השופטת א' פרוקצ'יה: הרקע 1.זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' סגנית הנשיאה, השופטת י. צור) מיום 26.11.07. באותו פסק דין נדונה עתירה שהגישה המערערת כנגד משרד הבינוי והשיכון (להלן - המשרד) בו בקשה כי המשרד ישלם לה או לבעל הבית שלה שכר דירה בסך 1,250 ₪ בחודש, החל מחודש אוקטובר 2003, ועד שימצא לה פתרון לדיור חלופי בהתאם לנוהלי המשרד בנושא הדיור הציבורי. בית המשפט לעניינים מינהליים סקר בהרחבה את הרקע לעתירה, והגיע בסופו של דבר למסקנה כי על המשרד לשלם למערערת את סכום הסיוע המלא בשכר דירה בסך 1,250 ₪ לתקופה של שנה אחת בגין העבר, ובאשר לזכאותה לדיור ציבורי ולסיוע בשכר דירה מכאן ולהבא, הופנה עניינה של המערערת בהסכמת המשרד לועדת האכלוס העליונה, כדי שזו תחליט בהתאם לתנאים ולנסיבות. 2.מאז 2001 נמצאו העותרת ובעלה, ממנו התגרשה לימים, במגעים עם רשויות האכלוס של משרד השיכון לצורך קבלת סיוע בדיור ציבורי. לבני הזוג שתי בנות, האחת נכה מבחינה אורטופדית. הבעל עצמו נכה עקב עיוורון, בעל דרגה נכות של 75%. ביולי 2001 הודיע המשרד כי ועדת האיכלוס החליטה לפנים משורת הדין לאשר לבני הזוג קבלת דירה בשיכון ציבורי בירושלים, וכן לאשר סיוע מקסימלי בשכר דירה בסכום של 1,250 ₪ במשך תקופת ההמתנה עד לקבלת דירה. כן הודיע המשרד כי אם בתוך שנתיים של המתנה לא תתפנה דירה מתאימה, תיבחן מחדש זכאותם של בני הזוג בהתאם לכללי הסיוע הנהוגים במשרד. 3.ביום 21.11.01 התקיים דיון בבית משפט זה בעתירה בבג"צ 2715/01 אותה הגישו המערערת ובעלה. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה שעוגנה בפסק דין, לפיו: "על פי הנוהלים, ניתן לצייד את העותרים באישור בכתב בדבר זכאותם לקבלת סיוע בדמי שכירות בסך 1,250 ₪ לחודש, שעם הצגת חוזה שכירות, יוכל להשתלם (על פי הוראת העותרים) לבעל הבית במישרין". 4.עוד בטרם ניתן פסק הדין בבג"צ 2715/01, הציע המשרד לבני הזוג דירה בשכונת גילה, הצעה אשר נדחתה על ידם בנימוק של אי התאמה עקב נכותה של הבת. חוזה השכירות שהציגה המערערת בפני המשרד לצורך קבלת סיוע בשכר דירה הגיע לסיום ב-31.8.01. לאחר מכן, חלו הפסקות מסוימות בתשלום הסיוע לשכר דירה, ומיום 31.10.03 לא קבלה המערערת סיוע כספי נוסף, וגם לא הוצעו לה הצעות נוספות לדיור. 5.ביוני 2006 הגישה העותרת עתירה נוספת לבית המשפט העליון (בג"צ 4969/06) בה טענה כי המשרד לא עמד בהתחייבויות שקיבל על עצמו בפסק הדין בבג"צ 2715/01. במסגרת הדיון בעתירה, נקבע כי העותרת תוכל להגיש באופן מיידי בקשה לדיור ציבורי שתידון בדחיפות בידי ועדת האיכלוס. ביום 13.2.07 החליטה ועדת האיכלוס לאשר למערערת סיוע בשכר דירה בשיעורים הניתנים למשפחה חד-הורית, אך לדחות את בקשתה לקבלת דיור ציבורי, מהטעם שהיא אינה עונה לקריטריונים בענין זה. בעקבות זאת, החליט בית משפט זה בבג"צ 4969/07 ביום 28.3.07 כי משעניינה של העותרת לא מצא את פתרונו, יש להעביר את הענין לבית המשפט לעניינים מינהליים, ומכאן העתירה שהוגשה מלפניו. פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים 6.