א.בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 13.2.07 של ראש ההוצל"פ (כתוארו אז) (כב' הרשם דן סעדון) בתיק הוצל"פ מס' 3404555059, לפיה תפוצל אכיפת חיובים באופן הבא: אכיפת צווי המניעה תעשה באמצעות הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט וצווי 'העשה' יאכפו באמצעות הליכי ההוצאה לפועל. אני מחליטה ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. ב.העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") הגיש בשנת 2001 תביעה כנגד המערערים שעניינה שימושים לא חקלאיים בנחלת המערערים בגוש 5433 חלקה 35 הידוע כחלקה א' במשק 34 במושב משמר איילון (להלן: "המשק"). ביום 19.12.01 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנכרת בין הצדדים (להלן: "פסק הדין"), לפיו ניתנו צווי מניעה קבועים האוסרים שימוש שאינו שימוש חקלאי, במבנים שסומנו A B D. בנוסף, ניתן צו הריסה להריסת מבנה C. עוד נקבע כי כל שימוש עתידי במבנים A B C שאינו שימוש חקלאי, יעשה רק לאחר קבלת כל האישורים מהמינהל ומרשויות התכנון ועפ"י החלטה 755. כמו כן, נקבע כי על המינהל למחוק, תוך 14 יום, את ההערה בדבר השימוש החורג המתבצע במקרקעין וכן על המינהל לטפל בבקשות המערערים לרישום משכנתא, אותה מבקשים ליטול. ביום 2.5.05 פתח המינהל בהליכי הוצל"פ כנגד המערערים, בטענה כי לא קיימו אחר הוראות ההסכם. המערערים הגישו בקשה בטענת 'פרעתי' לביטול הליכי הוצל"פ בה נטען, בין היתר, להעדר סמכות של ראש ההוצל"פ לאכוף פס"ד הכולל צווי מניעה וכן צווי עשה. המערערים טענו בבקשה כי ההלכה הרווחת היא שאין לאכוף צו מניעה בהליכי הוצל"פ, אלא יש לנקוט בהליכים לפי פקודת ביזיון בית משפט, והדבר עולה בקנה אחד עם שיקולי יעילות. לטענת המערערים, גם המנהל דגל בגישה זו ומנוע מלטעון אחרת. המערערים טענו עוד, כי הליכי ביזיון בית משפט נוחים יותר מבחינתם, ואין לפצל את אכיפתו של פסק דין אחד בין ערכאות שונות. מנגד טען המינהל כי גם אם תתקבל הטענה לפיה אין לבצע את צו המניעה באמצעות הליכי ההוצל"פ, הרי שיש לפצל את אכיפת פסה"ד, לבחון כל סעד לפי מהותו, ולבצע את 'צו העשה' באמצעות מערכת ההוצל"פ, בהתאם לסעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן:"חוק ההוצאה לפועל") המינהל טען עוד כי הבחירה בין שתי החלופות לביצוע צו ההריסה מצויה בידי הזוכה, וביצוע צו ההריסה באמצעות הליכי הוצל"פ סבירה יותר ויעילה יותר לזוכה. ביום 16.10.06 התקיים דיון במעמד הצדדים ולאחריו הוגשו סיכומיהם. ביום 13.2.07 ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ שדנה במעמדם של הליכים לפי פקודת ביזיון בית משפט וביחס בין הליכים אלה לבין הליכים לפי חוק ההוצל"פ. ונקבע כנקודת מוצא כי "הליכי אכיפה לפי פקודת ביזיון בית המשפט נחשבים קשים ופוגעניים, ומטעם זה יש לראות בכלי זה כלי שיורי שיש להפעילו רק אם אין דרך אחרת "חמורה פחות" באמצעותה ניתן לאכוף את ההחלטה השיפוטית" (עמ' 3). לגופו של עניין, קבע ראש ההוצל"פ כי את צווי המניעה בתיק ההוצל"פ על הזוכה לאכוף באמצעות הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט. לעומת זאת, 'צווי עשה' יאכפו באמצעות הליכי הוצל"פ. ראש ההוצל"פ עונה בחיוב לשאלה האם ניתן לפצל הליכי אכיפה בין מספר ערכאות, ועוד קובע כי במקרה בו לא ניתן לדון במאוחד בכל העניינים במסגרת הליכי ביזיון בית משפט, מבלי לפגוע באופן בלתי מידתי בזכויות החייבים, מוצדק לסטות מעיקרון