שהיה צריך להיות מופנה, בין היתר, לא רק לזכריה דרוקר אלא גם לסטיבן פרנקל ולחברת מונטקלייר. מן הראיות עלה כי, דרוקר היה נשיאה של מונטקלייר, ובעל ההכרעה וההחלטה דה פקטו בכל עניניה. עורך הדין שטיפל בכל העניינים הנוגעים למונטקלייר היה סטיבן א. פרנקל. לא נסתר שפעולותיו נעשו על דעת החברים במונקליר. פרנקל ערך את מסמכי התאגיד מונטקלייר ואת הסכם היסוד שבין החברים והיה מזכיר התאגיד. הוא היה זה שטיפל בהכנת כל המסמכים הנוגעים להסכם העברת הזכויות במונטקלייר מאואנה לדרוקר. מכתבו של פרנקל (ת/9) מעיד כי פרנקל הוא שטיפל במכירת המניות של המנוח סילברשטיין, וכן ערך את החוזים שבין דרוקר לאואנה. הוכח כי בפועל דרוקר לא ייחס חשיבות לעניין ה.-CLOSING ראשית, מועד ה-CLOSING לא שונה למרות שההסכם נחתם רק ב-89, שנית, כל המסמכים שהיה על אואנה לחתום היו מסמכים שרק דרוקר ופרנקל יכלו לדאוג להכנתם. העובדה שכתב השחרור צריך היה להיות מופנה גם לסטיבן פרנקל מעידה על מעמדו בעסקה זו, ותומכת בטענת המבקשים שפרנקל הוא זה שניהל את העניינים בשם השותפים וכאשר נתן אור ירוק במכירת המניות על ידי אואנה היה זה על דעת כל השותפים. שלישית, אם המסמכים הללו לא הוכנו ולא נחתמו, הרי היה זה משום שדרוקר לא דאג להכנתם ולא חשב שהם חשובים. ב. מכל מקום החשוב הוא כי דרוקר התייחס להסכם כהסכם תקף והחל בפועל בביצועו. אין לייחס לאיש עסקים ממולח, נשיא החברה, עסקה כל כך גרועה ומהלכים כה רשלניים שאינם מתאימים לא רק לאיש עסקים מתחיל, אלא לכל אדם מן הישוב, וכי למה ישלם דרוקר 10,000 דולר קנדיים בתשלומים במשך תשעה חודשים אם לא רכש מאואנה מאומה. העובדה כי דרוקר פעל לקיום התחייבותו כלפי אלכסנדר ושילם את תשלומי המשכנתא במשך תשעה חודשים, כאשר ידע כבר בתקופה זו לפי טענתו, כי ג. כאמור הגעתי למסקנה שאואנה לא היתה צריכה לספק את הסכמת השותפים כתנאי למכירה ומי שיכול היה וצריך היה לקבלה היה דרוקר. אולם גם אם היה צורך ליידע את השותפים לגבי תהליך מכירת המניות של השותף שנפטר כאמור בסעיף 9 של הסכם השותפות וגם אם היה צורך לקבל את הסכמתם למהלך של רכישת המניות על ידי דרוקר הרי שלאור הראיות, ובעיקר ת/9, לרבות מעמדו של דרוקר במונטקלייר אינני מאמינה לעדי המשיבים אזוגי וכהן, שותפיו של דרוקר במונטקלייר, כי לא ידעו על הצעת המכירה של מניות שותפה למנוח כי לא סירבו לרכשם וכי לא אישרו את העברת המניות במונטקלייר לדרוקר אם לא בהסכמה מפורשת אזי בדרך של ברירת מחדל. השותפים הללו הודו בנשימה אחת כי פרנקל הורשה לפעול מטעמם, וכי לא נערכה פניה אליהם בקשר להעברת המניות, אך עם זאת ידעו משהו על רצונה של אואנה למכור את המניות והתנגדו שדרוקר יהיה רוכש בלעדי. הן חיים כהן והן אזוגי טענו בתצהיריהם, כי בשנת 89 ניסה דרוקר לבדוק אפשרות להעברת מניות סילברשטיין והם סרבו (עמ' 35 שורה 10) אין לי ספק שנשיא השותפות החברה, דרוקר, השיג את הסכמת שותפיו לפני שחתם על הסכם הרכישה עם אואנה כעשרה חודשים לאחר פטירתו של