המערערת טענה בפני בית המשפט קמא כי המשרד לא שילם לה את כל המגיע לה בסיוע לשכר דירה, בניגוד להתחייבותו על פי פסק הדין בבג"צ 2715/01. לטענתה, מאז אותו פסק דין, מצבה השתנה לרעה שכן היא התגרשה מבעלה, ונותרה לבדה עם שתי בנות, שהאחת מהן נכה. המשרד טען בתשובה כי הוא נהג במערערת לפנים משורת הדין, והציע לה שתי דירות נוספות (בנוסף לדירה בשכונת גילה), שהתאימו למשפחה גם מבחינה רפואית לאור נכות הבת, אך הצעות אלה נדחו על ידה. על פי הנוהלים, מי שמסרב לשתי הצעות דיור תיקניות מתאימות, מאבד את זכאותו להצעות נוספות של דיור, וכן מאבד את זכאותו להשתתפות בשכר דירה. עקב השינוי במצבה המשפחתי של המערערת, שונה בתחילה שיעור הסיוע הכספי שניתן לה, והתשלום הופסק לחלוטין ביום 31.10.03. לטענת המשרד, לאחר מועד זה לא הוגשה מטעם המערערת כל בקשה נוספת לקבלת סיוע בשכר דירה. המשרד טוען כי נהג בעניינה של המערערת לפנים משורת הדין למרות שלא קיימה את כל תנאי הזכאות, וכי עליו להתחשב בתכלית הסיוע לכלל הנזקקים. 7.בית המשפט קמא בחן את השאלה העיקרית שלפניו והיא - האם המשרד הציע לבני הזוג שתי דירות נוספות מלבד הדירה בגילה, והאם אמנם בדין קבע המשרד כי בני הזוג איבדו את זכאותם לדיור ציבורי ולשכר דירה עקב סירובם להסכים להצעות אלה. המערערת טענה כי הוצעה להם דירה אחת בלבד בגילה ולא מעבר לכך, וכי היא לא סרבה מעולם לדירות נוספות, שכביכול הוצעו לה, ולכן זכאותה לדיור ציבורי לא פקעה, ויש להציע לה דירות ציבוריות עתה, ולהמשיך בסיוע הכספי שהובטח. 8.בית המשפט פסק, לאחר שבחן בצורה מדוקדקת את הראיות, כי קשה להסיק מהן כי בני הזוג אכן דחו הצעות לשתי דירות שהוצעו להם, כביכול, על ידי המשרד, ולחלופין, כי לא הונח יסוד לטענה כי הם הבינו שהם דוחים הצעות לדירות שונות הדירה שכבר הוצעה להם בגילה. מעבר לכך נפסק, כי לא הוכח שהמשרד יידע והסביר לבני הזוג את קיומו ומשמעותו של הנוהל לפיו סירוב לשתי הצעות לדירות תיקניות מביא לביטול הזכאות לדיור ציבורי ולסיוע בשכר דירה (פסקה 19 לפסק הדין). בית המשפט קבע בהקשר זה כי זכאותו של אדם לדיור ציבורי אינה יכולה להישלל על ידי הרשות הציבורית כלאחר יד, ובלא עמידה בדרישות המשפט המינהלי, גם אם זו הוכרה לפנים משורת הדין. בית המשפט קובע (פסקה 26 לפסק הדין): "במקרה זה הגעתי למסקנה כי התנהלות המשרד לא נעשתה בהתאם לאמות המידה הציבוריות המצופות ממנו, וכי החלטותיו שהביאו לשלילת זכאותה של העותרת לדיור ציבורי התקבלו בניגוד לכללים הנדרשים. כאמור, המשיב לא עמד בחובתו להבהיר לעותרת במפורש את המשמעות הקריטית הנובעת מסירובה להצעות, המביאה לשלילת זכותה החוקית, ומהמסמכים שהציג אף קשה להסיק כי העותרת הבינה שמוצעות לה דירות שונות מהדירה שכבר הוצעה לה. לפיכך, יש לקבוע כי החלטת המשיב לשלול את זכאותה של העותרת לדיור ציבורי ולסיוע בשכר דירה היתה בלתי מוצדקת בנסיבות הענין" (הדגשה לא במקור). 9.