השופט א' ברק: האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית (להלן אמנת ורשה) קובעת בסעיף 29(1), כי הזכות לדמי נזק פוקעת, אם לא תוגש תביעה תוך שנתיים. הוראה זו הוחלה בישראל על ידי חוק התובלה האווירית, תשכ"ב 1962 (להלן חוק התובלה). האם בחישוב תקופה זו יש להתחשב בהוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח 1958, אשר יש בהן כדי להאריך את תקופת השנתיים? שאלה זו הועמדה להכרעתו של בית המשפט העליון (ע"א 20/83, ר"ע 371/83). בית המשפט העליון (השופטים ד' לוין, בך, נתניהו) השיב על השאלה בשלילה, תוך שנקבע, כי התקופה הקבועה באמנת ורשה היא "אבסולוטית ולא ניתן להאריכה על פי הכללים של הדין המקומי" (השופט ד' לוין, אשר מפיו נפסק הדין). הלכה זו הועמדו לדיון נוסף לפנינו. העובדות: 1. העותרים טסו בכלי טיס של המשיבה. מקום היציאה היה ישראל. מקום היעד היה צרפת. לאחר חניית ביניים באתונה נחטף המטוס. מסלולו שונה, ולפי הוראות החוטפים הוא נחת (ביום 27.6.76) בשדה התעופה אנטבה אשר באוגנדה. העותרים הוחזקו מספר ימים בשדה התעופה כבני ערובה. חלקם שוחררו על ידי החוטפים. חלקם חולצו על ידי פעולת צבא הגנה לישראל ב"מבצע יונתן". העותרים 1, 2 ו 3 (המערערים בע"א 20/83) הגישו ביום 28.3.82 תביעת נזיקין בגין הנזקים שנגרמו להם. התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי בירושלים. העותרים 4, 5 ו 6 (המשיבים בר"ע 371/83) הגישו ביום 30.4.82 תביעת נזיקין בגין הנזק שנגרם להם. תביעה זו הוגשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. המשיבה ביקשה למחוק את שתי תביעות על הסף, שכן שתיהן התיישנו. העותרים 1, 2 ו 3 השיבו, כי הנזק התגלה להם לאחר זמן, ועל כן מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נתגלה להם הנזק (סעיף 8 לחוק ההתיישנות). כן נטען על ידיהם, כי המשיבה נדחתה בקיום זכותם, ועל כן מתחילה תקופת ההתיישנות מיום ההודאה (סעיף 9 לחוק ההתיישנות). העותרים 4, 5 ו 6 טענו כי הם קטינים, ועל כן אין להביא במניין את הזמן שבו עדיין לא מלאו להם שמונה עשרה שנה (סעיף 10 לחוק ההתיישנות). בית המשפט המחוזי 2. תביעתם של העותרים 1, 2 ו 3 נדחתה על הסף. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' גולדברג) פסק, כי בעבור המועד הקבוע באמנת ורשה, פוקעת הזכות עצמה. לעומת זאת, חוק ההתיישנות אינו מפקיע את הזכות אלא רק שולל את התביעה, "כיוון שבחלוף המועד הקבוע בחוק פקעה זכות המשיבים ולא ניתן להחיותה, ואפילו היה ממש בסיבות שמנה ב"כ המשיבים לאיחור בהגשת התביעה". שונה הייתה גישתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופט י' שילה), אשר דחה את עתירתה של המשיבה. בית המשפט הסתמך על הוראת סעיף 29(2) לאמנת ורשה, הקובעת כי "אופן חישוב הזמן ייקבע על פי דיני בית המשפט הדן בענין". בפרשו הוראה זו קבע השופט שילה, כי "סעיף 29(2) בא להכליל בחשוב תקופת השנתיים ריגים שונים שהם הכרחיים לחשוב התקופה". אחד החריגים, שניתן להכלילם בדרך זו, עניינו קטינותו של התובע. בית המשפט העליון 3. בפתח ערעורם לפני בית המשפט העליון טענו פרקליטי הנוסעים, כי אמנת ורשה אינה חלה כלל, וממילא אין תביעתם נתפסת בהוראות ההתיישנות הקבועות בה. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט העליון, ואין היא עומדת עוד לפנינו. לאור דחיית הטענה, כי אמנת ורשה אינה חלה, היה על בית המשפט להכריע בשאלה, "כיצד יש לפרש את סעיף 29 לאמנה: האם התקופה הקבועה בסעיף זה לפקיעת הזכות לדמי נזק היא אבסולוטית, או שמא רשאי בית המשפט הדן בתביעה לדלות מהוראות החוק המקומי עילות להארכתה". על שאלה זו השיב בית המשפט, מפי השופט ד' לוי, "כי קביעה זו של תקופת ההתיישנות היא אבסולוטית ולא ניתן להאריכה על פי הכללים של הדין המקומי". בהגיעו למסקנה זו, עיין בית המשפט בפסיקתם של בתי משפט במדינות שונות (בעיקר צרפת וארצותהברית), ומצא, כי מפסיקתם אינה עולה גישה אחידה. את עיקר הנמקתו ביסס בית המשפט על לשונם של חוק התובלה ושל אמנת ורשה ועל המדיניות העומדת ביסודם. נקודת המוצא של בית המשפט הייתה, כי סעיף 29(1) לאמנת ורשה קובע "התיישנות מהותית בהבדל מההתיישנות הדיונית, המקובלת בישראל מכוח חוק ההתיישנות, ויש בכך כדי לשלול את תחולתו של חוק ההתיישנות. שלילה זו עולה גם מלשונו של סעיף 14 לחוק התובלה, אשר אף היא "מעידה על כוונה לשלול את תחולת הדין המקומי הישראלי בסוגיית ההתיישנות זאת ועוד: "...לא ניתן להתייחס להוראות האמנה ולסייגיה כאילו הם פרי חשיבה חקיקתית ישראלית מקורית, שהרי לנגד עיניהם של הצדדים לאמנה לא עמדו העקרונות המשפטיים המקובלים בישראל, על ההבחנות הכלולות בהם, אלא עקרונות, שיהיו יפים לשיטות משפט שונות. התייחסות אשר כזו לאמנה ולהוראותיה תפגע בהכרח באחת ממטרותיה העיקריות של האמנה שלפנינו, דהיינו יצירת גוף אחיד של דינים, המסדירים נושאים ונים בתחום התובלה האווירית הבין לאומית". בית המשפט בחן את הוראות סעיף 29(2) לאמנת ורשה והגיע למסקנה, כי אף בהוראה זו אין למצוא מקור, המפנה לעילות המאריכות את תקופת ההתיישנות הקבועות בדין המקומי. לדעת בית המשפט, כוונת הנציגים אשר הכינו את אמנת ורשה הייתה לקבוע תקופת התיישנות אבסולוטית ואחידה. בהתייחסו למסקנתו זו ציין השופט ד' לוין, כי הוא "מודע לפגיעה האפשרית, במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, בזכויות הנוסעים לקבל פיצויים מכוח האמנה...", אך לדעת בית המשפט אין מנוס מכך, שכן סעיף 29 לאמנת ורשה בא ליתן הגנה על המובילים מפני אי הוודאות, הכרוכה בשילוב הדינים המקומיים אל תוך מסגרת הוראות האמנה מחד גיסא, ומפני הקשיים ההוכחתיים, אשר עלולים להיגרם להם אם תתאפשר הארכת תקופת ההתיישנות מאידך גיסא... זהו האיזון שאותו ביקשו מנסחי האמנה. ייתכן שעם ההתפתחות המואצת של התובלה האווירית הבינלאומית ומציאות חדשה שהתהוותה עם הזמן, יש מקום שהצדדים לאמנה ישקלו שינוי בתנאי האמנה, לרבות בנושא פקיעת הזכות. מובן, שלא לנו היכולת והסמכות להחליט החלטה, המשנה את תנאי האמנה. מטעמים אלה, נדחה ערעורם של המערערים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, ונתקבל ערעורה של המשיבה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. הרקע הנורמאטיבי 4. חוק התובלה קובע, כי על "תובלה אוירית", הנערכת בנסיבות מסוימות,תחול אמנת ורשה (סעיף 2). בכך ניתן תוקף, במשפט הפנימי הישראלי, להוראות אמנת ורשה. חוק התובלה בוטל, ותחתיו בא חוק התובלה האוירית, תש"ם 1980. החוק המבטל חזר על הוראות חוק התובלה, תוך שהכשיר כלים תחיקתיים לאימוץ מספר אמנות ופרוטוקולים, שנכרתו מאז נחקק חוק התובלה. האירועים נושא דיון נוסף זה התרחשו שעה שחוק התובלה עמד בתוקפו, ומשעותם המשפטית תיקבע איפוא על פיו. עם זאת, בעיקרו של דבר, לא בא כל שינוי בסוגיה שלפנינו בחוק המבטל, והלכתנו שלנו יפה גם לגביו. 5. חוק התובלה קובע, כי אחריותו של המוביל על פיו "תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר" (סעיף 9). אשר למועדי הגשת הזכות, קובע חוק התובלה (סעיף 14): "על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק התקופה האמורה בסעיף 29 לאמנה". אמנת ורשה קובעת, כי המוביל אחראי אם הוא או עובדיו התרשלו. נטל ההוכחה מוטל על המוביל (סעיף 120(1)). האמנה קובעת גבול עליון לשיעור הפיצויים (סעיף 22). לעניין התיישנות הזכות קובעת האמנה (סעיף 29) לאמור: "(1) הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום יעודו או מהתאריך שבו צריך היה כלי הטיס להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה. (2) אופן חישוב הזמן ייקבע על פי דיני בית המשפט הדן בענין". 6. חוק ההתיישנות קובע מערכת דינים בדבר ההתיישנות. ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות היא "דיונית", ואין בה "כדי לבטל את הזכות גופה" (סעיף 2). חוק ההתיישנות קובע את "תקופת ההתיישנות", כלומר, התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה. כן קובע הוא דינים באשר לתחילת התקופה ולחישובה. בין השאר נקבעו בו הוראות בדבר התיישנות שלא מדעת (סעיף 8) ובדבר השפעת הודאה בקיום הזכות (סעיף 9) וקטינות (סעיף 10) על דרכי חישובה של תקופת ההתיישנות. 7. על רקע נורמאטיבי זה קמה השאלה בדבר היחס בין דין ההתיישנות הכללי לבין התקופה המיוחדת הקבועה באמנת ורשה. אשיב על שאלה זו בשני שלבים. בשלב הראשון אבחן את היחס בין דין ההתיישנות הכללי לבין דין ההתיישנות המיוחד מנקודת מבט סטרוקטוראלית. מטרת הבחינה היא לבדוק את יחסי הגומלין בין דין ההתיישנות הכללי, הקבוע בחוק ההתיישנות, לבין תקופת התיישנות מיוחדת, הקבועה בדין מיוחד. בחינה זו היא סטרוקטוראלית וכללית, והיא באה לקבוע אות מידה, שעל פיהן נקבעים יחסי הגומלין בין שתי המערכות הללו. בשלב השני אבחן את היחסים בין חוק ההתיישנות לבין חוק התובלה ואמנת ורשה. בחינה זו תבקש ליישם את אמות המידה הסטרוקטוראליות לנסיבות העניין המיוחד שלפנינו. שלב ראשון: בחינה סטרוקטוראלית 8. חוק ההתיישנות קובע דיני התיישנות כלליים, ובהם תקופת יסוד להתיישנות הזכות, מועדים לתחילת ההתיישנות ועילות שונות, שיש בהם כדי להשפיע על משך התקופה (להלן עילות הארכה). הוראות ספציפיות, כדוגמת חוק התובלה ואמנת ורשה, קובעות תקופת התיישנות מיוחדת, הקצרה מתקופת היסוד. מה היחס בין שתי מערכות נורמאטיביות אלה? עם שאלה זו יש להתמודד משתי נקודות מבט. האחת היא נקודת המבט של דין ההתיישנות הכללי. השאלה כאן היא, אם דין ההתיישנות הכללי מחיל עצמו, במקום שדין ספציפי קובע תקופת התיישנות מיוחדת, שונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות; האחרת היא נקודת המבט של הדין הספציפי. השאלה כאן היא, מה תגובתו של הדין הספציפי לדין ההתיישנת הכללי, ומהי מערכת היחסים ביניהם מזווית הראייה של הדין הספציפי. אם שתי נקודות מבט אלה מובילות למסקנה זהה, יש לפעול על פיה. אם שתי נקודות מבט אלה מובילות לתוצאות שונות, כי אז לפנינו "סכסוך" בין שתי מערכות נורמאטיביות, אותו יש לפתור על פי דיני הפרשנות המקובלים. אחד מהדינים החשובים, בהקשר זה, הוא הדין, לפיו בהתנגשות בין דין כללי לבין דין ספציפי יד הדין הספציפי על העליונה: generalia specialibus non derogant. א. נקודת המבט של דין ההתיישנות הכללי. 9. חוק ההתיישנות הוא חוק כללי. הוא חל בגין "תביעה לקיום זכות כל שהיא" (סעיף 2). אין הוא מוגבל לרשימה מיוחדת של זכויות. עם זאת, לעניין כל הזכויות הוא קובע תקופת התיישנות בסיסית. בשאינו מקרקעין, התקופה היא שבע שנים (סעיף 5). מה הדין, אם חוק פלוני קובע תקופת התיישנות מיוחדת לתביעות על פיו? האם יחול חוק ההתיישנות לעניין התיישנות תביעות על פי אותו חוק פלוני? פשיטא, שהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק התיישנות לא תחול, שכן זו הקבועה בחוק המיוחד באה תחתיה. חוק ההתיישנות קובע תוצאה מובנת מאליה זו באמרו, כי "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר" (סעיף 27). אך מה דין שאר הוראותיו של חוק ההתיישנות, ובעיקר מה דין עילות ההארכה? לעתים כולל חוק התיישנות תשובה מפורשת לשאלה זו. כך, למשל, חוק ההתיישנות האנגלי (limitation act, 1980) קובע במפורש (סעיף 39), כי: this act shall not apply to any action or arbitration which a period of limitation is prescribed by or under any other enactment נמצא, כי בעצם קביעתה של תקופת התיישנות בחוק פלוני יש משום שלילת תחולתו של חוק ההתיישנות האנגלי. הוראה דומה אינה קיימת בחוק ההתיישנות הישראלי. מה דינה של שתיקה זו? שאלה זו אינה חדשה עמנו. היא התעוררה בעבר. נפסק בה, כי אין דבר בחוק ההתיישנות, אשר ימנע את תחולתו שלו מקום שדין פלוני קובע תקופת תיישנות מיוחדת (ראה ע"א 74/60). "אם כל שנקבע בהסדר המיוחד הוא תקופת התיישנות קצרה יותר, כי אז י ש להניח בהעדר הוראות נוספות בחוק המיוחד כי שאר ההסדרים הנורמאטיביים הקבועים בחוק ההתיישנות, כגון הארכת מועדי ההתיישנות, ממשיכים לחול..." (ר"ע 166/83, בעמוד 16). כך, למשל, פקודת השטרות [נוסח חדש] קובעת תקופת התיישנות קצרה בתובענה על פי שטר כנגד המסיבים (סעיף 96). תקופה זו דוחה את תקופת ההתיישנות הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות. שאר הוראותיו של חוק ההתיישנות חלות לעניין תביעה על פי שטר. "ההוראות הכלליות של החוק הנ"ל חלות גם על תביעה לאכיפת שטר" (י' זוסמן, דיני שטרות (דף חן, מהדורה 6, תשמ"ג) 382 וראה ע"א 114/62). על כן, שהותו של בעל דין במדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם לא היה יכול לקיים את הבירור המשפטי המפסיק בדרך כלל את מירוץ תקופת ההתיישנות (סעיף 14), חלה גם לעניין תביעה על פי שטר (ע"א 35/68). בדומה, חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד 1954, קובע (סעף 7(ב)), כי "הזכות להגיש בקשה כאמור תתיישן כתום שנה". נפסק, כי "חוק ההתיישנות חל עם כל הכללים הכרוכים בו" (ע"א 392/61, בעמוד 1964 הנשיא אולשן). מגישה זו נובע, למשל, כי חוק ההתיישנות יחול על זכות התביעה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם 1980. חוק זה קובע (סעיף 6(א)), כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לפי חוק זה תהא שלוש שנים". תקופת התיישנות זו מחליפה את תקופת ההתיישנות של שבע שנים, הקבועה בחוק ההתיישנות. עם זאת, ממשיך חוק זה וקובע (סעיף 6(ב)), כי "לא תוגש תובענה לפי חוק זה אלא תוך עשר שנים מתום השנה שבה יצא המוצר משליטת היצרן". מה טעם יש בתוספת זו, אם תקופת שלוש השנים היא מוחלטת וללא שינוי? אכן, הטעם לתוספת זו נעוץ בהנחתו של המחוקק, כי על תקופת שלוש השנים יחולו דיני ההתיישנות הקבועים בחוק ההתיישנות, לרבות עילות ההארכה. כדי למנוע הארכת יתר, נקבע גבול עליון של עשר שנות התיישנות. בדברי ההסבר להסדר זה (הצעת חוק האחריות למוצרים פגומים, תשל"ט 1978, בעמוד 32) נאמר: "על הוראות חוק זה יחול חוק ההתיישנות, תשי"ח 1958, אולם להבדיל מתקופת ההתיישנות של שבע שנים החלה על תביעות אחרות, נקבעה תקופה של שלוש שנים בלבד. נוסף לכך נקבעה הגבלת זמן מוחלטת של עשר שנים מיום שהמוצר יצא משליטת היצרן". על פי אותה גישה עצמה מקובל על הכול, כי תקופת ההתיישנות המיוחדת, הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אין בה כדי לשלול את תחולתו של חוק ההתיישנות (ראה מ' חשין, "התיישנות" דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית (י"ל מאגנס, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ז) 718). גדר הספקות שנתגלה בפסיקה עניינו אך בשאלה, אם ההסדרים המיוחדים הקבועים בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינם דוחים את תחולתה של הוראת סעיף 8 לחוק התיישנות (ראה ע"א 244/81). בעוד שחברי, השופט בך, הביע את דעתו, כי "אין בהוראות סעיף 89(2) לפקודה כדי למנוע את החלת סעיף 8 לחוק אף על תובענות, אשר נושאן עוולת הרשלנות" (שם, בעמוד 681), ביקשתי אני להשאיר שאלה זו בצרך עיון (שם, בעמוד 686). אך בית המשפט כולו היה מאוחד בדעה, כי עקרונית חל חוק ההתיישנות גם לעניין תקופת ההתיישנות המיוחדת, הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 10. הגישה היא איפוא, כי חוק ההתיישנות חל גם במקום שדין קובע תקופת התיישנות פלונית, השונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות. הטעם לגישה זו הוא כפול, מעשי ועיוני גם יחד. הטעם המעשי הוא זה: כל הסדר של התיישנות מעלה רשימה ארוכה של שאלות, שהן טבעיות לעצם ההסדר. חוק ההתיישנות עוסק בשאלות אלה. אם תימנע תחולתו של חוק ההתיישנות, יהא על המחוקק ליתן תשובה על שאלות אלה בכל חוק בנפרד. כך, למשל, על מי מוטל הנטל לטעון התיישנות, ומה השפעתה של תרמית מצד הנתבע על תקופת ההתיישנות, והאם רשאים הצדדים להסכים על תקופת התיישנות שונה מזו הקבועה בחוק? כדי למנוע את הצורך בחזרה על עקרונות אלה בכל חוק וחוק הקובע תקופת התיישנות מיוחדת, עדיף הוא, מהבחינה המעשית, לראות בחוק ההתיישנות "מסגרת כוללת של דינים", מעין "מטריית התיישנות", החלה בכל מקרה בו נקבעת תקופת התיישנות, אלא אם כן תחולתו נדחית מכוח הסדריו של החוק המיוחד. 