בפניי תביעה בסך 343,200 ₪, אשר תבעה התובעת את הנתבעת, בגין רשלנותה, עת הציגה מצג מטעה כלפי התובעת, טרם פרישתה לגמלאות, לגביי היקף התשלומים להם היא זכאית כקצבת פנסיה. התביעה הוגשה במקור לבית הדין האזורי לעבודה בת"א, אשר העביר תיק זה לבית משפט השלום בת"א, מחמת חוסר סמכות עניינית, היות והמדובר בבקשה לפיצוי על בסיס מצג שווא רשלני. רקע התובעת ילידת 16.11.1942, עורכת דין במקצועה (להלן: "התובעת" או "הגב' בך"), עבדה משנת 1975 ועד ליום 1.4.2004, כיועצת משפטית, במחלקה המשפטית של הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (להלן: "הבנק"). קודם לכן, כשסיימה התמחותה בפרקליטות המדינה, עבדה התובעת, כעורכת דין בשרות המדינה, במשך כשבע שנים, ובעיקר באגפי משרד האוצר (אגף המכס, לשכת היועמ"ש של אגף מס הכנסה, לשכת היועמ"ש של אגף מס קניה). בחודש פברואר 1979, הצטרפה התובעת כעמיתה, לקרן פנסיה מקפת, שהינה אגודה שיתופית, שהוקמה על ידי הסתדרות הפקידים עובדי המינהל והשירותים, כדי להבטיח ביטוח פנסיוני לחבריה (להלן: "הנתבעת" או "מקפת" או "הקרן"). בשנת 2003, נודע לתובעת כמו לכלל הציבור, על דיוני האוצר בנושאי הפנסיה והחשש לפגיעה בזכויות החברים בקרנות הפנסיה. התובעת, הינה אם חד הורית לביתה, הסובלת משיתוק מוחין מלידה (שהייתה במועדים הרלוונטיים בת 19). בנסיבות אישיות אלו של התובעת, היא שקלה פרישה מוקדמת מהעבודה, ולכן פנתה למקפת, על מנת לברר, בטרם תפרוש, את היקף התשלומים להם תהיה זכאית כקצבת פנסיה במקרה של פרישה מוקדמת. מקפת השיבה לפניית התובעת (לטענתה של התובעת), הן בע"פ והן בכתב, כי שיעור הפנסיה לו תהיה זכאית, מסתכם בשיעור של 60.86% מן המשכורת הקובעת של 14,296 ₪. מאחר וביתה של התובעת למדה, באותה העת, בבית ספר לחינוך מיוחד והתגוררה בפנימייה בירושלים- מסגרות אלו הינן עד גיל 21 והיה חשש שלא ימצא לה סידור אחר בתוך שנתיים (ראה מכתבה למר גרנות מנכ"ל הבנק מיום 12.1.04)- החליטה התובעת, בהסתמך על תשובת הקרן לגבי שיעור הפנסיה לה תהא זכאית, להפסיק עבודתה בבנק תוך יציאה לפנסיה מוקדמת. לאחר שחתמה התובעת על הסכם פרישה לפנסיה, הודיעה לה מקפת, כי שיעור הפנסיה לו היא זכאית, הינו 51.76% בלבד מן השכר הקובע, ולא 60.86%, היות ובחישובים שנעשו לא הובאו בחשבון ע"י מקפת, שנות עבודתה של הגב' בך בשירות המדינה לפני תחילת עבודתה בבנק, על אף שנתונים אלה היו מצויים בתיקה האישי, על פי הצהרתה, עת הצטרפה לקרן הפנסיה. משנמסר לתובעת כי שיעור הפנסיה לה תהיה זכאית, נמוכים מאלה שהובטחו לה, הודיעה התובעת מיד, כי היא מעוניינת לחזור בה מהודעת הפרישה וביקשה לחזור לעבוד בבנק. הבנק, אשר הסכים לבקשתה זו, אפשר לתובעת לשוב לעבוד בבנק, בתפקיד של פקידת אשראי בבנק, אך משלא הלם התפקיד את כישוריה, כטענתה, נאלצה היא לפרוש סופית מן הבנק. לטענת התובעת, ההפרש החודשי בין הסכום שהובטח לה לבין זה שמשולם לה בפועל, מסתכם בכ- 1,300 ₪ לחודש, וסה"כ סך של 343,200 ₪ בהתחשב בתוחלת החיים הממוצעת (להלן: "הנזקים"). מנגד טענה הקרן, כי הגב' בך דורשת כי יוענקו לה בניגוד לדין ולהלכה הפסוקה- זכויות יתר בפנסיה, מעל ומעבר למה שהיא זכאית לו על פי תקנון מקפת, וזאת על חשבונם ומכספם של יתר עמיתי מקפת. לשיטתה של הקרן, טענות הגב' בך, כי בפרישתה היא הסתמכה על מסמכים ואמירות של מקפת, אין בהן ממש, וכי טענת "ההסתמכות" הומצאה לצורך המשפט. עוד טענה הקרן, כי פקידיה לא טעו בחישובי שיעורי הפנסיה, היות והתקנון החדש שינה את הוראות התקנון הישן, שכן על פי הוראות התקנון הישן, לא היה מקום להביא בחשבון את השנים בהן הועסקה התובעת בשירות המדינה קודם להצטרפותה למקפת. בין הצדדים נטושות מספר מחלוקות, אך הלכה למעשה, הפלוגתא המרכזית בתיק דנא, עוסקת בשאלה -האם פרשה התובעת לגמלאות בהסתמך על מצג שווא, שהוצג לה ע"י מקפת, כי שיעור הפנסיה שלה הינו 60.86%, ואם לאו. ומכאן התביעה שבפניי. העובדות לטענת הצדדים לטענת התובעת, פקידיה של מקפת טעו בחישוב הזכויות המגיעות לתובעת, גם על פי התקנון הישן, שכן הוראות התקנון החדש לא שינו את ההסדר לעניין רציפות זכויות הפנסיה. על פי סעיף 5 לנספח ההסדר לרציפות זכויות פנסיה, שהיה קיים בתקנון הישן, אשר מסדיר בצורה ברורה את המחלוקת בתיק זה קובע: "הוצאו לאחר 1.1.72 כספים מקרן פנסיה, אשר הקנו לחבר תקופת חברות מסוימת בפנסיה, או קיבל החבר הטבות פרישה ממקום עבודה עמו יש לקרן הסכם להבטחת רציפות זכויות פנסיה לאחר 1.4.1971 לא תקנה תקופה מסוימת זו לחבר כל זכויות פנסיה, אולם תקופות אלה בעדן הוצאו כספים, או שהעובד קיבל הטבות פרישה כנ"ל, ילקחו בחשבון לצורך קביעת אחוזי הפנסיה כאמור בסעיף 4 א' לעיל.". (להלן: "סעיף 5"). לטענת התובעת, התנאים המצטברים של סעיף 5, תואמים את מצבה, שכן: א. התובעת קיבלה הטבות פרישה ממקום עבודה עמו יש לקרן הסכם להבטחת רציפות זכויות פנסיה לאחר ה- 1.4.1971. הסדר רציפות זכויות הפנסיה בין המדינה לבין מקפת נחתם ביום 31.5.1973; התובעת קיבלה את הטבות הפרישה מן המדינה עת פרשה משירות המדינה בשנת 1975; התובעת הצטרפה למקפת בשנת 1979. ב. מאחר והתובעת קיבלה את הטבות הפרישה מן המדינה, לא תקנה התקופה בה הועסקה במדינה לתובעת כל זכויות פנסיה. כלומר, השנים בהן הועסקה התובעת בשירות המדינה לא יובאו בחשבון במונה לצורך חישוב אחוזי הפנסיה. ג. מאידך, התקופות בהן הועסקה במדינה, בעדן קיבלה התובעת הטבות פרישה, תילקח בחשבון לצורך קביעת אחוזי הפנסיה. בהתאם לכך, יובאו השנים בהן הועסקה התובעת בשירות המדינה במכנה של חישוב אחוזי הפנסיה ובתוך כך יגרעו מן האחוזים שיגיעו לה. לפי הוראות התקנון הישן, הובאו בחשבון השנים בהן הועסק העובד בשירות המדינה קודם להצטרפותו למקפת, ובתוך כך הופחתו שיעורי הפנסיה להם היה זכאי העמית. על כן, כל החישובים אשר נעשו על ידי מקפת לתובעת קודם לפרישתה, ועוד לפני כניסתו לתוקף של התקנון האחיד, היו מוטעים ומטעים. הנתבעת ניסתה לזרוע בלבול על ידי שימוש במונח המקצועי "הסדר אישי", תוך שטענה כי מאחר ולא נחתם עם התובעת הסכם רציפות זכויות אישי, החישוב של מקפת היה כביכול נכון. אך הוכח, במהלך עדותה של הגב' שושני, כי "הסכם אישי" נחתם רק עם עובד שלא קיבל הטבות פרישה, ולכן אין הוא כלל רלוונטי לעניינה של התובעת, וממילא אין המונח "הסכם אישי" רלוונטי לצורך פרשנות סעיף 5, שכן כל עניינו של סעיף זה בעובד שקיבל הטבות פרישה ממקום העבודה הקודם, על כן מאחר והסכם אישי יכול להיחתם רק עם מי שלא קיבל הטבות פרישה, ממילא אין סעיף 5 הנ"ל יכול לחול עליו. אף המומחה, אשר מונה ע"י בית המשפט, יועץ המס מר קובי יתח, (להלן: "המומחה" ו/או "מר יתח"), קיבל את גרסתה של התובעת. שכן, על פי חישובי הפנסיה אשר ערך, הגיעו לתובעת, עובר לפרישתה, על פי הוראות התקנון הישן, 10.59% פחות מן השיעור שהוצג בפניה קודם לפרישתה, שכן, היה על מקפת להביא בחשבון בעת חישוב שיעור אחוזי הפנסיה את הוותק הנובע ממהלך תקופת עבודתה של התובעת בשירות המדינה. לטענת התובעת, למקפת ישנה חובת זהירות וחובת גילוי מוגברת כלפיה (מסוג Uberrimae Fidei) מתוקף מערכת היחסים המיוחדת שבין קרן פנסיה לבין עמיתיה, והיא הפרה אותה: א. כי מקפת הפרה את חובת הגילוי וחובת הזהירות כלפיה. ב. כי היא הוטעתה ע"י עובדי מקפת, קודם לקבלת החלטתה לפרוש לפנסיה מוקדמת, בדבר אחוזי הפנסיה המגיעים לה. ג. כי היא הסתמכה על הטעיה זו ובעטיה פרשה בפועל מן הבנק, וכי בעטיה של הטעיה זו נגרמו לה הנזקים הישירים של אובדן של כ- 10% מסכומי הפנסיה החודשיים המגיעים לה, המסתכמים בסך של 1,300 ₪ לחודש, וכ- 343,200 ₪ ממועד הפרישה ועד לגיל 82 בהתאם לתוחלת החיים הממוצעת. התנהגותה של התובעת בזמן אמת, כאשר מיד עם היוודע לה דבר טעותה הרשלנית של מקפת ביקשה לשוב ולעבוד בבנק, מלמדת (בבחינת Res Gesta) על הסתמכותה על מצגי מקפת, ועל כך שקיים קשר סיבתי ישיר בין מצגים מטעים ורשלניים אלה, לבין הנזקים שנגרמו לתובעת. אלמלא המצגים המטעים, התובעת לא הייתה פורשת מן הבנק, ונשארת להיות מועסקת בו עד להגיעה לגיל 65, אז הייתה זכאית לאחוזי הפנסיה שהובטחו לה. בדיעבד התברר לתובעת כי נגרמו לה נזקים נוספים, שכן אילו הייתה נשארת לעבוד בבנק הייתה יכולה להיכנס לתוכנית פרישה מוקדמת בה הייתה מקבלת פיצויי פרישה גבוהים בהרבה מאלה ששולמו לה. התובעת אינה תובעת פיצוי בגין נזקים אלה, אלא מסתפקת בפיצויים בגין הנזקים הישירים שנגרמו לה עקב המצג המטעה, אותם היה על מקפת לצפות כתוצאה מסתברת של מעשה הרשלנות. בעטיו של מצג רשלני זה, תובעת התובעת כי מקפת תשלם לה פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה. בניגוד לניסיונה של מקפת לטעון כאילו התובעת מבקשת "לאכוף" זכויות שאינן מגיעות לה על פי התקנון, ביסוד התביעה עומדת הזכות לקבלת "פיצויים" בגין הנזקים שהסבו לה התרשלותה של מקפת. לטענת הנתבעת, התובעת דורשת כי בית המשפט יעניק לה בניגוד לדין ולהלכה הפסוקה- זכויות יתר בפנסיה, מעל ומעבר למה שהיא זכאית לו על פי תקנון מקפת, וזאת על חשבונם ומכספם של יתר עמיתי מקפת. במובן זה שתביעתה אינה מכוונת נגד קרן הפנסיה,כי אם נגד יתר חברי הקרן, אשר מכספם (אשר נחסך ונצבר בקופה משותפת) ישולם לתובעת סכום עודף, אשר אינו מגיע לה לפי התקנון. לשיטתה של התובעת, היא זכאית לקבלת קצבה משופרת מעל למה שמזכה אותה התקנון, מאחר ובפרישתה הסתמכה על מסמכים ואמירות של מקפת, אלא שמהראיות בתיק עולה, כי אין ממש בטענותיה, וכי טענת "ההסתמכות" הומצאה לצורך המשפט. לכל היותר יש כאן עצימת עיניים מצידה, אשר הולבשה בדיעבד באצטלה של הסתמכות. אף אם היה ממש בטענת ההסתמכות של התובעת, ממילא לא נגרם לתובעת כל נזק, שהרי בקשת התובעת לקבלת סעד חוזי של ביטול פרישתה לגמלאות התקבלה, הן ע"י מקפת שהקפיאה את בקשתה לפרישה, והן ע"י מעסיקה שהסכים להחזיר אותה לעבודה באותו מעמד ובאותם תנאי שכר. שלושה חודשים לאחר מכן, כאשר התברר לתובעת כי מעסיקה לא מוכן כי תנאי הפרישה שסוכמו עימה יחייבו אותו בעתיד, החליטה התובעת לפרוש באופן סופי לגמלאות. טרם שעשתה כן פנתה התובעת שוב למקפת וביקשה לקבל נתוני פרישה עדכניים, מקפת השיבה כי אם תפרוש בחודש ינואר 2004 יהיה שיעור הפנסיה שלה 50.9262%, על בסיס נתונים אלה החליטה התובעת לפרוש לגמלאות ביום 1.4.2004. במצב דברים זה אין עוד באפשרותה של התובעת לטעון כביכול פרשה לגמלאות על בסיס מצג שווא לפיו שיעור הפנסיה שלה גבוה יותר. התובעת מבקשת להתעלם מהמציאות העובדתית ומכך שקיבלה בעבר סעד חוזי של ביטול, ולהעניק לה סעד חוזי נוסף, הפעם מסוג אכיפה ולחילופין פיצוי בגין מצג שווא שלטענתה יצרה כלפי מקפת, עליו היא הסתמכה וכתוצאה מכך נגרם לה נזק, עליו היא מבקשת לפצותה. אלא שסעד של אכיפה אינו מתאים בענייננו: א. ככל שהאכיפה מתבקשת על האמור במכתבי הקרן שקדמו לתקנון האחיד התקף כיום, הרי שמדובר בבקשה לחייב את הקרן (ויתר העמיתים) בהוראות התקנון הקודם שבוטל, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה הקובעת כי התקנון המחייב הוא התקנון