היעילות לטובת שמירה על זכויות החייבים. ראש ההוצל"פ הוסיף וקבע, כי איחוד הליכי האכיפה יחייב גם אכיפת חיוב כספי בפס"ד באמצעות הליכי ביזיון בית משפט, תוצאה שהדעת אינה סובלת. ראש ההוצל"פ דחה את טענת המערערים לפיה הליכים לפי פקודת ביזיון בית משפט מיטיבים עמם, מאחר שהליכים אלה מאפשרים העלאת טענות שעניינן שינוי המצב הנורמטיבי ששרר עובר למתן פסק הדין. ראש ההוצל"פ דחה טענה זו מהטעם שקיימת סמכות דומה לראש ההוצל"פ כאשר מדובר בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד אשר עקב שינוי נסיבות נטען כי לא יהיה צודק לקיימו, וכן מהטעם שהליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט הם הליכים קשים. עוד ציין ראש ההוצל"פ כי האפשרות הקיימת לחייב, להוסיף ולהפר את הוראות 'צו העשה' לאחר ביצועו, אינה פוגעת במסקנה כי ראוי לאוכפו במסגרת הליכי הוצל"פ. לפיכך, נקבע כי יש לאכוף את צווי המניעה באמצעות הליכים לפי פקודת ביזיון בית משפט, ולעומת זאת את צווי 'העשה' יש לאכוף באמצעות הליכי הוצל"פ. החלטה זו היא נשוא הערעור שבפני. ג.המערערים טוענים כי במקרה זה בו נדרשת אכיפת שני צווים, צו מניעה וצו 'עשה', צו 'העשה' אינו ניתן לאכיפה במסגרת ההוצל"פ ואין לפצל את אכיפת פסק הדין בין ערכאות שונות, וזאת מהטעמים הבאים: פסיקות קודמות קבעו כי במקרה בו נדרשת אכיפה של שני צווים שונים אשר אין אפשרות לאוכפם במאוחד במסגרת ההוצל"פ, אזי יש לנקוט בהליכים עפ"י פקודת ביזיון בית משפט, וגם המנהל טען כך במקרים דומים, ולפיכך מושתק עתה, מלטעון אחרת. עוד טוענים המערערים כי הפיצול אינו יעיל וכן אכיפת צווי 'עשה' במסגרת ההוצל"פ אינם יעילים משמדובר בצו אישי, שהרי רק החייב יכול להביא לקיום פסק הדין ולאי הישנות המצב. לטענת המערערים יש לנקוט בהליך החמור פחות ולגישת המערערים הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט מטיבים עמם וחמורים פחות. פיצול האכיפה פוגע מהותית בזכויות המערערים, שימצאו עצמם טוענים במסגרת אחת כנגד הריסת מבנה, שיתכן ובפועל יהרס כבר במסגרת הליכי ההוצל"פ. בסיכומיהם חזרו המערערים על הטענה לפיה משבחר המינהל, שהוא רשות שלטונית הכפופה לחובת תום הלב, לאכוף פסקי דין זהים במסגרת פקודת ביזיון בית משפט, מנוע המינהל מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי לטעון לאכיפה באמצעות ההוצל"פ בתיקים אחרים. בנוסף, טענו המערערים כי סעיפים 63 או 64 לחוק ההוצאה לפועל, אינם מעניקים לראש ההוצל"פ, לא מכוח 'צו עשה' ולא מכוח צו מניעה, סמכות להורות על הריסה של מבנה הבנוי על מקרקעי המערערים, כאשר המקרקעין נשארים ברשות המערערים, משאין המדובר במעשה סופי. ד.המינהל טוען כי סמכות ראש ההוצל"פ לביצוע צו הריסה נלמדת מסעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל ופרשנות המערערים לפיה ראש ההוצל"פ אינו מוסמך לאכוף צווי הריסה במקרקעין שעתידים להישאר בידי החייב היא מופרכת, אינה מבוססת, וקבלתה תרוקן מתוכן את הוראת סעיף 63, ככל שהיא מתייחסת להריסת מבנים. עוד טוען המינהל כי גם אם ניתן לבצע צו הריסה באמצעות פקודת ביזיון בית משפט, הרי שהבחירה נתונה בידי הזוכה בלבד, כאשר הבחירה המתבקשת יותר היא בחירה בהליכי ההוצאה לפועל, שם אין הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט והזוכה יכול ליהנות מכל האמצעים הדרושים לשם ביצוע ההריסה. בנוסף, עולה מהפסיקה קיומה של חובה לביצוע הצו באמצעות הליכי ההוצל"פ, ורק אם אלה נכשלו, ניתן לבצע את הצו באמצעות פקודת בזיון בית משפט. המינהל טוען כי יש לדחות את טענות המערערים בדבר הצורך שלא לפצל את ביצוע פסק הדין, בעוד המערערים מפרים את פסק הדין במשך למעלה מחמש שנים. לגופו של עניין, יש לבצע כל אחד מהסעדים בהתאם לעניינו הוא, ומשמדובר בהליכים המבוצעים לאחר מתן פסק הדין, גובר האינטרס של הזוכה ליעילות האכיפה, על פני הזכויות והאינטרסים של החייב. ה.