בעקבות מסקנה זו, פסק בית המשפט כי ישולם לעותרת סכום הסיוע המלא בשכר דירה בסך 1,250 ₪ לתקופה של שנה אחת, תוך שהוא הביא בחשבון לענין זה, בין היתר, את העובדה שהמערערת השתהתה מאד בעמידה על זכויותיה גם לענין הסיוע הכספי. המשרד החל לשלם לה סכום סיוע מופחת מחודש יולי 2002, והפסיק כליל את התשלום בחודש אוקטובר 2003. היא פנתה לבית המשפט העליון בעתירה רק כשנתיים וחצי לאחר מכן. בנסיבות אלה, לא ראה בית המשפט קמא לנכון להיענות לבקשת המערערת במלואה באשר לתשלום מלוא הסיוע הכספי עבור התקופה כולה. מנגד, בית המשפט קמא ציין כי נסיבות חייה של המערערת השתנו לרעה מאז גירושיה מבעלה, והיא נותרה לבדה עם שתי בנותיה, האחת מהן נכה, ופונתה מדירתה, והתגוררה ברחוב ובמקלטים ציבוריים. אשר לעתיד, בית המשפט הורה בהסכמת המשרד, להפנות את עניינה של המערערת לועדת האיכלוס, כדי שתקבע את זכאותה לדיור ציבורי ולסיוע בשכר דירה. הערעור טענות הצדדים 10.המערערת טוענת בערעורה כי המשרד לא עמד בהתחייבותו, כפי שניתנה בבג"צ 2715/01, וכי עליו היה לשלם למערערת סכום של 1,250 ₪ מדי חודש החל ממועד פסק הדין ביום 21.11.01, ועד למציאת פתרון דיור חלופי. לטענתה, פסק הדין התעלם מקביעה זו, בעוד שהיה עליו לקבוע כי על המשרד להמשיך ולשלם סיוע בסך 1,250 ₪ בחודש עד שיוצגו בפני המערערת הצעות דיור של שתי דירות מתאימות לבחירתה. 11.עמדת המשיב בהודעתו בערעור מיום 3.3.08 היא כי אין ממש בטענת המערערת לפיה הוא התחייב להעניק לה סיוע מלא בשכר דירה עד למציאת פתרון דיור ללא התנייה נוספת. לטענתו, ההסכמה במסגרת העתירה בבג"צ 2715/01 ניתנה לפנים משורת הדין, ועל פיה אושר למערערת ולבעלה דאז לקבל דירה בשיכון ציבורי באיזור ירושלים, ובתקופת ההמתנה לקבל סיוע בגובה של 1,250 ₪ לחודש, וזאת עד לתקופה מירבית של שנתיים המתנה, שלאחריהן תיבחן מחדש הזכאות לסיוע על פי הנוהלים. על פי הנטען, זכאותה של המערערת לדיור ציבורי פקעה בטרם חלפו שנתיים, וזאת משתי סיבות: האחת - הוצעו לה שתי דירות ציבוריות שענו על צרכי המשפחה וגם על הצרכים הרפואיים של הבת, והיא דחתה הצעות אלה. השניה - מצבה האישי של המערערת השתנה, ולצורך הסיוע היא הוכרה כאשה נשואה בהליכי גירושין עם ילדים, וקבלה סיוע בשכר דירה עד 31.10.03. המשיב הוסיף, כי מלכתחילה, זכאות המערערת ובעלה לדיור ציבורי הוכרה על יסוד נכותו הגבוהה של הבעל בשיעור 75%. מאז נפרדו, זכאותה של המערערת היתה כפופה לבחינה מחדש של הנתונים העדכניים. המשיב פירט את התמיכה בשכר דירה שנתקבלה, וציין כי הוראות פסק הדין קמא בענין זה קויימו במלואם. המשיב הביע כונה להביא את עניינה של המערערת לדיון מחודש בפני ועדת האכלוס לצורך בחינת זכאותה, כפי שהורה בית המשפט קמא. לאור הודעה זו מטעם המשיב, דחינו את הדיון לצורך קבלת הודעת המדינה בענין החלטת ועדת האיכלוס העליונה. 12.