התקף בקרות האירוע המזכה (בענייננו- פרישת התובעת לגמלאות). ב. ככל שהאכיפה מתבקשת על דברים שנאמרו לתובעת ע"י מר גדעון הבר, מנהל אגף פנסיה וזכויות חברים במקפת דאז (ומר הבר הצהיר כי אמר לתובעת שהחישוב שנערך לה בעל פה כפוף לתצהיר בדבר מקומות עבודה קודמים שעליה להגיש) הרי שלא ניתן לייחס לדברים בע"פ, תוקף של התחייבות אכיפה. קל וחומר לא ניתן לעשות כן שעה שהתחייבות-נטענת זו מנוגדת לתקנון. ג. ממילא אין התובעת זכאית לסעד של אכיפה עפ"י הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. סעד של פיצוי בגין מצג שווא בגובה הסכום הנדרש בסעד הראשי-אכיפה- אינו אלא דרך נוספת לעקוף את האיסור בדבר הקניית זכויות שלא על פי התקנון. זאת נוסף על כך שהראיות בתיק מלמדות כי לא הוצג בפני התובעת מצג שווא, עליו ניתן להסתמך, כפי שטוענת התובעת כי עשתה. עדים מטעם התובעת הוגש תצהיר עדותה הראשית של הגב' בך, ושל עוה"ד מירה הראל, שהינה עורכת דין במקצועה וכיהנה בתפקיד סגן מנהל מחוז ירושלים של קרן הפנסיה "מבטחים" (להלן: "הגב' מירה הראל"). מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' אסנת שושני, מנהלת מחלקת תביעות פנסיה ורציפות זכויות (להלן: "הגב' שושני"). מר גדעון הבר, מנהל אגף פנסיה וזכויות חברים במקפת (להלן: "מר הבר"). הגב' חנה (חני) רייטר, מנהלת מחלקת השירות בחברתGlobal Service IBM, המספקת שירותי מחשוב ושירותים נוספים לקרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש בע"מ, בניהול מיוחד (להלן: "גב' רייטר"). ביום 3.5.2007, נחקרו עדות התביעה, הגב' בך והגב' מירה הראל. ביום 20.9.2007, נחקרו עדי ההגנה מר גדעון הבר, הגב' רייטר והגב' שושני. כל הפנייה לפרוטוקול הדיון, משמעו פרוטוקול הדיון במועד בו נחקר העד הרלוונטי. דיון לאחר שמיעת העדויות ועיון בחומר הראיות שהיה בפניי, הגעתי למסקנה, כי התובעת החליטה לפרוש לפנסיה, עקב המצגים המטעים אשר הוצג לה, ע"י נציגי קרן מקפת, בקשר לשיעור הקצבה לה תהייה זכאית עם פרישתה. פרישה זו גרמה לתובעת נזקים, בגינם היא זכאית להיפרע פיצויים מהקרן. מאידך מצאתי, כי גם לתובעת אחריות לנזק שנגרם לה. מצאתי כנכון וצודק, תוך התחשבות באחריות ובאשם התורם של התובעת, להפחית את סכום הפיצוי, לו זכאית התובעת בשיעור של 25%, מתוך הנזקים שנגרמו ושהוכחו ע"י התובעת. קרנות הפנסיה הפועלות במדינת ישראל, ובכללן מקפת, כוללות בחובן שלושה מאפיינים עיקריים: סוציאליות, שוויון והדדיות. קרנות הפנסיה נוסדו כדי להבטיח כי כל עובד החבר בהן, יקבל לאחר פרישתו קצבה, אשר תאפשר לו לחיות ברמת חיים שאינה נופלת באורח דרסטי מרמת חייו בטרם פרש- זוהי התכלית הסוציאלית, להבטיח כי כל חבר בקרן יהא זכאי, בהתרחש האירוע הפנסיוני לקבל גמלה בהתאם לתקנון שינהג באותה עת- זהו עיקרון השוויון, ועקרון ההדדיות המבטא את הערבות ההדדית בין חברי הקרן. מאפיינים אלה שלובים זה בזה, שהריי התכלית הסוציאלית של הקרן מושגת באמצעות השקעה משותפת המבוססת על שוויון והדדיות. תחילה יש להאיר ולהבהיר, כי המחלוקת המרכזית בענייננו, אינה עוסקת במתן זכויות עודפות לחבר, המפר את עקרון השוויון, כפי שניסתה הנתבעת לטעון, אלא עסקינן, בתביעת נזיקין, לפיה הסתמכה התובעת על מצגי שווא שהוצגו לה ע"י נציגי מקפת, ולאור מצגים אלה החליטה לפרוש לפנסיה, על בסיס הנתון השגוי, כי שיעור הפנסיה אשר היא תהא זכאית לו, יעמוד על 60.86%. מנהלי ונציגי הקרן מחייבים ומזכים אותה. פעולות וניהול נכון שלהם, "מעשיר" את קופת הקרן, ומחדליהם וניהול לא נכון גורמים לקרן ל"חסרון כיס". חברי הקרן סומכים ידיהם על פעולות מנהליהם ושלוחיהם (אם אלו לא חרגו מסמכותם, ואם חרגו, אזי לקרן יכולים לעמוד הסעדים שבדין, כלפי מי שחרג). הקרן וחבריה, נהנים או נפסדים מפעולות אלו, ולכן הם בלאו הכי, בעקיפין נושאים גם בתוצאות מחדלי או עוולות מנהליה או נציגיה. לצורך הוכחת רשלנותה של מקפת, היה מוטל על התובעת הנטל להוכיח, כי לנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיה, במידה והתשובה לכך הנה חיובית, על התובעת להוכיח כי חובה זו הופרה, והאם הפרת החובה היא הסיבה העובדתית והמשפטית שגרמה לנזק (ראה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113). מצגי השווא מכלול הראיות שהוצגו בפניי, הביאו אותי לכלל מסקנה, כי התובעת, אשר קיימה בירורים מקיפים ויסודיים, עם נציגי מקפת, טרם צאתה לפנסיה, הסתמכה על שורה של מצגים מטעים אשר הביאו אותה להחלטה, לחתום על הסכם פרישה מוקדמת מהבנק בו עבדה, ביום 30.12.2003. המצגים אשר טענה התובעת כי הסתמכה עליהם, היו בחלקם מצגים שנעשו או נאמרו בע"פ (למשל רישומי התובעת על גביי נספח ז' לסיכומי התובעת, בפגישתה עם מר גדעון הבר, שם על פי התכתובת של הגב' בך, נמסר לה בע"פ ע"י מר הבר, כי תהא זכאית לשיעור פנסיה של 60.86%, ולקצבה חודשית של 8,700 ₪). נשאלת השאלה, האם מצגים אלו, משהוצגו לתובעת ע"י נציגי מקפת, מחייבים את מקפת, או מזכים את התובעת בפיצוי עקב הנזקים שנגרמו לה, או שמא הנתונים שנמסרו לתובעת ע"י הקרן, נמסרו בהסתייגות ו/או בתניות כלשהן, שאותן הייתה צריכה התובעת להביא בחשבון טרם פרישתה לפנסיה, כטענת הקרן. כידוע, על התובעת מוטל הנטל הבסיסי והראשוני, להוכיח את תביעתה. בדרך כלל, כאשר קיים הסכם כתוב, שנחתם ע"י הצדדים, מהווה החתימה ראייה לקיומו של ההסכם, ולא מתעורר כל קושי בשאלת הוכחת הכוונה, ברם כאשר הצדדים מסכמים ביניהם הסכמות בעל פה או מציגים מצגים, מעבר להסכם או לתקנון הכתוב, והצדדים חלוקים בשאלת נכונותם, כפי שבענייננו, הקושי רב ביותר. התובעת, הסתמכה הן על מצגים שהוצגו לה בעל פה, באמצעות האינפורמציה הפרונטאלית שהועברה לה ע"י נציגי מקפת, או על מצגים שהוצגו לה במסמכים בכתב שנערכו ע"י מקפת, שיובאו להלן בהרחבה בהמשך- לפיה תהא זכאית התובעת, לשיעור פנסיה של 60.86%. אין מחלוקת, כי בתיקה של הגב' בך, בקרן מקפת, היו קיימים כל הנתונים, שאפשרו לקרן, לתת תשובה מוסמכת ונכונה לתובעת, כבר בשלב הבירורים. אף נתון חדש או עובדה חדשה לא התגלתה, בגינה הייתה אמורה תשובת הקרן להשתנות. בכלל הנתונים שהיו בידי הקרן הייתה גם "בקשת הצטרפות לקרן הפנסיה" של התובעת, בה הצהירה התובעת במפורש, כי מקום עבודה הקודם, עד לשנת 1975 היה במשרד האוצר, במחלקת מס קניה. התובעת מעולם לא ניסתה, במישרין או בעקיפין, להסתיר נתונים אלו שהיו בידי הקרן, והיא מעולם לא נשאלה שאלה בקשר למקום עבודתה הקודם, בטרם קיבלה את תשובת הקרן, לגבי נתוני הקצבה לה תהא זכאית, עם פרישתה המוקדמת. על בסיס הנתונים והמידע שהיו בקרן, ביקשה התובעת מהקרן לבדוק את זכויותיה באם תפרוש לפנסיה מוקדמת. כך למשל ביום 9.6.2003, פנתה הגב' בך במכתב, לגב' אריאלה בן נון, ראש ענף זכויות קרן מקפת (להלן: "הגב' אריאלה בן נון"), וביקשה ממנה פירוט מדויק לעניין זכויותיה, במידה ותפרוש באותה שנה לפנסיה, מה היא המשכורת הקובעת לפנסיה וכמה אחוזי פנסיה יהיו לה באותו המועד. בנוסף ביקשה הגב' בך באותו מכתב לפרט מתי היא תגיע לאחוז פנסיה מלא, דהיינו 70%, ומהו סכום הפנסיה שתקבל בגיל זה בהתבסס על המשכורת הקובעת באותו מועד. ביום 24.6.2003, משיבה הגב' אריאלה בן נון לתובעת וכותבת לה מכתב כדלקמן: "הנדון: זכויות פנסיה מכתבך מתאריך 9.6.2003 בתשובה למכתבך שבסימוכין ובהמשך למכתבנו מ- 2.7.2001 הרינו להודיעך: בפרישה לפנסיה ב- 1.7.2003 גיל 60 שנה ו- 7 חודשים שיעור הפנסיה שיגיע לך במועד זה הוא 60.292% וזאת בתנאי שישולמו עבורך דמי הגמולים השוטפים ברציפות לקרן כמוגדר בתקנות. בפרישה לפנסיה ב- 6/2007 גיל 64 שנה ו-6 שיעור הפנסיה שיגיע לך הוא 70% וזאת בתנאי שישולמו דמי הגמולים השוטפים ברציפות לקרן כמוגדר בתקנות. גובה המשכורת הקובעת לפנסיה נכון להיום הוא - 14,722 ש"ח. החישוב הנ"ל נערך עפ"י שכר ממוצע במשק ומדדים ידועים בתאריך כתיבת מכתב זה ויעודכן עפ"י הנתונים הידועים בעת הפרישה בפועל כאמור בפרק ז' של התקנות..". שנתיים קודם לכן, ביום 2.7.2001, כאשר פנתה התובעת לקרן וביקשה לברר את זכויותיה לעניין הפנסיה המגיעה לה, השיבה לה הגב' בן נון, כי "כילידת 16.11.1942 מועד פרישתך לפנסיית זקנה עפ"י התקנות הוא 1.12.2002 שיעור הפנסיה שיגיע לך במועד זה הוא 58.833% וזאת בתנאי שישולמו דמי גמולים השוטפים ברציפות כמוגדר בתקנות. גובה המשכורת הקובעת לפנסיה נכון ל: 7/2001 הוא 13522 ש"ח…". גם בדו"ח זכויות פנסיה, שהומצא לתובעת ע"י מקפת מפלט המחשב של הקרן, אשר פירט את זכויותיה של התובעת לשנת 2002, עמד שיעור הפנסיה של התובעת על 58.64% (ראה נספח ה' לסיכומי התובעת). היינו, נתון זה תואם ביחס עקבי לנתונים אשר נמסרו לגב' בך ערב פרישתה לפנסיה. מפלט המחשב שכותרתו "דו"ח פנסיה מקיפה-א' לשנת 2003", המפרט את זכויותיה של התובעת עובר להחלטתה לפרוש לפנסיה מוקדמת, כאמור בחודש דצמבר 2003, עולה, כי אחוזי הפנסיה אשר נצברו לזכותה של הגב' בך עומד על 60.08%, ממשכורת קובעת של 14,721 ₪. מצגים אלו, שפורטו לעיל והוצגו ע"י התובעת בדיון, לא נסתרו. על פי עדותה של התובעת, אשר גם היא לא נסתרה, עולה, כי לאחר התייעצות, ביום 16.11.03, עם מר הבר, שכאמור הנו מנהל אגף הפנסיה וזכויות חברים בקרן מקפת, נמסר לה כי במידה ותפרוש ביום 31.12.2003, שיעור הפנסיה לו תהא זכאית יעמוד על 60.86%, כאשר המשכורת הקובעת הינה 14,296 ₪. ולפיכך נמסר לה כי היא צפויה לקבל סכום פנסיה חודשי של 8,700 ₪. נתונים אלו נרשמו ע"י הגב' בך בכתב יד, על גביי המכתב שנשלח אליה קודם לאותה פגישה, ביום 24.6.03 ע"י הגב' אריאלה בן נון. אישור וחיזוק נוסף לטענות התובעת לעניין תוכן הפגישה עם מר הבר, ניתן למצוא במכתב אשר נשלח לתובעת ביום 1.7.04 ע"י ב"כ הנתבעת. ממכתב זה עולה, כי טענתה, לגבי הנתונים שנמסרו לה ע"י מר הבר- נבדקה, והסתבר כי אכן מר הבר מסר לה את האינפורמציה שרשמה בכתב ידה, אלא שלטענת ב"כ הנתבעת, מר הבר הוסיף, כי "שיעור זה אינו סופי ויכול להשתנות בהתאם למידע שתמציאי למקפת אודות מקומות עבודה קודמים שלך". כפי שעוד יורחב בהמשך, הגב' בך שהינה אישה יסודית וזהירה, בטרם פרשה, פנתה והתייעצה, ביום 16.12.2003, עם יועץ המס מר י.