התובעת רכשה מהנתבעת שני כרטיסי טיסה, עבור התובעת ובתה התינוקת, לנסיעתן להולנד. הטיסה הייתה ביום 05.09.10, בשעה 06:00. התובעת הייתה אמורה לעבור ביום 07.09.10, מבחן לצורך סיום לימודיה בקורס שלמדה בהולנד. בהתחלה, התובעת רכשה כרטיס טיסה עבורה בלבד. אך, יומיים לפני מועד הטיסה בתה חלתה והתובעת הייתה אמורה להשגיח עליה. על כן, התובעת החליטה לצרף את בתה לנסיעה ורכשה כרטיס טיסה נוסף. ביום הטיסה התובעת ובתה הגיעו לשדה התעופה במועד וללא כל איחור. עברו את כל הבדיקות, והתובעת הבינה כי מזוודתה עלתה לטיסה. המזוודה הכילה את חפציהן האישיים של התובעת ובתה, התרופות והמכשיר הרפואי שהיו נחוצים לצורך הטיפול בתינוקת, וכן את ספרי הלימוד למבחן לרבות טופס ההזמנה למבחן, שבלעדיו לא היה באפשרות התובעת לגשת למבחן. לטענת התובעת, באמצע הטיסה קיבלה הודעה כי מזוודתה לא הועלתה למטוס. המזוודה הגיעה להולנד ביום 06.09.10, והייתה אמורה להתקבל בידי התובעת ביום 07.09.10. אך, משהודיעה התובעת כי המבחן מתקיים ביום 07.09.10 וטופס ההזמנה למבחן נמצא במזוודה, נתבקשה התובעת להגיע לשדה התעופה ביום 06.09.10 ולקבל את המזוודה. התובעת טוענת, כי כתוצאה מהעיכוב בקבלת המזוודה נגרמו לה ההוצאות שלהלן: - 100 יורו עבור עלות הנסיעה לשדה התעופה בהולנד וחזרה משדה התעופה לצורך קבלת המזוודה ביום 06.09.10. - 300 יורו עבור תרופות לתינוקת ועבור נסיעות לצורך חיפוש בתי מרקחת לרכישת התרופות. התובעת טוענת עוד, כי נגרמו לה עוגמת נפש וסבל רב. תקציב התובעת שהיה מיועד למימון שהייתה בהולנד עד סיום המבחן נוצל לרכישת תרופות עבור בתה וכן למימון נסיעתה לצורך קבלת המזוודה לידיה. התובעת אף החמיצה את ההזדמנות להשלמת ההכנות האחרונות לקראת המבחן. התובעת דורשת פיצוי עבור הנזקים הנ"ל וכן החזר עלות כרטיסי הטיסה. הנתבעת טענה, כי דין התביעה להידחות. לטענתה, האיחור בהגעת הכבודה נגרם כתוצאה מעיכוב הכבודה על ידי גורמי הביטחון בנתב"ג, דבר שאינו תלוי בעובדי או בנציגי הנתבעת. הנתבעת טוענת עוד, כי משמדובר בתביעה שעילתה בנזקים שנגרמו - טענה המוכחשת - עקב איחור במסירת כבודה בתובלה אווירית בינלאומית, התביעה כפופה לחוק התובלה האווירית, התש"מ-1980, שמחיל על תובלה אווירית את הוראות אמנת וורשה. הנתבעת טענה, כי לנוכח הוראות אמנת וורשה, פטורה היא בנסיבות, מכל אחריות כלפי התובעת. הנתבעת טוענת עוד, כי התובעת לא מסרה לה הודעת מחאה על האיחור בכתב ובתוך 21 יום מיום קבלת המזוודה לידיה. הדבר נוגד את הוראת סעיף 26 לאמנת וורשה. הנתבעת אף כפרה בנזקים הנטענים על ידי התובעת. הנתבעת טוענת עוד, כי מדובר באיחור של יום אחד בלבד, והנזקים הנטענים על ידי התובעת מופרזים ואין להם כל בסיס. בדיון בפניי, התובעת ציינה כי נתקלה בקושי רב בהבנת כל הוראות החוקים הנטענים בכתב ההגנה וכי אין באפשרותה להגיב לשלל הטענות המשפטיות שהועלו בכתב ההגנה. התובעת חזרה ותיארה את סבלה, את עוגמת הנפש שנגרמה לה ואת ההוצאות המיותרות שנגרמו לה, וכבר אציין, כי האמנתי לכל מילה שנאמרה על ידי התובעת. התובעת העידה באופן ספונטאני לחלוטין, ללא ניסיונות להגזמה או הפרזה. מכאן, מצאתי לנכון להביא ולצטט את מכלול הוראות החוקים הרלבנטיים לצורך ההכרעה