11. בצד הטעם המעשי עומד טעם עיוני. דיני ההתיישנות משקפים לא רק עמדה באשר לזמן ההתיישנות הבסיסית, אלא גם עמדה באשר לשאלות נוספות, הקשורות בהתיישנות. עמדה זו משקפת מדיניות משפטית, המאזנת בין צורכי המזיק, הניזוק והציבור. בדרך כלל, איזון זה טוב הוא וראוי, מבחינתו של המחוקק, גם אם זמני ההתיישנות שונים מאלה הסטנדרטיים. כך, למשל, עמדתו של חוק ההתיישנות היא, כי בשאינו מקרקעין, זמן ההתיישנות הוא שבע שנים. עם זאת, בחישוב תקופה זו לא יילקח בחשבון הזמן, שבו שהה אחד מבעלי הדין במדינה, שבשל יחסיה עם ישראל נמנע ממנו לקיים בירור משפטי (סעיף 14). עמדה זו טובה היא וראויה, מבחינת מדיניותו המשפטית של חוק ההתיישנות, גם אם הזכות מתיישנת לאחר שלוש שנים או לאחר עשרים שנה. יהא זמנה של ההתיישנות המיוחדת אשר יהיה, ההסדר הכללי של חוק ההתיישנות, המשקף תפיסה עקרונית באשרלהסדרי התיישנות, מן הראוי שיחול. כמובן, ייתכן שדין מיוחד, הקובע תקופת התיישנות מיוחדת, אינו עולה בקנה אחד עם התפיסה הכללית של חוק ההתיישנות. מניעת תחולתו של חוק ההתיישנות היא אז מכוחה של הוראה מיוחדת זו. בכל הנוגע לחוק ההתיישנות עצמו, מבחינתו הפנימית שלו, הוא בא לשמש "מטרייה נורמאטיבית" לכל בעיות ההתיישנות, יהא מקורן אשר יהיה. 12. אך מה הדין, אם חוק מיוחד קובע תקופת התיישנות, אשר בסיומה פוקעת הזכות? האם דיני ההתיישנות הכללים, הקבועים בחוק ההתיישנות, יחולו גם במצב דברים זה? חוק ההתיישנות קובע "התיישנות דיונית" (ע"א 166/59, בעמוד 1140; ע"א 406/62, בעמוד 912; ע"א 522/71; 360/72; 557, 558 בר"ע 142/72). משמעותה של זו היא, כי "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה" (סעיף 2). האם ניתן להחיל את הוראות חוק ההתיישנות, המבוססות על תפיסה "דיונית" זו, מקום שחוק מיוחד קובע "התיישנות מהותית", כלומר תקופה שאם בסיומה אין מוגשת תביעה, הזכות עצמה פוקעת? כדי לשיב על שאלה זו, יש לשוב לטעמים, העומדים ביסוד ההתיישנות (ראה י' ויסמן, "ההתיישנות והמדינה" משפטים יד (תשמ"ד מ"ה) 3). טעמים אלה הם בעיקר שלושה. ראשית, טעמים ראייתיים הקשורים בקושי לשמור, לזמן רב מדי, על אמצעי ההוכחה: "הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים..." (ע"א 165/83, בעמוד 558). שנית, טעמים הקשורים ב"מהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה, בהחייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו" (דברי ההסבר להצעת חוק התיישנות, תשי"ז 1957, בעמוד 283): "בעולם המסחר של זמננו, חייב אדם כל שעה ושעה לדעת, מה הוא האקטיב ומה הוא הפסיב שלו, ומה הם הכספים העומדים לרשותו לשם השקעה בעסקים חדשים, מן הדין איפוא, כי הוא לא יגרור אחריו, זמן ממושך מדי, את ,סבל העבר' שלו, וכי לא יצטר לשמור תמיד על רזרבה מתה, לפרעון חובותיו הישנים. זכאי הוא לדרוש גם מאת חברו יריבו, שלא יתמהמה יתר על המידה במימוש תביעותיו" (השופט זילברג בע"א 158/54 בעמוד 695). שלישית, טעמים הקשורים בעצם עבור הזמן, אשר משתמע מהם ויתור: "כל השהיה, ארוכה מדי, בהגשת התביעה, יש בה ריח של מחילה וויתור" (שם, בעמוד 695). בנוסף לשלושת טעמים אלה, שעניינם בעלי הדין עצמם, יש להזכיר גם את הציבור כולו. "האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליה הכלח" (ע"א 165/83 הנ"ל, בעמוד 559). שיטות המשפט השונות מתחשבות בשיקולים אלה, ועל פי המשקל היחסי הניתן להם, קובעים את דין ההתיישנות באותה שיטה. "דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו" (ע"א 165/83 הנ"ל, בעמוד 558). כך, למשל, מקום שניתן משקל מיוחד לשיקולי הוויתור והמחילה, ההתיישנות עשויה להיות מהותית. לעומת זאת, שיטות משפט שעיקר הדגש בהן הוא במערכת השיקולים האחרים, נוטות לראות בהתיישנות עניין דיוני. אך טבעי הוא, על כן, כי לעתים, באותה שיטת משפט עצמה, בעניינים מסוימים ההתיישנות היא דיונית, ובענינים אחרים היא מהותית. זאת ועוד: חלק מהשאלות המתעוררות מציגות בעיות, אשר המדיניות המשפטית העומדת ביסודן מובילה לפתרון אחיד, בין אם ההתיישנות היא מהותית ובין אם ההתיישנות היא דיונית. לעומת זאת, חלק אחר של השאלות המתעוררות מציגות בעיות, אשר המדיניות המשפטית העומדת ביסודן מובילה לפתרון, שהוא מיוחד להתיישנות הדיונית ואינו צריך לחול על ההתיישנות המהותית. טול, למשל, את שאלת הקטינות. זו עשויה לשמש גורם, המפסיק את מרוץ ההתיישנות בין אם ההתיישנות נתפסת כעניין מהותי, ובין אם היא נתפסת כעניין דיוני (ראה ‎m.planiol and g. ripert treatise on the civil law 12th ed., translated by the luisiana state law institute, vol part 2, 1939 595 ,1. הטעם לכך הוא, שביסוד עילת הארכה זו עומד הרצון להגן על האינטרסים של הקטין, ואיטנרסים אלה זקוקים להגנה הן בהתיישנות המהותית והן בהתיישנות הדיונית. הוא הדין לעניין הסכם שבא לשנות מתקופת ההתיישנות הבסיסית. מדיניות חקיקתית, הבאה לדרוש "חוזה נפרד בכתב" לעניין זה, אינה מוגבלת להתיישנות הדיונית. "ומה המחוקק קבע כי כדי שתקופת התיישנותה של זכות התביעה הדיונית תהא ארוכה או קצרה יותר מהתקופה הקבועה בחוק, דרוש שבעלי הדין יסכימו על כך ,בחוזה נפרד בכתב', הרי כדי שדין התקופה הארוכה או הקצרה יותר כאמור, יחול גם על זכות מהותית על אחת כמה וכמה" (הנשיא אגרנט בע"א 113/69, בעמוד 232). לעומת זאת, הודאת הנתבע, לאחר עבור תקופת ההתיישנות, בקיום זכות התובע, מעוררת בעיות שהן מיוחדות להתיישנות הדיונית. הודאה כזו עשויה להיות עילת הארכה בהתיישנות הדיונית, אך היא עשויה שלא להועיל בהתיישנות המהותית. בזו האחרונה הזכות פקעה, והודאה בקיומה עשויה שלא להחיותה. 13. ניתוח זה מלמד, כי מבחינה עקרונית, חלקים מסוימים של חוק ההתיישנות (כגון קטינות ומחלת נפש כעילות הארכה או דרישת הכתב בהסכם התיישנות) עשויים לחול הן לעניין ההתיישנות הדיונית והן לעניין ההתיישנות המהותית. לעומת זאת, חלקים אחרים של חוק ההתיישנות (כגון הודאה בקיום זכות לאחר עבור תקופת ההתיישנות) יחולו רק בהתיישנות הדיונית. מה משמעותה של מציאות נורמאטיבית זו על תחולת חוק ההתיישנות בהתיישנות מהותית? בעניין זה תיתכנה שתי גישות. האחת, המכירה בתחולתו העקרונית והישירה של חוק ההתיישנות גם בהתיישנות מהותית. עם זאת, במקום שהסדריו אינם מתאימים להתיישנות המהותית, יידחו הסדרים אלה, אם בתהליך של פרשנות חוק ההתיישנות, שאינו מחיל הסדריו אלה על ההתיישנות המהותית, ואם בתהליך של פרשנות החוק המיוחד, הדוחה תחולתם של הסדרי התיישנות כלליים, שאינם עולים עמו בקנה אחד. האחרת, המכירה באי תחולתו העקרונית של חוק ההתיישנות. עם זאת, במקום שהסדריו תואמים את ההתיישנות המהותית, יחולו אלה מכוח דני ההיקש (ראה סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, תש"ם 1980). גישה זו מתבססת על כך, שהעדר הסדרים בדבר ההתיישנות המהותית מהווה לאקונה, ולא הסדר שלילי. דומה שגישה אחרונה זו נקט בית המשפט העליון, שעה שהבעיה התעוררה לפניו בע"א 449/67 בפרשה זו נדון היחס בין הוראות סעיף 17א לחוק הגנת השכר, תשי"ח 1958, לבין הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. בית המשפט קבע, כי סעיף 17א לחוק הגנת השכר, לפיו "הזכות לפיצוי" הלנת שכר "... תתיישן אם לא הוגשה תובענה... תוך שנה", קובע התיישנות מהותית. על רקע זה התעוררה השאלה, מה תחולה יש להוראות חוק ההתיישנות לעניין חישוב תקופת ההתיישנות בתובענה שנדחתה והוגשה מחדש (סעיף 15). על שאלה זו השיב בית המשפט העליון (מפי השופט ברנזון, בעמוד 271 272) לאמור: "... שאלה היא אם רשאים אנו להחיל את הוראות חוק ההתיישנות על המקרה המיוחד הזה, מפאת ההבדל המהותי שבין שני סוגי ההתיישנות ששני החוקים עוסקים בהם. בעוד שחוק ההתיישנות דן בהתיישנות זכות התביה שאין בה כדי לבטל את הזכות גופה, קובע חוק הגנת השכר את התיישנותה של הזכות עצמה לפיצוי הלנת שכר. ברם, גם אם אין להחיל ממש את הוראות חוק ההתיישנות על ההתיישנות המיוחדת של חוק הגנת השכר, להקיש או ללמוד גזירה שווה מותר גם מותר". כשלעצמי, נראית לי יותר הגישה הראשונה. הוראתו של חוק ההתיישנות, כי "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה" (סעיף 2), היא קביעה בדבר תוצאות תחולתו של חוק ההתיישנות. אין היא תנאי מוקדם לתחולתו. על כן, מן הראוי להחיל את חוק ההתיישנות במישרין, גם במקום שדין פלוני קובע התיישנות מהותית. עם זאת, יש לבחון בכל מקרה ומקרה, אם אין אופיה המהותי של ההתיישנות המיוחדת דוחה תחולתו של דין התיישנות כללי זה או אחר. 14. סיכומו של דבר: מנקודת המבט של דיני ההתיישנות הכלליים, כפי שהם קבועים בחוק ההתיישנות, אין דבר שימנע את תחולתו (אם במישרין ואם בדרך ההיקש) של חוק ההתיישנות על תקופת התיישנות (דיונית או מהותית), הקבועהבחוק מיוחד. אך מה הדין מנקודת המבט של חוק מיוחד, הקובע תקופת התיישנות השונה מזו הקבועה בחוק ההתיישנות? לבחינתה של שאלה זו אעבור עתה. ב. נקודת המבט של הדין הספציפי 15. חוק פלוני קבע תקופת התיישנות (דיונית או מהותית) מיוחדת, השונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות. היש בקביעה זו כדי לדחות, מנקודת המבט של הדין הספציפי, את תחולתו של חוק ההתיישנות? כמובן, אם יש הוראה בדין הספציפי, לפיו חוק ההתיישנות לא יחול, יינתן להוראה זו תוקף, ומכוחה נדחה חוק ההתיישנות. אך מה הדין, אם החיקוק הספציפי קובע תקופת התיישנות מיוחדת, אך אינו קובע במפורש, כי חוק ההתיישנות לא יחול? האם ניתן לומר, כי מעצם קביעת תקופת התיישנות מיוחדת, השונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות, יש משום שלילת תחולתו של חוק ההתיישנות? בעיה זו מציבה לפנינו שאלה פרשנית, שעניינה פירוש היקף התפרסותו של הדין הספציפי. השאלה היא, אם מקביעותיו המיוחדות ניתן ללמוד על דחיית ההסדרים הכלליים (כולם או חלם), הקבועים בחוק ההתיישנות. מטבע הדברים, שעל שאלה פרשנית זו אין ליתן תשובה כוללת. הכול תלוי בהיקף התפרסותו של ההסדר המיוחד, כלומר בלשון ההסדר כפי שהיא מתפרשת על רקע תכליתו: "חוק ההתיישנות מהווה מסגרת כוללת של דינים, הקובעים את עיקרי ההתיישנות, תקופת ההתיישנות, חישוב תקופת ההתיישנות לרבות עילות להארכתה, ודינים נוספים החלים בענייני ההתיישנות. לעתים מוצא המחוקק לנכון לקבוע, בהוראת חוק ספציפית, הסדר מיוחד לעניין ההתיישנות. במצב דברים זה קמה ועולה השאלה בדבר היחס בין מערכת דיני ההתיישנות הכלליים לבין המערכת הספציפית הזו. פשיטא, שבשאלה המיוחדת, שבה נקבעה הוראה ספציפית כגון שמועד ההתיישנות אינו זה הקבוע בחוק ההתיישנות אין תחולה להוראה הכללית, ונוהגים על פי ההוראה הספציפית (ראה סעיף 27 לחוק ההתיישנות). אך מה הדין בדבר שאר ההוראות הקבועות בחוק ההתיישנות? האם אלה ממשיכות לחול, או שמא עם השיני שנקבע בדין הספציפי שוב אין לו לדין הכללי תחולה? שאלה זו אין ליתן עליה תשובה כוללת, מעבר לקביעה כי הכול תלוי בהיקף התפרסותו של ההסדר המיוחד" (ר"ע 166/83 הנ"ל, בעמוד 16). 16. טול, למשל, חוק ספציפי, שבצד תקופת התיישנות מיוחדת קובע הסדרים מיוחדים במספר עניינים הקבועים בחוק ההתיישנות, כגון שיקול דעת של רשות מוסמכת להארכת תקופת ההתיישנות המיוחדת. טכניקה חקיקתית זו עשויה לעורר את האפשרות הפרשנית, כי מתוך ההן החקיקתי המיוחד משתמע לאו חקיקתי לעניין הסוגיות האחרות, שאינן מוסדרות בחוק המיוחד. אך תיתכן גם גישה פרשנית אחרת, לפיה ההן החקיקתי מצטרף להסדרי חוק ההתיישנות, ולא בא תחתם. על בעייתיות זו עמדנו בר"ע 166/83 הנ"ל, בעמוד 16 17: "אך יש שרשת הוראותיו של החוק הספציפי הולכת ומתרחבת, והיא כוללת בחובה מספר הסדרים בענייני התיישנות. במצב דברים זה קמה ועולה השאלה: האם יש להניח, כי בשל הסדריו הנרחבים של ההסדר הספציפי נדח תחולתו של חוק ההתיישנות מכול וכול? או שמא יש להניח, כי ההסדר הספציפי חל במסגרת הוראותיו המפורשות, ולצדו ומעליו ממשיכים לחול הסדריו הכלליים של חוק ההתיישנות, עד כמה שלא נדחו במפורש על ידי ההסדר הספציפי? או שמא הפתרון הוא במצב ביניים, שבו ההסדר הספציפי חל בגזרה המיוחדת, בה הוא דן (בין בצורה מפורשת ובין על פי הסדרים שליליים), ואילו הדין הכללי חל על יתר השאלות, שבהן לא דן כלל החוק הספציפי? אכן, התשובה על שאלות אלה לא תמיד קלה היא. מתחייבות על פיה בחינת מהותו של ההסדר הספציפי ונקיטת עמדה בשאלה, מהו תחום ההתפרסות של הסדר זה, ועד כמה יש ללמוד מהסדריו היווצרותו של תחום המוסדר על ידיו (בין במפורש, בין במשתמע, בין בהסדר חיובי ובין בהסדר שלילי) והדוחק את תחולתם של דיני ההתיישנות הכלליים. אך טבעי הוא, שכל הסדר ובחינתו שלו, וזאת על רקע הוראותיו שלו, כפי שהן מפורשות על רקע המטרה החקיקתית העומדת ביסודו". על רקע זה פסקנו בר"ע 166/83 בעמוד 19, כי "בחוקקו את סעיף 32א לחוק הנכים ביקש המחוקק לקבוע משטר משלו של הארכת מועדים, שיש בו איזון משלו, והמחליף את ההסדר של חוק ההתיישנות בכל הנוגע להארכת מועדים. אין זה סביר להניח, כי המחוקק ביקש לקבוע משטר הארכה, המיתוסף להסדר הכללי בעניין הארכת מועדים". כמובן, אין בכך כל נקיטת עמדה באשר לשאר הוראותיו של חוק ההתיישנות, שעניינן לא עמד לדיון באותה פרשה. 17. מה הדין, אם ההסדר המיוחד קובע אך את זמן ההתיישנות ואת מועד תחילתה? פשיטא, שהזמן המיוחד, שנקבע בהסדר המיוחד, מחליף את הזמן הבסיסי הקבוע בחוק ההתיישנות, יש להניח, גם, כי מועד התחילה המיוחד, הקבוע בחוק המיוחד, מחליף את מועדי התחילה הקבועים בחוק ההתיישנות. אך מה דינם של הסדרים נוספים, הקבועים בחוק ההתיישנות? נניח, כי התובע נמנע מלתבוע בשנת ההתיישנות האחרונה, "מפני שנסגר בית המשפט המוסמך לכך". האם יש בכך כדי להשפיע על מירוץ תקופת ההתיישנות, כפי שאכן נקבע בחוקההתיישנות (סעיף 14) ומה הדין, אם התביעה הוגשה במועדה, אך בית המשפט דחה אותה, "באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה": היבוא במניין השנים הזמן שבין הגשת התובענה לבין דחייתה (ראה סעיף 15)? נניח, כי הניזוק נפטר זמן קצר ביותר לפני שחלפה תקופת ההתייישנות, ופלוני הוא יורשו, ולא היה סיפק בידו, בשל מותו הפתאומי של הניזוק, להגיש התביעה בזמן הקצר שעמד לרשותו. התינתן ליורש "תקופת חסד" נוספת, כפי שקובע סעיף 18 לחוק ההתיישנות? 