ביום 31.3.08 הודיע המשיב כי ביום 25.3.08 דנה ועדת האיכלוס בעניינה של המערערת, והחליטה באופן חריג לאשר לה סיוע בשכר דירה בשיעור מקסימלי הניתן למשפחות חד הוריות החל מיום 1.4.08, וזאת על אף שהמערערת אינה עונה לקריטריון של "משפחה חד הורית". אשר לזכאות לדירה ציבורית הוחלט, לפנים משורת הדין, להכיר בזכאותה לדיור ציבורי באחד הישובים בפריפריה, בהם מתפנות דירות ציבוריות לעיתים תכופות יותר. בישובים אלה נכללים אשקלון, עפולה, מגדל העמק, דימונה או מצפה רמון. ירושלים אינה נכללת בהצעה זו, מאחר שמשפחת המערערת אינה עומדת בקריטריונים לצורך כך. 13.בעקבות הודעה זו, התקיים דיון נוסף שבסיומו נכון היה המשיב לשקול פעם נוספת את עמדתו, במטרה למצוא פתרון מעשי לבעיית הדיור של המערערת ומשפחתה. ביום 19.5.08 הודיע המשיב כי ועדת האכלוס דנה פעם נוספת בעניינה של המערערת, והחליטה לחזור ולאשר את המפורט בהחלטתה הקודמת, קרי: סיוע כספי הניתן למשפחה חד הורית בסך 1,044 ₪ לחודש, ודיור ציבורי באחד מישובי הפריפריה. המשיב חזר והדגיש כי בשני המישורים בהם הוא נכון להעניק סיוע למערערת - בתחום הכספי ובתחום הדיור הציבורי - הוא פועל לפנים משורת הדין, בהתחשב במצבה המיוחד של המערערת, אך תוך התחשבות בו-זמנית בזכאים אחרים הממתינים זמן רב לסיוע כספי ולדיור ציבורי. המשיב מציין כי באיזור ירושלים עצמו ממתינות עתה 205 משפחות לדיור ציבורי במשך מספר שנים, והוא הדין באזורים סמוכים לירושלים, כגון בבית שמש, שם ממתינות 52 משפחות לדיור ציבורי. לדברי המשיב, הועדה מתחשבת בהחלטותיה בנסיבות יוצאות דופן בהליך ההכרה בסיוע בדיור, אולם עניינה של המערערת אינו מצדיק התחשבות מעבר לסיוע שהוצע. עוד מציין המשיב, כי אף שהמערערת טוענת כי בתה הגדולה בת השמונה סובלת מנכות שהוכרה על ידי הביטוח הלאומי, לא הומצא עד היום אישור על כך, והוברר כי המוסד לא הכיר בנכות זו. בנסיבות אלה, לא הועלו נסיבות חריגות מיוחדות, המצדיקות את העדפת המערערת על פני נזקקים אחרים, שמצבם אף קשה יותר. מעבר לכל האמור, הוסיף המשיב וציין (פסקה 28 להודעתו המשלימה מיום 19.5.08) כי הוא יהיה נכון לחזור ולשקול הענקת דירה ציבורית למערערת באיזור ירושלים אם תמציא אישור מהמוסד לביטוח לאומי על נכות מוכרת של בתה. דרגת הנכות הרלבנטית הנדרשת לצורך כך היא 75% לפחות. אשר לדרישה לקיום החלטה שיפוטית בנוגע להחזקת הילדים, המשיב יהיה נכון להסתפק בהתחייבות המערערת כי אם הילדים יוצאו מחזקתה בעתיד, היא תוותר על הזכאות לדיור ציבורי ללא צורך בהליכים משפטיים, ולחלופין, תפנה את הדירה הציבורית אותה תקבל. המשיב מוסיף ומודיע כי במענה לבקשות בית משפט זה בהחלטות קודמות, פנתה המדינה לעירית ירושלים בבקשה כי תדאג למערערת להסדר זמני למגוריה, לאור העובדה כי היא מתגוררת עם שתי בנותיה באוהל ברחוב. בתגובה לפנייה זו נמסר מעירית ירושלים כי, על אף שהדבר חורג מנוהלי העיריה, הוצע פתרון דיור זמני למערערת, אך היא סרבה לקבלו (פסקה 29 להודעה). הכרעה 14.