חסון, על מנת שיחשב לה את שיעורי המס בהם היא תחויב בגין הפיצויים, בהסתמך ולאור הנתונים שהיו בידיה עד לאותו שלב ותוך התבססות על הסכום של 8,700 ₪ כפי שנמסר לה ע"י מר הבר. לאחר שחתמה הגב' בך, על הסכם הפרישה מהבנק, שלח הבנק למקפת "הודעה על הפסקת עבודה", אשר בעקבותיו התבקשה הגב' בך לחתום על תצהיר המפרט את מקומות עבודתה הקודמים. לאור תצהיר זה, נמסר לתובעת לראשונה ע"י הגב' רייטר, ששימשה כאמור, כמנהל מחלקת השירות במקפת, כי לנוכח עבודתה הקודמת, תבוצע הפחתה של שיעורי הפנסיה המגיעים לה, וזאת על אף שאותם הנתונים והמידע היו בפני מקפת, עוד בשלבי המו"מ אשר ניהלה עם נציגיה טרם פרישתה. התובעת שהופתעה מהודעתה של הגב' רייטר, פנתה ביום 8.1.2004, לאילן זיו, מנהל מינהל גמלאות במשרד האוצר, בו ביקשה כי תתבצע לה רציפות זכויות פנסיה בין זכויותיה כעובדת מדינה לבין זכויותיה בקרן מקפת. בקשתה סורבה לאור העובדה, כי התובעת קיבלה בשנת 1976 פיצויי פיטורין מהמדינה, ולכן נמסר לה כי אין אפשרות לבצע רציפות זכויות. כזכור, מר הבר לא הכחיש את הפגישה ותוכן הנאמר בה, אך הוסיף כי אמר לתובעת כי שיעור זה אינו סופי ויכול להשתנות בהתאם למידע שתמציא למקפת, אודות מקומות עבודה קודמים שלה. התובעת הכחישה וכפרה כפירה מוחלטת בטענת מר הבר, כבר במכתב ב"כ מיום 14.10.04, וטענה כי מר הבר או מי מאנשי הקרן "לא ציין בפניה קודם לפרישתה כי שיעור הפנסיה עשוי להיות נמוך יותר, בשל עבודתה של מרשתי במקומות עבודה קודמים לפני תחילת העבודה בבנק הבינלאומי." על גרסה החלטית זו, חזרה התובעת לאורך כל הדרך וגם במהלך הדיון בפניי. כבר עתה יאמר, כי ככל שקימת מחלוקת עובדתית וסתירה בעדויות ובגרסאות, שבין הגב' בך לבין מר הבר, אני מעדיף את עדות התובעת, שבין ביתר גם נתמכה בראיות אחרות, כמו המכתבים ששלחה, תגובותיה והתנהלותה, "בזמן אמת" כשנודע לה שהוטעתה. התובעת הינה כאמור, אם חד הורית לילדה נכה. אומנם, התובעת ביקשה לפרוש פרישה מוקדמת, כדי לחמוק מהגזרות והשינויים של האוצר, אך היה לה מניע נוסף, שהיה מבחינתה לא פחות חשוב, כדי להקדים ולטפל בביתה, שהיה חשש, שתוך שנתיים לא ימצא לה סידור (שהייתה אז בת 19 בפנימייה שהייתה מיועדת ומתאימה עד לגיל 21). נסיבותיה האישיות המיוחדות של התובעת (כאם חד הורית לילדה בוגרת נכה), חייבו אותה לנקוט במשנה זהירות, לעניין הכספים שיישארו לכלכלתה, עם פרישתה. בנסיבות אלו, כלכלה התובעת צעדיה ומהלכיה בזהירות רבה (אך לא מספיקה, כפי שיפורט בפרק האשם התורם). במהלך שמיעת העדויות והעיון בראיות, למדתי כי התובעת הנה אישה, הנוהגת לבדוק בקפידה וביסודיות מהלכיה ובמקרה זה של הפרישה, שהיה צעד משמעותי מאוד מבחינתה, אף הגדילה והגבירה בבדיקות אלו, ומבחינתה, בתום שלב הבדיקה והבירור, היא הייתה סמוכה ובטוחה, כי תקבל את שיעור הפנסיה שהבטיח לה מר הבר בפגישתם. עדות התובעת התגלתה כעדות אמינה, שניתן לסמוך עליה. מעידות של זיכרון שהתגלו בעדותה, לגבי פרטים לא משמעותיים, אין בהם כדי לגרוע מאמינותה. כך למשל בעניין המועד המדויק של הפגישה עם מר הבר. בעוד שבתצהירה (סעיף 12 לתצהיר עדותה הראשית) מעידה התובעת כי נפגשה עם מר הבר ביום 16.11.03, וביום 16.12.03 נפגשה עם יועץ המס מר חסון, בחקירתה הנגדית בביהמ"ש לא הייתה בטוחה במועד זה והשיבה, כי: "יכול להיות שיש טעות בתאריך, הוא כתב 16/12, אני נפגשתי איתו פעם אחת עליה העדתי קודם. יכול להיות שאני טועה וזה היה ביום 16/12...ביום 23.11 פניתי אליכם במכתב, ולכן באתי אליו בדחיפות, נראה לי שטעיתי והפגישה היתה בתאריך 16/12, עם מר הבר." (ראה עמוד 9 שורות 13-18 לפרוטוקול). אין בטעות שכזו, כדי להטיל דופי באמינותה של התובעת, נראה כי, גם אם התובעת לא דייקה בפרט זה או אחר, זה טבעם של אנשים, שאינם זוכרים פרטים במדויק ולפעמים אף טועים בתאריך, ובכך אין לגרוע מאמינותם ומהאפשרות לסמוך ולהשתית על עדותם את העובדות והמסקנות המתבקשות מעדות שכזאת. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך משפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970).ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. כאמור עדות התובעת, נמצאה אמינה, וככזו שניתן להשתית עליה, את העובדות המבססות תביעתה ובייחוד לגבי הנאמר, בפגישה עם מר הבר ביום 16.11.03. פעולות התובעת לאחר פרישתה לפנסיה- מניעת הנזק מהחומר הראיתי אשר הונח בפניי, ושלא נסתר, עולה, כי מיד כשנודע לתובעת, על שיעורי הפנסיה המוקטנים, להם תהא זכאית, היא החלה לפעול לחזרתה לעבודה בבנק, דבר המדבר בעד עצמו ומעיד, באופן ברור, על כך שהתובעת הסתמכה על המצגים אשר הוצגו בפנייה ערב פרישתה לפנסיה. כך למשל פנתה התובעת ביום 5.1.2004, למר משה בר, מנהל מחלקת משאבי אנוש בבנק, בבקשה להקפיא את כל ההליכים בקשר עם פרישתה לפנסיה, וכך היא כותבת: "...ביום רביעי, ה- 31.12.03, בהגישי את הטפסים לקרן הפנסיה "מקפת", רק אז התברר לי כי עקב העובדה שעבדתי בעבר (בשנים 1968-1975) במשרדים ממשלתיים, ותיקון שבוצע לאחרונה בתקנון האחיד של קרן הפנסיה "מקפת", יקטנו אחוזי הפנסיה להם אני זכאית לקבל בכ-10%. כלומר סכום הפנסיה שאקבל קטן במידה משמעותית מהסכום שנמסר לי מקרן "מקפת" ומיועץ הפנסיה, ושעליו התבססתי לצורך קבלת ההחלטה ליציאה לפנסיה..." . אין ספק, כי ממכתב זה עולה, כי התובעת סמכה על הנתון שמסר לה מר הבר, והיא לא צפתה אפשרות, והופתעה לגלות, כי לא תהא זכאית לשיעורי הפנסיה אשר הוצגו בפניה ערב פרישתה לגמלאות. אי לכך, ביום 12.1.2004, פנתה הגב' בך למר דוד גרנות, מנכ"ל הבנק, (להלן: "מר דוד גרנות") בבקשה, כי יזמנה לשיחה אישית, בה תפרט את בקשתה לביטול פרישתה המוקדמת, וחזרתה לעבודה סדירה עד גיל 65, ולהלן עיקרי המכתב: "...בקשה זו הינה עקב השתלשלות מצערת שלהלן עיקריה 1. אני אם חד הורית לבת בגיל 19 הסובלת משיתוק מוחין מלידה. הנני מפרנסת יחידה. 2. עקב דיוני האוצר בנושאי הפנסיה וחשש לפגיעה קשה בזכויות, פניתי לייעוץ בקרן "מקפת" ובמקביל ליועץ פנסיוני חיצוני והכל על מנת לבדוק את זכויותי באם יתקבלו "גזירות האוצר" לעומת זכויותי בפרישה מוקדמת. 3. ...ובהתבסס על הסכום שאקבל כפנסיה (לפי עצת המומחים), החלטתי לפרוש פרישה מוקדמת... 4. בדיעבד, לצערי הרב התברר לי שהוטעתי. לא מסרו לי את האינפורמציה המלאה הנדרשת לקבלת הפנסיה וכתוצאה מכך, סכום הפנסיה שישולם לי בפועל עקב הפרישה נמוך בכ- 20% לחודש... 5. ... 6. לאור האמור, מיד עם היוודע לי על הטעות (שלושה ימים לאחר שחתמתי על הסדר הפרישה), פניתי מיידית למחלת משאבי אנוש בבקשה לבטל את בקשתי לפרישה מוקדמת... 7. ברור לי מעבר לכל ספק, כי אם הייתי יודעת את כל העובדות הנ"ל, לא הייתי פורשת והייתי ממשיכה לעבוד עד גיל 65. פנייתי לביטול הפרישה נובעת אך ורק ממשמעותה הכלכלית של ההטעייה. 8. .... בשורה התחתונה, למרות כל אמצעי הזהירות שנקטתי- הוטעיתי. משמעת טעות זו היא פגיעה עצומה בעתידי ובעיקר בעתיד בתי...". מכתבים אלו שנכתבו "בזמן אמת", אינם מותירים ספק בעיני, כי התובעת הסתמכה על המצגים אשר הוצגו לה ע"י נציגי מקפת, טרם פרישתה לפנסיה, ולאורם החליטה לפרוש וכשהסתבר לתובעת כי הוטעתה, היא עשתה את מירב המאמצים לשוב לעבודתה ולהקטין נזקיה. התובעת ניסתה לשוב לעבודה, אך לא התאפשר לה לחזור לתפקידה הקודם. לתובעת הוצע לשמש כפקידת אשראי בחברת הבינלאומי ליסינג בע"מ, בטיפול תיקי אשראי, מבלי לפגוע בתנאי שכרה. לאחר ניסיון שנעשה מצידה למלא תפקיד זה, הסתבר לה, כי התפקיד הוא תפקיד פקידותי שאינו מתאים לה, ובייחוד הוא לא הלם את הכשרתה המקצועית כעורכת דין משך 28 שנים, והיווה הרעה משמעותית בתנאי העסקתה. בנסיבות אלו נאלצה התובעת לפרוש סופית מהבנק ביום 1.4.03. במכתב אשר קיבלה התובעת, ממר גדעון הבר, מיום 21.4.2004, נאמר, כי התובעת זכאית לשיעור קצבה של 51.672% ממשכורת של 14,372.00 ₪, היינו סך של 7,402.17 ₪, במקום 8,700, סכום אשר הוצג בפנייה ערב פרישתה לפנסיה , משמע הפרש של 1298 ₪ לחודש. התובעת, אשר ביקשה לערור, ביום 29.4.2004, על קביעת שיעור הפנסיה, בפניי מר אהוד נחתומי, מנהל מיוחד של קרן מקפת, בטענה כי הוצג בפנייה מצג ועליו הסתמכה טרם פרישתה לפנסיה, נענתה ביום 1.7.04 ע"י ב"כ הנתבעת במכתב שאוזכר לעיל כי: "...מקפת משלמת לך פנסיה המחושבת במדויק לפי הוראות תקנון הפנסיה. דרישתך לשלם לך פנסיה בשיעור גדול יותר בחריגה מהוראות התקנון, מנוגדת לדין ואינה יכולה להתקבל...לדברי מר הבר, בפגישתך עמו אמר לך, כי שיעור הקצבה יחושב על-פי התקנון האחיד; כי אכן מסר לך את שיעור הקצבה בו נקבת במכתבך אך הוסיף ואמר כי שיעור זה אינו סופי ויכול להשתנות בהתאם למידע שתמציאי למקפת אודות מקומות עבודה קודמים שלך...". כבר עתה יאמר, כי משהיו בידי הקרן, הנתונים לפיהם עבדה התובעת, עובר לעבודתה בבנק, בשירות המדינה, לא ברורה לי טענת הקרן, כי שיעור הקצבה יכול להשתנות "בהתאם למידע שתמציאי למקפת אודות מקומות עבודה קודמים שלך". משהיה מונח בפניי הנתבעת הנתון כי הגב' בך עבדה בעברה בשירות המדינה, היה עליה לשקלל ולהביא בפני התובעת מלכתחילה את שיעורי הפנסיה הנכונים, ולא לחכות ולהמתין עד לאחר פרישתה, ואז להחתימה על תצהיר המפרט את מקומות עבודתה הקודמים, כאילו אין בפנייה נתונים אלה, ורק לאחר מכן לבשר לה על שיעור הפנסיה המופחתת, כפי שקובע התקנון. הלכה למעשה, לו היה מי מבין עובדי הקרן, בודק את הנתונים שהיו בידיהם, הוא היה יכול, ללא כל קושי, לראות נתונים לגבי מקומות העבודה הקודמים של התובעת. תשובות הקרן ניתנו לתובעת בהתבסס על הנתונים שהיו בפני הקרן וההסתייגות היחידה הייתה רק למקרה: "אם ישתנו הנתונים מחמת טעות שתתגלה או מסיבה אחרת כל שהיא ישתנו בהתאם הפרטים המצוינים לעיל. האמור לעיל כפוף לתקנות הקרן שתהיינה בתוקף במועד הזכאות" (מכתב הקרן, הגב' בן נון מיום 24.6.03). הקרן מעולם לא טענה, כי טעות הייתה הגורם לקביעת שיעור הקצבה. למעלה מן הצורך, גם המומחה מטעם בית המשפט, מר קובי ייתח (עליו יורחב עוד בהמשך), שבדק לצורך חוות דעתו, את השתלשלות האירועים קבע כי: "מאחר שדבר עבודתה של גב' בך בשירות המדינה היה ידוע לקרן עוד בטרם פרשה הרי שלדעתי לאור כל האמור לעיל, ולאחר שניתחתי את אופן חישוב זכויות הפנסיה המגיעות לה בהתבססי על פי תקנונה של קרן הפנסיה, מצאתי לנכון לקבוע כי מקפת התעלמה מעברה של גב' בך ובשל כך הציגה/הבטיחה לה מצג המטיב עימה ומעניק לה זכויות יתר על אלה המגיעות לה בפועל בהתאם לתקנון ולנספחיו. לו מקפת היתה נוהגת בהתאם לאמור בנספח שצורף לתקנונה משנת 1981, הרי שהיה עליה לקחת בחשבון את דבר עבודתה של הגב' בך בתקופה קודמת בת 7.5 שנים במשרד ממשלתי (שרות המדינה) עימה יש לקרן הסדר רציפות זכויות ודבר קבלת הטבות הפרישה מחד לא היה מעניק לה ותק לצורך אחוזי פנסיה אך מנגד היה אמור לגרום להקטנת אחוזי הפנסיה שלהם הייתה זכאית כפי שפורט לעיל".(ההדגשות בקו אינן במקור י.ש.). אין ספק, כי על מקפת ועל נושאי המשרה בה, חלות חובות מוגברות למסור למבוטחיה מידע אמין בדוק מלא ומדויק, מכוח סעיף 15 לחוק החוזים ומכוח סעיפים 35 ו 36 לפקודת הנזיקין [ראה בעניין זה ע"א פנידר נ' קסטרו, פ"ד לה (2) 713]. כך היה עליהם לנהוג גם בעניינה של התובעת, עובר לפרישתה מהבנק, ובכלל זה היה עליהם להביא לידיעתה, את העובדה כי יחולו שינויים באחוזי הפנסיה אשר יגיעו לה בעת פרישתה, היות ועבדה במקום עבודה קודם, אשר העניק לה פיצויים. בע"ע 1341/01 רחל רפפורט נ' מבטחים, תק-אר 2003(1), 1285 (להלן: "פס"ד רפפורט") התייחס בית הדין לחובת הזהירות המוגברת של קרן פנסיה וקבע: "בחינת אדם לאדם אדם. ישנם חוזים בם דרישת תום הלב מוגברת, על צד לחוזה להיות בבחינת "מלאך" לזולתו, לדאוג גם לאינטרסים של זולתו. תום הלב המוגבר דורש גילוי מוגבר של פרטים רלוונטיים הידועים לצד אחד. במסגרת עובדות אלו לא מדובר רק בעובדות העולות מתוך החוזה. כאלו הם חוזי היחס דוגמת יחסי העבודה. כאלו הם החוזים בם לצד אחד יש מידע רלוונטי שאי ידיעתו עלולה לפגוע בצד השני. כאלו הם חוזים בין חברות שתפקידן הוא לספק שרות פיננסי לאדם, דוגמת בנקים, חברות ביטוח, קרנות פנסיה. יחסים ממין זה דורשים אמון מיוחד מכל אחד מהצדדים. אלו יחסי אמון מיוחדים...