החלטה זו עניינה בקביעת סמכותו העניינית של ביהמ"ש ליתן פס"ד בתיק שלפניו. שאלת הסמכות העניינית היא עניין מהותי וביהמ"ש נדרש להעלות אותו בכל שלב. התיק כולל תביעה ותביעה שכנגד. עניינן של התביעות בקיום הסכם מכר קרקע אשר נחתם בין עקרמה עלי יאסין ז"ל לבין המנוח אבי התובע מס' 1 אשר היה גם בעלה של התובעת מס' 2 (להלן: "המנוח"). יש לציין, כי מר עקרמה עלי יאסין ז"ל נפטר תוך כדי ניהול ההליך בתיק זה ולבקשת "העזבון" תוקנו כתבי הטענות באופן שהנתבע/התובע שכנגד יהיה למעשה העזבון. הקרקע נשוא תביעה זו ידועה כחלקה 137 בגוש 18566. אין חולק, כי ביום 7/9/98 נחתם בין עקרמה עלי יאסין ז"ל לבין המנוח הסכם מכר אשר לפיו התחייב מר עקרמה עלי יאסין ז"ל להעביר למנוח את כל זכויותיו בחלקת קרקע בשטח של 1,500 מ"ר. אין חולק, כי נכון להיום הזכויות בקרקע לא הועברו למנוח ו/או ליורשיו ובפועל המצב הוא שהעזבון עדיין בעל החזקה בקרקע. על העסקה הנ"ל דווח לשלטונות המס ונרשמה הערת אזהרה לטובת התובעים. התובעים טוענים, כי כפי שנכתב בסע' 12 לחוזה המכר היה עליהם לשלם תמורת הזכויות בקרקע סך של 230,000 ₪ וכהוכחה כי שילמו הם מפנים לסע' 12 לחוזה הקובע כי: "חתימת המוכר (מר עקרמה עלי יאסין ז"ל) על הסכם מכר זה מהווה אישור קבלה על תשלום הסכום הנ"ל". מכוון שמר עקרמה עלי יאסין ז"ל חתם על חוזה זה, הרי בחתימתו נטען הוא מודה, כי קיבל לידיו את הכסף תמורת הקרקע והיה עליו להעביר את הזכויות בקרקע ולכן התובעים עותרים לביהמ"ש לשם קבלת צו אשר יחייב את העזבון להעביר להם את הזכויות בקרקע. בנוסף מבקשים התובעים פסיקה של 60,000 ₪ (לצורכי אגרה בלבד) וזאת עקב הטענה, כי העזבון מגדל גידולים חקלאיים על אותה חלקה ומגיע להם איפוא דמי שימוש ראויים על חלקה זו. העזבון/התובעים שכנגד טוענים כי במהלך המו"מ אשר התנהל בין אבי העזבון לבין המנוח הוסכם, כי בפועל הוא יעביר את זכויותיו בקרקע למנוח תמורת 195,000 דולר, אך בחוזה נקבע, כי מחיר הקרקע הוא רק 230,000 ₪ עקב רצון המנוח להתחמק מתשלום מס. מצוין, כי מר עקרמה עלי יאסין ז"ל לא ידע קרוא וכתוב וזאת הן לעניין השפה העברית (שפת החוזה) והן לעניין השפה הערבית. טיעון זה רומז, כי לכאורה המנוח ניצל עובדה זו לשם קבלת הסכמת מר עקרמה עלי יאסין ז"ל, כי בחוזה ייכתב מחיר רכישת הקרקע כ- 230,000 ₪ בלבד. בהתאם לגרסתו של התובע שכנגד טוען התובע שכנגד, כי בפועל המנוח העביר לידי מר עקרמה עלי יאסין ז"ל (אביו) רק חלק מסכום העסקה בסך של 122,000 דולר ומשכך אי העברת הסכום מעיד על כך שגם לא ניתנה כל חזקה בקרקע. טיעונים מורכבים אלה נלמדו אך ורק מתוך סיכומי הצדדים. סיכומי הצדדים הוגשו לאחר שהצדדים הודיעו לביהמ"ש, כי הם מוותרים על ניהול התיק בהוכחות ומוכנים לסכם ולקבל פס"ד מנומק וזאת לאחר שביהמ"ש דחה בעבר בעניין בש"א 4783/04 טענה להעדר סמכות עניינית שהועלתה ע"י הנתבעים שכנגד ואף צד לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. דא עקא, כי בעקבות