ערעור זה מעלה, איפוא, מספר שאלות: א) האם נתונה לראש ההוצל"פ הסמכות להורות על ביצוע צו הריסה של מבנה, במקרקעין העתידים להשאר בידי החייבים. ב) אם התשובה לשאלה א' היא בחיוב, אזי האם יש לפצל את הליכי האכיפה כך שצו ההריסה ייאכף באמצעות מערכת ההוצל"פ וצו המניעה באמצעות הליך ביזיון בית משפט, או שמא יש לאחד את הליכי האכיפה בהפניית המינהל להליכי ביזיון בית משפט. סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, קובע: "63. עשיית מעשה - (א) הטיל פסק הדין על החייב לעשות מעשה שלא כאמור בסעיפים 61 או 62 והמעשה ניתן להיעשות על ידי אדם אחר, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות למוציא לפועל לעשות את המעשה או להרשות לזוכה או לאדם אחר לעשותו במקום החייב." סעיף 63 קובע כי בענין צו 'עשה', רשאי ראש ההוצל"פ להורות למוציא לפועל לעשות את המעשה, או להרשות לזוכה או לאדם אחר לעשותו, במקום החייב. המערערים סומכים טיעוניהם על האמור בספרו של כב' השופט דוד בר אופיר "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה שישית, מאי 2008, עמ' 690, שם נכתב: "ההוראה שבסעיף 63 מאפשרת ביצוע מהיר של פסקי דין שאינם עוסקים במסירת נכס או במסירת קטין, אלא מחייבים ביצוע פעולות או מעשים מסוימים. כך למשל יכול פסק דין לחייב אדם לרשום בפנקסים הרשמיים העברת זכויות על כלי רכב, כלי טייס, כלי שיט על שם זולתו, לבצע תיקונים במושכר, להרוס מבנה או להקים גדר בין שתי חלקות... ראש ההוצאה לפועל יתן את ההוראה או את ההרשאה רק כאשר המעשה ניתן להעשות לפי טבעו על ידי אדם אחר". המערערים סוברים כי "13. מן האמור עולה כי מקום קיימת האפשרות כי מעשה יעשה על ידי אדם אחר לפי טבעו, ניתן יהיה לאכוף עשיית מעשה זה באמצעות ההוצל"פ. אולם, מקום בו עוסקים אנו במעשה, אשר רק החייב יכול להביא לקיומו וביצועו - היינו, ביצוע המעשה באופן סופי יכולה להתבצע רק באמצעות החייב, לא ניתן יהיה לאכוף מעשה זה באמצעות ההוצל"פ." (עמ' 3 לסיכומים) המערערים טוענים עוד כי 'צו עשה' שתכליתו להרוס מבנה הקיים על מקרקעין שלאחר הריסת המבנה יישארו ברשות האדם שהקים את אותו המבנה, אינו שונה כלל מצו מניעה להפסקת שימוש, או מצו פינוי. בשל אופיים של צווים אלה הדורש שיתוף פעולה, אכיפתם הסופית תתאפשר רק באמצעות האדם שבשליטתו נשארים המקרקעין, ועל כן לא ניתן לאוכפם באמצעות הליך ההוצל"פ. המערערים מציינים, בנוסף, כי אם המקרקעין בו מצוי המבנה להריסה נשארים ברשותו של אותו אדם, ניתן להרוס ולבנות מבנים חדשים "חלף אותו מבנה הרוס חדשות לבקרים" (עמ' 3 לסיכומים). לפיכך, לגישתם, לראש ההוצל"פ אין סמכות לאכוף צווי הריסה במקום בו נותרים המקרקעין בידי החייב. לא מצאתי בדברי כב' השופט דוד בר אופיר המובאים לעיל, כל תימוכין לאבחנה לה טוענים המערערים בין צו להריסת מבנה רגיל, לבין צו להריסת מבנה על מקרקעין הנותרים בידי החייב. הפרשנות למונח הנזכר "לפי טבעו", מומחשת בדוגמא בספרו של כב' השופט אופיר, לפיה הוראה בפסק דין המורה לחייב