18. דוגמאות אלה ואחרות מצביעות על הבעיה הניצבת לפנינו. בקביעת תקופת התיישנות מיוחדת (מהותית או דיונית) אין משום מתן תשובה על מערכת שלמה של שאלות, המתעוררות באופן טבעי, ואשר ניסיון החיים המשפטיים נתן תשובה על חלק מהן במסגרת דיני ההתיישנות. השאלה הניצבת לפנינו היא, אם עלינו לפרש את החוק המיוחד, הקובע אך תקופת התיישנות מיוחדת ומועד תחילתה, כקובע הסדר שלילי בכל השאלות הללו? על שאלה השבנו, בדרך אגב, בר"ע 166/83 הנ"ל, בעמוד 16, בלילה: "כך, למשל, אם כל שנקבע בהסדר המיוחד הוא תקופת התיישנות קצרה יותר, כי אז יש להניח בהעדר הוראות נוספות בחוק המיוחד כי שאר ההסדרים הנורמאטיביים הקבועים בחוק ההתיישנות, כגון הארכת מועדי ההתיישנות, ממשיכים לחול (ראה ע"א 392/61). הטעם לכך הוא, שאין כל יסוד לקבוע, כי בקביעת הסדר מיוחד בגזרה הצרה של תקופת ההתיישנות שלל המחוקק את תחולתן של הוראות חוק ההתיישנות, שעניינן הסדרי התיישנות כלליים, שמחוץ למועד האמור. שאם תאמר כן, מהו ההסדר לעניין שאלות אלה? והאם סביר להניח, כי לגבי כולן, ללא יוצא מן הכלל, ביקש המחוקק לקבוע הסדר שלילי?" כפי שראינו, הסדריו של חוק ההתיישנות משקפים מדיניות משפטית, הגורסת, כי איזון בין האינטרסים של המזיק, הניזוק והציבור יושג על פי הפתרונות הקבועים בו. חוק ההתיישנות ממשיך וקובע, על פי פירושנו, שבשינוי תקופת ההתיישנות הבסיסית בדין מיוחד, הקובע התיישנות (דיונית או מהותית) מיוחדת, אין כדי לשות מאיזון זה. על כן נראה לנו, כי נקודת המוצא צריכה להיות, כי בקביעת תקופת התיישנות מיוחדת לא ביקש המחוקק לשנות מאיזון כולל זה, המשקף את מדיניותו המשפטית הטיפוסית. על כן, אם בכל מצב רגיל תפיסתו של המחוקק היא, כי סגירת בית המשפט יש בה כדי להשפיע על מירוץ תקופת ההתיישנות, כי אז נקודת המוצא העקרונית צריכה להיות, כי פתרון סטנדרטי זה חל גם במקום שדין מיוחד קובע תקופת התיישנות מהותית או דיונית) מיוחדת. אכן, אם המחוקק סבור, כי המדיניות המשפטית הראויה דורשת, כי תובע לא ייפגע אם המדינה אינה יכולה להעמיד לרשותו את שירותה של המערכת המשפטית, אין כל סיבה לגרוס, כי מדיניות זו תחול רק במקום שמועד ההתיישנות הוא שבע שנים, וכי מדיניות זו לא תחול, אם מועד ההתיישנות הוא שנתיים. הוא הדין בעילות אחרות להארכת ההתיישנות, כגון קטינות או מחלת נפש. 19. עם זאת, מקובל עלי, כי אין לשלול את האפשרות, כי החוק הספציפי, הקובע תקופת התיישנות מיוחדת ומועד תחילתה, יהא מבוסס על מדיניות משטית, אשר האיזונים הפנימיים שבה אינם עולים בקנה אחד עם המדיניות המשפטית העומדת ביסוד הפתרון הסטנדרטי, בסוגיה זו או אחרת הקבועה בחוק ההתיישנות. במקרה זה יהא על בית המשפט לבחון את התמונה הכללית, תוך שייתכנו מצבים, בהם תתפרש לשון החוק הספציפי כקובעת הסדר שלילי לגבי מספר סוגיות המוסדרות בחוק ההתיישנות. במצב דברים זה, מוטל "נטל" כבד על הטוען לשלילת תחולתם של הסדרי חוק ההתיישנות. הביטוי המשפטי לנטל כבד זה הוא בגישתה של הפסיקה בדבר "כוונת המחוקק, שיש להימנע ככל האפשר מנעול, אך מחמת ההתיישנות בלבד, את שערי בית המשפט בפני התובע זכותו כדין" (השופט ח' כהן בע"א 169/65, בעמוד 598), וכי "בסופו של דבר נוטים בתי המשפט לפרש הוראות המגבילות את כוחו של בעל דין לקבל סעד מהותי, והוראות התיישנות בכלל זה, על דרך הצמצום" (השופט ש' לוין בע"א 611/77, בעמוד 74). על מגמה זו של הפסיקה עמד חברי, השופט בך, באמרו: "... מקובלת עלי הדעה, שהובעה לא לפעם בבית משפט זה וכן בבתי השפט באנגליה ובארצות הברית, לפיה יש לפרש את החוק ואת מצבם המשפטי של הצדדים, במידת האפשר, באופן המאריך את תקופת ההתיישנות... עם זאת, אין, כמובן, לפרש את החוק בדרך מלאכותית ומאולצת, שתביא לעיוות הכתוב בו" (ע"א 244/81 הנ"ל, בעמוד 678 679). בגישה זו בא לידי ביטוי אותו "נטל" כבד, הרובץ על שכם המבקש לשלול את תחולתם של דיני ההתיישנות הכלליים, רק משום שחוק מיוחד קבע תקופת התיישנות מיוחדת. עם זאת, מצביעה גישה זו על כך, כי בנסיבות מתאימות ניתן להרים נטל זה. נפנה איפוא עתה לבחינת העניין שלפנינו, תוך בדיקת השאלה, אם במסגרת פירושן הנכון של המסגרות הנורמאטיביות המיוחדות שבו ניתן להרים "נטל" כבד זה. שלב שני: בחינה עניינית 20. חוק התובלה קובע, כפי שראינו, כי על אף האמור בכל דין (כגון חוק ההתיישנות) תקופת ההתיישנות לפקיעת הזכות לדמי נזק היא זו הקבועה בסעיף 29 לאמנת ורשה (סעיף 14). בכך נקבעה תקופת התיישנות בת שנתיים, הונה מזו הקבועה בחוק ההתיישנות. אין בכך בלבד כדי לחרוץ את גורלה של השאלה העומדת לפנינו. קביעת תקופת התיישנות מיוחדת אינה פותרת את שאלת תחולתו של חוק ההתיישנות בעניינים שמחוץ לעצם זמן ההתיישנות, אלא קביעה זו עצמה היא היוצרת את השאלה העומדת להכרעה. מציין אני זאת, שכן בפסק דינו ציין השופט ד' לוין לאמור: "לשונו של סעיף 14 אף מעידה על כוונה לשלול את תחולת הדין המקומי הישראלי בסוגיית ההתיישנות, מקום בו חל סעיף 29 (כוונה זו באה לידי ביטוי ברור גם בסעיף 9 לחוק)". צר לי, אך גישה פרשנית זו אינה נראית לי, לשונו של סעיף 14 לחוק התובלה מעידה על כוונה לקבוע תקופת התיישנות מיוחדת, בת שנתיים. לשון זו ממשיכה וקובעת, כי ההתיישנות היא מהותית ולא דיונית. אין לשון זו כשלעצמה, על אופיה המהותי, מעידה על כוונה לשלול את תחולת הדין המקומי בסוגיית ההתיישנות. גם סעיף 9 לחוק התובלה אין בו כדי להעיד על כוונה לשלול את תחולת הדין המקומי בסוגיית ההתיישנות. סעיף 9 לחוק התולה קובע, כי אחריות המוביל לפי חוק התובלה "תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר". בכך נקבע ייחוד העילה לפי חוק התובלה. אין בייחוד עילה זה כדי להשפיע על שאלת ההתיישנות. כללי ההתיישנות הקבועים בחוק ההתיישנות חלים על אחריות לפי כל עילה שהיא, וייחוד העילה, תוך קביעת תקופת התיישנות מיוחדת, אין בו כדי לשלול, כשלעצמו, את תחולתו של חוק ההתיישנות. עם זאת, מקובל עלי, כי בקביעת תקופת התיישנות מיוחדת מונחת תשתית לשונית מינימאלית מספקת, אשר ניתן לפרשה לא רק כקובעת הסדר פוזיטיבי של זמן התיישנות מיוחד אלא גם כקובעת הסדר נגאטיבי, הבא לשלול עילות להארכת ההתיישנות. אמת, המבקש לשכנענו, כי מסקנה פרשנית זו מתבקשת היא, חייב להרים נטל כבד. לשם כך עליו לשכנענו, כי מסקנה פרשנית זו מתחייבת מהמדיניות התחיקתית המונחת ביסוד תקופת ההתיישנות המיוחדת. לבחינתה של מדיניות זו נעבור עתה. 21. אמנת ורשה נכרתה ב 1929. ביסוד כריתתה עמדו שתי מגמות יסוד (ראה: ‎n.m.matte, "international air transport" international .encyclopaedia of comparative law, vol. 12 law of transport): האחת, להגן על המוביל האווירי, אשר אותה עת אך החל לצעוד את צעדיו המסחריים הראשוניים. לשם כך נקבע גבול עליון נמוך למדי לתשלום פיצויים ונקבעה תקופת התיישנות קצרה יחסית. עם זאת, נלקחו בחשבון גם האינטרסים של הנוסע. לא נקבעה, אמנם, אחריות מוחלטת או מוגברת של המוביל, אחריותו נשארה על בסיס של התרשלות. עם זאת, הנטל להוכיח את דבר אי ההתרשלות הועבר על שכם המוביל. בכך הושג איזון, אשר נראה אותה עת כראוי, בין האינטרסים של המוביל לבין האינטרסים של הנוסע (ראה ‎a.f. lawenfeld and a.f. mendelsohn "the united states and the warsaw convention" 80 harv. l. rev. (1966 496 (67). עמד על מגמה זו חברי, השופט ד' לוין בציינו: "... שאיפת הצדדים לאמנה היתה ליצור איזון בין הרצון להגן על התובלה האווירית הבינלאומית לבין הצורך לפצות נוסעים, אשר נפגעו במסגרתה. נקודת המוצא היתה, כי יש ליצור תנאים, אשר יעזרו לקידום התובלה האווירית, שאך פסעה באותה עת את צעדיה הראשונים". מגמת היסוד האחרת, שעמדה בבסיס אמנת ורשה, היא הרצון לקבוע אחידות משפטית בהסדרים הלאומיים החלים על התובלה האווירית. אין זה רצוי, שהיקף חבותו של המוביל והיקף זכותו של הנוסע ישתנו במהלך הטיסה, עם המעבר מגבולותיה של שיטת משפט אחת לגבולותיה של שיטה אחרת (ראה lawenfeld and mendelsohn, supra, at 498). המגמה הראשונה באה להבטיח רמת אחריות מסוימת של המוביל. אמנת ורשה נתפסה "כמגנה כרטא" של המוביל (ראה ‎r.h. mankiewicz, the liability regime of the international air carrier (1981) xxv). המגמה השנייה באה להבטיח, כי רמת אחריות זו תהא אחידה בכל המדינות. היש במגמות יסוד אלה כדי להכריע בפירושם של חוק התובלה (סעיף 14) ושל אמנת ורשה (סעיף 29) לעניין תחולת חוק ההתיישנות הלאומי על תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה באמנה? לדעתי, התשובה היא בשלילה. ואלה טעמי. 22. המגמה הראשונה, המונחת ביסוד אמנת ורשה, היא הרצון להבטיח איזון ראוי בין האינטרסים הטיפוסיים של המוביל והנוסע. איזון זה מבוסס על מקבילית של כוחות, אשר אחד המרכיבים החשובים שבה הוא תקופת התיישנות מיוחדת וקצרה בת שנתיים. בכך הובטח, כי במקרה הטיפוסי והרגיל יישמרו האינטרסים של המוביל שנראו ראויים להגנה. אפשרות הארכת התקופה במקרים מיוחדים, כמו קטינות או מחלת נפש, או סגירת בתי המשפט, עניינה מקרים חריגים ויוצאי דופן. לא אלה הם המקרים, אשר הארכת תקופת ההתיישנות בהם עשויה לפגוע באותו איזון עדין שבין האינטרסים השונים שמדיניות האמנה באה להגשים. אכן, בכל מקרה שבו המחוקק (הלאומי או הבינלאומי) מוצא לנכון לקבוע תקופה קצרה מהמקובל, ניתן להצביע על צורך מיוחד להגן על המזיק מפני תביעה מעבר לתקופה זו. אך צורך מיוחד זה, כשלעצמו, אינו מספיק כדי לשלול, בכל מקרה שבו נקבעה תקופת התיישנות מקוצרת, את תחולתם של דיני ההתיישנות הכלליים, כך, למשל, לעניין הלנת שכר, מצא המחוקק לנון לקבוע תקופה קצרה במיוחד להתיישנות מהותית של זכות העובד לפיצויי הלנת שכר. עם זאת, נקבע, כי אין בכך כדי למנוע תחולתן של הוראות, המאפשרות הארכת התקופה בנסיבות מסוימות, הקבועות בחוק ההתיישנות. בדומה, כאשר המחוקק קבע תקופת התיישנות קצרה בשטרות, הוא לא נמנע, כתוצאה מכך, מלהחיל את דין ההתיישנות הכללי לעניין עילות להארכתה. אכן, איזון כללי בין אינטרסים ראויים להגנה של מזיק, ניזוק וציבור, המביא לידי תקופת התיישנות פלונית, אין בו, כשלעצמו, כדי לדחוק הצדה איזון כללי מקביל בין כל אלה לבין אינטרסים נוספים הראויים להגנה (כגון קטין, חולה נפש, תרמית, סגירת בתי משפט), ואשר מוצאים את ביטוים בעילות הארכה הקבועות בדין ההתיישנות. אכן, הצורך שהורגש ב 1929 להגן על המוביל האווירי הבינלאומי, אשר אך זה עתה פרס את כנפיו, אינו מוביל כלל למסקנה, כי המדיניות הראויה של דיני ההתיישנות הלליים, הנותנים משקל מיוחד לאינטרסים ראויים להגנה של הניזוק במקרים חריגים ויוצאי דופן, חייבים להידחות הצדה. על אחת כמה וכמה כך הם הדברים כיום, שעה שמחד גיסא התעופה האווירית הבינלאומית גדלה והתחזקה, ובידה לשמר ולקיים את אמצעי הראייה הדרושים, ומאידך גיסא, התעופה האווירית מעמידה סיכונים חדשים, כמו טרור בינלאומי, אשר מחייבים התחשבות מיוחדת בצורכי המשתמשים בתחבורה הבינלאומית. כלום יעלה על הדעת, כי מדיניות משפטית ראויה, המתחשבת באינטרסים המיוחדים של המוביל, תוביל למסקנה, כי ניזוק, שנחטף על ידי טרוריסטים, יאבד את זכותו, שכן בשל מאסר השווא שבו הוא נתון לא היה סיפק בידו להגיש תביעתו במועדה? 23. המגמה השנייה, שעמדה בבסיס אמנת ורשה, היא אחידות בהסדרים המשפטיים (ראה ‎p.h. sand, "the international unification of air law" 30 law & contemp. probs. (1965) 400). הייחוד הלאומי, שהוא נכס רב ערך במסגרתה של שיטת משפט נתונה, עשוי לגרום לתוצאות קשות, כאשר אירוע כמו טיסה בינלאוית חוצה גבולות וקושר עצמו עם מספר שיטות משפט. מכאן המגמה של האחדת הדין (unification) בתחומי משפט נרחבים, בעיקר באלה הקשורים לתובלה ולמסחר בינלאומיים (ראה ‎r. david "the international unification of private law" international encyclopaedia of comparative law, vol. 2 the legal systmems of the world their comparison and unification, ch.5). עם זאת, כל עוד קיימים ייחודיות לאומית ומשפטים לאומיים, אין כל אפשרות ודומה שאין זה אף רצוי להגיע לידי אחידות מלאה. כל האחדה, מטבע ברייתה, היא חלקית בלבד. הנורמה "הבינלאומית" האחידה נקלטת על קרקע לאומית, וכשם שהיא משפיעה על המערכת הלאומית, כן היא מושפעת ממנה. מערכת של כלים שלובים מתפתחת בין הנורמה "האחידה" לבין המערכת הלאומית. ראינו זאת בתחומי משפטנו הפנימי לעניין קליטתה של נורמה דתית על קרקע המשפט החילוני. כפי שאמר על כך השופט זילברג: "... לא הרי דיני ישראל הנידונים בבית המשפט האזרחי, כהרי דיני ישראל הנידונם בבית הדין הדתי. שונה הגישה, שונות דרכי הדיון, ושונה לפעמים גם התוכן הממשי של הפסק" (ע"א 238/53 בעמוד 19). דברים אלה נכונים, וביתר שאת, שעה שנורמה "אחידה" בעלת רקע בינלאומי נקלטת במשפט הלאומי. עם קליטתה, היא הופכת לחלק מהמשפט הפנימי. היא חייבת ליהפך לאבר חי מרקמת הדין המקומי. תוך מהלך הקליטה היא משנה את אופיה ומתאימה עצמה לסביבתה הלאומית. לא הרי נורמה, הנקלטת בשיטת משפט פלונית, כהרי אותה נורמה עצמה, הנקלטת בשיטת משפט אלמונית. "שונה הגישה, שונות דרכי הדיון, ושונה לפעמים גם התוכן הממשי של הפסק" (ע"א 238/53 הנ"ל, שם). חוק אינו גוף מת. הוא יצירה חיה. הוא חייב להשתלב במירקם החקיקתי הכולל של השיטה בה הוא פועל. מכאן, שכל מדיניות חקיקתית של האחדת הדין בתחום מיוחד חייבת להציב לפניה, מטבע הדברים, מטרות האחדה מוגבלות, הפועלות בתחומים ברורים. האחדה בתחום מיוחד לא תוכל לעולם להיות מלאה. ייחוד התחום מחייב חלקיות ההאחדה. 24. דוגה יפה וידועה לבעייתיות זו של האחדת הדין ניתן למצוא באמנת ורשה עצמה. מאז נכרתה האמנה ב 1929 היא נקלטה והפכה למשפט הפנימי של למעלה משמונים מדינות, ובהן מדינות בעלות מסורות משפטיות שונות. בקליטתה, הובטחה מידה רבה של אחידות. עם זאת, המשפט הלאומי עוטף את הסדריה המיוחדים של אמנת ורשה ומחלחל לתוכם. דבר זה מוצא את ביטויו במישורים שונים. ראשית, אמנת ורשה עצמה משאירה במפורש שאלות חשובות לדין הלאומי עצמו. כך, למשל, נקבע באמנת ורשה (בטרם תוקנה על ידי פרוטוקול המתקן את האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית שנחתמה בורשה ביום 12 באוקטובר 1929, להלן פרוטוקול האג), כי המוביל לא יוכל להסתמך על הוראות האמנה, הפוטרות אותו מאחריות או המגבילות אותה, "אם הנזק נובע מהתנהגות רעה מדעת מצדו או מאשמה אשר לפי דיני בית המשפט הדן בענין נחשבת כשוה להתנהגות רעה מדעת" (סעיף 25(1)). האמנה עצמה מפנה לדין הלאומי, אשר מטבעו משתנה ממדינה למדינה (השווה ע"א 74/81 בדומה, אמנת ורשה קועת (סעיף 21), שאם "הוכיח המוביל כי אשמת הניזוק גרמה או תרמה לנזק, רשאי בית המשפט, בהתאם להוראות דיניו הוא, לפטור את המוביל מאחריותו, כולה או מקצתה". זהו העיקרון של רשלנות תורמת, אשר תוקפו משתנה ממדינה למדינה. יש מדינות בהן הוא מהווה הגנה מוחלטת (כגון, אנגליה בעת כריתת אמנת ורשה). יש מדינות בהן הוא מפחית את הפיצוי. לא נעשה כל ניסיון לאחדות הדין בסוגיה זו, והוא הושאר במפורש למשפט הלאומי של כל מדינה ומדינה. שנית, היבטים שונים ומגוונים, הקשורים לאחריות הקבועה באמנת ורשה, לא הוסדרו בה כלל, ומטבע הדברים כי הדין הלאומי יכריע בהם. אמנת ורשה מעידה על עצמה, כי היא מהווה "אמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית". אכן, האמנה הניחה מראש האחדה מוגבלת בלבד. עמד על כך mankiewicz, supra , at 13 באמרו: the title of the warswa convention clearly indicates" that it is concerned with only 'certain aspects' of .private law gverning international carriage by air more speci fically, it does not deal with the legal capacity of ,the parties to the contract ; the form, validity cancellation, voiding ; violation and non execution of the contract ; the negotiability of the air waybill ; the legal status of carrier, his agents and servants and the basis of their liability ; the gratuitous carriage which is not performed by an air transport undertaking... the rights and obligations of the passenger and, with one exception, those of the consignor of goods or registered baggage ; and most procedural matters. all these question must be dealt with by the ."court in accordance with the applicable national law שלישית, אמנת ורשה נזקקת למספר ניכר של ביטויים, שיש להם, בהקשרים נתוני, יותר מפירוש אפשרי אחד. מטבע הדברים, שבתי משפט שונים נותנים להם פרשנות התואמת את תפיסתם הלאומית. האמנה מטילה אחריות, מקום שנגרם נזק (סעיף 17). מהי משמעותה של גרימה זו? אך טבעי הוא כי לבתי המפשט הלאומיים דיני סיבתיות משלהם. האמנה עוסקת ב"משמשים", ב"סוכנים" ובפעולות "תוך כדי ביצוע תפקידיו" (סעיפים 20, 25). בהעדר הגדרה באמנת ורשה לביטויים אלה, אך טבעי הוא, שבתי משפט לאומיים נתנו להם פירוש, העולה בקנה אחד עם תפיסת אותם מושגים בשיטה הלאומית. חברי, השופט ד' לוין, עמד בפסק דינו בהרחבה על משמעות הביטויים "תאונה" ו"חבלה גופנית", אשר פירושם מעורר מטבע הדברים בעיות פרשנות קשות, תוך פתרונות שונים במדינות השונות. חברי ציין, כי "המדיניות השיפוטית הרצויה, הצריכה להנחותנו בקביעת הפרשנות הנאותה למונחים הנ"ל, בהתחשב בהתפתחות הדינמית שחלה בתעופה האזרחית הבין לאומית מאז כריתתה של האמנה ובהתחשב במשפט העמים, אשר נתנו דעתם לסוגיות אלה והקשורות בהן". לגישה זו אני מסכים. אך זו אינה הגישה מקובלת על כל השופטים, בכל שיטות המשפט. אכן, כללי הפרשנות הם כללים לאומיים, המשקפים פילוסופיה משפטית לאומית. אמת הדבר, כאשר שופטים מפרשים נורמות משפטיות שמקורן ההיסטורי הוא בינלאומי, מן הראוי שיתחשבו באופיין הבינלאומי, תוך ניסיון להשגת אחידות. אך מטבע הדברים, שהתחשבות זו היא מוגבלת. גם אם נסתכל על אופיין הבינלאומי של הנורמות, המבט נעשה בעיניהם הלאומיות של השופטים. מקובל עלי, כי לא כל מה שקיים בשיטתי שלי הוא ראוי וטוב. אך רק שיטתי שלי משמשת לי כנקודת מוצא ארכימדית לפירוש הטקסט ולהפעלתו. הנה כי כן, מדיניותה של אמנת ורשה להבטיח את אחידות הדין היא מדיניות שעל השופט הפרשן להתחשב בה. אך מדיניות זו עצמה אינה בהשגתה של אחידות מוחלטת, אלא בהשגתה של אחידות יחסית בלבד. זו אחידות בהפעלתם של עקרונות היסוד, הקובעים את עיקרי ההסדרים. ככל שמתרחקים מגרעין קשה זה, כך מתרבים הנימים, המקשרים את ההסדר המיוחד עם המערכת הלאומית הכללית, וכך הולכת האחידות ומיטשטשת. הניסיון להשיגה באזור האפלולית היחסי הוא ניסיון שוא. 25. סוגיית ההתיישנות מהווה הדגמה יפה לטיפול נאות במגמת