השאלות העומדות להכרעתנו הן שתיים: פניה של האחת לעבר, ופניה של השניה לעתיד. אשר לעבר - השאלה היא האם יש עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא בכל הקשור לשיעור הסיוע בשכר דירה שנפסק למערערת בגין השנים שחלפו. אשר לעתיד, השאלה היא - האם יש עילה להתערב בהחלטת הרשות המוסמכת בענין שיעור הסיוע הכספי ובענין זכאותה לדיור ציבורי באחד מישובי הפריפריה, שאושרו לה. 15.המערערת היא אשה קשת-יום, אשר התגרשה מבעלה, נכה בשיעור 75% הסובל מעיוורון, ולה שתי בנות, שהאחת סובלת מנכות אורטופדית. מצבה של המשפחה בעודה מאוחדת היה קשה מאד. לאחר גירושי בני הזוג, הפך מצבה של המערערת קשה שבעתיים, והיא נותרה אחראית יחידה לשתי בנותיה, וחיה, למעשה, בחוסר כל. כעולה מפסק הדין נשוא הערעור, היא פונתה מבית מגוריה ומתגוררת במקלטים ציבוריים או ברחוב עם שתי הילדות. מצבה הסוציאלי הקשה של משפחה זו הוא העומד ברקע פרשה זו, והוא שצריך להנחות בפתרונות הראויים הנדרשים כאן. אין צריך לומר, כי במסגרת פתרונות אלה, יש להשקיף, מצד אחד, על צרכיה הפרטניים של המשפחה שעניינה נדון לפנינו. מצד שני, יש לאזן כנגד צרכים אלה את צרכיה של מערכת הסיוע בדיור ציבורי, ולהעמיד לנגד עינינו את צרכיהם של נזקקים רבים הממתינים לסיוע, ואינם לפנינו. מעבר לכל אלה, יש לתת משקל לשיקול דעתה המקצועי של הרשות המוסמכת בהפעלת סמכויותיה, וליישם את העקרון כי אין להתערב בהחלטותיה אלא מעילות מוכרות על פי המשפט המינהלי, ובמתחם התערבות צר. 16.נבחין בענייננו בין עבר לעתיד. אשר לעבר, השאלה האופרטיבית היחידה המחייבת התייחסות הינה, האם יש מקום להתערב בפסיקת בית המשפט קמא ביחס לסכום כספי הסיוע שפסק למערערת בגין השנים שחלפו. כזכור, פסק הדין קבע כי יש לשלם למערערת סכום כספי לסיוע בדיור בסך 1,250 ₪ בגין שנה אחת ביחס לעבר. בענין זה נלקח בחשבון, בין היתר, שיהוי רב מצד המערערת בפנייה לערכאות, וכן ניתן משקל למכלול נסיבות הענין הרלבנטיים להיבט זה של הסיוע. נראה לי כי אין להתערב בקביעה זו של בית המשפט, אשר בחן מקרוב את כלל הנסיבות וביקש להשיג תוצאה צודקת ומאוזנת, בהתחשב, בין היתר, בצרכיה של המשפחה. פסיקה זו מתבססת על שיקול דעת שיפוטי שהופעל על ידי בית המשפט, ואינני מוצאת מקום להתערב במסקנותיו בענין זה. אציע, אפוא, לדחות את הערעור ביחס לעבר. 17.גישתי שונה ביחס לעתיד, וזאת במובנים הבאים: דיור ציבורי: ועדת האיכלוס דנה מספר פעמים בעניינה של המערערת, וקבעה, לפנים משורת הדין, כי היא מכירה בזכאותה לדיור ציבורי באחד מאיזורי הפריפריה, שאינם כוללים את איזור ירושלים או בית שמש. הועדה הביעה נכונות להעניק למערערת דיור ציבורי בירושלים בכפוף לקיום הכרה של הביטוח הלאומי בנכות גבוהה של הבת, וכן במתן התחייבות מצד המערערת לוותר על הדיור הציבורי אם הבנות תוצאנה מחזקתה. עמדת הרשות המוסמכת היא כי לאחר גירושי המערערת מבעלה, שהיה מקור זכותה של המשפחה לדיור בירושלים מכח נכותו הגבוהה, אין היא מקיימת עוד את תנאי הזכאות לדירה בירושלים, אלא, לכל היותר, בישוב פריפריה. אני רואה קושי של ממש בעמדה זו של הרשות המוסמכת מהטעמים הבאים: לאור מכלול ההליכים הקודמים, וקביעות בית המשפט קמא, לא ניתן לראות כיום את