בתביעה. לנוכח הסבל שנגרם לתובעת והחוויה הלא נעימה שעברה יחד עם בתה החולה בארץ זרה, ערב מבחן שהיה משפיע על עתידה המקצועי, ולנוכח העובדה כי בהינתן מצב זה, התובעת תתקשה להבין את התוצאה הסופית, ראיתי לנכון לנמק את פסק דיני שלא בקצרה. דיון והכרעה אין חולק כי הכבודה לא הגיעה ליעדה במועד אלא כעבור יום מהמועד. במרכז הראיות עומדת עדותה של התובעת, שיצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר, ואני מאמינה כי לתובעת נגרמו עוגמת נפש ואי נוחות בגין העיכוב בהגעת הכבודה. כמו כן אני מאמינה לתובעת שהיא נשאה בהוצאות בגין רכישת התרופות הנדרשות לטיפול בבתה התינוקת, ובגין מימון נסיעותיה בין אם לצורך רכישת התרופות ובין אם לצורך הנסיעה לשדה התעופה לקבלת המזוודה לידיה. וכעת, יש להידרש לשאלת אחריותה של הנתבעת, היקף אחריותה וגובולות הפיצוי. המסגרת הנורמטיבית החלה במקרה הנדון הינה חוק התובלה האוירית, התש"מ-1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית"), המחיל את אמנת ורשה ומשלבה בדין הישראלי. ודוק: בנידון דידן, מקום היציאה ומקום היעוד נמצאים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת וורשה. סעיף 1 לחוק התובלה האוירית, סעיף ההגדרות לחוק, מגדיר את המונחים "אמנת ורשה", "פרוטוקול האג", וכן הפרוטוקולים הראשון, השני, השלישי והרביעי. סעיף 2 לחוק התובלה האוירית מסדיר את היחסים בין מדינות שהן צד לאמנת ורשה בעניין תובלה אוירית. הסעיף קובע לקמן: ""על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה". סעיף 10 לחוק התובלה האוירית שעניינו פטור מאחריות לפי דינים אחרים קובע כי: " אחריותו של המוביל,עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו." סעיף 1 לתקנות רישוי שירות תעופה (טיסות שכר) תשמ"ב- 1982 (להלן: "התקנות"), מגדיר את המונח "מוביל אוירי" כדלקמן: " בעל רשיון להפעלת כלי טיס שניתן לפי סעיף 2(א) לחוק". סעיף 2א' לתקנות קובע כי: "לא תופעל טיסת שכר אלא- (1) על ידי מוביל אוירי ועל ידי מארגן שניתנו להם רשיונות הפעלה לפי סעיף 2(א) לחוק ואלא אם הרשיונות האמורים תקפים... " סעיף 1 לכללי רשות שדות התעופה (פריקת כלי טיס וטעינתם) תשמ"ח - 1988 (להלן: "הכללים") מגדיר את המונח מוביל כלהלן: " בעליו של כלי טיס, שוכרו או מפעילו, חברת תעופה או תאגיד הנותנים שירותי קרקע בנמל על פי חוזה עם הרשות". בנידון דידן, אין חולק, כי הנתבעת הינה מוביל אווירי. סעיף 18 לאמנת ורשה קובע כי: "(1)המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אבדן או היזק של כבודה רשומה או טובין, אם המקרה שגרם לנזק אירע תוך כדי ההובלה האוירית. (2)ההובלה האוירית, כמשמעותה בפסקה הקודמת, כוללת את תקופת הזמן שבה מצויים הכבודה או הטובין בהשגחתו של המוביל אם בשדה התעופה, אם בתוך כלי טיס ואם- במקרה של נחיתה מחוץ לשדה תעופה - בכל מקום שהוא. סעיף 19 לאמנת ורשה קובע כי: "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין." סעיף 20 לאמנת ורשה קובע כי: "(1)לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם. (2)בהובלת טובין וכבודה לא ישא המוביל באחריות, אם יוכיח שהנזק נגרם כתוצאה מאשמה בטיסה, בהיגוי כלי הטיס או בניווט וכי מכל שאר