הגשת סיכומי הצדדים והעובדה שעלתה מתוך הסיכומים, כי מדובר בעליל באכיפתו של הסכם מכר סבר ביהמ"ש, כי ישנה בעיה בנושא הסמכות העניינית ונמנע מלהוציא פס"ד מתחת ידו אשר יהיה בחוסר סמכות עניינית, פס"ד שמטבע הדברים הינו VOID ("בטל") ולא VOIDABIE ("ניתן לביטול"). משכך ובצעד לא שגרתי ולאחר הגשת סיכומי הצדדים עפ"י הסכמתם לוותר על שמיעת ראיות ועל הגשת סיכומים בלבד, זימן ביהמ"ש את הצדדים לדיון נוסף בשאלת הסמכות העניינית ביום 1/11/05 ולאחר ששמע טיעונים בעל פה אפשר השלמת הטיעונים בכתב לשם החלטה סופית בנושא הסמכות העניינית. כמובן שלאור העובדה שטענת סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב ולאור העובדה שכאשר נתן ביהמ"ש את החלטתו בבש"א 4783/04 שבו סבר שיש לביהמ"ש השלום סמכות עניינית לדון בתיק, לא עמדו בפניו כל טיעוני הצדדים וכל היריעה כולה ובהתחשב בעובדה שהצדדים ממילא סיכמו מחדש בסוגיה זו, סבור בימ"ש זה כי אין מניעה, כי ייזקק ויבדוק את שאלת הסמכות העניינית בשנית ויכריע בה עניינית עפ"י התמונה כולה המצטיירת בפני ביהמ"ש. ב"כ התובעים בסיכומיו טוען, כי לבימ"ש השלום הסמכות העניינית לדון בתביעה ובתביעה שכנגד ואילו ב"כ התובעים שכנגד מסכים עם ב"כ התובעים, כי יש לבימ"ש השלום סמכות עניינית לדון בתביעה שכנגד מכוח סמכות שבגררא, אלא שלטענתו אין לבימ"ש השלום סמכות לדון בתביעה המרכזית, אלא אם כן התובעים שהם אלה שמבקשים את הסעדים בתביעתם, ישנו את כתבי טענותיהם ויצמצמו את הסעדים המבוקשים באופן שיזנחו את הסעד של אכיפת הסכם מכר במקרקעין, שכן סעד זה הינו במסגרת סמכותו הייחודית של ביהמ"ש המחוזי. כזכור בסע' 13(ב) לכתב התביעה המתוקן עותר ב"כ התובעים כמפורט: "לאכוף על הנתבעים ביצוע הסכם המכירה הנ"ל וזאת במידה ויתנגדו לו מסיבה כלשהי וינסו להתנער ממנו". ב"כ התובעים מסביר, כי הסעדים המבוקשים בכתב התביעה עניינם "חזקה ושימוש" ולא "בעלות" ולעניין סע' 13(ב) הנ"ל טוען, כי יש לשים דגש על המילים "וזאת במידה ויתנגד לו" כפי שנוסח על ידו ומכוון שהנתבעים אינם מעלים טענות בעניין ומתכחשים לעצם חוזה המכר וחתימתו, המשמעות היא שהם אינם מתנגדים להעברת הבעלות ואף מדגיש, כי הנתבעים אינם מונעים מהתובעים העברת הבעלות לא ע"י עתירה לביטול ייפוי הכוח הבלתי חוזר ולא ע"י עתירה למתן צו מניעה זמני למנוע מהם המשך רישום הזכויות בטאבו. ב"כ התובעים מבהיר, כי עד יום זה לא נוצרה כל בעיה או קושי לתובעים לרשום את זכותם לבעלות על הקרקע לפי החוזה ברשם המקרקעין ולראיה העובדה שהנתבעים לא מנעו זאת. הבעיה היחידה שנוצרה קשורה בתשלום חוב הנתבע המנוח במס רכוש ומשישולם החוב, גם יירשמו הזכויות בקרקע. לכן הכותרת המצוינת בכתב התביעה והסעדים המנויים בה כוללים צו מניעה ודמי שימוש והפרת הסכם בלבד. בחנתי טיעונים אלה של ב"כ התובעים והגעתי למסקנה שאין לקבל אותם. טיעוניו לא שכנעו אותי, כי בפועל הוא מבקש הלכה למעשה אכיפת הסכם מכר במקרקעין, אכיפה שהנתבעים מתנגדים לה מכל וכל והמשמעות היא שהלכה למעשה הסעד המרכזי הנתבע על ידו הוא למעשה הבעלות במקרקעין ולא החזקה והשימוש בו. אני מפנה בהקשר זה להחלטתי המפורטת והמנומקת בת.