הנימוק הוא שלאחד בצדדים יש מידע שעלול להשפיע על מצבו של הצד השני... מעמדה של מבטחים וחובותיה כלפי המערערת ...מבטחים אם כן היא מוסד שתכליתו לדאוג לביטוח סוציאלי לעובדים המבוטחים בה...על פי דיני ההשתק מי שהציג בפני הזולת מצג עובדתי בהתנהגות, בדיבור או במחדל המתבטא באי גילוי המושתת על יחסי הנאמנות המיוחדים, בנסיבות בהן ניתן היה לצפות שהזולת יפעל על סמך המצג והלה עשה כן ושינה את מצבו לרעה, יהיה מציג המצג מנוע מלכפור בנכונות העובדה שהציג...". (ההדגשה בקו אינה במקור י.ש). בענייננו, לא רק שבידיה של מקפת היה מצוי הנתון כי הגב' בך, הועסקה עובר לעבודתה בבנק בשירות המדינה, מקפת לא הצליחה לסתור את טענת התובעת, כי לא נשאלה שאלה מתבקשת, בדבר מקומות עבודה קודמים, עובר לפרישתה לפנסיה, שאלה שאילו הייתה נשאלת ע"י הקרן ומציינת בפניה את ההשלכות הכרוכות בכך, לא הייתה הגב' בך פורשת לגמלאות. לאורך כל שלבי ניהול התיק, חזרה התובעת והדגישה, כי מר הבר לא סייג דבריו וכי היא לא נשאלה לעניין מקום עבודה קודם, וכך למשל היא מעידה בעניין זה, בתצהיר עדותה הראשית: "12...נפגשתי, ביום 16.11.2003, עם מר גדעון הבר...בפגישה זו, כאשר תיקי האישי היה מונח לפני מר הבר, לרבות בקשת הצטרפות לקרן (נספח א'), מסר לי מר הבר כי היה ואפרוש ביום 31.12.2003, תעמוד הפנסיה שלי על שיעור של 60.86%, כאשר המשכורת הקובעת הינה 14,296 ₪. לפי החישוב האמור, נמסר לי ע"י מר הבר, כי אהיה צפויה לקבל סכום פנסיה חדשי של כ- 8,700 ₪...מר הבר לא ציין בפני, אפילו לא ברמז, את העובדה שחשבון זה עשוי להשתנות בהתאם לנתונים שיתקבלו ביחס למקומות עבודה קודמים, ואודות תצהיר שאדרש למסור בנושא". וכך היא העידה בפניי בעת חקירתה הנגדית, בעניין זה: "ש. בתצהירו של מר הבר הוא מתייחס לפגישה שקיימתם עובר לפרישתך, מה היה במהלך הפגישה? ת. אני ביקשתי להפגש איתו אישית כיון שהוא היה הסמכות הכי בכירה בקרן מקפת, מנהל זכויות הפנסיה, בגלל שהמצב היה דחוף ורציתי לפרוש דצמבר, כי עמד להיות שינוי בפקודת מס הכנסה...לא היה לי מושג על מה השינויים...הוא נתן לי את הנתונים וכתבתי אותם בכתב יד. הוא לא הזכיר מילה אחת על מקומות עבודה קודמים או על תצהיר שצריך להגיש. על סמך מה שהוא אמר, הסכום שאני אקבל כ- 8,000 ₪, ניהלתי את הפרישה..".(ראה עמוד 6 שורות 9-21 לפרוטוקול). כאמור, מהחומר הראיתי שבפניי עולה, כי רק כאשר נפגשה הגב' בך עם הגב' רייטר, לאחר חתימתה על הסדר הפרישה מהבנק, נודע לה לראשונה חשיבות מקום עבודתה הקודם, לעניין שיעור הפנסיה. וכך היא מעידה מעניין זה: "ש. אני אומר לך שפנית אליו כי נאמר לך במחלקת שירות הלקוחות שיש חשיבות ברלבנטיות למקומות עבודה קודמים לעניין חישוב שיעור הפנסיה. ת. אני מכחישה בכל תוקף. לא נאמר לי בשום מקום ולא הוזכר הענין של מקומות עבודה קודמים, דבר שלא היה קיים. מחלקת השירות אמרה לי זאת רק ביום 31/12 כשבאתי לאחר שחתמתי על הסכם פרישה עם הבנק, היא נתנה לי תצהיר להגיש". (ראה עמוד 9 שורות 22-26לפרוטוקול). גם עדת הנתבעת הגב' רייטר מאשרת דברי התובעת וכך העידה בעניין זה: "ש. תתארי לי את הפגישה ת. בתאריך הנ"ל (30.12.03 צ.ל י.ש) היא באה אליי ונתנה טפסים של פרישה. אמרתי לה שהיא צריכה גם למלא תצהיר. ש. איך היא הגיבה? ת. ...היא שאלה למה צריך תצהיר. אמרתי לה שצריך תצהיר על פי התקנות החדשות, לפי התקנון הישן הסתכלו שאלון הצטרפות. ש. לגבי מקום עבודה קודם? ת....מה שהפתיע את התובעת בפגישה, זה להביא תצהיר ורצף זכויות מביטוח לאומי". (ראה עמוד 20 שורות 12-21 לפרוטוקול) ובהמשך: "ש. מה הפתיע אותה? ת. כי אמרתי לה איך מחשבים את אחוז הפנסיה. ש. והבנת ממנה כי זה פעם ראשונה שיפחיתו לה בגין השנים הקודמות? ת. כן. ש. היא אמרה שגדעון הבר הבטיח לה אחוזים אחרים? ת. היא אמרה לי שהיא דיברה עם גדעון הבר...היא אמרה לי שגדעון הבר לא הפנה את תשומת ליבה לנושא". (עמוד 9 שורות 26-29 ועמוד 10 שורות 1-3 לפרוטוקול). לאור כל האמור, אני מגיע למסקנה כי התובעת הוטעתה ע"י הנתבעת בדבר שיעור הקצבה לה הייתה זכאית התובעת, בעת פרישה מוקדמת בסוף 2003. התובעת הסתמכה על הנתון והמצג שהוצג לה ע"י התובעת, ולכן החליטה לעזוב את עבודתה ותפקידה. כשהתבררה הטעות, ביקשה התובעת לחזור לעבודה ולתפקידה הקודם או לתפקיד המקביל לו מבחינת רמתו ומעמדו, אלא שהדבר לא הסתייע, והתובעת נאלצה לעזוב את העבודה, כשהיא מקבלת קצבה הנמוכה מזו שנמסר לה שתקבל ערב החלטתה על פרישה מוקדמת מעבודתה בכ-1300 ₪ לחודש. די היה באמור כדי להגיע למסקנה כי התובעת הפרה מחויבויותיה כאשר הטעתה את התובעת, אלא שלטענת התובעת הסתבר, כי טעותה של הנתבעת אף גדולה מזו, שסברה בתחילה. לטענת התובעת גם אם התקנון החדש לא היה נכנס לתוקף, והיה על התובעת לפרוש לפי התקנון הישן, היא לא הייתה זכאית לשיעור הקצבה שהובטחה לה. לעניין מחלוקת זו, מונה מומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט ככלל אינו מחויב לקבל חוות דעת המומחה שמונה על ידו, אך וכפי שיפורט, אני סבור לאחר בחינת הנתונים והראיות, כי המומחה צדק במסקנתו. האם שינה התקנון החדש של מקפת את מצב העמיתים בנוגע לרציפות זכויות הפנסיה? לאחר בחינת החומר שבפניי, הנני בדעה, כי התקנון החדש לא שינה דבר בעניין מצב העמיתים בנוגע לרציפות זכויות פנסיה. טענת מקפת, כי לאור כניסתו של התקנון החדש לתוקף, ביום 1.10.2003, השתנה מצבם של העמיתים בנוגע לרציפות זכויות הפנסיה, ולאור הוראותיו החדשות, יש להפחית את שיעורי הפנסיה המגיעים לתובעת נוכח עבודתה במקום עבודה קודם (ראה ס' 41 לכתב ההגנה), אין בה ממש, ובמה דברים אמורים? לגרסת התובעת, לא היה כל שינוי, עם כניסת התקנון החדש לעניין, הסדר רציפות זכויות הפנסיה, וכי השינויים שבוצעו בתקנון החדש נגעו לנושאים אחרים שאינם רלבנטיים לענייננו. הצורך בחישוב השנים בהן הועסק העובד בשירות המדינה לצורך חישוב זכויות הפנסיה אצל מקפת, הייתה קיימת הן לפי הוראות התקנון הישן והן לפי הוראות התקנון החדש, כך שלמעשה שיעור הפנסיה שהייתה התובעת זכאית לפי דברי מר הבר הייתה מוטעית, גם אם התקנון החדש לא היה נכנס לתוקף. לגרסתה של מקפת, קודם לכניסתו לתוקף של התקנון החדש, שיעורי הקצבה שהוצגו לתובעת, היו נכונים לפי התקנון הישן. בעוד שלפי התקנון החדש, היה צורך לקחת בחשבון את השנים בהן עבד העובד במקום הקודם, וכתוצאה מכך הופחתו תשלומי הקצבה המגיעים לו. לשיטתה של הקרן, לפי התקנון הישן, חושבו שיעורי הפנסיה של העמיתים שהועסקו בשירות המדינה,קודם להצטרפותם לקרן, ואשר לא היה להם הסכם רציפות פנסיה אישי, באופן בו מנין השנים בהן הועסקו בשירות המדינה, לא הובא בחשבון לצורך קביעת "התקופה הכוללת" ולצורך חישוב שיעורי פנסיה להם הם זכאים, והמשמעות היא כי לגבי אותם עובדים, ששולמו על ידי מקפת, סכומים גדולים יותר באופן ניכר, מאשר היו משולמים אילו היו מובאות בחשבון השנים בהן הועסקו עובדים אלה בשירות המדינה. לשיטתה של הקרן באותם מקרים שולמו לעובד על ידי המדינה, הפיצויים המגיעים לו בגין התקופה בה הועסק בשירות המדינה, הרי שצירופן של שנות עבודתו בשירות המדינה לשנות החברות בקרן, מובא רק לשם הגדלת המכנה בעת חישוב זכויות הפנסיה, בעוד המונה אינו משתנה. התובעת מפנה בטיעוניה לנוסח תקנוני מקפת מהשנים 1981, 1985 ו 1988. סעיף 5 לנספח ההסדר לרציפות זכויות פנסיה, שהיה קיים בתקנון הישן, משנת 1981 ו 1985 מסדיר, לטענת התובעת, בצורה ברורה את המחלוקת בתיק זה קובע, כאמור: "הוצאו לאחר 1.1.72 כספים מקרן פנסיה, אשר הקנו לחבר תקופת חברות מסוימת בפנסיה, או קיבל החבר הטבות פרישה ממקום עבודה עמו יש לקרן הסכם להבטחת רציפות זכויות פנסיה לאחר 1.4.1971 לא תקנה תקופה מסוימת זו לחבר כל זכויות פנסיה, אולם תקופות אלה בעדן הוצאו כספים, או שהעובד קיבל הטבות פרישה כנ"ל, ילקחו בחשבון לצורך קביעת אחוזי הפנסיה כאמור בסעיף 4 א' לעיל.". ואילו סעיף 4 א' לנספח זה, אליו מפנה סעיף 5, קובע: "4. כל קרן תקנה זכות פנסיונית לחברים עבור התקופות המוקפאות בה, בהתאם לתקנותיה ולפי סולם הפנסיה הנהוג בה. לצורך קביעת אחוזי הפנסיה לכל שנת חברות ילקח בחשבון פרק הזמן הכולל מיום הצטרפותו הראשונה לקרן כלשהיא או לכל מקום עבודה כלשהו, עמו יש לקרנות הסכם להבטחת רציפות זכויות הפנסיה, בכפוף לאמור בסעיף 6 להלן ועד ליום הפרישה לפנסיה..". כמו כן, סעיף 86 לתקנון מורה כי: "האגודה רשאית לבוא לידי הסדר בדבר הבטחת רציפות הזכויות לפנסיה עם מוסדות וגופים. עשתה זאת, הסדרים אלה יהיו חלק בלתי נפרד מהתקנות". ביום 31.5.1973, נחתם בין המדינה להסתדרות, הסכם להבטחת רציפות פנסיה במעבר עובדים משירות המדינה לקרנות הפנסיה ההסתדרותיות, ולנוכח סעיף 86 לתקנון מקפת הישן, אומץ הסדר זה והפך לחלק בלתי נפרד מתקנון מקפת. אשר על כן, לאור סעיף 5 לנספח התקנון מקפת, בדבר הסדר לרציפות זכויות פנסיה, יש לחשב את זכויות הפנסיה של התובעת באופן הלוקח בחשבון את השנים בהן הועסקה בשירות המדינה (במכנה), מאחר והתובעת קיבלה פיצויי פיטורין בגין תקופת עבודתה בשירות המדינה, לא תקנה תקופה זו זכויות פנסיה (במונה). לפיכך, החישוב שביצעה מקפת ביחס לשיעור הפנסיה לו זכאית התובעת, היה מוטעה גם במועד כתיבת המכתבים על פי הוראות התקנון הישן, ולמסקנה זו הגיע כאמור, אף מר יתח, מומחה בית המשפט, כאשר קבע "... מצאתי לנכון לקבוע כי מקפת התעלמה מעברה של גב' בך ובשל כך הציגה/הבטיחה לה מצג המטיב עימה ומעניק לה זכויות יתר על אלה המגיעות לה בפועל בהתאם לתקנון ולנספחיו..." . יתרה מכך, חוסר התייחסות רלוונטית של הנתבעת למכתב אשר נשלח אליה ע"י התובעת, מיום 9.5.2007 ומיום 15.5.07 (ראה נספחים לא ולב לסיכומי התובעת), באשר למדיניות בה נקטה מקפת על פי התקנון הישן שקדם לתקנון האחיד, מלמדת, כי הנתבעת מנסה בתשובתה לפזר מסך ערפל על מדיניות זו, שכן, עונה היא, במכתב תשובה מיום 28.5.2007, בלשון רפה ולוקאלית, כי: "אין אנו מסכימים למסקנות המפורטות בו..." וזאת מבלי לציין מדוע אינה מסכימה ו/או תשובה רלוונטית אחרת המפרטת את מדיניותה עובר לתקנון האחיד. כפי שיפורט גם במהלך הדיון, עדי הנתבעת עצמם, לא היו בטוחים ולא ידעו להסביר באופן חד משמעי, כיצד חושבה הרציפות, לפי התקנון הישן וכיצד חושבה הפנסיה, כאשר התברר כי החבר בקרן המבקש לפרוש עבד קודם במקום עבודה אחר(ראה למשל ההבדל בין עדות הגב' רייטר לעדות הגב' שושני). כך למשל, העידה עדת הנתבעת הגב' רייטר (שהייתה מנהלת מחלקת השרות באי. בי.