סילברשטיין. דרוקר איננו איש תמים, מדובר באיש עסקים ותיק ומנוסה ואינני מוכנה לקבל את הטענה שדרוקר נשיא השותפות-חברה שם את כספו על קרן הצבי ורכש מניות מאואנה מבלי שהבטיח קודם לכן את הסכמת שותפיו. המסמך ת/9 שנכתב על ידי עוה"ד פרנקל מתייחס למכירת המניות על ידי אואנה ואומר כי מצורף אליו צ'ק והסכם וזאת לאחר שהוא, פרנקל, דיבר עם מר דרוקר שהודיע לו שאואנה הסכימה למכור 20 אחוז מהאינטרס שלה במונטקלייר. מר פרנקל מבקש מאואנה לחתום על העתקי החוזה. מה שאני מסיקה מת/9 הוא כדלקמן: א. ב-1.8.88 היה קיים הסכם רכישת מניות סילברשטיין, שהצדדים לו היו דרוקר או שותפים אחרים ואואנה. הסכם זה היה מושלם, מוסכם וחסרה רק חתימת אואנה. עד כדי כך מושלם היה שעו"ד פרנקל צרף בבקשת החתימה גם צ'ק כמקדמה; ב. עו"ד פרנקל - מזכיר החברה ואיש אמונם של השותפים לא היה עורך הסכם כזה ושולח אותו לחתימת אואנה יחד עם צ'ק על חשבון המחיר אילולא היתה לו הסכמה מלאה של השותפים. אני סבורה לאור הודאתם של השותפים כי ידעו על רצונה של אואנה למכור את המניות וכי עו"ד פרנקל היה מזכיר החברה ולפי ת/9 גם סגן נשיא, כי ת/9 נשלח בידיעה מלאה של השותפים ועל דעתם. אם הרוכשים בת/9 היו השותפים ולאחר מכן חזרו בהם, ואם הרוכש היה דרוקר, הרי בכל מקרה ידעו על הרכישה; ג. ומכיוון שכך והשותפים ידעו כי דרוקר רכש את חלקו של סילברשטיין עוד בתחילת 89, לאחר שהם לא רכשו, הרי שעמדו לשותפים מספר שנים כדי לנקוט באמצעים משפטיים נגד דרוקר אם אכן הגדיל את חלקו בחברה בניגוד להסכם. אני מסיקה כי השותפים לא עשו זאת משום שדרוקר קנה את חלקו של סילברשטיין בידיעתם ובהסכמתם. 10. בלהט הרצון לסייע לדרוקר לא טרחו השותפים לקרוא את הוראות סעיף ‎D9 בהסכם שבין השותפים במונטקלייר (נ/1) אשר על פיו עולה כי אין צורך בהסכמת השותפים לרכישת המניות על ידי הרוכש באם סירבו לקנות אותם קודם לכן. OF A DECEASED OR DISABLED VENTURER SHALL BE TRANSFERRED IN ACCORDANCE THE INTEREST WITH THIS PARAGRAPH. IN THE EVENT ANY VENTURER DIES OR BECOMES PERMANENTLY HIS INTEREST IN THE VENTURE SHALL BE SUBJECT TO PURCHASE WITHIN 99 DAYS OF ,DISABLED THE DETERMINATION OF SUCH PERMANANENT DISBILITY OR WITHIN 99 DAYS OF THE OF A LEGAL REPRESENTATIVE OF THE VENTURER, THE MGP SHALL CALL A QUALIFICATION WHICH THE INTEREST OF THE DECEASED OR DISABLED VENTURER SHALL BE SUBJECT AT ,MEETING TO THE OPTION ON THE PART OF EACH REMAINING VENTURER TO PURCHASE IN THEIR SHARE OF THE INTEREST AT A MUTUALLY AGREED UPON PRICE. IN THE EVENT A PROPORTIONATE NOT AGREED UPON PRIOR TO THE MEETING THE PRICE SHALL BE DETERMINED BY THE IS PRICE OF EVALUATIONS OF THE NET MARKET VALUE OF THE ASSETS OF THE VENTURE, MINUS AVERAGE THE LEGAL REPRESENTATIVE OF THE VENTURER SHALL PROVIDE AN MAI APPRAISAL .OBLIGATIONS THE VENTURE SHALL PROVIDE AN MAI APPRAISAL WITH THE