האחידות. אמנת ורשה קובעת תקופת התיישנות בת שנתיים. זהו העיקרון המיוחד הקבוע בה, והוא משתזר, כפי שראינו, במערכת האיזונים עליהם בנויה האמנה. מכוח קביעה זו נקבעת אחידות בכל שיטות המשפט באשר לתקופת ההתיישנות הבסיסית. שוב לא יחולו תקופות ההתיישנות הלאומיות, אלא תחול תקופת התיישנות בסיסית אחידה, בת שנתיים. כמו כן נקבע העיקרון, כי התיישנות זו היא מהותית. בכך הושגה תוספת אחידות, שכן במדינות רבות ההתיישנות הלאומית היא דיונית. מעתה, בתחומי אמנת ורשה, עלינו להשקיף על ההתיישנות מזווית ראייה מהותית. מעבר לכך לא ביקשה אמנת ורשה להשיג אחידות. מעבר לכך קשה להשיג אחידות, בלא הוראות נוספות בגוף האמנה, כך, למשל, מה הדין, אם הנוסע הניזוק הגיש תביעה במועדה, אך הוא נפטר לאחר חלוף המועד: הרשאים התלויים בו לתבוע? מה דין השתתפות צ שלישי כנגד המוביל? האם צד צריך לטעון התיישנות, או שבית המשפט רשאי להעלות טענה זו מיוזמתו? שאלות אלה ואחרות התעוררו במדינות שונות. הן נפתרו על ידי המשפט הלאומי (ראה, c.n.shawcross and k.m. beaumont, air law (london 4th ed., by p.e. martin and others, (1986) vol. 1, division vii, at 143 147) הוא הדין בשאלת העילות להארכה. שאלות אלה אינן מוסדרות באמנת ורשה. הן התעוררו במדינות שונות. הן נפתרו על פי אמות המידה הלאומיות. בצדק ציין חברי השופט ד' לוין כי: "פרשנות הסעיף 29 לאמנה, על שני חלקיו, העסיקה רבות את בתי המשפט בארצות אחרות, החתומות על האמנה, ואת המלומדים, שהתעמקו בנושא זה ונתנו ביטוי למחקריהם ולדעותיהם בספרים שפירסמו. גם הם לא הצליחו לגבש גישה מוסכמת ולהגיע לכלל פתרון אחיד, המקובל על הכל. ההבדלים בגישות, כפי שיוסברו להלן, נובעים מכך, שבתי המשפט, שדנו בסוגיה זו, בחנו את סעיף 29 על רקע שיטת המשפט המיוחדת לכל אחד ... מהם ומכך שה השתמשו בכלי עזר פרשניים שונים זה מזה". כך, למשל, בתי המשפט בצרפת מבחינים, מבחינת הדין הצרפתי הפנימי, בין הוראות חוק, הקובעות תקופה שהיא בחינת "delai prefixe" לבין הוראות חוק, הקובעות תקופה שהיא בחינת "‎."delai de prescription התקופה הראשונה היא מוחלטת ואינה ניתנת להארכה. התקופה השנייה היא יחסית וניתנת להארכה. המחלוקת בצרפת הייתה, כיצד לסווג, מבחינת הדין הצרפתי הפנימי, את התקופה הקבועה בסעיף 29(1) לאמנת ורשה (ראה g. miller, liability in intenational air transport 1977) 310). גברה ידם של אלה הגורסים, כי התקופה הקבועה בסעיף 29(1) לאמנת ורשה קובעת תקופה, שהיא בבחינת delai de prescription ועל כן חלות עליה עילות ההארכה (ראה lorans v. cie air france (1977)) על גישה זו נמתחה ביקורת קשה (ראה ‎boyer "le delai de l'article 29 de la convention de varsovie (1981) r.f.d.a. 282) אף בארצות הרית ניתחו בתי המשפט את שאלת ההתיישנות על פי אמות מידה לאומיות. על פי המשפט האמריקני, מבחינים בין זכות, הנובעת מהדין הכללי, לבין זכות סטטוטורית מיוחדת. במקרה הראשון, יחולו דיני ההתיישנות הרגילים, המכירים בעילות הארכה. במקרה השני, רואים בתקופה שנקבעה תנאי מוקדם לגיבוש הזכות, ואין תחולה לעילות ההארכה. המחלוקת בארצות הברית הייתה, אם אמנת ורשה יצרה זכות עצמאית ועל כן עילות ההארכה אינן חלות, או שמא היא קובעת הסדרים מסוימים בדבר זכות המוכרת על פי הדין הכללי ועל כן עילות ההארכה חלות (ראה miller, supra, at 322). הפסיקה בשאלות אלה אינה עקבית. יש בתי משפט אשר פסקו, כי אמנת ורשה לא יצרה זכות מיוחדת ועצמאית כלפי המוביל (ראה: ‎komlos v. compagnie nationale air france (1953) noel v. linea aeropostal venezolana (1967). מכאן שתקופת ההתיישנות ניתנת להארכה. יש בתי משפט אשר פסקו, כי אמנת ורשה יצרה זכות עצמאית, ותקופת השנתיים הקבועה בה מהווה תנאי מוקדם שאינו ניתן להרכה (ראה ‎kahn v. trans world airlines, inc. (1981) . השווה גם ‎benjamins v. british european airways 1978). הנה כי כן, בתי המשפט הלאומיים הגיעו לעתים לתוצאות שונות, אך הם נקטו אותה שיטת פרשנות, המפעילה על סעיף 29 לאמנת ורשה את מערכת המיונים ואת עולם הערכים הלאומיים. אין אני בא להלל או לבקר פסיקה זו. ייתכן שיש בה נטייה לאומית חזקה מדי. ייתכן שניתן היה להשיג אחידות רבה יותר. שאלה זו שנויה היא במחלוקת בין חכמי המשפט בכלל ובין המומחים העוסקים באמנת ורשה בפרט (ראה david, supra, at 94). כל שבאתי לומר הוא אך שני אלה: ראשית, כי בתחום ההתיישנות, כמו בתחומי משפט אחרים, המטרה של אחידות הדין היא מטבעה מטרה של אחידות חלקית בלבד. מטרה זו אנו משיגים במתן תוקף לתקופת ההתיישנות הבסיסית של שנתיים, אותה אנו רואים כהתיישנות מהותית. אוסיף, כי כשלעצמי לא הייתי רואה כלל בתקופה זו תנאי מוקדם לגיבושה של זכות אלא תקופת התיישנות מהותית. אמנת ורשה חוקקה לגבי תקופה בסיסית זו, בה עלינו לשאוף לאחידות. שאר פרטי ההסדרים, הצומחים סביב תקופה זו והעוטפים אותה באלפי בעיות מיוחדות, אינם מוסדרים באמנת ורשה, ומן הראוי להחיל עליהם דין לאומי. שנית, כי במסגרת ניסיוננו להבטיח אחידות, מן הראוי הוא, כמובן, לבחון פסיקתן של מדינות שונות. לעתים נגלה, כי דווקא הרצון להבטיח אחידות בגישה מחייב פנייה למשפט הלאומי, שכן זו גישתם האחידה של בתי המשפט. ודאי שכך הוא הדבר, אם גישותיהן של המדינות השונות אינן מגלות כל מגמה אחידה (ראה buchanan & co.v. banco ltd (1978) at 153). 26. גישתי זו להאחדת הדין אינה גישה פסימית. זו גישה ריאליסטית. היא מתחשבת במציאות הקיימת. מכאן, שכל מגמה להבטיח אחידות בדיני ההתיישנות, מעבר לתקופה עצמה, מחייבת קביעתן של נורמות בינלאומיות אחידות נוספות. אין להסתפק בקביעת התקופה בלבד, מתוך תקווה כי בכך יינתן פתרון אחיד לכל בעיות ההתיישנות. משייקבעו הנורמות הנוספות, יורחב התחום בו תובטח אחידות. אך גם כאן יהא תמיד תחום, שקשרי עם השיטה הלאומית יהיו כה אינטימיים, עד שההסדרים הלאומיים יגברו בו. בעניין זה מעניין לבחון את הניסיון שהצטבר באומות המאוחדות, במסגרת מפעל האחדת הדין במשפט המסחרי הבינלאומי המתקיים על ידי ‎united nations commission of (international trade law (uncitral. גוף זה של האו"ם הכין אמנה בינלאומית, שעניינה מכר טובין בינלאומי (ה ‎united nations convention of contracts for international sale of goods). אמנה זו נועדה להחליף את האמנה בדבר חוק אחיד למכר טובין בין לאומי, שנחתמה בהאג בשנת 1964 ואשר שימשה בסיס לחוק המכר (מכר טובין בין לאומי), תשל"א 1971. תוך מהלך הכנת האמנה הוברר, כי רצוי לקבוע תקופת התיישנות אחידה (של ארבע שנים) לתביעות הקשורות בזכויות על פי האמנה. היה ברור לכול, כי בקביעת תקופת ההתיישנות בלבד לא תחול אחידות בשאר ענייני ההתיישנות, שכן הדין הלאומי יחול בהם. מתוך רצון להבטיח יתר אחידות הוכנה אמנה נוספת, שעניינה התיישנות במכר טובין בינלאומי (ה united nations convention on the limittion period in the international sale of goods). בדברי ההסבר לאמנת ההתיישנות, נאמר united nations commission on international trade 10 law yearbook) 147 (1979)): in view of the videly varying concepts and approaches" prevailing under national laws with respect to the limit ation of claims and the prescription of rights, it has been considered advisable to provide in a convention uniform rules that are as concrete and complete as possible. a brief and general uniform law (such as a law merely specifying the length of the prescription or limit ation period) would do little in actual practice to achieve unification, since the divergent rules of national law would then be brought into play in 'interpreting' such a brief and general provision. since this convention is confined to one type of transaction the purchase and sale of goods it is possible to state uniform rules for this type of transaction with a degree of concreteness and specificity that is not feasible in statutes that deal with many different types of transactions and claims. the loss of uniformity in the application of this convention through the use of divergent rules and concepts of national law may not be wholly avoided, but this convention seeks to minimize the danger by dealing with the problems that are inherent in this field as specifically as feasible ."within the scope of a convention of manageable length אכן, אם מבקשים להשיג תוצאה דומה בתחום התובלה האווירית שאלה שכשלעצמה שנויה בוודאי במחלוקת יש לנקוט שיטה דומה. אין להשיג אחידות בדיני התיישנות על ידי קביעת תקופת התיישנות אחידה. אחידות בתקופת ההתיישנות משמעותה חוסר אחידות בסוגיות האחרות, שהן טבעיות להתיישנות. 27. עד כה בחנתי את מגמות היסוד שלאמנת ורשה והשפעתן על פירוש הוראות ההתיישנות שבה. לפני בית המשפט העליון בערעור ולפנינו בדיון הנוסף הועלה הטיעון, כי ניתן לגלות כוונה ספציפית של בעלי האמנה לשלול, בתחום ההתיישנות, את תחולתן של עילות הארכה לאומיות. עמד על כך חברי, השופט ד' לוין, בציינו בערעור לאמור: "האמנה היא תולדה של דיונים יסודיים, שנערכו בשתי ועידות בינלאומיות, הראשונה בהן נערכה בפריס ואילו השנייה בוורשה. בטיוטת האמנה, שהוכנה לאחר ועידת פריס, קבע סעיף 28, כי אופן חישוב תקופת ההתיישנות, כולל העילות להשהייתה ולהפסקתה, יהיה על פי דיני בית המשפט שדן בעניין. כנגד נוסח זה הושמעה התנגדות בדיוני ועידת ורשה בנימוק, שהעילות שונות ממדינה למדינה, ולכן יקשה על המובילים להתמצא בהן. ההתנגדות התקבלה, וכתוצאה ממנה נחקק סעיף 29 בניסוחו הנוכחי. ממהלך דברים אלה ניתן להסיק, כי הנציגים בוועידת ורשה, שגיבשו את האמנה המחייבת סופית, ביקשו לקבוע תקופת התיישנות אבסולוטת ואחידה". אין ספק, כי לנתונים אלה, בדבר כוונתם של משתתפים שונים בהכנת מנת ורשה, יש ליתן משקל מסוים. אך השאלה היא, אם יש בכוחם של נתונים לה להפוך את הקערה על פיה, ולשנות מהתוצאה אליה הגענו עד כה. תשובתי ל שאלה זו היא בשלילה. לכך מספר טעמים. ראשית, כל כולה של התפתחות זו, שעליה עמד חברי, השופט ד' לוין, היא בתחום ניסוחו של סעיף 29(2) לאמנת ורשה, אשר בנוסחו כיום קובע, כי "אופן חישוב הזמן ייקבע על פי דיני בית המשפט הדן בענין". בצדק ציין חברי: "נוסחו של סעיף קטן (2) איננו חד משמעי, קיימת אי בהירות, ואין להבין מניסוחו המילולי, מה היקף ההפניה לדין המקומי, אותה ביקשה האמנה לתחום. במקרה כגון דא קובעים כללי הפרשנות הנאותה, שיש להיעזר בכוונת הצדדים לאמנה, כפי שהיא משתקפת בעבודות ההכנה שקדמו לניסוחה הסופי ולכריתתה...." אכן, מוכן אני להניח, בעקבות חברי, כי אין בסעיף זה כדי לשמש בסיס להפניה מהאמנה אל הדין הלאומי בכל הנוגע לדיני ההתיישנות הכלליים, לרבות עילות ההארכה, מקובל עלי, כי כל שהוראה זו נועדה להשיג הוא להפנות לדין הלאומי בכל הנוגע לחישוב השנתיים, כגון התחשבות בחגים, השעה המדויקת לתחילת ההתיישנות וסיומה, וכיוצא בהם עניינים בעלי אופי טכני (ראה ‎n.m. matte, treatise on air aeronautical law (montreal, 1981) 429). את גישתי שלי בפסק דין זה אין אני מבסס על סעיף 29(2) לאמנה. מקובל עלי, כי האמנה אינה מפנה לדין הלאומי בענייני התיישנות בכלל, ובאשר לעילות הארכת ההתיישנות בפרט. גישתי היא, כי הדין הלאומי מכיל עצמו על תקופת ההתיישנות בת השנתיים, הקבועה באמנת ורשה, ואין דבר באמנה, השולל את תחולתו של הדין הלאומי בענייני התיישנות. על פי גישתי זו, אין לחפש באמנה הפניה לדיני ההתיישנות הכלליים. הפניה כזו אינה קיימת, וסעיף 29(2) לאמנת ורשה אינו יכול לשמש מנוף לה. למרות זאת, הדין הלאומי חל, כחלק מדין התיישנות אשר דין ההתיישנות המיוחד הן השנתיים מהווה חלק ממנו. אכן, לפי גישה זו, המבקש לשלול את הדין הלאומי בענייני ההתיישנות, הוא זה שצריך לחפש מקור לכך באמנת ורשה, נראה לי, שניסוחו של סעיף 29(2) לאמנת ורשה בוודאי אינו יכול לשמש מנוף לגישה פרשנית זו. מלשון ההן שבו אין ללמוד כל שלילה. כל שהוא בא לקבוע הוא דין מיוחד של משפט בינלאומי פרטי, לפיו החישוב נעשה על פי ה ‎.lex fori אין לכך כל השלכה, לא לחיוב ולא לשלילה, על הבעיה הכללית של תחולת דיני ההתיישנות, לרבות עילות ההארכה. 28. שנית, מקובל עלי, כי במקרה כמו זה שלפנינו, ניתן לפנות לעבודות ההכנה (ה travaux pre paratoires) כדי להבהיר את הטקסט של הדין. זהו הדין הפנימי שלנו בכל הנוגע לחוקים לאומיים "רגילים" (ראה ע"א 131/63, בעמוד 379). בוודאי ננקוט שיטה זו לעניין פירושה של נורמה בינלאומית אחידה (ראה י' דינשטיין, אמנות בינלאומיות (שוקן, 1974) 143). אכן, בתי משפט, אשר לעניין פירוש חוקיהם "הרגילים" אינם נזקקים לעבודת ההכנה, מוכנים להיזקק להן, לעניין פירוש חוק לאומי שמקורו בינלאומי (ראה (‎(fothergill v. monarch airlines (1981 אכן, בפירושה של אמנת ורשה בבתי המשפט הלאומיים מקובל היא להיזקק לעבודות ההכנה של האמנה. אך מה ניתן ללמוד מעבודות ההכנה בעניין שלפנינו? כפי שציין חברי, השופט ד' לוין, מסתבר, שאחת הטיוטות ביקשה לקבוע במפורש היזקקות לדין הלאומי בענייני התיישנות. מספר נציגים התנגדו לכך, בטענה שהדבר יפגע באחידות הדין, והטיוטה שונתה. לדעתי, אין ללמוד מכך דבר. אין אנו יודעים, מדוע שונתה הטיוטה. ייתכן שנציגים סברו, כי ההוראה אינה נחוצה, וכי גם בלעדיה חל הדין הלאומי. ודאי שאני הייתי סבור כן, לו השתתפתי באותה ישיבה. הדיון כולו היה קצר, ואינו חד משמעי כלל ועיקר. מעניין לציין, כי בוועידת גואטמלה מ 1970 הוצע לקבוע במפורש, במסגרת תיקונים לאמנת ורשה, כי אין להאריך את תקופת ההתיישנות על פי הדין הלאומי, הוסבר, כי אין בכך כדי לשנות את הטקסט של אמנת ורשה אלא אך להבהיר את כוונו המקורית. ההצעה נתקלה בהתנגדות ניכרת, והיא הוסרה. מספר נציגים ציינו, כי אין בה הבהרת הטקסט המקורי אלא שינויו. מה ניתן להסיק מכך על הכוונה המקורית? אכן, כשלעצמי לא הייתי מסיק מכך דבר, כשם שלא הייתי מסיק דבר מהדיונים אשר נתקיימו ב 1928. מסתבר, שהוחלפו דעות בעניין זה, אך לכלל גיבוש מדיניות ברורה לא הגיעו. 29. שלישית, הפנייה לעבודות ההכנה מוצדקת היא, אם מבקשים ללמוד מהן על מגמתו העקרונית של החוק. כשלעצמי, ספק בעיניי אם הפנייה אליהן ראויה היא, אם מבקשים למצוא בהן פתרון ספציפי לבעיה הקונקרטית, המטרידה את הפרשן. פתרון ספציפי שכזה חייב השופט ליתן, ואין הוא יכול לאצול סמכותו זו לזולתו. ההיזקקות לעבודת ההכנה חשובה היא, על כן, בעיקר כדי לעמוד על מגמות היסוד, ולא על הפירוש אשר המשתתפים נתנו לניסוחים שהם נוקטים (ראה בג"צ 547/84). סוף דבר 30. הגעתי למסקנה, כי בקביעת תקופת התיישנות מיוחדת אין אמנת ורשה שוללת את תחולתם של דיני ההתיישנות הלאומיים, ואין היא מונעת תחולתן של עילות ההארכה, בהגיעי למסקנה זו, התחשבתי באופי הבינלאומי של הנורמה שעמדה לבחינתי. לא בחנתי אותה בעיניים ישראליות בלבד. התחשבתי במטרתה הבינלאומית ובצורך להבטיח אחידות. אכן, סבור אני שהגעתי לתוצאות התואמות את מטרותיה הבסיסיות של האמנה. יחד עם זאת, איני סבור, כי עלי לפרש את האמנה על פי התמונות הפארטיקולאריות, שעמדו לנגד עיני אחדים ממנסחיה. יש ליתן לאמנה אותו פירוש, שיאפשר התאמתה לצורכי החיים המשתנים. אין לשתקה למציאות, ששררה בתובלה לפני שישים שנה. אכן, חברי, השופט ד' לוין, נקט גישה, הנראית לי כראויה, לעניין פירוש הביטויים "תאונה" ו"חבלה גופנית". אני מציע, כי באותה רוח נפרש גם את ההוראות בעניין תקופת ההתיישנות. בכך נגיע גם לתוצאה, הנראית לי כצודקת לגוף העניין. חברי, השופט ד' לוין, היה מודע לכך, כי הגישה שאומצה על ידיו עשויה לפגוע בנוסעים במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. השופט שילה, בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, עמד על חלקם של מצבים אלה. כותב השופט שלה: "מה היה הדין אילו היו החוטפים מצליחים להחזיק את הנוסעים בשבי תקופה של שנתיים או יותר. יוצא היה שכאשר יחזרו מהשבי לא יוכלו יותר לתבוע את המגיע להם. זאת היא תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת. אולי באותו אופן לא יהיה זה מתקבל על הדעת שילד רך בשנים יפסיד את זכויותיו מפני שלא היו לו הורים או אפוטרופוסים שיוכלו לתבוע בשמו והוא עצמו היה קטן מדי לחשוב על הגשת תביעה". אכן, חוסר התחשבות בנסיבות אלה אינו מוצדק בעיניי. כמובן, אם לשון החוק אינה מותירה ברירה, גם הצדק חייב לסגת. אך מקום שלשון החוק אינה חד משמעית, ומקום שהנטל, המוטל על הטוען לשלילת דין עילות ההארכה הלאומיות, הוא כבד, מדוע לא נגיע לתוצאה, שהיא גם ראויה מבחינת המדיניות המשפטית וגם צודקת בתוכנה? 