אם. שנתנה שירותים למקפת), כי כאשר ראו שהעובד עבד קודם במקום עבודה אחר, הם היו מעבירים את החישוב למחלקת הרציפות לצורך החישוב ה "שנתי ממוצע". כשנשאלה הגב' רייטר, בחקירה הנגדית, לגבי החישוב שיש לעשות לעובד שעבד במדינה במשך 5 שנים (משנת 1970-1975, בסיומם הצטרף לקרן) והוא מבקש לפרוש לאחר 25 שנה (בשנת 2000), האם החישוב משנת 70 או משנת 75 ? היא השיבה כי היא לא האדם המחשב וכי: "ברגע שהייתי רואה שאלון הצטרפות שבו יש הנתון שנקרא קרנות אחרות הסתדרותיות או פנסיה תקציבית הייתי מעבירה את זה לגורם מחשב והם נתנו לי את תוצאת החישוב ובהתאם לתוצאת החישוב הייתי מוציאה את פנסיית הזקנה". כשנשאלה בהמשך לתשובה זו אם התוצאה הייתה משתנה בין עובד שהתחיל בשנת 70 או בשנת 75 היא השיבה בחיוב, וכך אמרה: "היא עשויה הייתה להשתנות כי דובר בשיעור שנתי ממוצע לעומת הצטרפות לקרן מקפת על פי שנים ראשונות". וכשנשאלה האם בשיעור השנתי הממוצע עליו דיברה, היו מחשבים את החישוב משנת 70 או 75, היא השיבה: "...אני לא הייתי מחשבת את האחוזים, השוני הוא שאני אבהיר שמישהו מצטרף לקרן מקפת ולא היה לפניו קרנות פנסיה אחרות, ראו את נקודת ההצטרפות לראשונה כהצטרפות שלו לנתבעת, כאשר ראיתי שבשאלון ההצטרפות או על פי ממצא בתוך התיק, יש עדות למקום עבודה קודם או לקרן פנסיה קודמת או לפנסיה תקציבית (כפי שהיה בענייננו י.ש.) הייתי מעבירה למחלקת הרציפות לחשב, זה הפך להיות חישוב שנתי ממוצע." (עמ' 19 לפרוטוקול הדיון ש' 14 -27). עדותה של עדת התביעה, הגב' שושני (מנהלת מחלקת תביעות פנסיה ורציפות זכויות), בעניין זה הייתה שונה מעדותה של הגב' רייטר. הגב' שושני טענה, כי בהתאם לתקנון הישן, לא הייתה כל רלוונטיות למקומות עבודה קודמים ולכן גם לא התחשבו בהם. הגב' שושני בעדותה הבהירה, כי הסדר רציפות הייתה בחירה של העובד והוא זה שיכול להחליט אם להחיל את הסדר הרציפות ואם לאו. תשובה זו מעוררת תמיהה, כשנשאלה הגב' שושני מדוע שעובד שקיבל את תנאי הפרישה שלו, יבקש להחיל הסדר רציפות שרק יזיק לו, היא השיבה: "אני אף פעם לא פעלתי בהתאם לאינטרסים של המבוטחים. החלת הסדר הרציפות מותנה בהסכמה בחתימה של כל הנוגעים בדבר, זה לא מספיק שהנתבעת חותמת על ההסכם, אלא גם הגורם שצריך לאשר". (עמ' 26 שורות 1-14 לפרוטוקול). לא רק שאינטרס של העובד לא עמד כ"נר לרגליה" של הגב' שושני, אלא כשנשאלה הגב' שושני בין הזיקה הקיימת בס' 5 לתקנון לבין ההסכם האישי שהיה לעובד, היא השיבה תשובות בלתי ברורות, וכך לדוגמא ענתה כשנשאלה: "ש.האם מדינת ישראל היא מעביד לצורך סעיף 5? ת.המדינה יש לה הסכם רציפות עם קרנות הפנסיה ובכללן מקפת. המדינה היא מעבידה. ש.המדינה היא מעבידה שסעיף 5 חל עליה? ת.המדינה היא מעביד שיש לה הסכם רציפות עם קרנות הפנסיה ובכלל מקפת. סעיף 5 מדבר בעד עצמו, סעיף 5 חל עליו מבחינת הבנתי. ש.סעיף 5 עוסק רק במקרה שעובד קיבל את ההטבות? ת.סעיף 5 עוסק גם על מקרה שבו קיבל העובד הטבות או משך כספים על קרן הפנסיה. לא מוזכר כאן המקרה שאתה מציין בסעיף 5, דהיינו, לעובד שלא משך כספים או לא קיבל הטבות פרישה. ש.האם סעיף 5 יכול לחול על מקרה שבו יש הסכם אישי? ת.לשיטת מקפת הסכם רציפות אישי, כשנחתם, אזי פעלנו בהתאם להוראות התקנון שהתייחסנו בתקופה הכוללת לתאריך ההצטרפות, לראשונה, ההיסטורית. ש.האם סעיף 5 יכול לחול על מקרה שבו יש הסכם רציפות זכויות אישי, כן או לא? ת.אני יכולה לענות על מה שמקפת נהגה. ש.קודם אישרת וגם עוה"ד שלך אישר שכאשר אדם קיבל הטבות פרישה הוא לא יכול לחתום הסכם אישי, ז"א סעיף 5 שכול כולו עוסק רק במקרה ואדם קיבל הטבות פרישה, לא נוגע בהסכם אישי, נכון לא נכון? ת.לא. כשהסכם רציפות אישי לא נחתם, לא רלוונטי מבחינתנו תקופת העבודה במדינה. ש.את לא עונה לי על השאלה, העדה מתחמקת מהתשובה לשאלה, אני מבקש שהעדה תשיב על השאלה, אפילו אם היא לא רוצה. ת.אני לא מתחמקת משום שאלה, אני כאן עומדת להעיד כעובדת קרן מקפת ומה תפקידי. לגבי סעיף 5 זו הפרשנות שלי.". ב"כ הנתבעת: העדה אומרת מה שהיא אומרת, מה חברי רוצה ממנה. היא לא צריכה לפרש את סעיף 5. ש.התובעת הייתה עובדת מדינה, פרשה וקיבלה הטבות פרישה מהמדינה והצטרפה למקפת, סעיף 5, חל עליה נכון או לא? ת.לא רלוונטי לגביה, מאחר והסכם אישי כל עוד לא קיים הסכם רציפות אישי שנחתם, לא רלוונטי מבחינתי היה תקופות עבודה קודמות במדינה שבין אם נמשכו כספים ובין אם לא. ש.ז"א שסעיף 5 - התייחסתם פעלתם לפי הסעיף הזה? ת.הוא לא היה רלוונטי מבחינת הקרן. משום שבמקום לא היה הסכם רציפות אישי שנחתם בין אם היו זכויות ובין אם לא היה זכויות, זה לא היה רלוונטי. ש.מי שקיבל הטבות פרישה לא יכול היה לחתום על הסכם אישי, התובעת יכלה לחתום על הסכם אישי? ת.הגורם השלישי שאמור לחתום על הסכם רציפות, הגיוני בעיני שלא היה מאשר חתימה על הסכם אישי, מקום בו קיבלו הטבות ואז התוצאה היא מבחינתי אותה תוצאה. ש.במה התובעת לא מתאימה למה שאמור בסעיף 5? ת.לאור כל מה שאמרתי בתשובות שלי... ש.סעיף 5 אומר שאדם קיבל הטבות פרישה מהמדינה, מה לא נכון פה לגבי התובעת? ת.כפי שאמרתי בתשובות לכל השאלות הקודמות, לא היה רלוונטי מבחינתי.. ש.אני שואל על סעיף 5, לפי סעיף 5 מה לא נכון לגבי הגב' בך? ת.זה לא רק התייחסות כללית, הרי כך גם פעלנו לגבי הגב' בך... ש.אני מבקש לדעת? ת.אין לי מה להוסיף על מה שאני אומרת. ב"כ התובעת: העד מסרבת ליתן הסבר, מדוע הגב' בך לא נכללת בסעיף 5, העד מתחמקת מליתן תשובה. אני מבקש להגיש את התקנון המלא שיש בו נספח, פה סעיף 5 מפורסם. התקנון משנת 85 - ת/8". (ראה עמ' 30 שורה 10 עד עמ' 32 שורה 9). מעדותה זו של הגב' שושני עולה ברורות, כי הגורמים הממונים בקרן, שקבעו מה יהיו זכויות הפנסיה של העובדים הפורשים לא הייתה בידם מדיניות ברורה או הנחיות ברורות לקשר פרשנות התקנון. חסרונן של הנחיות, הוביל את אנשי הנתבעת, ובכללם מר הבר, ליתן תשובות ולהציג מצגים לא נכונים לתובעת שהסתמכה על מצגים אלה כשהחליטה לפרוש בפרישה מוקדמת. הגב' שושני אינה עובדת זוטרה. תפקידה היה תפקיד של מנהלת מחלקת תביעות פנסיה ורציפות זכויות אצל הנתבעת, ואני סבור כי עובדת במעמד שכזה צריכה ליתן פרשנות נכונה לתקנון, וחובה זו קיימת בייחוד כאשר מוסרים עובדי הקרן נתונים לחברים העומדים לפרוש לגבי זכויות הפנסיה שיתקבלו עם פרישתם. מנוסח ס' 5 עולה, כי אין בינו לבין ההסכם האישי כל זיקה וקשר. למרות דבריה של הגב' שושני, אין כל היגיון או למעשה אין כל אפשרות, כי יהיה הסכם רציפות זכויות אישי, כאשר עובד פורש ממקום עבודה קודם ומקבל את כל זכויותיו והתקבולים המגיעים לו בגין פרישתו. הסכם אישי קיים רק במקום, בו לא קיבל העובד את התקבולים המגיעים לו בגין פרישתו ולא במקרה בו שולמו לו תקבולים אלה. זאת הסיטואציה למעשה שס' 5 דן בה, וזה היה למעשה מצבה של התובעת, שקיבלה את הטבות הפרישה לאחר שפרשה ממקום עבודתה הקודם במדינה. לבסוף נאלצה גם הגב' שושני להודות בעת חקירתה, כי עובד שקיבל את הטבות הפרישה לא יחתום על הסכם רציפות ובייחוד המדינה לא תחתום איתו על הסכם שכזה אם הוא קיבל את אותם ההטבות. וכך היא מעידה בעניין זה: "ש: מה ההיגיון של עובד שקיבל את זכויות הפנסיה במועד העזיבה של מקום העבודה הקודם, בשירות המדינה, למה שהוא יבקש להחיל רציפות, אם זה רק גורע? ב"כ הנתבעת: מה ז"א קיבל, הרי הוא לא פרש לפנסיה. ש.הכוונה שהתכוונתי שהעובד מקבל, משמע פיצויים וכל ההטבות הפרישה? ת.אני מניחה שאם אחד כזה היה פונה אליי, הייתי אומרת שזה לא יכול להיות רלוונטי מבחינתו, כי גם ממילא המדינה לא תחתום על הסכם כזה, ואם המדינה לא מאשרת את זה, תחולתו של הסכם הרציפות לא תחול עליו. ש.ז"א שהסכם רציפות אישי יכול להיחתם רק במצב שעובד לא קיבל את ההטבות הפרישה שלו ממקום העבודה הקודם? ת.אני לא יודעת, להבנתי, אף גורם לא יחתום, לא יאשר חתימה על הסכם רציפות כזה. משמע, סביר שאתה צודק. ב"כ הנתבעת: חברי צודק לגמרי. המשך ח.נ. ש. הסכם רציפות אישי לא רלוונטי לתובעת, כי היא קיבלה? ת. הסכם הרציפות עם המדינה לא רלוונטי לגבי התובעת, כי היא קיבלה את הטבות הפרישה, הוא לא רלוונטי לגביה, לא היו חותמים". (ראה עמ' 26 שורה 15 עד עמ' 27 שורה 7). למרות דברים ברורים אלה של הגב' שושני כי הסדר אישי, יכול להיות, רק מקום בו עובד לא קיבל את ההטבות היא חזרה בה בהמשך עדותה מגרסה זו, וכך אמרה: "ש.קודם אישרת לפרוטוקול שהסדר אישי יכול להיות רק כלפי עובד שלא קיבל את הטבות הפרישה? ת.צר לי אני לא אמרתי את זה, אמרתי שהסכם רציפות אישי מרגע שלא נחתם הוא לא רלוונטי, בין אם לאותו בן אדם היו זכויות במדינה ובאין אם לא היו זכויות מחמת זה שמשך את הפיצויים מהמדינה, זה גם מה שכתוב בתצהיר שלי ש.אמרת לפני מספר דקות, שהסכם הרציפות האישי לא יכול להיות רלוונטי לתובעת, כי היא משכה את התובעת? ת.קודם עניתי על השאלה הזו. לשאלה שלך אם זה הגיוני, עניתי, אבל בפירוש העמדה שהצגתי גם בתצהיר היא שאין משמעות אם היו זכויות או לא היו זכויות, במקום שלא נחתם הסכם רציפות אישי לא החלנו את הסדר הרציפות ולא התייחסנו למקומות העבודה. ש.קודם אמרת, שכאשר עובד קיבל הטבות פרישה, אין הסכם אישי, המדינה לא תחתום איתו על הסכם? ב"כ הנתבעת: המדינה לא תחתום הסכם רציפות אישי, לפי הבנתי וידיעתי, מקום שקיבל העובד פרישה, דהיינו פיצויי פיטורין. ב"כ התובעת: חברי מאשר שאם הוא קיבל את ההטבות פרישה, אין הסכם אישי. ב"כ הנתבעת: ז"א שאין גם הסכם רציפות במדינה". (ראה שורה 29 שורה 9 עד עמוד 30 שורה 2). מהאמור לעיל עולה, בבירור, שס' 5 לתקנון מדבר על סיטואציה בה עובד קיבל את התקבולים וההטבות בגין פרישתו במקום עבודתו הקודם והסעיף אינו עוסק כלל בחובה או בצורך בקיומו של הסכם רציפות זכויות אישי. נסיבות עזיבתה של התובעת את מקום עבודתה הקודם, בעת שקיבלה הטבות פרישה מהמדינה, מתאימות לסיטואציה המתוארת לס' 5 לתקנון, ולכן בהתאם לתקנון הישן היה על מקפת להתייחס למקום העבודה הקודם של התובעת בשירות המדינה והתקנון האחיד לא שינה דבר בעניין זה. כזכור מקפת טענה, כי ע"פ הוראות התקנון הישן לא החשיבו את השנים בהם עבד העובד במקום עבודתו הקודם לצורך הסדר רציפות פנסיה ולצורך קביעת "התקופה הכוללת". לטענת מקפת התקנון החדש שינה את הסדר רציפות הסדרי הפנסיה כאשר בהתאם לתקנון זה, שחל בעת פרישתה בפועל של התובעת ממקום עבודתה בבנק, היה צורך להחשיב את השנים בהן הועסק העובד במקום העבודה הקודם, דבר שגרם להפחתת תשלום הקצבה המגיעה לו לעומת החישוב בהתאם לתקנון הישן. בחינת התקנון החדש מלמדת, כי לא היה כל שינוי בעניין הסדר רציפות זכויות הפנסיה, ושינויים שחלו בתקנון החדש חלו בנושאים אחרים כשדרך החישוב לא השתנתה. החישוב גם לפי התקנון החדש גם לפי התקנון הישן, בהתייחס לתובעת, היה אמור להיות זהה, ולפיכך הנתון שמסר מר הבר לתובעת היה לא נכון גם בהתאם לתקנון הישן. מנוסח ס' 5 לנספח הסדר רציפות זכויות פנסיה עולה, כי אין רלוונטיות לקיומו של הסכם אישי בעניינה של התובעת. גם ב"כ הנתבעת וגם גב' שושני אישרו, כי הסכם אישי יכול לחול רק על עובד שלא קיבל הטבות פרישה ממקום עבודתו הקודם, וכידוע התובעת קיבלה ממקום עבודתה הקודם הטבות פרישה. המחלוקת שבין הצדדים, נסבה בעיקר בשאלה, האם קביעתו של מר הבר לגבי שיעור הפנסיה, הייתה נכונה או מוטעית לפי