PURCHASE PRICE BEING AND DETERMINED AS AN AVERAGE OF BOTH SUCH EVALUATIONS. IN THE EVENT THAT THE REMAINING VENTURERS FAIL TO PURCHASE SAID INTEREST, ALL RESTRICTIONS IMPOSED BY THIS AGREEMENT .SHALL TERMINATE משמעותו של הסעיף הנ"ל הינה כי במידה והשותפים לא ירכשו את חלקו של השותף הנפטר, לא תחולנה הוראות הסעיף הנ"ל וניתן יהיה למכור את חלקו של הנפטר בשותפות לכל קונה מרצון. העולה מן העדויות הוא כי השותפים לא קנו את חלקו של הנפטר סילברשטיין בשותפות משום שלא רצו לקנות, ולפיכך היה זה דרוקר שהיה מעוניין לרכוש ורכשן. לסיכום, אני דוחה מכל וכל את הטענה כי בהתאם להסכם הרכישה היה על אואנה להמציא את הסכמת יתר השותפים תנאי שאיננו מופיע בהסכם. בנוסף לכך כאמור, לא היה צורך בהסכמה זו לאור הוראות סעיף D9 של הסכם השותפות ולאחר שהשותפים סרבו לקנות את חלקו של סיבלרשטיין. דרוקר פעל בדיוק בהתאם לאמור בהוראות הסעיף. הוא רכש את מניות המנוח מידי אואנה כדת וכדין על פי ההסכם בידיעה מלאה של שותפיו, החל לשלם את התמורה עבור המניות, וחדל. אני דוחה בשאת נפש את ההזדקקות של באי כוחו של דרוקר לטענות כי אואנה השתמשה בשם סילברשטיין שלא כדין, כי יתכן ולא היתה כלל אשתו של סילברשטיין, כי לא היתה היורשת היחידה שלו ומוסמכת למכור את מניותיו כי לא היתה יהודיה ועוד כיוצא בזה טענות הבאות לתקוף את הסכם רכישת מניות המנוח סילברשטיין במונטקלייר. איש לא הכריח את דרוקר לרכוש את מניות המנוח ואם לטענתו עזר למנוח בחייו ועזר לאואנה לאחר פטירתו תוך התחשבות במצבה הכלכלי ואף מימן את הלוויה והקבורה שלו, אין זה נאה שיטיח באלמנתו טענות מסוג זה. 11. אינני מקבלת את טענת המשיבים כי לא ניתנה להם ההזדמנות להתגונן בפני התביעה. טענתו של דרוקר כי לא קיבל את מסמכי בי-הדין בקנדה אינה נכונה נוכח העובדה שהתיק הועבר לטיפול משרד עורכי דין גרוס פינסקי אשר הופיעו בשמם של המבקשים בבית המשפט בקנדה ועשו בשמם בתיק התביעה פעולות מרובות: א. שלחו הודעת ייצוג בשם המשיבים ביום 14.5.90 וביום 4.9.90; ב. הגישו כתב הגנה בשם דרוקר ביום 29.8.90; ג. שלחו הודעת ייצוג מחודשת ביום 9.10.90; ד. ביקשו ביום 29.8.90 לבטל החלטה שניתנה בהעדר. על פי תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי בישראל ניתן לבצע המצאה של כתבי דין למורשה או לעו"ד, וכוחה של המצאה זו יפה לכל דבר כאילו הומצאה לבעל הדין גופו. פעולתו של עו"ד המייצג לקוח אינה מתמצית בייצוג לקוחות בבית משפט וקיימת חזקה שעורכי דין המייצגים לקוחותיהם מוסמכים לקבל עבורם כתבי בי-דין, והוא הדין לגבי מורשה כללי. (ע.