הבחינות נקטו הוא, משמשיו וסוכניו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק". סעיף 21 לאמנת ורשה קובע כדלקמן: "הוכיח המוביל כי אשמת הניזוק גרמה או תרמה לנזק, רשאי בית המשפט, בהתאם להוראות דיניו הוא, לפטור את המוביל מאחריותו, כולה או מקצתה". סעיף 24 לאמנת ורשה קובע כי: "במקרים הקבועים בסעיפים 18 ו-19 אין להגיש כל תביעה לדמי נזק תהיה עילתה אשר תהיה אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו...". סעיף 26 לאמנת ורשה קובע כי: "(1) קבלת הכבודה או הטובין ללא מחאה על ידי הנשגר משמשת חזקה לכך כי הטובין נמסרו במצב טוב ובהתאם למסמך ההובלה, כל עוד לא הוכח ההפך. (2)במקרה היזק, על הנשגר למחות בפני המוביל, מיד עם גילוי ההיזק, ולכל המאוחר תוך שלושה ימים מיום קבלת הכבודה, ותוך שבעה ימים מיום קבלת הטובין, במקרה איחור, תוגש המחאה לכל המאוחר תוך ארבעה עשר יום מהתאריך בו הועמדו הכבודה או הטובין לרשותו. (3) כל מחאה תיעשה בצורת הסתייגות רשומה על גבי מסמך ההובלה או בהודעה אחרת בכתב שתישלח תוך הזמן הנקוב לצורך מחאה כזו. (4)לא הוגשה מחאה תוך הזמנים הנקובים לעיל, לא תישמע כל תביעה נגד המוביל אלא אם היתה רמאות מצדו". יודגש, כי סעיף 26(2) הנ"ל תוקן בפרוטוקול האג ותקופות הגשת המחאה הוארכו, כך שהתיקון קובע כדלקמן: "במקרה היזק, על הנשגר למחות בפני המוביל, מיד עם גילוי ההיזק, ולכל המאוחר תוך שבעה ימים מיום קבלת הכבודה, ותוך ארבעה עשר יום מיום קבלת הטובין. במקרה איחור תוגש המחאה לכל המאוחר תוך עשרים ואחד יום מהתאריך בו הועמדו הכבודה או הטובין לרשותו." פרוטוקול האג כתבי אמנת וורשה תוקנו ע"י פרוטוקול המתקן את האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית שנחתמה בורשה ביום 12.10.1929, ונערכו ביום 28.09.1955 בהאג. ישראל חתמה עליהם ביום 28.09.1955 . ע"פ התיקון בסעיף 22. 2.א נקבע כי: "בהובלת כבודה רשומה וטובין, מוגבלת אחריות המוביל לסכום של מאתיים וחמישים פרנק לקילוגרם, זולת אם הצהיר השוגר בעת העברת הצרור לידי המוביל הצהרת ערך מיוחדת על ענינו במסירה ושילם תשלום נוסף אם היה צורך בכך. במקרה זה יהיה המוביל אחראי עד כדי הסכום המוצהר, זולת אם הוכיח שאותו סכום עולה על ענינו הממשי של השוגר במסירה". סעיף 22. 2.ב לאמנה (על פי התיקון), קובע כי: " במקרה של אבדן, היזק או איחור של חלק מן הכבודה הרשומה או הטובין, או כל חפץ הכלול בהם, יובא בחשבון - בקביעת גבול אחריותו של המוביל - רק המשקל הכולל של הצרור או הצרורות הנוגעים בדבר. ואולם, אם האבדן, ההיזק או האיחור של חלק מהכבודה הרשומה או הטובין או כל חפץ הכלול בהם, פוגעים בערכם של צרורות אחרים המכוסים על ידי אותו כרטיס כבודה או על ידי אותו שטר מטען אוירי, יובא בחשבון - בקביעת גבול האחריות - גם משקלם הכולל של צרורות אלה. מן הכלל אל הפרט ראינו כי הנתבעת הינה מוביל אווירי. ראינו כי הכבודה של התובעת איחרה להגיע משדה התעופה בן גוריון לשדה התעופה בהולנד. בהתאם לסעיף 19 לאמנת וורשה, ברי כי האחריות בגין נזק שנגרם במקרה של איחור בתובלה של כבודה מוטל על המוביל. היינו, על הנתבעת בענייננו. בהתאם לסעיף 20 לאמנת וורשה, על הנתבעת להוכיח כי האיחור והנזק לא נגרמו באשמתה. הנתבעת