31. דיון נוסף זה עסק בשאלה, אם עקרונית יש תחולה לחוק ההתיישנות אם לאו, תשובתי היא בחיוב. אין אמנת ורשה שוללת את תחולתו. בכך לא תמה הבעיה. עדיין יש מקו, גם לפי השיטה המוצעת על ידיי, לבחון הוראות אלו או אחרות של חוק ההתיישנות ואת מידת התיישבותן עם תקופת ההתיישנות המהותית הקבועה באמנה. כך, למשל, אין דבר באמנת ורשה, אשר ישלול את עילת ההארכה הקבועה בחוק ההתיישנות, שעניינה קטינותו של התובע (סעיף 10). לעומת זאת, עקרון ההתיישנות המהותית אינו עולה בקנה אחד עם החייאת הזכות שפקעה בשל הודאה בקיום הזכות (כאמור בסעיף 9). לעומת זאת, צריך עיון ביחס בין מועד תחילת ההתיישנות על פי אמנת ורשה לבין העיקרון של "התיישנות שלא מדעת", הקבוע בחוק ההתיישנות (סעיף 8). אכן, שאלות אלה הועלו בתביעה שנדונה לפני בית המשפט המחוזי בירושלים, ולא נתבררו, שכן התביעה נדחתה על הסף בלא להיכנס לפרטיהן. לדעתי, עם החזרת התיק, יהא מקום לבחון שאלות אלה. כך, למשל, ייתכן שיש הבדל בין הודאה בזכות במשך תקופת ההתיישנות (שיש בכוחה אולי לפתוח דף התיישנות חדש) לבין הודאה בזכות בגמר תקופת ההתיישנות (שאין בכוחה להחיות זכות שפקעה). כן יהא מקום לבחון את היחס בין המודים הטכניים לתחילת תקופת ההתיישנות, הקבועים באמנה (תאריך הגעת כלי הטיס למקום יעדו; התאריך שבו צריך היה להגיע; תאריך הפסקת התובלה), לבין הוראת חוק ההתיישנות, כי אם נעלמו מן התובע עובדות, המהוות את עילת התובענה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו לתובע עובדות אלה (סעיף 8). כאמור, שאלות אלה לא נדונו בבית המשפט המחוזי. בערעור לבית המשפט העליון לא נעשתה הבחנה בין טענות ההתיישנות השונות שהעלו העותרים השונים, והמשיבה העלתה טענת הגנה כוללת וכללית בדבר אי תחולת חוק ההתיישנות. טענת הגנה זו אני מציע לדחות. עם זאת, אני מציע להשאיר פתוחה את השאלה הפרשנית, שרק זווית אחת ממנה נדונה בדיון הנוסף, בדבר היחס בין תקופת ההתיישנות המהותית הקבועה באמנה לבין ההוראות הקבועות בסעיפים 8 (התיישנות שלא מדעת) ו 9 (הודאה בקיום זכות) לחוק ההתיישנות. התוצאה היא, כי אילו דעתי הייתה נשמעת, היינו מקבלים את העתירה ומחזירים את התיקים לבתי המשפט המחוזיים להמשך הדיון בהם. השופט ד' לוין: א. המחלוקת 1. השאלה היחידה, העומדת לדיון נוסף לפנינו, היא שאלת תחולת הפרק השני והפרק השלישי של חוק ההתיישנות (להלן חוק ההתיישנות או החוק הכללי), שבו מפורטות ההוראות, המאריכות את תקופת ההתיישנות הסטנדרטית, אמנת ורשה, הקובעת בסעיף 29(1) שבה, שהזכות לדמי נזק פוקעת, אם לא תוגש תביעה תוך שנתיים. הכללים בדבר פקיעה הזכות מחמת ההתיישנות לפי אמנת ורשה אומצו בחוק התובלה האווירית. על שאלה זו השבתי, על דעת חבריי להרכב, בשלילה בע"א 20/38, ר"ע 371/83. באותו עניין דחינו את טענות המערערים, לפיהן יש להחיל את סעיף 10 (השעייה בגין קטינות), סעיף 8 (התיישנות שלא מדעת) וסעיף 9 (הודאה בקיום הזכות) שבחוק ההתיישנות על תקופת השנתיים שקוצבת אמנת ורשה, וממילא חוק התובלה האווירית שלנו, ועל ידי כך להאריך את התקופה שבה ניתן להגיש תביעת נזק על פי האמנה. ערעורם, כאמור, נדחה, מאחר שהגענו למסקנה, שהתקופה הנקבעת באמנת ורשה להגשת תביעה הינה אבסולוטית ואיננה ניתנת להרכה כלשהי על פי הכללים הקבועים בחוק ההתיישנות. 2. קראתי את פסק דינו המנומק והמקיף של חברי המלומד, השופט ברק, אולם, בכל הכבוד, איני יכול להסכים עמו. המחלוקת בינינו, כך נראה לי, איננה במישור העקרוני כי אם ביישומם של כללים ועקרונות של דיני פרשנות במקרה הספציפי העומד להכרעתנו. מקבל אני את ההנחה העקרונית שביסוד חוות דעתו, שקיומו של חוק ספציפי, הקובע תקופת התיישנות שונה מזו של החוק הכללי (אפילו התיישנות מהותית), אינו שולל בכך, כשלעצמו, אפשרות החלת הוראותיו של החוק הכללי. לולא אמרנו כך, היינו מייתרים במידה רבה את קיומו של החוק הכללי, הקובע הסדרים שונים וכלליים, היפים במקרים רבים גם להסדרי התיישנות שבחוקים ספציפיים (למשל סעיף 19 לחוק הכללי, הקובע כיצד ניתן, בהסכמה, להאריך או לקצר את תקופת ההתיישנות). כחברי הנכבד כן אני בדעה, שאם תישלל תחולת החוק הכללי ‎prioria יהא על המחוקק לתת תשובה לכל השאלות הנוגעות להתיישנות בכלחוק וחוק הקובע הסדר או תקופת התיישנות שונה מזו של הדין הכללי. לכן, מסכים אני עם חברי, שיש לראות בחוק הכללי מעין "מטריית התיישנות", כלשונו, החלה בכל מקרה שבו נקבעה תקופת התיישנות כלשהי, אלא אם כן וזו הנקודה החשובה לענייננו תחולת הוראותיו נדחית מכוח הסדריו של החוק המיוחד. מקובל עלי בהחלט גם הטעם הנוסף שמעלה חברי להשקפתו הנ"ל, והוא, שדיני ההתיישנות שלנו משקפים מדיניות משפטית מסוימת, המאזנת בין הצרכים השונים של הצדדים להתדיינות. איזון זה יפה במקרים רבים לתקופות התיישנות שונות. כך, למשל, כאשר עילת התביעה נובעת מתרמית, ניתן לומר שהפתרון, שמציע סעיף 7 לחוק הכללי לפיו יתחיל מניין התקופה רק עם היוודעותו של הנפגע אל דבר התרמית הגיונית ומתאימה לתקופות התיישנות בעלות אורך שונה. לסיכום עניין זה ניתן לומר, שאין לקבוע כלל נוקשה ואחיד בשאלת תחולת הסדרי חוק ההתיישנות הכללי על הסדרי התיישנות חוקים ספציפיים. 3. ההכרעה בענייננו, שבו הסדר ההתיישנות המיוחד שבאמנת ורשה שונה מההסדר שבחוק ההתיישנות הכללי שלנו, צריכה ליפול על פי בחינת ההסדר הספציפי ופרשנות המטרות שביקש להשיג. כשמתייחסים להסדרים ספציפיים, דרך כלל, יהיו מקרים, שבהם נאמר שיש תחולה לחוק הכללי כמשלים על אף הסדר התיישנות בחוק ספציפי (ראה למשל ע"א 449/67), ויהיו מקרים אחרים, שבהם תישלל תחולה כזו ונראה את הסדרו של החוק הספציפי כממצה (ראה למשל ר"ע 166/83). לעניין זה אפנה לדברי חברי בעניין ר"ע 166/83 הנ"ל, בעמוד 17, הקובע, שלצורך ההכרעה בשאלה, אם הסדרו של החוק הספציפי ממצה הוא אם לאו "מתחייבות על פיה בחינת מהותו של ההסדר הספציפי ונקיטת עמדה בשאלה, מהו תחום ההתפרסות של הסדר זה, ועד כמה יש ללמוד מהסדריו היווצרותו של תחום המוסדר על ידיו (בין במפורש, בין במשתמע, בין בהסדר חיובי, ובין בהסדר שלילי) והדוחק את תחולתם של דיני ההתיישנות הכלליי. אך טבעי הוא שכל הסדר ובחינתו שלו, וזאת על רקע הוראותיו שלו, כפי שהן מפורשות על רקע המטרה החקיקתית העומדת ביסודו" (ההדגשות שלי ד' ל'). בחינה מדוקדקת זו של ההסדר הספציפי ומטרותיו מחויבת היא הן כשמדובר בחוק דיוני, והן כשמדובר בחוק מהותי; הן כשמדובר בחיקוק הקובע תקופת התיישנות שונה מזו של החוק הכללי ותו לא, הן כשמדובר בחיקוק הקובע, מלבד תקופת התיישנות שונה גם הוראות מיוחדות נוספות בענינים מסויימים הקשורים להתיישנות התביעה. 4. כאמור לעיל, חולק אני על חברי אך ביישום העקרונות האמורים לעיל על המקרה שלפנינו, שכן גם הוא מסכים בסעיף 19 לפסק דינו "כי אין לשלול את האפשרות, כי החוק הספציפי, הקובע תקופת התיישנות מיוחדת ומועד תחולתה, יהא מבוסס על מדיניות משפטית, אשר האיזונים הפנימיים שבה אינם עולים בקנה אחד עם המדיניות המשפטית העומדת ביסוד הפתרון הסטנדרטי, בסוגיה זו או אחרת הקבועה בחוק ההתיישנות, במקרה זה יהא על בת המשפט לבחון את התמונה הכללית, תוך שייתכנו מצבים בהם תתפרש לשון החוק הספציפי כקובעת הסדר שלילי לגבי מספר סוגיות המוסדרות בחוק ההתיישנות" (ההדגשות שלי ד' ל'). בהסתמך על עקרונות חשובים אלה באתי לכלל מסקנתי בע"א 20/83, ר"ע 371/83. דעתי היא, שאף שעקרונית וכשלעצמו אין בקיומו של הסדר התיישנות ספציפי כדי לדחות לחלוטין או חלקית את רגלי הוראות החוק הכללי, הרי שפרשנות נכונה של אמנת ורשה ובחינת המטרות שאותן ביקשה להשיג מחייבות את המסקנה, שבכל האמור בקביעת משך תקופת ההתיישנות, הרי שתקופת השנתיים הקבועה בסעיף 29(1) היא אבסולוטית וממצה, עד שהיא דוחה לחלוטין את תחולת הוראות ההארכה שבחוק הכללי המקומי. בהמשך ארחיב דבריי בנושא זה. ב. האמנה ומטרותיה כללי 5. כבסיס לדיון, נביא תחילה את הוראות החוק, הנוגעות לענייננו. חוק התובלה האווירית (להלן חוק התובלה) מחיל את הוראות אמנת ורשה על תביעות שעילתן תובלה אווירית(כהגדרתה בחוק, בסעיף 2. חוק זה הוחלף בחוק התובלה האוירית, תש"ם 1980, שלא שינה בסוגיה שלפנינו את הדין הקודם). סעיף 9 לחוק התובלה קובע לאמור: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר" (ההדגשה שלי ד' ל'). לבד מסעיף זה, המייחד את העילה בכל הנוגע לתביעות שאמנת ורשה חלה עליהן, מוסיף סעיף 14 לחוק הנ"ל הוראה בדבר פקיעת הזכות לדמי נזק: "על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת זכות לדמי נזק התקופה האמורה בסעיף 29 לאמנה" (ההדגשה שלי ד' ל'). סעיף 29 לאמנת ורשה הינו מוקד דיוננו, וזו לשונו: "(1) הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום יעודו או מהתאריך שבו צריך היה כלי הטיס להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה. (2) אופ חישוב הזמן ייקבע על פי דיני בית המשפט הדן בענין" (ההדגשות שלי ד' ל'). 6. אמנת ורשה היא תוצר של שתי ועידות בין לאומיות אחת בפריס בשנת 1925 והאחרת בוורשה בשנת 1929, וכן בעבודה של ה ‎comite (international technique d'experts juridique aeriens (citeja הצורך באמנה כזו היה באותם ימים למחויב המציאות מהטעמים שהוסברו כדלהלן: since aviation was obviously going to link many...." lands with different languages, customs, and legal sys tems, it would be desirable to establish at the outset a certain degree of uniformity" (lawenfeld and mendel .(sohn, supra, at 498 לפני מנסחי האמנה עמדה מטרה ברורה של האחדת כללים בנושא התעופה האווירית, כיוון שדובר ב"נתבע" פוטנציאלי "חובק עולם". חוסר האחידות, ששרר עובר לניסוח האמנה, התבטא לא רק בשאלת הדין המהותי ביחס לאחריות המוביל האווירי אא גם בבעיות ברירת דין קשות של המשפט הבינלאומי הפרטי. (ראה .‎.(shawcross and beaumont, supra, sec. 1 מלבד מטרה זו של האחדת הכללים עמד לפני הוועדה גם הצורך בגיבוש כללים של אחריות, שיאזנו בצורה סבירה, הוגנת ומקובלת בין זכויותיהם וחובותיהם של המובילים לבין אלו של הנוסעים, הנפגעים במהלך התובלה. הצלחתה של אמנת ורשה, שמתקיימת לאורך זמן, נעוצה, למעשה, בכך, שהיא אכן התקבלה ויושמה בעשרות מדינות בכל רחבי העולם, בהן כל המדינות בתבל המובילות בתחום התעופה האזרחית. חלקן אף אימצו כלליה במישור הלאומי כך שתחול גם על טיסות פנימיות (ראה למשל בישראל סעיף 4 לחוק התובלה). נאמר על כך: on an international scale, the importance of the warsaw" convention no longer requires emphasis. it remains the convention on international private law which has attrac ted the largest number of adherents. it covers and unifies five continents and variouspolitical 'legal and social regimes under the same umbrella of legal ,"principles' (n. mateesco, "international air transport international encyclopaedia of comparative law, vol. 12 .law of transport ch. 6, at 25 נכון הדבר, שישנם מספר פרוטוקולים מתקנים לאמנת ורשה, אך רק חלק מהם קיבלו תוקף (זאת בשל מיעוט המדינות המצטרפות). יודגשו עם זאת שני דברים: ראשית, על האמנה המקורית והתיקונים שנעשו בה בפרוטוקול האג חתומות כמעט כל המדינות החברות, שהן רבות במספר (ראה ‎shawcross and beaumont, supra, at 9 10). שנית, סעיף 29, המהווה את מרכז דיוננו, לא שונה ולא תוקן מאז ניסוחו בוורשה ב 1929. ג. מגמות בפרשנות אמנות 7. השגת מטרותיה של האמנה באשר לאחריותו של המוביל האווירי תלויה במידה רבה בפרשנות, שתינתן בבתי המשפט במדינות השונות להוראות האמנה ואשר יישמו אותה הלכה למעשה על מקרים קונקטיים. כאשר באים לפרש אמנה בינלאומית, ובמיוחד אמנה כמו זו שלפנינו, שחברות בה עשרות ממדינות העולם, יש להתחקות אחר מטרותיה וכוונת מנסחיה. כך ניתן יהיה להבטיח יישום נכון ואחיד, ככל האפשר, של הוראותיה. על כך נאמר: in construing a uniform law convention, its provisions" and specific terms, courts must be mindful of the purpose ,of the convention, in order to ensure, as far as possible (its uniform application" (mankiewicz, supra, at 20 במלאכת הפרשנות, המטרה היא, כמובן, לפרש דבר חקיקה (לרבות אמנה), יש להימנע תוך כדי כך מלתקן את דבר החקיקה הזה בכסות של פרשנות, על ידי כך שנעדיף תוצאה מסוימת על פני התוצאה, לה התכוונו ואותה ביקשו להשיג מנסחיו ומעצביו של דבר החקיקה. חקיקה שיפוטית על דרך פרשנות החוק אפשרית אמנם, אם כך ייעשה במקרים חריגים מאוד. ככלל יש להשאיר את מלאכת החקיקה למי שמופקד עליה, ולשנותה, כשנוצר צורך, על ידי המחוקק, שתשומת לבו תופנה לצורך בשינוי ולטעמו. במלאכת הפרשנות ישנה חשיבות, ככלי עזר, להיסטוריה החקיקתית של האמנה, ול"גלגולים" השונים, שעבר דבר החקיקה עד לניסוחו הסופי. פרופ' דינשטיין, בספרו הנ"ל, בעמוד 147, מציין כי: "...כאשר בודקים עבודות אלה (עבודות ההכנה ד' ל') בהקפדה ותוך עמידה על המשמר מפני גיבוב דברים שאין לו קשר לטכסט הסופי, ניתן לראות בהן מורה נבוכים שאין לו תחליף. בעיקר יש לייחס חשיבות לתהליך המטמורפוזי שעוברת כל אמנה מטיוטה לטיוטה: מלים שהוספו, נגרעו או שונו משלב לשלב בהתפתחות האמנה עשויות להוות עמוד תווך בפרשנות.... שעה שאמנה מתנסחת על ידי ועדת משפטנים ובפרט הוועדה למשפט בינלאומי ראוי בהחלט לייחס משקל לדיוניה, הסבריה ומסקנותיה" (ההדגשות שלי ד' ל'). 8. דעה זו אף הובעה בפסיקת בתי המשפט במדינות שהצטרפו לאמנה. כך בין היתר: the court has a obligation to keep interpretation as uniform as" possible. to fulfil that obligation and follow the consensus as to construction, the court should resort to legislative history (and the relevant extrinsic aids" block v. air france (1967 rules contained in an international convention are the outcome" ,of an international conference ; if, as in the present case they operate within the field of private law, they will come under the consideration of foreign courts ; and uniformity is the purpose to be served by most international conventions, and we know that unification of the rules relating to international air carriage is the object of the warsaw convention. it follows that our judges should be able to have recourse to the same aids to interpretation as their brother judges in the other contracting states...to deny them this assistance would be a damaging blow to the unification of the rules which was the ,object of the signing and them enacting the convention. moreover the ability of our judges to fulfil the purpose of the enactment would be restricted, and the persuasive authority of their judgments in the jurisdictions of the other contracting states .would be diminished we know that in the great majority of the contracting ,('states the legislative history)'les travaux preparatoires the international case law)'la doctrine'), would be admis ...sible as aids to the interpretation of the convention ; they should, therefore, also be admissible in our courts .