א. 23/83 סוזן ריטה יוכימק ואחרים נגד תרז קדם ואח' פד"י לה חלק רביעי עמ' 309). דרוקר עצמו הודה בעדותו כי היה במשרדי עוה"ד גרוס פינסקי, וכי משרד זה ערך מסמכים לבקשתו (עמ' 16, מול השורות 14 - 15 וכן 28). דרוקר אף הוסיף כי היה לו קשר עם גרוס (עמ' 19, שורה 6). הגב' אלינור אלטין, שהיתה חברתו לחיים בתקופה הרלוונטית, העידה כי היתה במשרדם של עוה"ד גרוס פינסקי, אם כי היא טוענת כי אינה זוכרת באיזה ענין, ואינה זוכרת אם דרוקר ביקש ממנה לפנות אליהם (עמ' 29 מול הספרה 12). מסמכי התביעה נשלחו לכתובת בנו של דרוקר המתגורר במונטריאול קנדה, אשר העבירם לציקי זפיר נציגם של המשיבים בקנדה וזה העבירם למשרד עורכי הדין גרוס-פינסקי אשר טיפלו בענייניהם של המשיבים בקנדה. האם היו אלה מוסמכים לקבל כתבי בית דין בשם דרוקר על פי הוראות תקנה 477? בהיות זפיר נציגו של דרוקר בקנדה ובהיות משרד עורכי הדין גרוס-פינסקי, נציגו של דרוקר בקנדה, התשובה הינה חיובית. אומר על כך דרוקר בעדותו: "לשאלה מי מטעמי פעל בקנדה אני משיב שהנציגים שלי בקנדה בנושאים המסחריים של החברה בלבד היה אהרון בורשטיין עד שלב מסויים שזה עובד שלי מישראל, ואחרי שחזר לארץ החליף אותו זפיר צביקה... החברה הזאת היתה פעילה בקנדה עד התחלת 1989 בקירוב. הדירות נמכרו לאנשים פרטיים, נעשו חוזים במשרד עורכי דין במשרד ליונל שוורץ. לחברה היה ייצוג משפטי בעיקר לגרוס-פינסקי... לפי מיטב זכרוני אף פעם לא מסרתי להם מפי בשמי למעט אהרון בורשטיין שיצא מישראל. וגם כאן ספק אם זה היה ייפוי כח". (עמ' 11 שורות 30-19). בעדותו התרעם דרוקר מדוע נשלחו מסמכי התביעה לכתובת בנו ולא לכתובת החברה. מכאן שהעובדה שהמסמכים הגיעו לחברה, לידי ציקי זפיר שהעביר אותם לעורכי דינו, ריפאה את "הטעות" בכתובת שכן בסופו של דבר הגיעו לכתובת הנכונה. המשיבים לא הביאו את נציג החברה ציקי זפיר על מנת שיאשר את טענתם כי אכן מסר את כתב התביעה לעורכי הדין, אך טעה והורה להם לייצג אף את דרוקר. 12. אני דוחה את הטענה כי המסירה לדרוקר בכתובת בנו מונטריאול רחוב ונדום 2118 היתה חסרת תוקף ונעשתה בזדון בידיעה שדרוקר עזב לצמיתות את קנדה. מן העדויות עולה כי דרוקר גר בקנדה מונטריאול. לדרוקר היו מספר מעונות במונטריאול, פעם גר עם חברתו לחיים, פעם גר אצל בנו, פעם גר בבית מלון. בנוסף לכך היה לו מקום מגורים בארצות הברית, בהונגריה, בישראל. לא היה זה מתפקידו של המבקש לשלוח את כתבי בית הדין לכל מקומות המגורים של דרוקר בעולם. המבקש גם לא יכול היה לדעת ולא חייב היה לחקור האם כאשר עזב דרוקר את קנדה עזב לצמיתות או לתקופה קצרה מזאת ומה הן תוכניותיו בחיים. לצורך ביצוע המסירה די היה בכך שדרוקר גר ופעל בקנדה ושהתגורר לאחרונה בדירת בנו במונטריאול, גם אם בעת הגשת התביעה שהה בהונגריה. דרוקר עצמו משנחקר מתי עזב את קנדה לצמיתות אמר שאיננו זוכר מתי עזב ואיננו זוכר הכתובת. ואם דרוקר איננו זוכר זאת כי אז אין להלין על המבקש ששלח את כתבי בית הדין לדרוקר לכתובתו של בנו. 13. גם אם, וכאמור אינני סבורה כך, נפל פגם כלשהו במסירה לדרוקר הרי שפגם זה התרפה כליל כאשר הופיעו מטעמו עורכי דין, טענו והגישו מסמכים בבית המשפט. הטענה של דרוקר כי לא ייפה עורכי דין מטעמו לייצגו במשפט בקנדה היא טענה שאי אפשר להשמיעה בפורום הנוכחי. טענה זו צריך היה להעלות בבית המשפט בקנדה בבקשה לבטל את פסק הדין הקנדי