התקנון הישן ו/או האם התקנון החדש שינה את דרך החישוב. בעניין זה מיניתי, כאמור, את המומחה מר קובי יתח הנ"ל, שגם הוא קבע לאחר שבחן את שני התקנונים, כי גם לפי התקנון הישן, היה על הנתבעת להביא בחשבון את מניין השנים בהם הועסקה התובעת בשירות המדינה כפי שהדבר היה צריך להיעשות לפי התקנון החדש. הקרן טענה במהלך הדיונים שהתנהלו בפניי, כי התובעת ביקשה לפרוש פרישה מוקדמת, מאחר והיא ידעה שהתקנון החדש עומד לפגוע בזכויותיה. טענה זו של הקרן לא הוכחה ואין לה כל קשר עובדתי לעניין שבמחלוקת בתיק זה. אכן התובעת חששה מהתקנון החדש, אך לא בהיבט של דרך החישוב בקשר לרציפות הזכויות. שאלה זו לא עמדה על הפרק אצל התובעת, שכלל לא הכירה את המושג של רציפות זכויות ואת חשיבותו לעניין חישוב הקצבה לה היא תהיה זכאית. מכתביה ועדותה של התובעת,כפי שפורטו לעיל, מעידים כאלף עדים על כך שהיא הופתעה הפתעה מוחלטת מהעלאת סוגיה זו על ידי הקרן. כפי שנרמז ע"י ב"כ התובעת, הנתבעת ניסתה להתלות בטענת "הסכם רציפות זכויות אישי", תוך הפנייה לתקנון 1988, ממנו הושמט נספח רציפות זכויות הפנסיה. אינני סבור, כי הייתה כוונה או חשיבה מתוכננת, בעצם השמטת נספח רציפות הזכויות מתקנון 88. הדבר נבע מטעות, ומר הבר אמר במפורש במהלך עדותו, כי הייתה זו טעות והשמטה טכנית של הנספח וכדבריו: "מישהו חטף על הראש היו צריכים לשים את זה בתקנון שכחו להקליד את זה פנימה". (עמ' 11 שורה 30 ור' גם דברי מר הבר בעמוד 13 שורה 5-9). כזכור טענה התובעת, כי קרנות הפנסיה, ובכללם הנתבעת, לפי התקנון הישן, היו צריכות להפחית את התשלומים ואת הקצבה לעובדים שעבדו במקומות עבודה קודמים וקיבלו הטבות פרישה במקום עבודתם הקודם והתקציב של התקנון החדש לא שינה עניין זה. לטענת התובעת, כך נהגו קרנות הפנסיה האחרות בפועל, והיא תמכה טענתה זו, בין היתר, ע"י עדותה של הגב' מירה הראל, שכאמור הינה עורכת דין במקצועה וכיהנה במועדים הרלבנטיים בתפקיד של סגן מחוז ירושלים של קרן הפנסיה "מבטחים", שהינה בעקרון, קרן פנסיה מקבילה למקפת, וכך הצהירה הגב' מירה הראל בתצהיר עדות הראשית שלה, בין היתר: "5. אני מצהירה בזאת כי התקנון החדש של קרן מקפת של פיו פרשה הגב' בך לפנסיה, לא שינה דבר בכל הנוגע לאופן חישוב שיעור הפנסיה של עובד שעבד, לפני הצטרפותו לקרן, במקום עבודה הקשור עם הקרן בהסכם לשמירת רציפות זכויות פנסיה, בין אם קיבל הטבות פרישה מאותו מקום עבודה, ובין אם לאו. 6. היוצא מכך: הן על פי התקנות הישנות של קרנות הפנסיה, ובכללן- מקפת, והן על פי התקנון האחיד החדש שבתוקף מיום 1.10.2003, לגבי עובד שעבד קודם להצטרפותו לקרן הפנסיה במקום עבודה שיש כמו הסכם רציפות זכויות פנסיה (לענייננו- המדינה) וקיבל הטבות פרישה מאותו מקום עבודה, בחישוב אחוזי הפנסיה שלו נלקחת בחשבון תקופת העבודה במקום הקודם להצטרפותו, כמפורט בסעיף 5 לנספח להסדר רציפות הזכויות לתקנון הישן של מקפת, ובכל התקנונים הישנים של כל קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, ובסעיף 8 להסכם לשמירת רציפות זכויות פנסיה שבין קרנות הפנסיה לבין המדינה מיום 31.5.1973. 7. על פי המידע שהוצג בפני על ידי הגב' בך, הרי שבמועד הצטרפותה למקפת הצהירה על מקומות עבודה קודמים, ועל כן, כל הנתונים לשם עריכת חישוב הפנסיה שהגיעה לגב' בך היו מצויים בידי קרן מקפת עוד בטרם מסרו לה את החישובים ואת המצגים שלאורם החליטה לפרוש מן הבנק כמפורט בתביעתה. 8. במילים אחרות, אם היתה קרן מקפת בודקת את תיקה האישי של הגב' בך קודם למסירת המצגים שנמסרו לה על ידי הקרן עובר לפרישתה מן הבנק, היתה נמנעת ההטעיה של הגב' בך, והיו נמנעים הנזקים שנגרמו לה בשל כך.". הנתבעת טענה, כי לעדותה של הגב' הראל אין כל משקל, שכן תקנון מבטחים, איננו רלוונטי, שהריי מקפת נהגה בצורה שונה, וכך אישרה הגב' שושני בס' 62.4 לתצהירה. כשנוכחה הנתבעת, כי היא לא הצליחה להראות, כי לא קיים שוני ממשי, לעניין שבמחלוקת, בין תקנון מקפת לבין תקנון מבטחים, ניסתה מקפת לשנות עמדתה וטענה, כי גם לפי תקנון מבטחים, דרך החישוב שלה הייתה נכונה. צירוף תקנון מבטחים לא מועיל לנתבעת, שכן טענותיה לא הוכחו, ועיון בתקנון עצמו מראה, כי גם לפי תקנון זה, לכאורה, היה צריך להביא בחשבון את השנים בהם הועסקה התובעת ע"י המדינה לצורך הפחתת שיעורי הפנסיה המגיע לה, שכן כזכור, היא קיבלה הטבות פרישה בעת שפרשה מעבודתה בשירות המדינה. חזקה בעיני, כי הגב' עו"ד מירה הראל, מכירה היטב את תקנון מבטחים, וגם המומחה מר יתח שבדק את תקנון מבטחים, השיב במסגרת תשובה לשאלות הבהרה שנשלחו לו ע"י מקפת: "כמו כן, בדקתי את הסכם רציפות הזכויות אשר היה תקף במועד במכתבים שנמסרו ע"י מקפת בשנים 2001 ו 2003/6 וזאת על אף שלא היה צורך בכך משום שאין כל ויכוח שלגבי בך לא היה הסכם לרציפות זכויות אישי בין שירותה במדינה לחברותה בקרן מקפת, ועל כך, ניתוח הזכויות בהתאם לס' 56 ולנספח ב' לתקנון קרן הפסניה הותיקה מבטחים (מהדורת 11/2202) אשר צורף למכתב שבסימוכין, אינו רלוונטי לענייננו". קביעותיי וממסקנותיי בפסק דין זה, אינן מתבססות על חוות דעתו של המומחה מר יתח, אך אני מוצא בחוות דעתו מסקנות וקביעות הדומות למסקנותיי. אני ער ואיני מתעלם, מהסתייגות הנתבעת ממומחיותו של מר יתח, ומסירובה של הנתבעת למינוי מומחה מטעם בית המשפט. מר קובי יתח, לאחר שבחן את תקנוני מקפת (החדש והישן), קבע כאמור, כי: "... מקפת התעלמה מעברה של גב' בך ובשל כך הציגה/הבטיחה לה מצג המטיב עימה ומעניק לה זכויות יתר על אלה המגיעות לה בפועל בהתאם לתקנון ולנספחיו...". טענות הנתבעת כנגד חוות דעת המומחה, אינן מראות כל טעם מדוע אין על בית המשפט לקבלה, או למצוא בה תימוכין נוספים למסקנותיו והכרעות של בית המשפט. פרשנות של התקנון כשהצדדים חלוקים ביניהם, תיעשה באורח אובייקטיבי, ואיני רואה מדוע אין מקום, במקרה שכזה, אם היה צורך בכך, להיעזר בחוות דעתו של מי שעסק שנים בפרשנות של אותם תקנונים (גם אם הדבר נעשה בעיקר לצורכי מס) והוא ידע ובדק, כיצד הקרנות בפועל היו עושות את חישוב הקצבה, במקרה דומה לזו של התובעת. יש לזכור כי הנתבעת שלחה למר יתח, שאלות הבהרה, שהלכה למעשה, לא גרמו לו, כל שינוי בעמדתו ובחוות דעתו. חוות דעתו נשארה מיומנת ועדותו האובייקטיבית נמצאה אמינה. בשאלותיה הפנתה הנתבעת את מר יתח לתקנון הקרן משנת 1988, בטענה כי הוא התבסס על תקנון משנת 1981, שאינו רלוונטי, בעוד שהמומחה התייחס בחוות דעתו לסעיף 5 לנספח בדבר "רציפות זכויות פנסיה", אשר היה קיים אף בתקנון הקרן משנת 1988, אלא שהסתבר דווקא מפי עד הנתבעת מר הבר, כפי שכבר צוין, כי מסיבה טכנית הושמט נספח זה בטעות מתקנון 88, וכך מעיד בעניין זה מר הבר: "ש. הייתה החלטה ב 87 או 88 להשמיט את נספח הסדר רציפות זכויות הפנסיה? ת. אתה מתכוון ש-85 זה היה חלק בלתי נפרד וב-88 זה לא היה, אתה תצחק, אך זה היה השמטה טכנית ומישהו חטף על הראש, היו צריכים לשים את זה בתקנון. שכחו פשוט להקליד את זה פנימה" (ראה עמוד 11 שורות 27-30 לפרוטוקול). כאמור, הדין הוא כי בית משפט אינו מחויב לקבל חוות דעת מומחה שמונה מטעמו, אך מאידך בית המשפט מייחס חשיבות לחוות דעת כזו, כל עוד לא הוכח שהיא לא נכונה: "האובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעל הדין.". (ראה עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי-מרדכי בוארון, (לא פורסם, 15.52007). לאור כל האמור, אני מגיע למסקנה, כי יש לדחות כל טענות הנתבעת כנגד חוות דעת המומחה מר יתח. למרות שהגעתי למסקנותיי גם מבלי להסתמך על חוות דעת המומחה, אני מגיע למסקנה, כי חוות דעתו נמצאה מהימנה ומיומנת, וככל שהיה בה צורך, היא הייתה מתקבלת במלואה. האם נגרם לתובעת נזק כתוצאה מרשלנותה של מקפת? אין ספק, כי משניתן לתובעת לשוב לעבודתה לאחר פרישתה לגמלאות, והלכה למעשה הוקפאה ע"י מקפת פרישתה לגמלאות, עשתה מקפת כל שאל ידה להשיב את המצב לקדמותו. אך כפי שיצוין להלן, הגעתי לכלל מסקנה, כי משלא התאפשר לגב' בך, לחזור לתפקיד בה הועסקה טרם צאתה לגמלאות, נאלצה היא לפרוש סופית מעבודתה, ובכך הסבה מקפת לתובעת נזק בלתי הפיך, והכל כפי שיפורט להלן. כאמור, ביום 5.1.2004, כ-5 ימים לאחר צאתה לפנסיה, שלחה התובעת מכתב למר משה בר, מנהל מחלקת משאבי אנוש בבנק, בו היא מבקשת להקפיא את כל ההלכים בקשר עם פרישתה לפנסיה היות ולפי המידע החדש אשר התברר לה, סכום הפנסיה העדכני "לא יהיה בו די כדי לקיים אותי ואת בתי בחיי היומיום". רק ביום 12.1.2004, כאשר פונה התובעת למר דוד גרנות, מנכ"ל הבנק, מציינת היא בסעיף 4 למכתבה, כי הוטעתה, וכי: "לא מסרו לי את האינפורמציה המלאה נדרשת לקבלת הפנסיה...". (ראה נספח יד לסיכומי התובעת). הבנק, כאמור, הסכים להשיב את הגב' בך לעבודה, אך לא בתפקיד בו היא עבדה טרם פרישתה לגמלאות, ביום 30.12.03, אלא כפקידת אשראי- טיפול בתיקי אשראי, בחברת הבינלאומי ליסינג בע"מ, וכך הוא כותב במכתב לגב' בך, ביום 3.2.04: "הודעה על שינוי בתנאי עבודה בהתאם לסעיף 3 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002, הרינו להודיעך על שינוי בתנאי עבודה, כלהלן: את עברת לעבוד בבינלאומי ליסינג ותפקידך יהיה לטפל בתיקי האשראי, על כל העבודות והפעולות הנגזרות מכך, לפי הצרכים וההוראות שיהיו מעת לעת. הממונה הישיר עלייך יהיה סגנית ו/או מנהל הבינלאומי ליסינג. תאריך תחילת השינוי הוא 3.2.04...". (ראה נספח טז' לסיכומי התובעת). שינוי מהותי זה בתפקידה של התובעת, אף שלא פגע בתנאי העסקתה, פגע בגב' בך, עת רצתה היא להקטין את נזקיה וביקשה לשוב לעבודה, אך הדבר לא הסתייע מאחר והתפקיד שקיבלה לא תאם את כישוריה והכשרתה האקדמאית, והיא נאלצה להתפטר לאחר שלא יכלה לשאת בפיחות המשפיל במעמדה, עת הוצבה בתפקיד של פקידה. אין ספק, כי על מקפת היה לצפות את הנזק, מרשלנותה, עת מסרה לגב' בך נתונים שגויים כפי שהובהר לעיל, וכבר נפסק בעניין זה בתיק עב' (חיפה) 959/02 לם שמואל נגד מבטחים, תק-עב 2005 (2) 2903: "כפי שקבענו לעיל, מבטחים נמנעה בעת מסירת המכתב מיום 28.9.00 לתובע, לבדוק לאשורו את המידע הנוגע לזכויותיו של התובע, או למזער ליידעו כי המידע האמור הינו "מידע חלקי בלבד" המבוסס על אותה שיחה הבעל פה מחודש אוגוסט. למרות המחלוקת בין הצדדים באשר להיקף ידיעתו של התובע על ההשפעה שיש לתקופות ביטוח קודמות ולנשיכת כספים קודמת על היקף זכאותו, אין חולק ולא יכול להיות חולק, כי מלוא המידע לגבי ההשפעה שיש לנסיבות אלו על שיעור הפנסיה, מצוי בידי הנתבעת. למרות זאת, ולמרות שהנתבעת ידעה כי התובע שוקל אפשרות לפרוש לפנסיה מוקדמת על סמך הנתון שקיבל, הרי שבמכתבה אליו...