(but they are to be used as aids only" (fothergill, at 715 (ההדגשות להוצא ההדגשה האחרונה שלי ד'ל'). נפנה איפוא להיסטוריה התחיקתית של האמנה ולהשלכותיה על פרשנות סעיף 29 נושא דיוננו. ד. לשון האמנה וההיסטוריה התחיקתית שמאחורי ניסוחה 9. הלשון הצרפתית, שבה נוסחה האמנה, בחרה בסעיף 29(1) במונח "sous peine de decheance")ההדגשה שלי ד' ל'), שפירושו "פקיעת הזכות. ההיסטוריה התחיקתית של האמנה מבהירה, מדוע נבחרה דווקא מלה זו. כאמור לעיל, אמנת ורשה היא תוצר של שתי ועידות בינלאומיות, בפריס (1925) ובוורשה (1929). לאחר סיום ועידת פריס הוקמה ועדה, שהכינה טיוטה של כללים בדבר אחריות מובילים אוויריים. הוועדה הציעה תקופת התיישנות של שנתיים (,"delai de prescription") וכן כללה ההצעה אפשרות מפורשת להאריך או להשעות את התקופה לפי דיני ה lex fori, וזהו הנוסח שהוצע: the liability action shall be instituted within a period of two" years counted from the date on which carriage stopped, the method of calculating the period of limitation, as well as te causes of suspension and interruption of the period of limitation, shall ."be determined by the law of the court having taken jurisdiction בעת הדיונים בועידת ורשה, תקפה המשלחת האיטלקית קשות נוסח זה. זאת כיוון שישנה סכנת פגיעה במטרת האחדת הכללים שבאמנה, בכך שתהיה אפשרות להארכה בלתי ניתנת לשליטה של תקופת ההתיישנות על פי הכללים והעילות השונות ועל פי תקופות ההתיישנות השונות של המדינות החברות. ההצעה האיטלקית הייתה להוריד את סעיף 29 (סעיף 28 בטיוטה) כולו על שני חלקיו, ולהחליפו בתקופה של שנתיים המפקיעה את הזכות. המשלחת הצרפתית הסכימה באופן עקרוני לשינוי (כלומר לצורך בביטול האפשרות להארכת התקופה) אך טענה, שמטרת ההצעה האיטלקית מכוונת אך ורק למנוע את האפשרות להאריך ולהשעות את התקופה, וכי אין לפסול את האפשרות להיזקק לדיני הפורום, כאשר מדובר בשאלות הקשורות בחישוב תקופת השנתיים עצמה כגון מתי החלה, מתי הוגשה תביה אפקטיבית, וכו', על כן, ובעקבות התפתחות זו שונה הסעיף באופן הבא בפיסקה הראשונה (כיום סעיף 29(1)) הוכנסה המלה "decheance")פקיעה) במקום המלים הקודמות, שהצביעו על "התיישנות" בלבד. כמו כן שונתה הפיסקה השנייה (כיום סעיף 29(2)), בכך שנמחק ממנה הקטע המתייחס לאפשרות ההארכה והושאר רק הקטע המתייחס לחישוב תקופת השנתיים עצמה על פי דיני הפורום, ראה ‎.miller, supra, at 316; kahn (31), at 86 10. המסקנה הברורה והחד משמעית, הנובעת ממהלך הדיונים ומשינוי הנוסח המוצע כמבואר לעיל, מקובלת על רוב רובם של המלומדים, המבהירים לאמור: therefore the drafting history clearly reveals the true meaning" of decheance. it was selected by the drafters to express the idea ,that, contrary to what happens in the case of prescription nothing can interfere with the running of the two years given by ,the conventin to those who want to sue the air carrier" (miller .(at 316 but it should be remembered that the delegates to the warsaw" convention were indeed aware that national laws on interruption or suspention of periods of limitation varied widely and they opted for foreclosure running of the two years given by the "convention to ensure a uniform application of article 29 .(mankiewicz, supra, at 138) according to the preparatory studies, it is fair to say that the" convention was conceived in order to avoid an extension of the period of limitation beyond the period of two years which as has ."been seen is considered generous (ראה: ‎j.l. magdelenat, air cargo regulations and claims (1983 d. goedhuis, national air legislation and the warsraw ; 121 convention (1937) 294 295 hawcross and beaumont supra, at 146 147). (ההדגשות בציטוטים דלעיל הן שלי ד' ל'). 11. סעיף 29(2), המרשה, לכאורה, פנייה לדיני ההתיישנות של הפורום בעניין חישוב תקופת ההתיישנות, אינו מהווה "פתח", שדרכו ניתן להאריך את התקופה. אפילו בצרפת, שם (כפי שנראה להלן), לאחר לבטים קשים וחילוקי דעות, נתן בית המשפט העליון פירוש, לפיו ניתן להאריך התקופה, נעשה הדבר דרך סעיף 29(1). הדעה המקובלת על הכול היא, שההפניה לדין המקומי שבסעיף קטן (2) מוגבלת לפרטים טכניים שוליים בקשר לחישוב תקופת השנתיים, אך לא לעילות להארכת התקופה, המנויות בדיני ההתיישנות המקומיים. גישה זו מתחזקת, כמובן, על ידי ההיסטוריה התחיקתית של סעיף 29 (כפי שנסקרה לעיל), המראה שבסעיף קטן זה נמחק אותו קטע, המרשה את הארכת התקופה מתוך מגמה להשאיר בו רק את אותו קטע בנוסח, המאפשר פנייה לדין המקומי לצורך הכרעה בשאלות הקשורות למעבר תקופת השנתיים עצמה ואליהן בלבד. השקפה זו מקובלת הרי גם על חברי, השופט ברק, בחוות דעתו החולקת, והיא מעוגנת היטב בספרות ובפסיקה. די אם נפנה למקורות הבאים: article 29(2) provides that the lex fori...determines the" method of calculating the period of limitation, it is clear that this provision refers to the lex fori in such questions ,as whether a year means twelve calendar months or 365 days or whether parts of a day are disregarded and precisely "what procedural steps are to be treated as bringing the actions .(shawcross and beaumont, supra, at 146) (ההדגשות שלי ד' ל'). ובהמשך: it is submitted that the most natural meaning of the text of..." art. 29, which also represents accurately the intentions of the authors of the warsaw convention, is that the reference to the lex fori in paragraph (2) is intended to have a strictly limited effect and is not meant to prmit any extension of the two year period. this interpretation is supported by the majority of .(united states decisions on the point" (ibid., at 146 147 ההדגשות שלי ד' ל'). ובהמשך: (the same interpretation has been accepted in belgium" benin, india, israel, italy, spain and switzerland (ibid., at .147 this paragraph cannot be invoked to interrupt or suspend the" course of the period of limitation. in the majority of cases paragraph 2 is used to determine the exact moment at which the .period of limitation begins to run":(magdelenat,supra, at 123 124) וכן ראה: mankiewicz, supra, at 139; goedhuis supra, at 295 mateesco supra, at 69 ה. פנייה לדין המקומי אימתי? 2. ניתן להקשות ולטעון הרי מדובר באמנה המאחדת "כללים מסויימים", בלבד, בקשר לאחריות מובילים אוויריים, ואם כך, פנייה לדין המקומי על ידי בית המשפט הדן בעניין תהיה, לעתים, הכרחית. מתי, אם כך, נפנה אל הדין המקומי, ומדוע לא נעשה כן בעניין הפעלת עילות ההארכה של דין ההתיישנות המקומי? כדי לענות על השאלה נכון וראוי הוא להבחין בין מצבים שונים, בהם הפנייה אל הדין המקומי תהיה אפשרית ואף מוצדקת, ומכלל ההן נלמד גם על הלאו. (א) הדין המקומי בוודאי יחול, כאשר האמנה עצמה מפנה אליו במפורש. כך, למשל, בסעיף 21 לאמנה, הדן בהשפעת אשם תורם, סעיף 28(2) לעניין תחולת הוראות סדרי הדין של בית המשפט הדן בתביעה או סעיף 29(2) שנדון לעיל. כך גם אם האמנה מפנה לדין המקומי מכללא (למשל סעיף 12(3)). (ב) פנייה לדין המקומי אפשרית, כאשר מתברר, כי קיימת לאקונה באמנה במובן זה, שאין היא דנה כלל בנושא מסוים, ושאין המדובר בהסדר שלילי. פנייה כזו אפשרית, גם כאשר מדוברבנושא שלם, שהאמנה לא דנה בו (שהרי היא עוסקת ב"כללים מסויימים"), כגון כשרות משפטית של הצדדים לחוזה או צורת החוזה, וגם כאשר מדובר בנושא, שהאמנה דנה בו באופן עקרוני, אך פרטיו או שאלות הקשורות בו לא נדונו (ועל פי כללי הפרשנות ברור שלא מדובר בהסדר שלילי). למשל האמנה דנה בסוגי האירועים והנזקים המפוצים ובתקופה שהמוביל יהא אחראי (ראה למשל סעיפים 17 19) אך לא דנה בדיני הסיבתיות, והקשר בין הנזק לבין האחראי לו. (ג) ייתכן מצב, שבו האמנה לא דנה בנושא מסוים, אך זאת לא מפני שהחליטה להשאירו לדין המקומי ולא מפני שהחליטה להסדירו בהסדר שלילי, אלא מן הסיבה, שמדובר במצב או בבעיה שלא היו ידועים או לא התעוררו כלל בזמן ניסוח האמנה אלא רק לאחר מכן. על הפרשן במקרה כזה לבחון את הבעיה החדשה הזו ולתת לה פתרון, תוך התחשבות ברוחה של האמנה ובמטרותיה אך מתוך מגמה של ליברליות וגמישות, גם בהתייחסות לדין המקומי. גישה פרשנית זו מתאפשרת, משום העובדה, שאותה סוגיה המתעוררת לראשוה כלל לא הייתה קיימת בעת ניסוח האמנה. כך אכן נהגתי, מטעמים המפורטים בהמשך, בשתי סוגיות אחרות, שהתעוררו במשפטים דנא ושנתחדשו עקב התופעה החדשה יחסית, שלא הייתה חזויה, של חטיפת מטוסים. (ד) מכאן ללאו הווי אומר באותם נושאים, שבהם דנה האמנה (אם במפורש ואם מכללא על ידי מתן הסדר שלילי), ושבהם נתנה היא פתרון מסוים ואחיד אין לפנות לדין המקומי, פן תסוכלנה המטרות שמאחורי חקיקתה. בהבחנה זו שבין המצבים השונים טמונה התשובה לשאלה שנשאלתי על ידי חברי הנכבד, השופט ברק (בסעיף 24 לחוות דעתו), מדוע פירשתי את סעיף 17 לאמנה באופן רחב וליברלי בהתחשב בהתפתחויות בתעופה הבין לאומית לאחר כריתת האמנה, ומדוע לא הסכמתי לפרש את סעיף 29 באופן נרחב שכזה, כלומר כבלתי מונע את תחולת עילות ההארכה של הדין המקומי. בסעיף 17 נצרכתי לשאלה, אם המונח "תאונה" שבו והתנאי, לפיו יארע הנזק "בתוך כלי טיס או תוך כדי כל פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו", כוללים את הקרה, שבו מדובר בחטיפת מטוס על ידי טרוריסטים, מאורע שאינו מתאים למשמעות הלשונית הרגילה של "תאונה", כאשר הנזק נגרם גם במשך שהותם של הנפגעים מחוץ למטוס בבניין שבנמל התעופה של אנטבה באוגנדה. הבעיה שניצבה לפניי, בפירוש סעיף 17, נופלת בגדר מצב (ג) שדנתי בו לעיל, שכן בעת שנכרתה האמנה שנת 1929 המציאות העגומה של חטיפת מטוסים לא הייתה קיימת, וייתכן שאף לא ניתן היה לחזותה. על כן לא התייחסו מנסחי האמנה כלל לאפשרות זו בדיונים שקדמו לכריתתה. האמנה, כשנכרתה, התחשבה אך ורק בסיכונים, שהיו מוכרים ככרוכים בטיסה באותם הימים. במשך הזמן לאחר כריתת האמנה הפכו חטיפות מטוסים, לצערנו, לסיכון הכרוך בהובלה אווירית בינלאומית, ועל כן היה צורך בפרשנות שיפוטית עדכנית והולמת על פי רוחה ומטרתה של האמנה. כך הגעתי למסקנה, שפירוש, שלפיו נזק הנגרם בעת החטיפה וכתוצאה ממנה הינו נזק המפוצה על ידי האמנה אפשרי על פי הנוסח המילולי של סעיף 17 מצד אחד ותואם את המטרה הבסיסית מאחור האמנה ואת הדין הרצוי מצד אחר. לא אלה הם פני הדברים, כאשר דנים אנו באפשרות החלת עילות ההארכה וההשעיה של הדין המקומי על תקופת השנתיים, הקבועה באמנת ורשה לפקיעת הזכות לדמי נזק. לא זו בלבד שאפשרות להארכת תקופת ההתיישנות על פי עילות מסוימות הייתה מוכרת וקיימת כבר בעת כריתת האמנה, אלא שמהרקע ההיסטורי לחקיקתה ומלשונה עולה, שמנסחיה היו מודעים במפורש, בעת ניסוח האמנה, לבעייתיות הנובעת מקיום תקופות ועילות הארכה שונות בכל מדינה ומדינה, הם התייחסו לבעייה זו בדיוניהם, ולבסוף החליטו לבחור בלשון שתמנע אפשרות הארכה כזו. כזה, שבו התייחסה האמנה לבעיה מסוימת ונתנה לה את הפתרון שמצאה לנכון ולראוי, אין הפרשן בן חורין להגיע לפתרון שונה, החורג מכוונת מנסחיה, שכן אחרת עוסק הוא בתיקון האמנה ולא בפירושה. ו. פרשנות סעיף 29 לאור מטרות האמנה 13. הפירוש, לפיו אין תקופת השנתיים שבסעיף 29 ניתנת להארכה ולהשעיה, מתחייב לא רק מעיון ברקע ההיסטוי שקדם לחקיקת האמנה אלא גם מהרצון להגשים את מטרותיה, שהן: (א) האחדת הכללים בנושא תובלה אווירית כשנושא ההתיישנות הוא אחד התחומים שבהם הופעל במודע, הלכה למעשה, רעיון ההאחדה. הדברים הוסברו היטב על ידי miller, supra, at 316 לאמור: the intent to unify the rules on limitation applicable to..." actions against air carriers in all countries which would become parties to the convention. as causes of interruption vary from country to country. that purpose would be defeated if the municipal courts were allowed to use their own rules to determine whether there has been interruption or suspension of the two year ."period צא וראה: מטוס ממריא מישראל לארצות הברית. מצויים בו למעלה מ 300 נוסעים, בהם קטינים וקשישים, אזרחי מדינות רבות ושונות, מתרחש אירוע חמור, שבעטיו ניזוקים הנוסעים כולם. אם א תתקיים אחידות קפדנית בנושא ההתיישנות ופקיעת זכות התביעה, יהא המוביל בסיכון חמור, כי ייתבע לדין בעשרות מדינות על פי כללי התיישנות, לעניין הארכה והשעיה, השונים ממדינה למדינה. הוא יהא צפוי, כי במדינות השונות ייתבע לדין במועדים שונים ואף לאחר שנים רבות (נניח נזק שנגרם לתינוק בן שנה, שאז ההתיישנות תפוג בשל הארכת התקופה בתום 17 שנה). הדוגמאות המבהירות את אי סבירות התוצאה רבות לאין ספור. הרי דיני ההתיישנות שונים ממדינה למדינה. כפי שנבחין בהמשך, לא הרי הדין באנגליה כהרי הדין בצרפת, ואין הכללים החלים בצרפת תואמים את אלה החלים בארצות הברית. יתרה מזו, אין אחידות בכללים בין המדינות השונות בארצות הברית עצמה. מצב דברים זה הוא בלתי נסבל, מערער לחלוטין את האיזון בין האינטרסים של המוביל ושל הנוסעים, שהאמנה באה לייצבו, ומסכל לחלוטין את הרעיון המרכזי, שעמד מאוחרי הנוסחה המאחדת את הכללים בנושא פקיעת זכות התביעה. (ב) האיזון בין חובותיהם וזכויותיהם של מובילים ושל הנוסעים הנזקקים לשירותיהם. ביטוי למאזן השיקולים הנ"ל ניתן למצוא בכך שמצד אחד סעיפים 17 19 לאמנה מטילים רמת אחריות גבוהה לנזקים, שנגרמו לנוסעים במהלך התובלה, וסעיף 20(1) מוסיף, שהנטל להוכחת חוסר הרשלנות מונח על כתפי המוביל: "לא ישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם" (ההדגשות שלי ד' ל'). מצד אחר, האמנה מאזנת נטל כבד זה בכך שהיא מגבילה את גובה הפיצויים לתקרה מסוימת (סעיף 22), ובכך שמגבילה היא את האפשרות לתבוע את המוביל לשנתיים בלבד (לפי סעיף 29(1)). (יש להעיר שהתקופה הנקבעת של שנתיים נחשבת לתקופה "נדיבה". סעיף ההתיישנות באמנה הבינלאומית המקבילה אמנת האג בדבר התובלה הימית מ 1924 קובעת תקופת התיישנות מהותית של שנה אחת בלבד לגבי המוביל הימי). אינני מסכים, בכל הכבוד, לדברי חברי הנכבד (בסעיף 22 לפסק דינו). שהחריגים למרוץ ההתיישנות הרגיל הם כה בלתי שכיחים, עד כי לא ייפגע האיזון בין האינטרסים השונים, טול, למשל, את חריג הקטינות, המעוגן בסעיף 10 לחוק הכללי. ניתן להניח, שאחוז הקטינים מכלל הנוסעים כיום במטוסים הוא ניכר למדי, כך שהתחשבות בחריג שכזה פוגעת בצורה ניכרת בכוונה להגביל את האפשרות לתבוע את המוביל האווירי לשנתיים בלבד, ותגרום להארכת תקופת ההתיישנות פי כמה וכמה. הפגיעה במוביל שתיגרם כתוצאה מקביעתנו תקופת התיישנות הניתנת להארכה איננה נובעת רק מהקושי בשמירת ראיות במשך תקופה ארוכה, שזה שיקול רב חשיבות כשלעצמו, בתורת התיישנות (גם אני מתייחס בעניין זה למאמרו הנ"ל של פרופ' ויסמן, המאוזכר על ידי השופט ברק בסעיף 12 לחוות דעתו). לגורם זה מתלווה, כשמדובר במוביל אווירי, גם עובדת היות נטל ההוכחה מוטל עליו לפי סעיף 20(1), דבר המקשה יותר את ההוכחה ככל שעובר הזמן, וכן העובדה, שהמוביל הינו נתבע פוטנציאלי בכל מקום ומקום בעולם, על המיגוון הרחב של השיות המשפטיות, הנהוגות בכל מקום ומקום. מי ישער, איזו מעמסה כספית כבדה נטיל על המוביל, הפועל בקנה מידה עצום בכל רחבי העולם, כאשר יהיה חשוף לעילות הארכה שונות ומגוונות, המשתנות ממדינה למדינה? טול, למשל, את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, העשוי לגרום להארכה של תקופת ההתיישנות אף בעשרות שנים! לעניין זה ראוי להביא גם מדברי מלומדים: such a period of limitation is justified for the efficient" conduct of business of the carrier. since contrary to other modes of transport, article 20 of the warsaw convention makes it possible for the carrier to dismiss his liability with proof of his behavior, it might be difficult to provide evidence of any kind if the suit could be filed during an indefinite period or "the 30 years prescription prevalent in civil law jurisdictions .(magdelenat, supra, at 120) the aim of the warsaw convention art. 29 is to allow the carrier" to be completely free if the action has not been brought within the period specified. the defences which are available to the carrier according to article 20 are difficult to prove; this difficulty should not be increased by prolongation of the time .(limit for bringing an action" (mateesco, supra, at 70 (ההדגשות שלי ד' ל'). 