משום שהנתבעים בו יוצגו על ידי עורכי דין חסרי סמכות לכך. לבית המשפט הזה אין סמכות להתעלם מפסק הדין ולברר טענה של ייצוג כוזב. יתר על כן, העלאת הטענה מבלי שתהיה מגובה בעדות עורך הדין הקנדי שפעל שם ללא ייצוג מעלה חשש לחוסר תום לב. המשיבים לא טרחו להזמין נציג משרד עוה"ד הקנדי על מנת שיסביר כיצד קרתה הטעות שהופיע עורך דין מטעמם לדיונים וטען כי הוא מייצג את דרוקר באופן אישי. בקנדה, שלא כמו בישראל, די בהודעת ייצוג מטעם עורך הדין בכדי ליצור חזקה כי אכן הלקוח מיוצג על ידי עוה"ד על פי ההסכם שנעשה ביניהם. החזקה שדרוקר היה מיוצג כדין לא נסתרה איפוא. מן הראוי לציין כי כל הודעות הייצוג שהוגשו על ידי משרד עורכי הדין גרוס-פינסקי, וכן כתב ההגנה שהוגש בתיק מעידים על כך שלמשרד עורכי הדין ניתן ייפוי כוח לטפל בתביעה - מסקנה זו עולה מן העובדות שהיו ידועות לעורכי הדין (ואשר צוינו בכתב ההגנה) ומן העובדה שהוגשה הודעת ייצוג - הניתנת רק כשמיופה עורך הדין כוח לייצג בתיק. 14. העובדה שהמשיבים היו מיוצגים בפני בית המשפט הקנדי באמצעות משרד עורכי דין, הוגש מצידם כתב הגנה, וכן הוגשו מספר הודעות בקשר ליצוגם על ידי משרד עורכי הדין הנ"ל, מונעת מהם את האפשרות לטעון כי לא ניתנה להם אפשרות סבירה להתגונן. לענין זה קבע בית המשפט העליון בע"א 802/89 גבריאל אינדורקסיס נ' אריה לייבל אינדורקסיס, פ"ד מו(2) 366: "השאלה היא לא אם הנתבע, מסיבות סובייקטיביות שלו, התקשה להתפנות למשפט ולטפל בהכנת הופעתו, אלא - האם, אובייקטיבית, בית המשפט שדן בעניינו של הנתבע, מבחינתו, נתן לנתבע הזדמנות סבירה להתייצב לדיון וליטול בו חלק". פסק הדין בקנדה ניתן במעמד צד אחד, על פי בקשת המבקש, אולם, לאור היותם של המשיבים מיוצגים, הרי שהיה על עורך דינם לדאוג לייצוגם, ואין למשיבים להלין אלא על עצמם על כך שניתן נגדם פסק דין במעמד צד אחד. לענין זה ראה אף את פרשת אשכר האמורה, בעמ' 647 - 648, שם קבע בית המשפט העליון: "אין ספק בדבר, כי הכרעת דין במעמד צד אחד בלבד, ובלא דיון לגופו של ענין כפי שהיה בעניינו - אין בה, כשהיא לעצמה, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי". יש לציין כי פסק הדין הקנדי כלל דיון בעניין לגופו, ולא קבע אך את החיוב לתשלום. בית המשפט ציין בפסק דינו כי נכנס לעובי הקורה ובדק את הראיות שנמצאו בתיק, ועל יסוד בדיקה זו ניתן פסק הדין. יש להדגיש כי הפסיקה קובעת כי על הטוען לפגיעה בכללי הצדק הטבעי חלה החובה "לעורר בלב בית המשפט חשש ממשי כי נפגעו זכויותיו" - ראה ע"א 490/88 ד"ר אנבא בסיליוס נ' אחמד מוחמד מחומד עדילה, פ"ד מד (4) 397. לאור האמור לעיל, מתן פסק הדין שלא בפניהם של המשיבים, אלא על פי צד אחד, אין בה משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי, מה גם שהמשיבים היו מיוצגים על ידי עורך דין בהליכים שקדמו למתן פסק הדין נשוא תיק זה. באם יש למשיבים על מי להלין, הרי שהיה עליהם להלין על משרד עורכי הדין אשר טיפל בהגנתם בתביעה נשוא פסק