לא רק שמסרה מידע חלקי שלא נבדק, וזאת להבדיל ממידע משוער, אלא שאף לא טרחה לציין, כי המדובר במידע חלקי, ודוק אף לא טרחה לציין את אותה הערה שנהגה לציין בדוחות הנשלחים למבוטחיה מדי שנה... ברי כי מבטחים הפרה את חובתה לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע נזק מאדם שצריך לצפות כי ייגרם לו נזק מאדם שצריך לצפות כי ייגרם לו נזק, מקל וחומר שהפרה את חובת הגילוי המוגברת החלה עליה כקרן פנסיה לאור הלכת רפפורט.". באותו המקרה, מסרה קרן הפנסיה מבטחים, מידע מוטעה למר שמואל לם, אשר ביקש לבצע פרישה מוקדמת ותבע פיצויים ממבטחים, בית הדין האזורי לעבודה בחיפה קיבל את תביעתו, אך בבית הדין הארצי נהפכה התוצאה ונשללו ממנו זכויותיו, היות ונקבע שם כי מר לם הטעה במכוון את קרן מבטחים, שלא כמו במקרה שבפנינו, שלמקפת היו הנתונים לאשורם של התובעת, כבר עם רישומה והצטרפותה לקרן הפנסיה מקפת. בכל מקרה, הפסיקה בע"ע 407/05 שמואל לם נגד מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של עובדים בע"מ, תק-אר 2006 (2) 565, לא ביטלה את פסיקת בית הדין האזורי לעבודה, לפיה במקרה בו מתרשלת הקרן במסירת המידע לעמית, כאשר העמית מסתמך על מידע זה- על הקרן לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו, וכך נפסק שם בין היתר: "במקרה דנא התבקש מר לם למסור מידע לקרן הפנסיה, אך המידע שמסר לא היה מלא ואף לקה בחוסר דיוק...אולם יובהר, כי מקום בו מוסר עמית לקרן הפנסיה מידע מלא, מוטלת על הקרן החובה לנהל רישומים מלאים ומדויקים לגבי זכויות העמית ואף להעביר לעמית, מפעם לפעם, הודעות לגבי מצב צבירת הזכויות...כיום, בעידן המידע, וכאשר הפיקוח שמפעילה המדינה על התנהלות קרנות הפנסיה התהדק, יש לדרוש מקרנות הפנסיה ומקופות הגמל לנהל את רישום הנתונים לגבי צבירת זכויות עמיתיהן ברמה הגבוהה-רמה שתתאם את אחריותן כגופים המבטיחים את הכנסתם של אנשים עם הגיעם לגיל הפרישה. כמו כן, נותנת הדעת, כי קרנות הפנסיה הקשורות בהסכם הרציפות ידאגו לתיאום הנתונים ביניהן על מנת שגם במקרים של מעבר בין קרנות יוכלו העמיתים לקבל מידע מלא ומדויק באשר לזכויותיהם.". משפרשה התובעת לפנסיה, באופן סופי, ביום 1.4.2004, אושר לה ע"י מקפת קצבת זקנה בשיעור של 51.6762% משכר קובע של 14,372 ₪, ואין כל ספק, כי התובעת פרשה במודע על בסיס נתונים אלו, אך כאמור, הנני בדעה כי משלא הושבה התובעת לתפקיד בו הועסקה משך 28 שנה בבנק, לא יכלה היא לשאת בפיחות המשפיל במעמדה, ונאלצה לפרוש בעל כורחה. טענת הנתבעת (בסעיף 87.4 לסיכומיה), כי המכתב, מיום 17.2.2004, אשר נשלח לתובעת מהבנק, בו פורט ביטול הליך פרישתה של הגב' בך מהבנק, מעיד על שביעות רצונה של התובעת מהתפקיד החדש שניתן לה, אין בו ממש, שכן, בקשת התובעת לשוב לעבודתה, הייתה ביום 5.1.2004, ואילו לאחר שנקלטה התובעת מחדש בבנק בתפקיד פקידת אשראי, שלח הבנק מכתב זה לתובעת. ביום 5.1.2004, התובעת לא הייתה מודעת לעובדה כי הבנק ישלח אותה לתפקיד אחר, ומשנכחה היא לדעת כי תפקיד זה אינו הולם את מעמדה וכישוריה, נאלצה היא לפרוש סופית מהבנק. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי כתוצאה מהתרשלותה של מקפת, נאלצה התובעת לפרוש סופית מעבודתה בבנק, ולפיכך ניזוקה התובעת בנזקים שהוכחו על ידה להלן. האם הוכיחה התובעת את נזקיה לטענת התובעת, בשל הטעייתה ע"י מקפת, נסב לה נזק בגובה המסתכם בסך 343,200 ₪, הכולל נזק חודשי בסך של 1,300 ₪, בהתבסס על תוחלת החיים הממוצעת. ראשית, אין ספק, כי משהתרשלה מקפת, חבה היא בפיצוי, וכבר נקבע בעניין זה בעניין לם: "בענייננו, ועל פי המבחן כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון, שומה עלינו לפצות את התובע בשיעור שיחזיר אותו למצבו, אלמלא בוצעה העוולה של מסירת מידע שגוי לפיו יהא זכאי לשיעור פנסיה של 46.6% (כפוף למידת האשם התורם שקבענו לעיל). אלמלא בוצעה העוולה של מצג שווא רשלני, היה נמסר לתובע השווי האמיתי של שיעור הפנסיה לו הוא זכאי בפרישה מוקדמת באותו מועד, קרי 39.93%, אלא שכאמור זאת לא נעשה והתובע הסתמך על ההיגד הרשלני לפיו הוא זכאי ל- 46.6% פנסיה ופרש לפנסיה מוקדמת באותו מועד שבו פרש.". השאלה הנשאלת בענייננו, הינה, האם הוכיחה התובעת את נזק הנטען על ידה, כאמור לעיל. לטענת הנתבעת, הגב' בך לא הוכיחה את הסכום הנטען על ידה, שכן, התובעת אינה יודעת להצהיר כיצד חושב הסכום הכולל, וכן לא נערך חישוב מהוון של הנזק ולא הובא כל ביסוס לטענה בדבר תוחלת חיים ממוצעת של 22 שנה. תנאי מוקדם להיווצרות הזכות לפיצויים, הוא נזק שנגרם לתובע, כתוצאה מהתרשלותו של המזיק ומהפרת החוזה. בהעדר נזק אין פיצויים (ראה ע"א 101/85 מנסור נ' עירית נצרת, פ"ד מא(3) 47, 52). התובע פיצויים, צריך להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו (ראה ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת-שבע, פ"ד לה(2) 800, 807). "משלא הוכיח... את נזקו להנחת דעתו של בית המשפט, תביעתו לפיצויים צריכה להידחות" (דברי כבוד השופט ח' כהן בע"א 140/73 שרם נ' גרינברג, פ"ד כט(1) 194, 195). בענייננו, נשאלה התובעת בעניין זה בחקירתה הנגדית והיא השיבה: "ש. אני מפנה אותך לסעיף 45 לתצהיר-איך עשית את החשבון כאן? ת. אני לא עשיתי את החשבון, עורך הדין שלי עשה את החישוב של תוחלת החיים. אין לי מושג איך עושים את חשבון הזה. הוא עשה חישוב של 246 חודשים תוחלת חיים. בגדול הבנתי זאת ממנו. ש. האם פנית לאקטואר שלצורך (צ.ל לצורך י.ש) עריכת חישוב הנזק שנגרם לך לטענתך, שעשתה כלפייך מקפת? ת. לא. לא ידעתי שיש מומחים לעריכת חישובים כאלה, עורך הדין גם לא אמר לי על כך." (ראה עמוד 19 שורות 6-12 לפרוטוקול). אינני סבור כי יש קושי לחשב את הפיצוי לו זכאית התובעת וכי היה על התובעת להוכיח נתונים שלא הוכחו, בגינם יש לשלול ממנה את הזכות לפיצוי. שאלת תוחלת החיים של הנתבעת הינה נגזרת של תוחלת החיים הממוצעת, המפורסמת ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובתי המשפט נזקקים לנתון זה מדי יום ביומו (תוך שימוש בלוחות תמותה שלמים של ישראל לשנת 2002-2006 שפורסם ביום 10.3.08 פ"מ 1322 ושימוש בתוכנת המשערכת). זה נתון שאין צורך להוכיחו, ובהתאם תוחלת החיים הממוצעת של התובעת באפריל 2004, עמדה על 22.4 שנים, ובמכפלת חסרון הכיס שנגרם לה מדי חודש בחודש, ניתן להגיע ללא קושי לסכום הנזק, וככל שזה ישולם כבר עתה ולא בתשלומים חודשיים, יש להוונו. הנתבעת טענה, כי אף אם נגרם לתובעת נזק, הרי שהיא יכלה להפחיתו כליל, שכן לו התמידה בעבודתה בבנק, ולא פרשה בפיצויים מוגדלים הייתה מסלקת את הנזק הנטען תוך 3 שנים. אם התובעת הייתה ממשיכה לעבוד בבנק, הייתה צוברת 3% פנסיה לשנה- 2% פנסיה לשנה ואחוז (1%) נוסף לשנה בגין המשכת חברות לאחר גיל הפרישה. על כן, בחלוף 3 שנים הייתה צוברת 9% פנסיה נוספים ומכסה את מלוא הנזק הנטען. התובעת העדיפה לפרוש לפנסיה באופן סופי בתנאי פרישה משופרים (מענק בסך 842,000 ₪), כלומר, במודע החליטה שעדיף לה מטעמים שלה בדבר השחיקה בעבודה ובדבר הפיצויים המוגדלים המשופרים שקיבלה, לפרוש על בסיס נתוני פנסיה אשר הובאו בפניה בכתב. אין בידי לקבל טיעון זה של הנתבעת. אמנם לתובעת החובה להקטין את הנזק, אך כפי שכבר קבעתי, התובעת עשתה ניסיון כן לחזור לעבודתה. לא התאפשר לתובעת לחזור לתפקידה הקודם, ומתיאוריה שלא הוכחשו, התפקיד החדש שהוצע לה ושאותו ניסתה למלא, בתור פקידת אשראי, היה תפקיד שלא הלם את כישוריה ובנסיבות אלו היא נאלצה לפרוש. למניעת ספק, אין באמור כדי לגרוע ממסקנתי כי לתובעת אשם תורם, למרות שבעניין חזרתה לעבודה, היא מילאה את חובה להקטנת הנזק. עוד טענה הנתבעת, כי סכום הנזק הנתבע שגוי, שכן התובעת ביטלה את פרישתה וחזרה לעבוד בבנק למשך שלושה חודשים, ובעקבות חזרתה לעבודה קיבלה התובעת תוספת לפיצוי הפרישה ששולמו לה בסך 60,000 ₪. התובעת אף אישרה נתונים אלה בחקירתה, והעידה כי ידוע לה שהבנק לא היה משלם לה כספים אלה אם הייתה מקבלת פנסיה בסך 8,700 ₪ (ראה עמוד 18 שורה 30, עמוד 19 שורה 1 ושורות 16-19 לפרוטוקול). "ש. זה נכון שבעקבות הפרישה החדשה שלך הבנק הוסיף על הכספים שקיבלת 60,000 ₪? ת. נכון. ... ש. אם מקפת הייתה משלמת לך אותם 8,800 ₪ היה לך די בזה? ת. כן. אותם 60,000 ₪ לא היית מקבלת אותם? ת. כן..". כמו כן, לטענת הנתבעת יש לנכות סך נוסף של 54,222 ₪, בגין ביטול פרישתה וחזרתה לעבודה של הגב' בך בבנק במשך שלושה חודשים, בהם השתכרה בסך כולל של 80,322 ₪, ובניכוי סכום הפנסיה שהייתה אמורה לקבל, לטענתה, בתקופה בה שולמו לה המשכורות (8,700 ₪ X 3 חוד') שווה לסך של 54,222 ש"ח, ובכך הקטינה את נזקה בסכום זה. בנוסף, לשיטתה של התובעת יש להקטין את הנזק הנטען בסך של 7,128 ₪, עקב הפרשים בין הפנסיה החודשית הנתבעת לפנסיה החודשית המשולמת לתובעת בפועל: ההפרש בין סכום הפנסיה שהובטח לתובעת, לטענתה (8,700 ₪) לבין הפנסיה המשולמת בפועל (7,426.9 ₪), הוא 1,273 ₪ ולא 1,300 ₪. ההפרש בין השניים משך 22 שנים, על פי חישובה המוכחש של התובעת, מקטין את הפיצוי הנתבע בסך של 7,128 ₪. סה"כ, לטענת הנתבעת, יש לנכות מהסכום הנתבע סך של 121,350 ₪, כך שהלכה למעשה התביעה צריכה לעמוד על סך של 221,850 ₪, יש להוון סכום זה, וממנו לנכות סך של 1.75% דמי מניהול לפי סעיף 78 ט'(ב)(6) לחוק הפיקוח על הביטוח. אני סבור, כי בדין טענה הנתבעת, כי סכום הנזק הנתבע שגוי, שכן התובעת ביטלה את פרישתה וחזרה לעבוד בבנק למשך שלושה חודשים, ובעקבות חזרתה לעבודה קיבלה התובעת תוספת לפיצוי הפרישה ששולמו לה בסך 60,000 ₪. התובעת אישרה נתונים אלה בחקירתה, והעידה כי ידוע לה שהבנק לא היה משלם לה כספים אלה אם הייתה מקבלת פנסיה בסך 8,700 ₪, משכך יש להפחית סכום זה מסכום הפנסיה לה הייתה זכאית. מאידך, טענת הנתבעת כי יש להפחית את הסכומים שקיבלה התובעת במשך שלושה חודשים אין לה על מה שתסמוך, שכן גם אם התובעת הייתה מקבלת את הפנסיה במלואה, היא לא הייתה מנועה מלעבוד בעבודה אחרת בין אם זו בבנק או אצל כל מעסיק אחר. אני מקבל את חישוב הנתבעת לגבי סכום התוספת (1,273 ₪ ) לו הייתה זכאית התובעת למשך 22 שנה וממנו יש להפחית את סכום ה-60,000 ש"ח אותם קיבלה, עקב פרישתה וחזרה לעבודה, ושהיא לא הייתה זכאית לסכום זה אילו הייתה מקבלת פנסיה מלאה. לאור האמור, אני קובע, כי הנזק שנגרם לתובעת יעמוד על סך של 276,072 ש"ח (1273 כפול 264 חודשים פחות 60,000). מסכום זה יש להפחית את שיעור האשם התורם, לשלם לתובעת את הסכומים להם היא זכאית בגין העבר, ואת היתרה יש להוון. אשם תורם הגם שהגעתי למסקנה, כי יש לקבל את תביעת התובעת, אני סבור, כי לתובעת היה "אשם תורם" לנזקים ולהפסדים שנגרמו לה. התובעת ביצעה בדיקות יסודיות בטרם החליטה לפרוש לפנסיה, אך בניגוד להתנהלותה הרגילה, דווקא בעניין כה קריטי מבחינתה, היא ויתרה על התחייבות מפורשת של הקרן בכתב, לגבי שיעור הקצבה לה תהא זכאית. לא רק שהסתמכות התובעת על התחייבות בע"פ אינה אופיינית לה, אלא שבמקרה זה היא ידעה, כי "מוסד הפנסיה" עומד לעבור תהפוכות, ואני סבור, כי על התובעת היה לנקוט במשנה זהירות, בטרם החליטה לפרוש, ולעמוד על כך שתקבל אישור בכתב. אין בכך כדי לגרוע מחבויות הנתבעת, אך לו היה בידה אישור שכזה, היו הוויכוחים שבין הצדדים נמנעים, והתובעת הייתה זוכה בפנסיה שהובטחה לה, כפי שנהנו חברים אחרים שהיו במצב זהה לשלה, שפרשו קודם לכן, ללא קשר לשאלה אם היו זכאים לדרך חישוב מיטיבה או אם לאו. התובעת מודה שנהגה באופן חריג לה, כשלא ביקשה את האישור, ומדבריה אף ניתן להבין כי "היא מכה עצמה על חטא", בעניין זה, כשלא עמדה על דרישת הכתב וסמכה על הבטחות שניתנו לה בע"פ. שניים הם המבחנים העיקריים לבחינת האשם התורם: א.