לתת יפוי כוח לזוכה, איננה מסוג המעשים שניתן לעשותם ע"י אחר, ולכן איננה ניתנת למימוש בהליכי הוצל"פ. לשון אחר, סעיף 63 נועד לביצוע מהיר של פסקי דין כדוגמת פסקי דין של הריסה. ולדעתי, לא יכול להיות חולק, כי פעולה זו של הריסה, הינה מסוג הפעולות שניתן לבצע "לפי טבעה" באמצעות אחר. זאת להבדיל מצו מניעה, המונע מהחייב עשיית פעולה מסוימת, התלויה ללא כל צל של ספק, בשיתוף פעולה מצד החייב עצמו. המערערים מפרשים, כאמור, את המונח "לפי טבעו" כ"ביצוע המעשה באופן סופי", ומכאן מבקשים להסיק כי אם המקרקעין נשארים בשליטת החייב, ביצוע המעשה תלוי בשיתוף פעולה מצד החייב, אשר יכול לבנות מבנה חדש, במקום אותו מבנה הרוס "חדש לבקרים", ובכך, דומה הדבר, לטענתם, לשיתוף הפעולה הנדרש מהחייב בצו מניעה שלא ניתן לאכיפה בהליכי הוצל"פ. טיעון זה אין בידי לקבל. סבורה אני, כי הריסת מבנה, היא אכן ביצוע סופי של פסק דין המורה על הריסה, והאפשרות של המערערים להפר את החוק בשנית, ע"י בניית מבנה חדש, במקום המבנה שנהרס, אינה גורעת מסופיותו של צו ההריסה. בוודאי, שיכולת זו של המערערים, ליטול את החוק לידיהם, אינה יכולה לשמש טעם, לאי אכיפת צו ההריסה באמצעות מערכת ההוצל"פ, שהיא המערכת המוסמכת לאכיפת צווי עשה. ו.לאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי אין למעשה כל מניעה שצו ההריסה יבוצע באמצעות מערכת ההוצל"פ, יש לבחון האם יש לפצל את הליכי האכיפה כך שצו ההריסה ייאכף באמצעות מערכת ההוצל"פ וצו המניעה יידון במסגרת הליך ביזיון בית משפט, או שמא יש לאחד את הליכי האכיפה בהליכים עפ"י פקודת ביזיון בית משפט. סעיף 82 לחוק ההוצאה לפועל קובע את היחס בין מערכת ההוצאה לפועל לבין פקודת בזיון בית משפט ולפיו: "82. שמירת דינים - "אין בחוק זה כדי לגרוע מכל דין בדבר דרכי הגביה של מסים ותשלומי חובה אחרים, או מהוראות פקודת בזיון בית המשפט". עקרון מרכזי בהחלטה האם יש להפעיל את מנגנון האכיפה על פי פקודת ביזיון בית משפט אם לאו, הינו כי יש לאכוף צו שיפוטי באמצעי הכפייה החמור פחות, מבין אלה העומדים לרשות התובע- המבקש. וכך נאמר לעניין זה ברע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט ואח', פ"ד נט (4) 49, עמ' 60-62) (להלן : "פרשת שרבט"): "אין ליתן צו על-פי סעיף 6 לפקודת הביזיון אם יש דרך חלופית לאכיפה. עקרון זה כונה על ידי השופטת שטרסברג-כהן "עקרון הדרך החמורה פחות" (רע"פ 7148/98 הנ"ל, בעמ' 350)." "הפעלת מנגנון הבזיון יש לה השלכות כבדות משקל על הצד המפר ועל כן מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת, כי מנגנון זה יופעל במשורה, במקרים חריגים בלבד. יחד עם זאת, השאיפה למנוע פגיעה במפר הצו השיפוטי והאפשרות לנקוט אמצעים קלים יותר אינה חזות הכל לטעמי ואין באלה לבדם כדי להכריע את הכף שלא לנקוט בהליך לפי פקודת הביזיון. ביהמ"ש בפרשת שרבט הבהיר כי, למעשה, עקרון הדרך "החמורה פחות" אינו שולל שימוש בהוראות פקודת הביזיון בטרם ננקט הליך חמור פחות, אלא רק קובע סדר עדיפות בשימוש בסעדים השונים הקיימים. הליך של ביזיון בית משפט, כאופציה ראשונה, תתכן באותם מקרים חריגים, שבהם ראוי לעשות שימוש בהוראת סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט. בענייננו, הזוכה הוא שפנה לאכיפת החיוב במסגרת הליכי ההוצל"פ, ודווקא החייבים הם אלה המבקשים להפנות את הזוכה להליכי ביזיון בית משפט בטענה כי הליכים אלה פגיעתם חמורה פחות. לפיכך, יש לפנות