א. 6103/03 שניתנה ביום 18/12/05 בעניין תביעה ותביעה שכנגד של מייזל סרג' ופטריסיה נגד גולדנברג אברהם ואלונה ואח'. על מנת להבהיר את החלטתי אסביר כך: ככלל הסמכות העניינית לדון בתביעה נקבע עפ"י מבחן הסעד הנדרש ולא עפ"י מהות הסכסוך בין הצדדים (ראה ע"א 27/77 טובי נ. רפאלי פד"י ל"א(3), עמ' 561). השופט י. כהן קבע בפסה"ד בדעת רוב כדלקמן: "אולם אין אני מוכן לקבל את הדעה ששאלת סמכותו של ביהמ"ש מוכרעת עפ"י בדיקת מהותו של הסכסוך ולא ע"י הסעד שאותו מבקש התובע. סמכותו של בימ"ש השלום הנקבעה בסע' 28 של חוק בתי המשפט, תשי"ז - 1957, ולפי האמור באותו סע' "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין" הן בסמכותו של בימ"ש השלום. הסמכות נקבעת עפ"י התביעה של התובע ולא עפ"י מהותו של הסכסוך.... הרי על אף העובדה שהסכסוך האמיתי בין בעלי הדין הוא על בעלות במקרקעין, בימ"ש השלום יהיה מוסמך לדון בתביעה כזו והיא לא תהיה בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי. מבחינה זו שינה חוק בתי המשפט את המצב הקודם, כפי שהיה קיים בעת שסע' 4 לפקודת שיפוט בתי משפט השלום, 1947, היה בתוקף (הדברים הוסברו בספרו של ד"ר זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה רביעית, בסעיפים 40-38). מזמן תחילתו של חוק בתי המשפט, תשי"ז - 1957, מוסמך בימ"ש השלום עפ"י סע' 35 לחוק ובתוקף סמכותו הנגררת לפסוק בכל השאלות המתעוררות לפניו אגב דיון בעניין שהוא בגדר סמכותו. על כן במקרה שתואר לעיל, משבחר התובע להביא את תביעתו בפני בימ"ש השלום והסעד שאותו הוא מבקש הוא תביעה בעניין שימוש במקרקעין, אין נפקא מינה מה הוא הסכסוך האמיתי שבין בעלי הדין וגם אם ברור וגלוי שהסכסוך האמיתי הוא בעניין בעלות במקרקעין, עניין שאינו בסמכותו של בימ"ש השלום, צריכה התביעה להתברר בפני בימ"ש השלום". לסיכום ההלכה היא, כי סמכותו של בימ"ש לדון בעניין נקבעת לפי הסעד אותו מבקש התובע ולא לפי מהות הסכסוך. ב"כ התובעים בסיכומיו הפנה את ביהמ"ש למס' פסקי דין, ואולם אין בפסקי דין אלה כדי לשנות את החלטתי, שכן אין להתעלם מסע' 13 לכתב התביעה בו התובעים בעצם חוזרים ומבקשים ולמעשה הדבר עולה גם בצורה מובהקת ומפורשת בסיכומי הצדדים שהוגשו לביהמ"ש על אכיפת חוזה המכר, דבר שהנתבעים/התובעים שכנגד מתנגדים לו מכל וכל. הייתי נכון לקבל את טיעוניו של ב"כ התובעים אילו היה מסתפק ומבקש רק חזקה במקרקעין. ואולם ברור לחלוטין שהוא לא היה עושה כן, שכן לטענתו הרי המקרקעין ניתנו והסעד המבוקש על ידו הוא אכיפת חוזה המכר שהיא כאמור בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי (סע' 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, סמכותו השעורית של ביהמ"ש המחוזי). לעניין אכיפת הסכם מכר, אני מפנה לספרו של ד"ר יואל זוסמן: "השינוי