האם האדם הסביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר). ב. מבחן חלוקת האשמה: בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה "כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד". (ראה האמור 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד ואח', פד"י לח (4), ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון האגודה נ' מוסטפא בן אחמד, פד"י מד (1) 442). אין מחלוקת בענייננו, כי התובעת ידעה שהתקנון המחייב לקביעת זכויותיה במקפת הוא התקנון התקף במועד זכאותה לפנסיה, וכך היא גם מעידה בעניין זה: "ש. את יודעת לאורך כל השנים בהן היית חברה במקפת שפנסיה המשולמת לחבר נקבעת לפי התקנון במועד בו הוא פורש. ת. אני מניחה שכן... ש. כתבו לך זאת מקרן מקפת כמה פעמים. ת. נכון. ידעתי זאת. ש. כל המסמכים שקיבלת ממקפת, נספח ג' לתצהירך, נספח ה', במסמכים האלה תמיד אמרו לך שהם מחייבים למועד נתינתם, אבל כפופים לשינויים שיהיו בתקנון, נכון? ת. כן, הייתי מודעת לכך". (ראה עמוד 8 שורות 21-28 לפרוטוקול). אין ספק, כי מהחומר שבפניי עולה, כי הגב' בך לקחה על עצמה סיכון עת החליטה לפרוש לפנסיה, אף שלא קיבלה כל מסמך רשמי בכתב מהקרן, המעודכן גם לאפשרות של הרפורמה, לעניין זכויותיה המלאים, עת תפרוש היא לגמלאות, בעוד שבעבר נהגה היא לעשות כן, וכך היא מעידה בעניין זה: "ש. בעבר כשפנית אל מקפת אליהם פנית פעמים רבות הן בנושא שיעור הפנסיה וזכויותיה של ביתך, התעקשת לקבל מסמכים בכתב. גם כשהנושא לא היה אקוטי לא עמדת בפני פרישה ולא חשבת שאת הולכת להיפרד מהעולם, מדוע לא דרשת לקבל מסמך בכתב במועד שבו ידעת שאת רוצה לפרוש, או ממר הבר או ממקפת, בחודש דצמבר או בחודש נובמבר. ת. פניתי בכתב בנובמבר, לא היה לי זמן וסמכתי על מר הבר. ש. לקחת על עצמך סיכון, כל הזמן התנהלת בכתב ודורשת תשובות בכתב, וכאן הסתפקת בדברים בעל פה. כשהיה לי זמן ולא הייתה לי בעיה, יכולה היתה להיות בעיה אקוטית שלא נפטרה בתקנון. גם כאן הייתי צריכה ופשוט לא היה לי זמן והחלטתי לא להמתין." (ראה עמוד 9 שורות 27-30 ועמוד 10 שורות 1-5 לפרוטוקול). ובהמשך: "ש. אנ מפנה אותך ל נ/9- את זוכרת את המכתב הזה? ת. כן, זה כתב ידי. חוץ מהכיתוב שמופיע למעלה שזה לא כתב ידי, איני יודעת מי כתב זאת זה לא היה בנוכחותי. אני כתבתי להראלה בן נון כי המכתבים הקודמים היו ממנה. דרשתי לקבל תשובה בכתב שלא קיבלתי עד סוף דצמבר, ולמרות זאת פרשתי. ש. למרות שלא קיבלת מידע סופי ממקפת בכתב לא הטריד אותך והחלטת לפרוש. ת. נכון. יכול להיות שזה הטריד אותי אבל לא הייתה לי ברירה" (ראה עמוד 10 שורות 24-29 לפרוטוקול). "ש. אף שדרשת לקבל תשובה בכתב ולא קיבלת, בכל זאת החלטת לפרוש. ת. נכון." (ראה עמוד 11 שורות 4-5 לפרוטוקול). "ש. אני אומר לך שאת נוהגת בפזיזות, עת החלטת לפרוש אף שלא היה בידייך מכתב רשמי של מקפת שמאשר את סכום הפנסיה שיעמוד לרשותך אם תפרשי, את הקלת ראש בעניין זה, לקחת סיכון. ת. לא לקחתי סיכון, הסתמכתי על מנהל בכיר, רשמתי מה שהוא אמר, בנוכחותו ולא המצאתי את המספרים, מה שהוא אמר לי רשמתי. לא ביקשתי זאת בכתב. ש. למה ויתרת על בקשתך להיענות בכתב? ת. לא היה לי זמן. אני לא לקחתי סיכון אני סמכתי על מר הבר". (ראה עמוד 11 שורות 11-17 לפרוטוקול). בעניין זה העיד גם מר הבר: "ש. אם היא באה והצהירה שזה מידע שאתה נתת לה, היא לא מומחית לפנסיה, היא קצת הבינה יותר לאחר הגשת התביעה, אך היא לא יכלה לעשות את החישובים הלאה ושהיא ממציאה? ת. א'- לא אמרתי שלא נאמר..אני עם מאות בכירים במשק שהיו מבוטחים במקפת, נפגשתי ערב פרישתם, מאות, במהלך כל התקופה הארוכה שהייתי במקפת, כמעט אף אחד לא יצא ממני, בלי שיצא ביד עם מסמך שעשיתי חישוב, שונה היה המצב מאז שיצא התקנון האחיד, מאותו רגע לא נתתי לאף אחד כלום ביד, משום שההיבט מחייב אותי לראות תצהיר ואת אותו מסמך שהביטוח לאומי נותן...יכול להיות שעשיתי חישוב עם מחשב כיס, אך התניתי את זה בתנאי שהיא לא עבדה בשום מקום אחר. אני יודע שהיא עבדה במקומות אחרים ולא יכול להיות שנתתי לה את הנתונים האלה..". (ראה עמוד 13 שורות 20-29 ועמ' 14 שורות 1-4 לפרוטוקול). ובהמשך: "ש. אבל אתה מודה שאמרת לה שזה היה החישוב אם לא היה התקנון האחיד? ת. נכון ש. למה היית צריך לעשות את החישוב אם הוא לא נכון? ת. זה שניות...הרבה פנו אלינו. ש. למה לעשות חישוב על דבר שלא רלוונטי? ת. רצונם של אנשים כבודם. אם הם מבקשים אולי יש להם סיבה, אין לי מושג בשביל מה. אולי לדעת איזה נזק נגרם לה. עוד לא עשו את החישוב. ידעתי לגביי העקרונות, אמרתי לה שזה לא יהיה תקין. ולכן לא נתתי לה שום דבר בכתב". (ראה עמוד 14 שורות 14-24 לפרוטוקול) (ההדגשות אינן במקור י.ש). גם מעדותה של הגב' רייטר עולה, כי היא הדגישה בפניי התובעת: "כי אין להסתמך על מידע בעל פה ועליה לדרוש לקבל פירוט בדבר זכויותיה-סכום הפנסיה ושיעורה-בכתב...הדגשתי בפני התובעת כי על מנת לכלכל את צעדיה עליה לבקש מידע שלם ומלא בכתב מאת מקפת, ולא להסתפק בפלט מחשב דוגמת הדוח השנתי שקיבלה ממקפת". (ראה סעיף 13 לתצהיר עדותה הראשית של הגב' רייטר). מן המקובץ עולה, כי התובעת, אשר הקפידה לכל אורך השנים בהתנהלותה מול מקפת, לקבל מסמכים בכתב, ויתרה על שלב זה- ברגע האמת, וסמכה על דברים אשר נאמרו לה בעלמא, ע"י מר הבר, ומכאן שאין לה אלא להלין גם על עצמה. יתרה מכך, התובעת, על אף שידעה כי לפי התקנון האחיד יקבעו זכויותיה, לא טרחה עובר לפרישתה לקרוא את הוראותיו, אלא רק לאחר פרישתה עשתה כן, וכך העידה בעניין זה: "ש. את לא בדקת את הוראות התקנון האחיד על מנת לראות כיצד הן משנות את הזכויות שלך, אם הן משנות? ת. אני בדקתי לאחר מכן...". (ראה עמוד 11 שורות 28-30 לפרוטוקול). לאור האמור לעיל ומאחר וסברתי, כי גם התובעת תרמה את תרומתה ולא עשתה כל שלאל ידה, על מנת להקטין את הנזק, בין היתר בכך שלא דאגה לקבל נתונים עדכניים בכתב, אני קובע על סמך אומדנה והערכה, כי לתובעת 25% אשם תורם התובעת. הערכה ואומדנה, מושפעים בין היתר, מהתרשמותו ומהשקפתו האישית של ביהמ"ש, לגבי חומרת העוולה מחד, ומאידך לנזק שנגרם לנפגע. בע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, [(לא פורסם) 06 (3) 634, פסקה ז-8 לפסק הדין (ניתן ביום 6.2.06)], סיכם כבוד השופט רובינשטיין את ההלכות בעניין וכל המוסיף גורע: "פסיקה על פי האומדן, ובארמית "אומדנא" ולעתים, "שודא דדייני" (ראו להלן) שכיחה במשפטנו, בין בדיני הנזיקין, כמעט כמעשה שבכל יום בקביעת ראשי נזק מסוימים, ובין בתחום החוזי. אכן, בפסק הדין ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, נחלקו דעות השופטים בשאלה אם ניתן לפסוק פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) באין נתונים עובדתיים שישמשו בסיס לחישוב גובה הפיצויים; השופט ח' כהן סבר שדי בהוכחת קיומו של הנזק, והפיצויים ייפסקו על דרך אומדן (עמ' 804), ואילו השופט ברק (ועמו השופט י' כהן) קבע כי על הנפגע "להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו הן את שיעור הפיצויים, שיהא בו כדי לפצותו על נזקו" (עמ' 806) ו"כשם שמידת הנזק אינה עניין שנקבע על פי אומדנא דדינא, כן ענין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא"; ועם זאת, באשר למידת הודאות, "... באותם המקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר..." (עמ' 809 - 808) (ההדגשות שלי י.ש.). ראה גם דברי השופט מלץ בע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34: "בהקשר הנדון אין נפקא מינה אם מדובר בפיצוי על בסיס חוזי או פיצוי על בסיס נזיקי... השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות בהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה". לאור כל האמור, התובעת תהא זכאית לשיעור הפנסיה שהובטחה לה בהפחתת הסכומים שקיבלה כפי שפורט לעיל עת פרשה לפנסיה מוקדמת וחזרה לאחר מכן, ובניכוי 25% בגין האשם התורם לגבי היתרה. הכרעה 1. בפניי הנתבעת היה קיים "טופס הצטרפות לקרן", לפיו הצהירה הגב' בך על מקום עבודתה הקודם, בשירות המדינה. 2. הנתבעת, באמצעות נציגיה, הציגה בפני הגב' בך, מצג מטעה, פעם אחר פעם באשר לשיעור הפנסיה לו תהא היא זכאית, בעת פרישתה המוקדמת לגמלאות. 3. התובעת הסתמכה בפועל על המידע המטעה אשר נמסר לה ע"י הקרן, ובכך שינתה הגב' בך את מצבה לרעה, ופרשה מן הבנק קודם להגיעה לגיל 65. 4. התובעת לא הוכיחה את מלוא הסכום שנתבע על ידה. סכום הנזק שהוכח על ידי התובעת, הינו 276,072 ₪. 5. לתובעת אשם תורם בשיעור של 25%, ולכן הסכום לו היא זכאית הינו 207,054 ₪. 6. התובעת זכאית לתוספת סכום הפנסיה במשך 264 חודשים (22 שנה), משמע היא זכאית לתוספת חודשית בסך של 784₪ לחודש. 7. אינני סבור, כי יש לנכות מכל הסכומים שעל הקרן לשלם לתובעת על פי פסק דין זה, דמי ניהול בשיעור הקבוע בס' 78 ט' (ב)(6) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981. סעיף זה ענינו בתשלומים שמשלמת הקרן "על פי התקנון האחיד". הסכומים בהם מחויבת הקרן הם סכומי הפיצוי להם זכאית התובעת ולא לתשלומים המשולמים לפי התקנון, ומשכך לא חלה על תשלומים אלו חובת ניכוי דמי הניהול. סוף דבר לאחר שמיעת העדויות, עיון בראיות, ובחינת טענות הצדדים בסיכומיהם, הגעתי למסקנה, כי על הנתבעת לשלם לתובעת (מעבר לסכומים המשולמים לה) סך נוסף של 784 ₪ לחודש, מאז 1.4.04 למשך 22 שנה. הסכומים החודשיים הנ"ל, ישולמו ע"י הנתבעת לתובעת כדלקמן: א. בגין התקופה שמאז הפרישה ועד היום )מאז 1 אפריל 2004 ועד סוף אוקטובר 2008, דהיינו 55 חודשים), תשלם הנתבעת לתובעת סך של 784 ₪ לכל חודש, כשסכום חודשי זה, צמוד למדד ונושא ריבית כחוק, מאז היום ה-1 של אותו החודש, ועד ליום התשלום בפועל. ב. בגין יתרת התקופה לעתיד, דהיינו 209 חודשים (264 פחות 55 חודשים מאז הפרישה ועד היום), תשלם הנתבעת לתובעת סך של 784 ₪ לחודש, כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחיה מאז יום 1.4.04 ועד 1.11.08 (876 ₪). הסכום הצמוד יהוון כדין, למשך 209 חודשים, החל מיום 1.11.08 לפי שיעור ריבית של 3% לשנה (142,983 ש"ח). הסכום המהוון ישולם לתובעת, לא יאוחר מיום 1.12.08 וככל שלא ישולם, יתווספו לסכום המהוון, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.08, ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף, בהתחשב בתוצאות אליהן הגעתי, ובהתחשב בדרך ניהול המשפט מטעם שני הצדדים, אני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 6,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ +מע"מ. ההוצאות ושכ"ט עו"ד ישולמו בתוך 30 יום מהיום, וממועד זה ואילך יתווספו להם הפרשי הצמדה. אם חד הורית / משפחה חד הוריתפרישה