עניינה של המערערת ומשפחתה כעניין סטנדרטי שהגיע לשולחנה של הרשות, שיש לטפל בו בהתאם לנוהלי הרשות בלבד. בנסיבות הענין, בבוא הרשות להפעיל את שיקול דעתה ביחס לזכאות המערערת לדיור ציבורי, עליה להתחשב בקביעות בית המשפט שיש להן השלכה לתנאי הזכאות, ובדרישות הצדק המתחייב בקביעת זכותה של המערערת לדיור ציבורי, ואלה הטעמים: בעקבות ההליכים בבג"צ 2715/01, ובעוד בני הזוג חיים יחדיו, העניקה הרשות המוסמכת זכאות למשפחה זו לדירה ציבורית בירושלים. על פי פסק הדין קמא, שאין אנו רואים להתערב בקביעותיו העובדתיות, נפסק כי, במסגרת מימוש זכאותה של המשפחה לדירה ציבורית בירושלים, הרשות המוסמכת פעלה שלא כדין כאשר ביטלה את זכאות המשפחה לדיור הציבורי בטענה כי הוצעו למשפחה שתי דירות מתאימות, וכי ההצעות נדחו על ידה. על סמך ראיות שהוגשו לבית המשפט ונותחו על ידיו, לא הוכח באופן ברור שהדירות אכן הוצעו למשפחה, ומכל מקום, אין הוכחה ברורה לכך שהוסבר לבני הזוג מהי משמעות סירובם להצעות, וכי הם עלולים לאבד את זכותם לדיור הציבורי אם יסרבו לשתי הצעות דיור מתאימות מבחינת התקן. משמעות הדבר היא, כי אילו במועד הרלבנטי בעבר היתה הרשות המוסמכת מפנה למערערת ולבן זוגה דאז הצעה מתאימה של דיור ציבורי בירושלים ונענית על ידם, היתה המשפחה נכנסת כבר אז לדירה ציבורית בירושלים, ומשתכנת בה. הגירושין שארעו לאחר מכן, ועזיבת הבעל את המשפחה ואת הדירה, לא היו מביאים לפינוייה של המערערת ובנותיה מהדיור הציבורי, למרות שהעילה להענקת הדיור בירושלים היתה קשורה בנכותו הגבוהה שלו. כזאת אישר בפנינו נציג המשיב שהופיע בדיון המשפטי. יוצא, אפוא, כי אלמלא נהגה הרשות בחריגה מחובותיה המינהליות כפי שפסק בית המשפט קמא, קרוב לודאי שהמשפחה היתה מוצאת את סידורה הנאות בדירה ציבורית בירושלים, והיתה מתגוררת שם עד היום, חרף הגירושין, ולמרות עזיבת אב המשפחה למקום אחר. קביעותיו של בית המשפט קמא בדבר חריגתו של המשיב מהנוהל המחייב גם אותו, מן הדין שישליכו גם על החלטת הרשות המוסמכת בדבר זכאותה של המערערת לדיור ציבורי לעתיד לבוא. מצבה של המערערת השתנה לרעה עקב התנהגותו של המשיב, ובודאי השתנה לרעהבעקבות גירושיה. החלטת הרשות המוסמכת להקצות למערערת דיור ציבורי רק בישוב המצוי בפריפריה, הרחק מירושלים, בה היא מתגוררת עם משפחתה מזה שנים רבות, עושה לה עוול. היא מדגישה את השינוי לרעה שחל במצבה, אשר נגרם, בין היתר, עקב ההליך הבלתי תקין שהרשות היתה מעורבת בו בהצעת הדיור הציבורי למשפחת המערערת בעבר. את הפגם שנפל בהליך המינהלי בעבר יש לתקן בדרך של התאמת מצבה של המערערת כיום, למה שצריך ואמור היה להתקיים בעבר, ולא להנציח את הפגיעה בהחלטה המשנה את מצבה לרעה. הנסיבות המתוארות הללו מצביעות על חריגותו המובהקת של מקרה זה ביחס למקרי הנזקקות האחרים, וקיים הצדק מיוחד להחזיר את מצב המערערת ובנותיה לקדמותו במובן זה שאת שנדרש היה לעשות במועד הרלבנטי - קרי: להעמיד בפני המשפחה הצעה כדין לדיור ציבורי מתאים בירושלים, יש וראוי לעשות כיום; שאם לא כן, יצאו המערערת וילדותיה ניזוקות בשל שינוי מצבן לרעה, הנזקף בחלקו הגדול לחובת מחדליה של הרשות המוסמכת. ייחודו של מקרה זה נוכח הנסיבות המתוארות, מחריג אותו ממכלול מקרי הנזקקות הממתינות לפתרון ראוי, ואין לראות בו, על כן, משום ביטוי לסטייה מהותית מהנוהל ומהכללים המקובלים, המשקפים את מדיניותה של הרשות המוסמכת. 