שהסייג הראשון הביא בהלכות האמורות הוא שמעתה בימ"ש השלום לא יידון בתביעות בדבר חכירה לדורות. לפיכך תתברר תובענה של ביצוע בעין של התחייבות למסור לתובע חכירה לדורות בביהמ"ש המחוזי והוא הדין בתובענה שעניינה ביטול חכירה לדורות" (סדר הדין האזרחי עמ' 47). במקרה דנן כשהמועד להעברת הבעלות והמועד למסירת החזקה חד הם, נכון היה אילו התובעים הגישו תביעה לאכיפת החוזה כולו לביהמ"ש המחוזי שבסמכותו היה גם לדון במסירת החזקה ובתביעה הכספית וזאת שעה שהנתבעים/התובעים שכנגד אוחזים בנכס ואינם מעוניינים להעביר אותו, כל זאת על מנת למנוע את פיצול הדיון כפי שנאמר בע"א 425/69 בעמ' 387: "תובענה כזו כך פסקנו בע"א 156/51, 146/51 היא בגדר סמכותו של בימ"ש המחוזי. אין אנו מחייבים מי שמבקש ביצוע בעין של הסכם למכירת מקרקעין לפצל את העניינים השנויים במחלוקת ולהרבות במחלוקות ובמשפטים, אלא ביהמ"ש המחוזי הוסמך במקרה זה לדון ולפסוק בכל עניין שהצדדים חלוקים לגביו. סמכותו מקבילה לזו של בימ"ש השלום". הלכה זו אמנם ניתנה מתוקף דיני היושר הרואה את הקונה החל מעשיית החוזה כבעליו של הרכוש ואת המוכר כנאמנו שעל שמו נרשם הרישום הפורמלי עד לביצוע הרישום והחיוב במסירת החזקה הינו רק תוצאה של קביעת בימ"ש, כי חוזה המכר נמצא כשר וראוי לביצוע בעין, אולם הלכה זו יפה גם היום שעיקר התביעה ככזו היא אכיפת רישום הבעלות ומשזכו התובעים בכך, יזכו גם ממילא באכיפת ההתחייבות למסירת החזקה שהיא טפלה להתחייבות העיקרית ובאופן כזה ייאכף החוזה כולו כאחד. התובעים ביקשו במפורש אכיפת חוזה המכר כולל העברת החזקה והדבר נמצא בסמכותו הייחודית של ביהמ"ש המחוזי. אני מפנה גם לדבריו של כב' הנשיא שמגר בע"א 510/82 רינה חסן ואח' נ. יפה פלדמן, פד"י ל"ז (3) 16-15 "מי שמבקש לעמוד על אחת הסיבות בעטיין מתקשים בתי המשפט בטיפול יעיל בתיקים הנערמים לפניהם והמבקש להבין מדוע כה רבים אצלנו יחסית המקרים בהם אין מקיימים התחייבויות חוזיות בדבר מכר מקרקעין (בייחוד דירות) מן הראוי שיתן דעתו להשתלשלות הדיונית בתיק זה. דומה כי המסקנה המתבקשת היא כי קשה לגלות סיבה סבירה לכך מדוע ממשיך להתקיים הפיצול בין סמכויותיו של ביהמ"ש השלום לזה של ביהמ"ש המחוזי, היינו מדוע בימ"ש השלום אינו מוסמך לדון גם בתביעות בעלות במקרקעין בתחום סמכויותיו הכספיות. התחימה הקיימת בסמכויות היא מיושנת ואף מרבה כשלעצמה דיונים מיותרים במחלוקת סמכות. על כן מן הראוי הוא שהמחוקק ייתן דעתו למכשלה הנובעת מן ההפרדה הקיימת בסמכויות כדי לשקול הסרתה". לא נותר אלא להצטער על כך שהצדדים הגישו כבר סיכומים ואולם סיכומיהם והמסכת העובדתית כפי שנתגלתה שם, היא שהוותה למעשה את הפרמטר שמכוחו בסופו של דבר הגעתי למסקנה, כי הסמכות בתיק זה היא לביהמ"ש המחוזי. אני מורה על העברת התיק לביהמ"ש המוסמך מבחינה עניינית הוא ביהמ"ש המחוזי בחיפה. אני לא פוסק הוצאות למרות שנגרמו כאן הוצאות ומשאיר את ההחלטה בנושא ההוצאות לדיון בתיק העיקרי. בעלותרישום בעלות