העלתה טענה סתמית לחלוטין לפיה, הכבודה התעכבה כתוצאה מעיכוב של אנשי הביטחון בנתב"ג. חרף העובדה כי ניתן היה להוכיח טענה זו על נקל, הנתבעת נמנעה מלעשות כן, דבר האומר דרשני. אי מסירת הודעת מחאה בכתב: טענת הנתבעת יש להורות על דחיית התביעה בשל אי מתן הודעת מחאה בכתב. טענה זו אין בידי לקבלה. הנתבעת הודתה במסירת המזוודה לתובעת באיחור ואף שלחה לתובעת מכתב התנצלות על האיחור במסירת המזוודה. משמע, לנתבעת לא נגרם כל נזק כתוצאה מאי מתן הודעת מחאה בכתב בתוך התקופה הקבועה בסעיף 26 לאמנה, שכן הנתבעת ידעה בזמן אמת כי המזוודה איחרה ואף הודתה בכך. דומה, שמטרת דרישת הכתב בפרק הזמן שנקבע בסעיף 26 לאמנה, הינה לשמור על הנתבעת פן ייגרם לה נזק ראייתי לאחר חלוף הזמן. בענייננו, הנתבעת ידעה בזמן אמת על האיחור במסירת המזוודה. הנתבעת הודתה בזמן אמת באיחור במסירת המזוודה, והתובעת הביעה מחאה רצינית בפני נציגי הנתבעת הן, ביום הטיסה והן, ביום קבלת המזוודה לידיה. כך, שהעדר קיומו של מסמך המעלה על הכתב את מחאת התובעת אין בו בנסיבות, כדי להשמיט את הבסיס מתחת לתביעת התובעת. למותר לציין, כי נוכח העובדה כי אמנת וורשה קבעה כי הפיצוי יחושב בהתאם למשקל הכבודה נשוא האובדן או האיחור, אזי ברי שבנסיבות העניין, לא נגרם לנתבעת כל נזק עקב אי מתן הודעת מחאה בכתב. משקל הכבודה נמצא ברישומי הנתבעת ושיטת החישוב קבועה בהוראות הדין שהובאו לעיל. גובה הפיצוי: הוראת סעיף 10 לחוק התובלה האווירית והוראת סעיף 22 לאמנת וורשה, קובעים את גבולות והיקף הפיצוי במקרה של אובדן כבודה, איחור במסירת כבודה או נזק בעקבות האובדן או האיחור. מכוח ההוראות הנ"ל, ברי שאין מקום לפיצוי בגין הנזקים בפועל או בגין עוגמת הנפש, ואין מנוס אלא מחישוב הפיצוי בהתאם להוראות אמנת וורשה. לטענת הנתבעת, משקל הכבודה שאיחרה עמד על 21 ק"ג. משקל זה לא נסתר על ידי התובעת. בהתאם להוראת סעיף 22, הקובע את תקרת הפיצוי שבו ישא המוביל, הנתבעת אחראית לפיצוי התובעת עבור האיחור במסירת הכבודה הרשומה בסך של 250 פרנק צרפתי עבור כל ק"ג. בהתאם לצו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות), תשל"ט- 1978, הומר המטבע הנקוב בסעיף 22 לאמנת וורשה לזכויות משיכה מיוחדות, ונקבע כי הפיצוי בסך של 250 פנק עבור כל ק"ג במקרה של אובדן או איחור בהגעת הכבודה יומר לשבע עשרה זכויות משיכה מיוחדות (SDR = Special Drawing Rights), שהינן סל מטבעות בינלאומי ששער החליפין שלו מפורסם על ידי קרן המטבע הבינלאומית. על פי פרסומי אתר קרן המטבע הבינלאומית (Data & Statistics), שוויים של 17 SDR כיום עומד על 25.8$. אשר על כן, הפיצוי המגיע לתובעת עומד על סך של 357 SDR. היינו, 542$. שער הדולר נכון להיום עומד על סך של 3.9050 ₪. אשר על כן, גובה הפיצוי המגיע לתובעת עומד על סך של 2,117 ₪. לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,117 ₪ בצירוף סך של 300 ₪ בגין הוצאות משפט. למותר לציין, כי הגבלת תקרת הפיצוי על פי האמנה, אינה מונעת חיוב בהוצאות משפט ככל שהדין המקומי מתירן (ראו: סעיף 22 (4) לאמנת וורשה). הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תביעות נגד חברות תעופהתעופהאובדן מזוודה / כבודהאמנת ורשהאמנה בינלאומית