14. להבדיל מהמלומדים, הדוגלים באופן עקבי ומוחלט בפרשנות, לפיה אין אפשרות להחיל על סעיף 29 את עילות הארכת ההתיישנות של הדין המקומי, ניתן למצוא פה ושם פסיקה, התומכת בשתי הדעות גם יחד. גם פסיקה זרה הינה כלי עזר לפרשן, אך ראוי ליישמה בזהירות, שכן בתי המשפט הזרים בחלק מהמקרים, השתמשו לא מעט בהבחנות המקובלות במשפטם שלהם בלבד. כך, למשל, הבעייתיות בצרפת נבעה מכך, שהדין הצרפתי המקומי מבחין בין "delai prefixe", שאינו ניתן להארכה, לבין ‎"dela de "prescription, הניתן להארכה, והמחלוקת הייתה, אם המונח שהשתמשו בו באמנה "decheance" נופל לגדר הקטיגוריה הראשונה או השנייה. בית המשפט העליון של צרפת בהרכבו המלא (‎(assemblee pleniere הכריע לטובת הגישה, המאפשרת הארכה בפסק הדין: ‎.lorans בארצות הברית, לעומת זאת, חלק מבתי המשפט הכריעו בשאלה העומדת לפנינו על ידי מתן תשובה לשאלה אחרת האם האמנה יצרה עילת תביעה חדשה או שהיא רק קבעה תנאים, שבהתקיימם ניתן להסתמך על אחת מעילות התביעה הרגילות? רק במקרה האחרון ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות (לסקירת פסיקה זו ביתר פירוט ראה. ‎.(miller, supra, at 311 ff 15. איני מתעלם איפוא מכך, שבמקרים מסוימים ובמעט מהמדינות מצויה פסיקה, התומכת בהחלת כללי ההתיישנות המקומיים על האמנה. עם זאת, ראוי להפנות למספר הערות, הראויות לתשומת לבנו בהקשר זה: ראשית, עד להחלטה בעניין lorans שצוינה לעיל, הרי שעל אף קביעותיו של בית המשפט העליון בצרפת, שהתקופה הקועה באמנת ורשה ניתנת להארכה, המשיכו בתי המשפט לערעורים לפסוק בהתאם להלכה המקובלת על המלומדים שהתקופה הינה אבסולוטית ואינה ניתנת על כן להארכה. הדבר התאפשר, משום שהחלטה של בית המשפט העליון בצרפת (‎cour de (cassation, שאינה מתקבלת בהרכבו המלא, אינה מחייבת את בתי המשפט של הערעורים, אמנם, פסק דין lorand שם קץ למחלוקת זו, כיוון שניתן בהרכבו המלא של בית המשפט העליון, ועל כן מחייב הוא אך החלטה זו זכתה לביקורת חריפה ביותר כבלתי נכונה וכמתעלמת ממטרות האמנה ומכוונות מנסחיה (ראה: ‎miller, supra, at 313; mankiewicz, supra, at mateesco, supra, at 69; shawcross and beaumont, supra, at 139 137 147 146). שנית, מכיוון שכפי שנאמר לעיל חלק מהפסיקה הזרה הסתמכה בהכרעתה על שיקולים והבחנות המקובלים במשפטם הפנימי בלבד, יש להעניק משקל יתר דווקא להחלטות, שניתנו שלא על פי שיקולים מיוחדים מקומיים כאלו, אלא על פי בחינת מטרות האמנה ופרשנותה, תוך היעזרות בהיסטוריה התחיקית שקדמה לניסוחה. דווקא אלה ראוי להם שישמשו לנו כלי עזר נאות בפרשנותם בסוגיה הנדונה. דוגמה להחלטה כזו הוא פסק דינו האמריקני של בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק kahn שהוזכר לעיל, הדן אף הוא בתביעה להשעות את מרוץ השנתיים בגין קטינותו של התובע. לאחר סקירת הפסיקה הסותרת בארצות הברית בשאלה, אם אמנת ורשה יוצרת עילת תביעה עצמאית אם לא, אומר בית המשפט, בעמוד 85: in taking this approach, the courts, in our view, appear to have" overlooked a primary resource for interpreting the convention (i.e., the intent of its draftsmen), which, we believe, conclusively answers the question of the proper construction to be placed upon articl 29, and does so without delving into the varies of attempting to determine, whether the ."convention itself 'creates' any causes of action לאחר בחינת היסטוריה התחיקתית של האמנה, ולאחר שעמד על מטרותיה, מגיע בית המשפט דשם בעמוד 87, למסקנות הבאות: based upon the foregoing, it is abundantly clear that the" delegates to the warsaw convention expressly desired to remove those actions governed by the convention from the uncertainty which would attach were they to be subjected to the various tolling provisions of the laws of the member states, and the two year time limitation specified in article 29 was intended to be absolute barring any action which had not been commenced ."within the two year period ובהמשך: accordingly, regardless of whether or not the convention itself" creates' any causes of action, it is readily apparent that the' time limitation incorporated in article 29 was intended to be the nature of a conditionprecedent to suit, and that it was never .intended to be extended or tolled by infancy or other incapacity in addition, such an intent on the part of the draftsmen is fully consistent with one of the convention's overall purposes that of establishing 'a uniform body of world wide liability rules to "'govern international aviation (כל ההדגשות שלי ד' ל') רק לאחרונה ניתנה החלטה ברוח דומה בבית המשפט של המחוז הדרומי של מדינת ניו יורק בעניין .‎split end ltd. and mamufacturers v dimerco express (phils) inc. (1986). באותו מקרה נפגם משלוח של מעילים לנשים, הנתבע שלח הודעה לצד ג', שהשתתף אף הוא בתובלה של הסחורה, ואותו צד ג' התגונן בטענה, שעברו שתי השנים הקבועות בסעיף 29 לאמנת ורשה. תוך כדי הדיון מאזכר בית המשפט הלכות חדשות רבות של בית המשפט בדרגה גבוהה בארצות הברית, שהגיעו לכלל המסקנה, שתקופת השנתיים אינה ניתנת הארכה ולהשעיה ‎magnus electronics. inc. v. royal bank of (canada (1985) darghouth v. swiss air transport co. (1984 (l.b smith inc. v. circle air freight 488 (1985). לאחר סקירת ההלכות החדשות קובע בית המשפט: indeed, a careful reading of the conventions's legislative" history reveals the delegates' outright rejection of a provision that would have incorporated the tolling provisions of the forum's statute of limitations, and their substitution instead of an absolute bar of actions after the two year limitation period ."had ran בהמשך מזכיר בית המשפט, שקיימות שתי החלטות (שאותן אף הזכיר בא כוח העותרים בד"נ: (‎joseph v. syrian arab airlines 1980 flanagan v. mcdonnell douglas crop.(1977) המפרשות את סעיף 29 כתקופת התיישנות הניתנת להארכה, אולם הוא מעיר בקשר להחלטות לו: neither flanagan nor joseph considered the minutes of the warsaw" conference, whereas more recent cases which have consistenly interpreted article 29 to be an absolute bar to actions not commenced within the two year perion and have rejected contentions that article 29 (2) incorporates the tolling provisions of the forum's statute of limitations have cited the warsaw conference's minutes in support of their contrary ."interpretation ובהמשך, בקשר לפרשנות פסק דין joseph הנ"ל: we believe that such an interpretation is contrary to the" convention's legislative history and emphasis on uniform procedures and results in the resolution of in ternational ."aviation disputes 16. השופט בדרגההראשונה בתל אביב יפו, השופט שילה, וחברי המלומד השופט ברק, בדיון שלפנינו, מעלים את הדוגמה, המבטאת, לדעתם, את אי הצדק המשווע, שנגרם על ידי פירוש שאינו מתיר הארכת תקופת ההתיישנות: מביאים הם את המקרה, ההיפותטי, שבו מוחזק נוסע בידי טרוריסטים במשך תקופה של שנתיים, ושעל כן לא יכול היה כלל, על אף רצונו, להגיש תביעתו, שאלתם היא "היעלה על הדעת שאדם כזה יקפח את זכותו ?". אקדים ואומר, שמקרה היפותטי כזה אכן מהווה לכאורה חריג טראגי, שבו מתבלט אי הצדק היכול להיגרם מקיום כללים משפטיים השמים גבול לזכויות. אולם הרי חווינו, לצערנו, בשנים האחרונות לא מעט מעשי חטיפה קשים וחמורים, שקוממו כל איש תרבות ומדינה מתוקנת. באף אחד מהמקרים לא נוצר מצב, בו הנוסעים שנלקחו כבני ערובה נשארו בידי החוטפים, מנותקים מהעולם החיצון ונעדרי יכולת עשייה, מעבר למספר חודשים. לפיכך, החשש המועלה אינו מציאותי כלל ועיקר ואינו צריך להטרידנו, עד שנגמיש ונעוות את הכללים הבסיסיים. עלינו לזכור, מעבר לכך, שהפרשנות שניתן היו ם לסעיף 29 לאמנת ורשה, אם ניטה לפרשנות גמישה כהצעת חברי, תהיה ישימה לא רק למקרה חריג וטראגי שכזה אלא גם לכל המקרים השכיחים הרבה יותר של נזק לרכוש או לגוף, הנגרמים במהלך הטיסה הרגילה והיומיומית, ושבהם תחושת הצדק אינה מתקוממת, והפרשנות הנכונה של האמנה אכן דורשת את המסקנה, שמדובר בתקופת התיישנות מוחלטת וסופית. לא מקובל עלי לחלק את כללי ההארכה וההשעיה השונים לקבוצות, לנהוג גמישות עם חלק ונוקשות עם אחרים. 17. במקרה שלפנינו מדובר אמנם במקרה חטיפה מצער, אולם יש לזכור, כי העותרים שוחררו על ידי צה"ל משביים כעבור ימים ספורים, שלקטינים ישנם הורים הדואגים לזכויותיהם, ושלא ידוע, מדוע לא יכלו להגיש תביעתם בתוך תקופת השנתיים, ולו רק כדי לשמור על זכות תביעתם. קטינותם של חלק מהעותרים לא הייתה צריכה לעמוד להם למכשול בדרך עמידתם על זכויותיהם בגדר האמנה. לא נראה לי, אם כן, שיש בדוגמה היפותטית זו, שכאמור היא מאוד מאוד היפוטית במציאות הקיימת, כדי לשנות את הפרשנות שאליה הגעתי. ז. סיכום 18. לאור כל האמור לעיל, וכל עוד האמנה עומדת בעינה, כפי שנוסחה, חייבים אנו לתת לסעיף 29 את הפירוש, לפיו זכות התביעה פוקעת כתום השנתיים ואינה ניתנת להארכה על פי הכללים של הדין המקומי. פירוש זה משקף, כפי שהראיתי לעיל, את מטרות האמנה, כוונת מנסחיה ואת האיזון הסביר, הראוי וההוגן, שאותו ביקשה להשיג בין המוביל לנוסעיו. 19. אשר על כן מציע אני לדחות את העתירה בד"נ זה ולהשאיר על כנו את פסק דיננו, כפי שניתן בע"א 20/83, ר"ע 331/83, נושא דיוננו. השופטת ש' נתניהו: בערעור נושא דיון נוסף זה הסכמתי עם התוצאה, שאליה הגיע חברי, השופט ד' לוין, לפיה תביעות העותרים התיישנו. הנימוק שהביאני לכך הוא המטרה שביסוד סעיף 29 של אמנת ורשה להביא לאחידות הדין בנוגע לתקופת ההתיישנות. נשארתי בדעתי זאת, גם לאחר שעיינתי בחוות דעתוהמאלפת של חברי, השופט ברק, בדיון נוסף זה. דעתו, בתמצית, היא, שאין צורך אף לא אפשרות, וגם אין זה רצוי, להגיע לאחידות מלאה. אינני מסכימה עמו. אמנם, כדבריו, אמנת ורשה באה לאחד רק כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית ונושאים מסוימים השאירה במפורש לדין הלאומי, אך בכל הנוגע להתיישנות, כוונת מנסחיה, מגמתם ומטרתם להשיג אחידות עולות בבירור מההיסטוריה התחיקתית שב travaux preparatoires שקדמו לניסוח, כפי שמראה זאת השופט ד' לוין. זהו, לדעתי, חומר עזר בעל חשיבות ממדרגה ראשונה להגיע לחקר המטרה שביסוד סעיף 29 של האמנה. בפרשנותם של חוקינו הלאומיים מונחים אנו על פי המטרה והתכלית הגלומות בם (ראה: בג"צ 547/84, בעמוד 142; ע"א 165/82, בעמוד 74; בג"צ 47/83; ד"נ 40/80, בעמוד 715; ע"א 481/73). מטרה ותכלית אלה אנו מחפשים לגלות לא רק מהחוק עצמו אלא גם ממקורות שמחוצה לו, כש"מקור חשוב ללימוד בדבר מטרת החקיקה הוא ההיסטוריה החקיקתית והפרלמנטרית. אכן, על מטרת החוק יתן ללמוד מכל מקור אמין (ראה בג"צ 47/83)" (מדברי השופט ברק בע"א 165/82 הנ"ל, בעמוד 74 75). אינני רואה, מדוע לא ייעשה כן לגבי אמנות בינלאומיות. בחוות דעתו בדיון נוסף זה (בסעיף 29) אומר השופט ברק, שיש לעשות כן רק לגבי מגמות יסוד אך לא לפתרון בעיה קונקרטית, ומפנה לבג"צ 547/84 הנ"ל. שם, בעמוד 142 מצויה הפניה לע"א 165/82 הנ"ל. אביא את דבריו של השופט ברק בע"א 165/82 הנ"ל, בעמוד 75, כלשונו: "לעתים נתקל השופט בבעיה פרשנית, שאינה ניתנת לפתרון על ידי פנייה למטרת החקיקה ... מה יעשה אז?" (ההדגשה שלי ש' נ') ותשובתו: "אחד מכללי הפרשנות החשובים הבאים לעזרתו בנסיבות אלה הוא, כי יש לפרש את דבר החקיקה על רקע ערכיה המקובלים של שיטתנו המשפטית...". כך כשלא ניתן להיעזר במטרת החקיקה. לא זה המקרה שלנו, ואפילו כך קביעת תקופת התיישנות אחדיה, שאינה ניתנת לשינוי על פי עילות ההארכה וההפסקה השונות שבדינים הלאומים השונים, היא מתפישות היסוד וממגמות היסוד של האמנה, כלק מהאיזון שבין האינטרסים של המובילים מצד אחד ושל המשתמשים מצד אחר, הגבלת סכום הנזק ותקופת ההתיישנות מצד אחד להגנת המובילים והטלת נטל הראיה עליהם מצד אחר להגנת המשתמשים. 2. אכן, אחידות מלאה לא הושגה במשך השנים, בשל נטייתם של בתי המשפט בארצות השונות להמשיך לחשוב בקטיגוריות המוכרות להם בשיטות המשפט שלהם ולהשתמש בכללי פרשנות שהם אמונים עליהם, תוך קושי להשתחרר משגרת מחשבה ומהרגל. הבדלי השקפה אלה עולים מהפסיקה של הארצות השונות, שהובאה על ידי חבריי, והם משתקפים גם בחילוקי הדעות בדיוני ועדת גואטמלה מ 1970, כשעלתה ההצעה לתקן את ניסוחו של סעיף 29. אינני סבורה שמגמה זו רצויה וכי יש לעודד אותה. לחשיבותה של האחידות בנושאים מסוימים של האמנה היו עדים הנציגים בדיונים, שהביאו לאמנת ורשה, כבר ב 1929. בימינו, כאשר קשרי תובלה וסחר הולכים ומתהדקים בין מדינות רבות ושונות בכל רחבי העולם, בין עמים מפורדים זה מזה בשפה, בתרבות, במסורת, בהרגלי חיים ומחשבה,במושגי צדק ומוסר ובשיטות משפט, חשיבותם של דיני מסחר אחידים הולכת וגוברת, פן "שבע ומאה ועשרים מדינה, מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו (מגילת אסתר ח, ט [א]) ידברו כל אחד בשפתו "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" (בראשית, יא, ז [ב]). הצורך למנוע מצב זה הוא שמביא לפעילות למען האחדת הדין במשפט המסחרי הבינלאומי, המתקיימת ליד ארגון האומות המאוחדות. ה convention on the limitation period in the international sale of goods, שחברי השופט ברק מזכיר בסעיף 26 של חוות דעתו כראיה לכך, שללא הוראה מפורשת בדבר תקופת התיישנות אחידה לא ניתן למנוע את תחולת הדין הלאומי, היא בעיניי ראיה למגמה הולכת וגוברת, ולדעתי רצויה, להביא לאחידות הדין. מגמה זו הולכת ומתחזקת בארצות השונות החתומות על אמנת ורשה, לא רק בין המלומדים שדעתם בנושא ברורה, כפי שמציין חברי, השופט ד' לוין, אלא גם בפסיקה החדישה של הארצות השונות, ביניהן גם צרפת (שעד לעת האחרונה הייתה מדרכת במושגי הדין הלאומי שלה). פסיקה זו הולכת ומשתחררת מדפוסי מחשבה וסיווגים של הדין המקומי (ראה ספרה של המלומדת miller, supra, at 368) ומוכנה לאמץ כללי פרשנות, המתירים שימוש בחומר חיצוני, כ travaux preparatiores, גם כשהדין הלאומי אינו נוטה לקבלו. כך נעשה על ידי בית הלורדים בפסק הדין החדיש יחסית, משנת 1980, בעניין fothergill at 715. כך נעשה בפסק דין משנת 1981 של בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק בעניין ,kahn at 696 וכך גם בפסק הדין הטרי מ 1986, שטרם פורסם, של בית המשפט של המחוז הדרומי של מדינת ניו יורק בעניין ‎split end ltd. and manufactures ופסקי הדין המאוחרים שאוזכרו בו, כמפורט על ידי חברי השופט ד' לוין. 3. זו המגמה החדישה, והיא נותנת ביטוי למטרה הברורה, העולה מניירות העבודה של אמנת ורשה. דרושה הייתה להתפתחות זו תקופה ארוכה של השתחררות מכבלי מחשבה של הדינים הלאומיים השונים והסתגלות לתפישה במושגי אחידות בינלאומיים. מגמה זו, שהצליחה לנבוט ולהנץ ניצנים, ראויה לעידוד ואין לחנוק אותה בבה. כדבריה של המלומדת ‎:miller, supra, at 368 369 .it now remains to develop these favourable dispositions" provisions in the uniform law urging courts to have regard to the international character of the uniform text and to the need .to promote uniformity would doubtless help in that respect however, the depth of the roots in domedstic law of the decisions interpreting the uniform law which has been made clear in this study indicates that formal admonitions or the will not to let domestic law dominate the interpretation process are not by them selves sufficient to break habits and patterns of thought which are almost instinctive. the necessary 'relativization' of attitudes can only be a slow process which will be helped by the study of comparative law, the diffusion of decisions havind applied the uniform law in other countries, ad the increasing .contacts between lawyers of different countries to sum up, there can be no miracle solution which would suddenly ,ensure a uniform interpretation of the warsaw system. however for the future, a series of practical steps at the drafting stage would greatly reduce the chances of disparities occuring at the interpretation stage. for the present, a greater consciousness of the special character of the rules of uniform law seems to be the best hope that can exist in order that these ."rules be interpreted in a less ethnocentric manner אני מצטרפת לדעתו של חברי, השופט ד' לוין, כי יש לדחות את העתירה בדיון הנוסף. השופט ג' בך: 1. אחרי עיון בחוות הדעת של חבריי המכובדים, השופטים ברק ו ד' לוין והשופטת נתניהו, ואחרי בדיקה מחדש של הסוגיה המשפטית, אשר נדונה בערערים נושא דיון נוסף זה, הגעתי גם אני למסקנה, כי אין מקום לסטות מהחלטתנו בפסק הדין המקורי, שניתן על ידינו בע"א 20/83, ר"ע 371/83. מסכים אני לעיקרי הדברים, הכלולים בחוות הדעת של חברי, השופט ד' לוין, אליה הצטרפה חברתי, השופטת נתניהו, אולם נראה לי, כי ניתן להגיע לאותה תוצאה גם על סמך הנמקה נוספת, מרחיקת לכת יותר. אבאר את דבריי. 