18.לפיכך, דעתי היא כי יש להתערב בהחלטתו של המשיב בענין הדיור הציבורי ככל שפניה מופנים לעתיד, במובן זה שבמקום קביעתה של הרשות המוסמכת, יוצע עתה למערערת ובנותיה דיור ציבורי בירושלים, העונה לצרכי המשפחה ולצרכים הרפואיים של הבת, כפי שהיה על הרשות לעשות במועד הרלבנטי בעבר. בענין זה, ראוי שיתקיים הנוהל המקובל, בהנחה כי הוא עדיין תקף, של הצעת שתי דירות מתאימות, מתוך תקוה שהמערערת תבחר באחת מהן, ובעיית הדיור החריפה שהמשפחה מתמודדת עמה כיום תיפתר. אם בעתיד יחול שינוי מהותי בנסיבות, למשל ביחס להחזקת הילדות, ניתן יהיה לבחון בחינה עדכנית את שאלת קיום תנאי הנוהל ביחס להמשך החזקת המערערת בדיור הציבורי. 19.סיוע כספי לעתיד: אשר לסיוע הכספי לעתיד, למערערת אושר סיוע כספי מקסימלי, הניתן למשפחה חד-הורית. אינני רואה מקום להתערב בהיבט זה של החלטת הרשות המוסמכת, שכן היא משקפת יישום של הוראות הנוהל על התנאים כפי שהם מתקיימים במציאות. 20.ולפני סיום, אבקש להעיר את ההערה הבאה: יישום מעשי של פתרון דיור ציבורי למערערת ובנותיה באיזור ירושלים עלול לארוך זמן. בינתיים, המערערת ובנותיה חסרות סידור מגורים, ולפחות בחלק מן הזמן, התמקמו באוהל ברחוב בקרית הממשלה. המערערת סרבה לקבל עזרה וסיוע זמני בדיור שהוצעו לה על ידי רשויות הרווחה בעירית ירושלים. ישנה חשיבות מיוחדת בפתרון לאלתר של בעיית מגוריה של המערערת ובנותיה, ולו באופן זמני, עד למציאת דירת הקבע בדיור הציבורי. חשוב לצורך כך כי רשויות הרווחה של העיריה והמדינה ימשיכו לדאוג לעניינה של המערערת ובנותיה, ובעיקר יפעלו ברמה החינוכית והטיפולית כדי להביאן לקבל על עצמן מסגרת חיים ומגורים נורמלית ובריאה, קודם כל במסגרת זמנית, ולאחר מכן במסגרת קבועה, לכשתתפנה דירה ציבורית. המערערת מצידה סרבה לסידור מגורים זמני שהוצע לה על ידי רשויות הרווחה, ואפשר כי תרמה לכך תחושתה כי מגוריה ברחוב מול העין הציבורית יסייעו לה במאבקה לדיור. חשוב כי המערערת תבין שעליה לדאוג לבנותיה ולעצמה לתנאי חיים מינימליים בכבוד, כפי שהמדינה יכולה וצריכה להעמיד לרשותה. אין היא יכולה להכתיב את התנאים, ועליה לקבל את מה שמוצע ועונה על התנאים הנדרשים, גם אם פירוש הדבר פשרה מצידה על חלק מציפיותיה. חשוב לא פחות הוא, כי לפחות עם מתן פסק דין זה, תיענה המערערת להצעה לקבל דיור זמני עד אשר דיור הקבע המתאים יימצא. 21.הערעור מתקבל, כמפורט לעיל. אין צו להוצאות. השופט א' גרוניס: אני מסכים. השופט ח' מלצר: אני מסכים. לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. סיוע בשכר דירהאם חד הורית / משפחה חד הוריתמקרקעיןשכירותדמי שכירות