לשיקול נוסף המצוין ע"י כב' השופטת ארבל בפרשת שרבט - שיקול הצדק, ובענין זה כך נאמר: "לסיכום, אכן, מדיניות שיפוטית ראויה דורשת לתת צווים אלה במשורה. יחד עם זאת, אני סבורה כי לשיקולים שפורטו לעיל צריך להתווסף שיקול חשוב נוסף - שיקול הצדק, דהיינו, אילו צעדים יהוו דרך אכיפה ראויה, מתאימה וצודקת, אשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר והן את עניינו של הנפגע המבקש לאכוף את פסק הדין. הדברים אמורים במשנה תוקף כאשר עסקינן בפסק דין שניתן בהסכמת שני הצדדים על בסיס פשרה שהושגה ביניהם." (62) בענייננו, בדומה לפרשת שרבט, מדובר באכיפת חיובים על פי פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה שנכרת בין הצדדים. מעיון בתיק עולה כי מדובר בפסק דין משנת 2001, שהמינהל פנה ללשכת ההוצל"פ לשם ביצועו, רק לאחר שהמערערים לא קיימו אותו במשך למעלה מחמש שנים, ולאחר שנעשו ניסיונות מצד המינהל לפעול לאכיפת פסק הדין בדרכים חלופיות. במצב דברים זה, ולאור השיקולים המפורטים לעיל, מוצדקת היתה פניית המנהל לביצוע צו ההריסה באמצעות מערכת ההוצל"פ, גם אם משמעות הדבר פיצול הסעדים באופן שצו ההריסה יבוצע באמצעות הליכי ההוצל"פ, וצו המניעה יידון במסגרת הליכים עפ"י פקודת ביזיון בית משפט. גם שיקולי יעילות, אין בהם כדי לשנות את דעתי. יש לזכור, כי כמו לחייב גם לזוכה יש זכויות, ומערכת המשפט אמורה להעניק לו אמצעי מהיר למימוש פסק הדין. משבחר הזוכה, מטעמיו הוא, בפיצול הסעדים, ופנה לביצוע צו ההריסה באמצעות מערכת ההוצאה לפועל, אין כל הצדקה, לאחר שמונה שנים של הפרה, להפנותו להליכי ביזיון בית משפט. מכאן, שבנסיבות המקרה שבפנינו, דרך האכיפה באמצעות מערכת ההוצל"פ היא הדרך הראויה, המתאימה והצודקת, המביאה בחשבון הן את עניינו של הזוכה המבקש לאכוף את פסק הדין, והן את עניינם של המערערים שזכויותיהם יזכו להגנה במערכת ההוצל"פ השמה, כידוע, דגש על זכויות החייב (ראה במאובחן: עפ"א (ת"א) 80111/05 ויקטור פדלון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.9.07) שאושר ברע"פ 8781/07 ויקטור פדלון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.10.08) שם נדחתה הבקשה לפיצול הסעדים). לא מצאתי ממש גם בטענת המערערים לפיה משבחר המנהל לאכוף פסקי דין דומים במסגרת הליכי ביזיון בית משפט, מנוע הוא, מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי, לטעון לאכיפה באמצעות ההוצל"פ בתיק זה. כידוע, כל תיק נבחן עפ"י נסיבותיו המיוחדות ועל פי השיקולים המפורטים לעיל, עולה כי רק משיקולי צדק ובנסיבות חריגות, יוצדק שימוש ראשוני, של המנהל בהוראת סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט במקום לפנות להליכים אחרים, חמורים פחות. לפיכך, אין לקבוע מסמרות ואין להחליט באופן גורף, על ההליך הראוי על יסוד עמדה אותה הביע המנהל בתיק ספציפי. לסיכום הדברים, לאור האמור בסעיף 63 וההלכה הפסוקה, סבורה אני כי מעשה ההריסה ניתן להעשות "על פי טבעו" ע"י אדם אחר, גם אם מדובר במקרקעין הנשארים בשליטת החייב, ולפיכך רשאי היה המינהל לפנות למערכת ההוצל"פ לשם קבלת הסעד. בנוסף, לא שוכנעתי כי יש במקרה זה להעדיף הליכים על פי פקודת ביזיון בית משפט על פני הליכי הוצל"פ, גם במחיר של פיצול הסעדים. ז.סוף דבר - הערעור נדחה. בשל הסוגיה המיוחדת, כמו גם עמדת המינהל, בסוגיה זו במקרים אחרים, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. צוויםהוצאה לפועלצו עשה