הדין הקנדי. חשוב לציין כי דרוקר העיד כי אין בכוונתו להגיש תביעה משפטית כנגד אותו משרד עורכי דין, אשר טיפל בתביעה, ואשר גרם לכך שניתן פסק דין על פי צד אחד כנגדם, משום שפעל "לטובתו". דרוקר הוסיף כי לא הגיש תביעה נגד עוה"ד שכביכול ייצג אותו - משום שאין הוא "נוהג להגיש תביעות נגד עורכי דיני" (עמ' 14 מול הספרה 28). דרוקר הוסיף כי גם לא הגיש תלונה ללשכת עורכי הדין המקומית בקשר לעורכי הדין. תשובתו של דרוקר אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות אדם סביר במקרה דומה כאשר הוא מוצא עצמו מיוצג על ידי עו"ד שלא הסמיכו. לטענתו של דרוקר לא ייצגו אותו עורכי הדין בהליך, וגרמו, למעשה, לכך שינתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה מצידו, ומבלי שהציג טענותיו. עם זאת, למרות פעולה לא ראויה זו מצד עורכי הדין - נמנע דרוקר מלהתלונן עליהם, או מלתבוע אותם לדין! משלא נסתרה טענת דרוקר כי לא היה מיוצג כדין על ידי עורכי הדין שפעלו בקנדה בשמו אין חשיבות לשאלה מתי נודע לו על הגשת התביעה נגדו בקנדה, האם במועד הגשת הבקשה לאכיפת פסק החוץ על ידי המבקשים בארץ או קודם לכן? אולם גם בנושא זה התבלבל דרוקר בעדותו. במקום אחד העיד כי הדבר ארע בשנת 1992 בו בזמן שהבקשה הוגשה בשנת 1994. מכאן יוצא כי יש להניח שידע על פסק הדין עוד לפני הגשת הבקשה לאכיפתו בארץ, וזאת כנראה כתוצאה משיחותיו עם אואנה למרות שהכחיש שהיא הודיעה לו על דבר פסק הדין הקנדי. מכל מקום דרוקר לא הסביר מדוע לא עשה דבר בנוגע לפסק הדין הקנדי במשך כל התקופה לאחר שנודע לו על קיומו. (עמ' 12 מול הספרה 23, וכן בעמ' 14 מול הספרה 17). 15. סיכום על פי התנאים של חוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח - 1948 מתקיימים בפסק הדין נשוא בקשה זו כל התנאים לאכיפתו במדינת ישראל: א. פסק הדין ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתיתו, ובית המשפט שנתן את פסק הדין היה מוסמך מבחינה מקומית ועניינית לדון בענין ולהכריע בו; ב. פסק הדין אינו ניתן עוד לערעור; ג. החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי דיני אכיפת פסקי דין בישראל ותכנו אינו סותר את תקנת הציבור; ד. הפסק הינו בר ביצוע במדינה בה ניתן; ה. בנוסף לא חלה כל הגנה מן ההגנות שמאפשר סעיף 6 לחוק אכיפת פסקי חוץ; ו. למשיבים ניתנה הזדמנות הוגנת להתגונן בפני התביעה שהוגשה נגדם. שניהם היו מיוצגים באמצעות משרד עו"ד שלא נסתר שפעלו בסמכות; ז. לא היתה פגיעה בכללי הצדק הטבעי בתהליך קבלת פסק הדין; ח. לא הוכח כי פסק הדין הושג במרמה; לאור האמור לעיל אני מקבלת את הבקשה ומכריזה על פסק הדין שניתן נגד המשיבים בבית המשפט העליון של מחוז קוויבק קנדה בתיק מס' -006060-05-500 907 כאכיף ובר ביצוע בפני בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל בישראל. אני מחייבת את המשיבים יחד ולחוד לשלם למבקשים הוצאות הליך זה, שכר טרחת עו"ד בסך -.10,000 ש"ח + מע"מ וכן אגרת משפט. אכיפת פסק דין