2. שותף אני לדעתו של חברי, השופט ברק, שעליה גם חברי, השופט ד' לוין, אינו חולק, כי כללית אין בקביעת תקופת התיישנות מיוחדת בחוק מסוים, אשר היא שונה מהתקופה המצוינת בחוק ההתיישנות, כדי לשלול את החלת יתר סעיפי חוק ההתיישנות על יישומו של סעיף ההתיישנות המיוחד. נתתי ביטוי לדעה זו בפסק הדין בע"א 244/81, אשר צוטט בחוות דעתו של חברי, השופט ברק, ואשר דן בקשר בין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (בו נקבעת תקופת התיישנות מיוחדת בקשר לעוולות הרשלנות) בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות (שדן בתחילת תקופת ההתיישנות כאשר עובדות המהוות מרכיב של עילת התובענה נעלמו מן התובע). אמרתי באותו פסק דין (שם, בעמוד 682), בין היתר, כי "ברור מהעיון בשני החוקים... שהסעיף 89 ,קשור בטבורו' לחוק ההתיישנות". יצוין, כי בינתיים ניתן על ידינו פסק דין נוסף (ע"א 506/82), בו אישרנו, והפעם פה אחד, כי אכן יש לקרוא את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ביחד עם הוראות חוק ההתיישנות, במקרה זה המדובר היה בקשר של סעיף 89(2) הנ"ל לפקודה עם סעיף 2 לחוק ההתיישנות, בו נקבע, כי "...אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". באותו ערעור התעוררה השאלה, אם אלמנתו של אדם, אשר נפטר כתוצאה מרשלנות מעבידו, בהיותה אחד "התלויים" במנוח, רשאית לתבוע את המעוול אחרי פטירת בעלה, חרף העובדה, שעל פי סעיף 89(2) הנ"ל לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חלה התיישנות על תביעתו של המנוח עצמו עוד לפני פטירתו. זאת בהתחשב בעובדה, שעל פי סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש זכאים "התלויים" לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה, אם הנפגע המנוח, אילולא מת, היה "זכאי" בעת פטירתו לפיצויים על פי הפקודה. השבנו על אותה שאלה תשובה חיובית וקבענו, כי האלמנה רשאית להגיש את תביעתה הנפרדת, שכן הגענו למסקנה, שניתן ללמוד משילוב הסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] עם סעיף 2 לחוק ההתיישנות, כי זכותו של המנוח לפיצויים לא פקעה לפני פטירתו, ורק נמנע ממנו לממש זכות זו בשל עבור תקופת ההתיישנות. הווה אומר, שהמנוח היה "זכאי" לפיצויים במועד פטירתו, במובן הסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועל כן אין מניעה להגשת תביעת האלמנה "התלויה" לאחר מות בעלה. 3. גם דעתי, כדעת חבריי הנכבדים, כי מחובת בית המשפט לבחון, בכל מקרה בו מכיל חוק ספציפי הוראה בדבר תקופת התיישנות מיוחדת, השונה מהתקופה המצוינת בחוק ההתיישנות, שמא, חרף האמור בפיסקה 2 לעיל, יש להסיק מנוסח החוק הספציפי האמור וממטרתו, וכן מיתר השיקולים הרלוואנטיים בפרשנות חוקים, שחל ניוק בין הוראת ההתיישנות המיוחדת לבין כלל הוראותיו של חוק ההתיישנות. 4. אלא שבניגוד לדעת חברי השופט ברק (ובנקודה זו חברי השופט ד' לוין והשופטת נתניהו כנראה אינם חולקים עליו), הגעתי למסקנה, כי הוראות חוק ההתיישנות הרלוואנטיות לענייננו דנות אך ורק בחיקוקים הקובעים "התיישנות דיונית", ואין להחילן, מכל מקום לא באופן ישיר, על הוראות חוק, הקובעות מה שקרוי "התיישנות מהותית", היינו, שעל פיהן פוקעת זכות התביעה עצמה. לדבריו של חברי הנכבד, השופט ברק, בפיסקה 13 לחוות דעתו, תיתכנה בעניין זה שתי גישות. לפי גישה אחת ניתן להחיל אותן ההוראות הכלליות של החוק, אשר עניינית והגיונית מתאימות לכך, במישרין גם על סעיפי "ההתיישנות המהותית" בחוקים אחרים; ועל פי גישה אחרת ניתן לעשות כן בדרך ההיקש, באמצעות סעיף 1 לחוק יסודות המשפט. השופט ברק מדגיש, כי לו אישית נראית יותר הגישה הראשונה. 5. אתייחס תחילה לגישה הראשונה הנ"ל, אשר, כאמור, מועדפת על ידי חברי השופט ברק. המסקנה הנוגדת את התפיסה הנ"ל מתבקשת, לדעתי, מהוראות סעיף 2 לחוק ההתיישנות, שכבר הוזכר לעיל, ושלמען הבהרת עמדתי אצטט אותו שנית, והפעם בשלמותו, לאמור: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה" (ההדגשה שלי ג' ב'). העולה מכאן הוא, כי המונח "התיישנות" בחוק ההתיישנות אך ורק "התיישנות דיונית" במשמע. זהו מונח טכני, אשר מוגבל במשמעותו לחסימת דרכו של הנפגע לממש את זכותו על ידי הגשת תובענה, מבלי שנשללת על ידי כך הזכות עצמה. ואילו כאשר מדובר בחוק על דבר "פקיעת הזכות", הרי קובע המחוקק הוראות, היוצאות מתחום "חוקי ההתיישנות", ומכל מקום, מתחום חוק ההתיישנות שלנו. יושם אל לב בהקשר זה, כי בסעיפים הרלוואנטיים לענייננו אין המונח "התיישנות" מופיע כלל, ומדובר רק ב"פקיעת הזכות". בסעיף 14 לחוקהתובלה האווירית, תשכ"ב 1962 (להלן חוק התובלה) נאמר כזכור: "על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק התקופה האמורה בסעיף 29 לאמנה" (ההדגשה שלי ג' ב'), ואילו בסעיף 29(1) לאמנת ורשה הנדונה נקבע: "הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך..". לצורך הבהרת יתר ברצוני לציין, כי עקרונית אינני רואה מניעה לכך, שניתן לכנות את המקרים של פקיעת הזכות לאחר עבור תקופה מסוימת מאירוע מסוים במונח "התיישנות מהותית". אלא שלא זו היא "ההתיישנות", אשר חוק ההתיישנות דן בה. סעיף 2 הנ"ל לחוק ההתיישנות קובע, לדעתי, נורמאטיבית, את מהותו של המונח "התיישנות" במסגרת אותו החוק, היינו, מבהיר, שחוק זה כולו אינו דן בפגיעה בזכות הבסיסית עצמה אלא רק באפשרות לממש את הזכות. אשר על כן לא ניתן, לדעתי, ליישם את הוראותיו של חוק זה, כאילו חלות הן במישרין גם על חוקים הדנים במאטריה אחרת, קרי בפקיעת הזכות עצמה. במלים אחרות, "מטריית ההתיישנות" בחוק הכללי, עליה מדבר חברי, השוט ד' לוין, כוחה יפה לגבי סעיפים, הקובעים "התיישנות דיונית" בלבד. 6. חברי הנכבד, השופט ברק, אינו מתעלם מסוגיה זו ומתייחס אליה בפיסקאות 12 14 לחוות דעתו. מזכיר הוא את סעיף 2 לחוק ההתיישנות וכן פסקי דין של בית משפט זה, בהם הודגש האופי הדיוני של ההתיישנות. נצטט רק מתוך שתיים מהאסמכתאות המרובות, בהן עמדו שופטי בית משפט זה על מהותו של מונח זה על פי חוק ההתיישנות. כך נאמר בע"א 406/62, מפי השופט זוסמן (כתוארו אז), בעמוד 912: "לפי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, אין ההתיישנות מבטלת את הזכות גופא אלא רק נותנת בידי החייב טענה המונעת את הדיון בתובענה. הטענה נמנית, לפי הרעיון המונח ביסוד הסעיף 2 הנ"ל, על סדרי הדין...'. והשופט י' כהן (כתוארו אז) קבע בע"א 522/71, 360/72, 557, 558, בר"ע 142/72, בעמוד 326: "כידוע ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח 1958, היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק ,אין בהתיישנו בלבד כדי לבטל את הזכות גופה'. אלא שלדעת חברי, השופט ברק, "הוראתו של חוק ההתיישנות, כי 'אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה' (סעיף 2), היא קביעה בדבר תוצאות תחולתו של חוק ההתיישנות. אין היא תנאי מוקדם לתחולתו". עם כל הכבוד, אינני יכול להצטרף לדעה זו, אשר להבנתי גם אינה תואמת את ההלכה, כפי שנקבעה בפסיקה עד כה. עולה מפסקי הדין הנ"ל, שהאמור בסעיף 2 אינו מתייחס רק לתוצאות תחולתו של החוק, אלא שיש להסיק מנוסח אותו סעיף, כי ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות היא דיונית באופיה, משמע, שעניינה רק במניעת הגשתן של תובענות מבחינה דיונית בשל עבור תקופת ההתיישנות, ואין עניינה כלל במקרים של פקיעת הזכות, עליה עתידה התביעה להתבסס. 7. בשל הטעמים, שפורטו על ידי פרופ' ויסמן במאמרו הנ"ל ושצוטטו על ידי חברי בחוות דעתו, קובע חוק ההתיישנות, שאחרי עבור תקופה מסוימת של מספר שנים לא יאופשר עוד לתובע לממש את זכותו, חרף העובדה, שהזכות עצמה אינה נפגעת על ידיכך. אלא שלמען מניעת תוצאות בלתי צודקות מן הדין לקבוע מספר חריגים לכלל, ואלה מצוינים ביתר סעיפי החוק. יש להבין את מטרת החוק בסעיפים אלה כך: אמנם מנוע התובע באופן כללי מלממש את זכותו בשל הזמן שעבר (מתוך הגינות כלפי המזיק, או מפני שרואים את הניזוק כאילו ויתר על זכותו וכו', כדברי פרופ' ויסמן במאמרו הנ"ל), אולם אין הדבר כן, כל עוד נעלמו מעיני התובע עובדות, המהוות עילה לתביעתו (סעיפים 7 ו 8 לחוק ההתיישנות), או אם הודה הנתבע בקיום הזכות (ראה סעיף 9 לחוק), או כל עוד התובע הוא קטין, שלא מלאו לו שמונה עשרה שנה (סעיף 10 לחוק), ובכיוצא באלה נסיבות. בכל המצבים האלה לא ניתן לייחס לתובע ויתור על זכותו, או שאין דרישות הצדק מחייבות את שחרורו של הנתבע מלכבד את זכותו של התובע חרף התקופה שעברה. אולם המכנה המשותף לגבי כל המקרים הנדונים בחוק זה הינו, שהזכות של התובע אינה נפגעת בשל עבור זמן ההתיישנות, והחוק בא לאזן את האינטרסים בין התובע לבין הנתבע בכל הנוגע למימש הזכות, מבחינה דיונית בלבד. אין פירוש הדבר, שלא ניתן, מבחינה הגיונית ומבחינת תחושת הצדק, לקבוע סייגים וחריגים גם לגבי מקרים, בהם קובע החוק שהזכות עצמה פוקעת כעבור זמן מסוים, אלא שהפרובלמאטיקה וההדגשים אז משתנים, וייתכן מאוד, שנקודת האיזון הנאותה בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים הנוגעים בדבר תימצא אז במקום שונה. 8. להשלמת התמונה ברצוני לציין, כי שופט בית המשפט המחוזי בירושלים (כתוארו אז), השופט א' גולדברג, עמד אף הוא, בפסק דינו נושא דיון נוסף זה, על ההבחנה בין ההתיישנות הדיונית, בה עוסק חוק ההתיישנות, לבין פקיעת הזכות לחלוטין, והשתית את מסקנתו, לפיה אין להחיל את הוראות חוק ההתיישנות על המקרה הנדון, גם על הבחנה זו. בין היתר הסתמך השופט גולדברג בהקשר זה על פסק הדין בע"א 419/71, בו עמד גם מ"מ הנשיא (כתוארו אז), השופט זוסמן, על ההבדל המהותי בין שני סוגי ההתיישנות. הנתבעת באותו משפט הסתמכה על סעיף 3(6) בתוספת לפקודת הובלת סחורות בים, אשר תכנו קרוב לנושא הנדון בדיון נוסף זה, ושזו לשונו: "... לעולם יהיו המוביל והספינה פטורים מכל אחריות לכל הפסד או נזק אלא אם כן הוגש משפט בתוך שנה אחת לאחר מסירת הסחורה או לאחר היום שבו צריכה היתה הסחורה להמסר". בעמדו על האופי המיוחד של ההוראה האמורה, קבע השופט זוסמן, בעמוד 531, לאמור: "כאן רואה אני מקום עמי להזכיר שבעוד שההתיישנות לפי חוק ההתיישנות היא דיונית בלבד, וסעיף 2 לחוק מורה, כי אין בו כדי ,לבטל את הזכות גופה', ההתיישנות לפי סעיף iii)6) לתוספת לפקודה היא מהותית (,יהיו המוביל והספינה פטורים'), והיא מפקעת את הזכות לחלוטין: ע"א 294/67. ההבדל לעניננו הוא, שבעוד שבית משפט בישראל ינהג תמיד על פי הלכת ההתיישנות הדיונית המקומית, גם כאשר העיסקה גופה נתונה לשליטתו של משפט זר, לא כן הוא כאשר הנתבע מתגונן בטענת התיישנות המפקעת את הזכות". ללמדנו שוב, כי המדובר בשתי טענות הגנה שונותונפרדות, וכי על כן לא ניתן, באופן ישיר ואוטומאטי, ל"הלביש" על סעיף חוק, הקובע פקיעה מוחלטת של זכות לפיצוי, את החריגים הלקוחים מדיני ההתיישנות הדיונית. 9. אשר לשיקול החלופי, המקובל פחות על חברי, השופט ברק, לפיו ניתן לאמץ כללים מסוימים מתוך חוק ההתיישנות לצורך הפרשנות של חוקים אחרים, לרבות הסעיפים בהם עסקינן, בדרך של היקש, הרי בעניין זה אין בדעתי לנקוט עמדה החלטית וגורפת. הלימוד מהוראותיו הכלליות של חוק אחר בדרך של היקש, ובמיוחד כאשר המדובר בשני חוקים אשר דנים בנושאים קרובים, הוא תמיד אפשרות הפתוחה לפני מפרש החוק, והדבר תלוי בחיקוקים המיוחדים העומדים לדיון. כך אינני בא לחלוק על גישתו של השופט ברנזון בע"א 449/67 (שצוטט על ידי חברי השופט ברק), לפיה ניתן להקיש מהוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות לגבי חישוב תקופת ההתיישנות הכלולה בחוק הגנת השכר תשי"ח 1958, כאשר מתעורר מקרה, בו נדחתה תובענה והוגשה מחדש. הוא הדין ביחס לדעה, שהובעה על ידי הניא אגרנט בע"א 113/69 (שאף הוא הוזכר בחוות דעתו של חברי), לפיה הכללים בדבר שינוי תקופת ההתיישנות בדרך של הסכם בין הצדדים, הכלולים בחוק ההתיישנות (ראה סעיף 19 לחוק), יפים גם להוראה, הקובעת "התיישנות מהותית". שאלות כאלה אינן מתעוררות כאן. 10. מאידך גיסא, אינני סבור שניתן, בדרך של היקש או של לימוד גזירה שווה, לאמץ את הוראות חוק ההתיישנות הדנות בנושאים מאוד ספציפיים, כגון הוראות המתייחסות לקטינים, לצורך פרשנות סעיף 29 לאמנת ורשה וסעיף 14 לחוק התובלה, בהם עסקינן. כאשר סעיף 29(1) לאמנה קובע, כי "הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום יעודו... וכו'". הרי לא ניתן, לדעתי, בדרך של היקש, להרכיב על הוראה מפורשת זו את הקביעה, הכלולה בסעיף 10 לחוק ההתיישנות, לפיה "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה", כשהוראה אחרונה זו משתלבת עם יתר הוראות חוק ההתיישנו ומטרתו, כמפורט לעיל. כדי לקבוע הוראה ממין זה לגבי מועד פקיעת הזכות, יש, לדעתי, צורך בחקיקה מפורשת ונפרדת. הוא הדין עם יתר הסעיפים של חוק ההתיישנות, הרלוואנטיים לענייננו, והעשויים, על פי הנטען, להביא להארכת התקופה בה לא תפקע זכות התביעה, על פי סעיף 29(1) לאמנת ורשה. 11. לעניין סוגיה אחרונה זו של פרשנות בדרך ההיקש, נודעת, לדעתי, גם חשיבות מיוחדת לעובדה, עליה עמדו חבריי בהרחבה, שבעת הדיונים לקראת ניסוח האמנה וקבלתה אכן הוצע לכלול הוראה, לפיה ניתנת התקופה של פקיעת זכות התביעה להארכה על פי ההוראות המיוחדות, הכלולות בחוקי ההתיישנות הפנימיים של המדינות, והצעה זו נדחתה. המתנגדים להצעה נימקו עמדתם זאת בכך, שהוראה כזו עלולה לסכל את השגת המטרה של אחידות המצב המשפטי בנושא הנדון, שזוהי אחת המטרות העיקריות של האמנה כולה. מותר למפרש לקחת "היסטוריה חקיקתית" כזו בחשבון גם ביחס לאמנות בינלאומיות, כאשר קיימת אי בהירות כלשהי בכתוב, וכאשר הוראה זו או חרת ניתנת לפירושים שונים. נעיר, בהערת אגב, כי כך נוהגים, למשל, באופן עקבי נציגי ישראל, כל אימת שעומד לדיון פירושה של החלטה מס' 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, לגבי המלים: "נסיגה משטחים כבושים", הכלולות בהחלטה; ובתמיכה לטענתם, כי אין הכוונה לנסיגה מכל השטחים, מסתמכים הנציגים על הנימוק, כי הנוסח "נסיגה מהשטחים הכבושים" הוצע ולא נתקבל. נראה לי, כי ניתן גם ללמוד בנקודה זו, ב"דרך של היקש", מההלכה, כי לצורך הקביעה בדבר "אומר דעתם של הצדדים" במובן סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973, מותר להתחשב במלים, שהיו כלולות בטיוטת החוזה ושנמחקו בהסכמת הצדדים (ראה ע"א 15/83 בעמוד 273 276). 12. עוד ברצוני להעיר, שיש, לדעתי, לשים דגש מיוחד על הנימוק, כי קיים באמנת ורשה הנדונה איזון אינטרסים מיוחד משלו, כאשר מצד אחד נקבע בה, בניגוד למקובל בדין האזרחי הכללי, כי נטל ההוכחה בדבר קיום אמצעי הזהירות מוטל על הנתבע, ומצד אחר מוגבלת האחריות ש המוביל, ונקבעת תקופה קצובה של שנתיים, שלאחריה פוקעת זכות הנוסעים לפיצוי. קבלת עמדתם של התובעים בערעור זה, שתוצאתה הייתה מתן אפשרות לנוסעים רבים להגיש תביעות נגד המוביל כעבור שנים רבות, הייתה מפרה איזון זה. 13. מהנימוקים הנ"ל מצטרף אני, כאמור, לדעה, כי יש לדחות את העתירה בדיון נוסף זה. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים לתוצאה, לפיה יש להשאיר על כנו את פסק הדין של בית משפט זה בע"א 20/83, ר"ע 371/83. הוחלט, ברוב דעות, לדחות את העתירה לדיון נוסף. תביעות נגד חברות תעופהתעופהאמנת ורשהאמנה בינלאומיתהתיישנות