שנים אוחזים באמצאה: זה אומר כולה שלי, וזה אומר מחציתה שלי. אך בימינו כבר מן הנמנע לפסוק כי משום כך יחולקו ביחס של שלושה רבעים לעומת רבע. בימינו אין מנוס מהתייגע בגביית ראיות כדי לפסוק על-פי משקלן; אלא שבשביל לסבך את המסובך בלאו הכי, נמצאים השנים חלוקים גם בשאלה, איזוהי הערכאה הצריכה לדון ולפסוק: זה אומר רשם הפטנטים, וזה אומר בית- המשפט. הנה החלטתי בנוגע לקביעת הערכאה. לבדה. האומר כולה שלי, הוא חברת אלקטרוניקה לישראל בע"מ, אשר כבר בסוף שנת 1978 הגישה בעניננו לרשם הפטנטים הישראלי בקשות פטנטים מספרים 56127, 56624, 57903 ו-57965, הנמצאות - כפי שאומרים לי - בשלב של בחינה (שלא לדבר על בקשות מאוחרות יותר, אשר כבר הוגשו במדינות זרות). משמע, כנראה אמצאות בלשון רבים, אלא ששמן ("מערכת כפל דיבור") מעיד עליהן מדוע שני הצדדים בוחרים לכנותן אמצאה בלשון יחיד: גם אני אמשיך לקרוא להן כך, בעקבותיהם. על-פי סעיף 2 לחוק הפטנטים תשכ"ז-1967 [2], רק "בעל אמצאה" (כשירת פטנט) זכאי לבקש שיינתן לו פטנט עליה; ולפי סעיף 1, בעל אמצאה הוא "הממציא עצמו או הבאים מכוחו והם מי שזכאי לאמצאה מכוח הדין או על-פי העברה או על-פי הסכם". וחברת אלקטרוניקה לישראל בע"מ אף פעם לא טענה שהיא הממציאה; בבקשות הפטנטים היא טענה בעלות לעצמה על-סמך דין "אמצאת שירות" מצד מספר אנשים מעובדיה, וביניהם זה האומר מחצית האמצאה שלי. מעתה אקרא לחברה "המעבידה", ואילו ליריב שלה אקרא "העובד". עיקר הדין של אמצאת שירות חרות היום בסעיף קטן 132(א, אשר זו לשונו השייכת בינתיים לעניננו: "אמצאה של עובד, שהגיע אליה עקב שירותו ובתקופת שירותו (להלן אמצאת שירות), תקום לקנין מעבידתו, אם אין ביניהם הסכם אחר לענין זה..." משמע, "הסכם אחר לענין זה" תופס; והתשובה של העובד היא, שבגדר זה יש בינו לבין מעבידתו הסכם שלפיו האמצאה היא בבעלותם המשותפת. שמעה המעבידה את התשובה, ובסוף חודש אפריל 1980 פנתה אל רשם הפטנטים כדי שיכריע ביניהם מכוח הסמכות המוקנית לו בסעיף 133, אשר את לשונו אביא בינתיים בהשמטות, לאמור: "התעורר סכסוך אם אמצאה פלונית... היא אמצאת שירות, רשאים העובד או המעביד, ... לפנות לרשם שיכריע בשאלה". אלא שהעובד נמלך בדעתו, ובסוף חודש יוני 1980 הגיש אל בית-המשפט שלי בקשה שבית-המשפט יכריע ביניהם. מכאן עתירת המעבידה שאדחה או אמחק את הבקשה (ומותר להוסיף, או שאעכב את הדיון בה) על הסף. הנה כיצד הגעתי להחליט עכשיו על הערכאה לבדה. חלופות הדחיה והעיכוב, חד הן בעניננו לכל צורך מעשי ושתיהן קשורות עם הסמכות הנזכרת של הרשם לפי סעיף 133 כנוסחו אשר הובא לעיל. אלא שחלופת העיכוב, ודאי שהיא צריכה גם את הפניה התלויה ועומדת בפני הרשם, כאמור. את חלופת הדחיה מסמיכה המעבידה על הוראה מהוראות סעיף 18 לחוק בתי המשפט. תשי"ז-1957 [3], אשר זו לשונה: "בית-המשפט המחוזי ידון באלה - ......... ......... 2. כל ענין שאיננו בסמכותו הייחודית של בית-דין אחר; בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית-דין אחר, יהיה בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון כל עוד אין אותו בית-הדין דן בו". כלומר, המעידה טוענת כי ערכאת הרשם היא לעניננו "בית-דין", כמשמעותו בסעיף הנדון: בית-דין בעל סמכות ייחודית. אך אם תמצי לומר מקבילה, אז בית-הדין של הרשם "דן בו" (מכוח הפניה הנזכרת של המעבידה, התלויה ועומדת לפניו). האמת ראויה להיאמר, שאני נרתע באופן עקרוני, מפני פרשנות המוציאה את סמכות בתי-המשפט הסדירים. ואולם יהא מעמד ערכאת הרשם אשר יהא מבחינת הסעיף הנדון, הרי אני מקווה שלא יאשימוני בפילפול גרידא כאשר אציין שהענין אשר בקשת העובד הביאה אלי, איננו אם נדונה אמצאת שירות, אלא אם לאכוף הסכם נטען שלפיו האמצאה משותפת. ממילא מותר להיעזר גם בסעיף 35 לחוק בתי המשפט המורה כי - "הובא ענין כדין לפני בית-משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית-המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר או של בית-דין אחר". זה בשבילי סוף עתירת המעבידה לדחות את בקש העובד מחוסר סמכות. אך מה דין עתירתה שאעכב את הדיון בבקשת העובד, כדי לתת הזדמנות לרשם להכריע תחילה אם נדונה אמצאת שירות? אחרי ככלות הכל, הרי הפניה של המעבידה אל הרשם הקדימה את הבקשה של העובד אל בית-המשפט, בשני חודשים; ומי לנו כרשם מוחזק בקי בנפתולי האמצאות שהם לחם חוקו! לא מיותר להדגיש שעיכוב (להבדיל מדחיה מחוסר סמכות) הינו דבר שאינו כפוי על בית-המשפט, כי אם מסור לשיקול דעתו. העובד טוען, כי העובדה שהדבר המתבקש אצלי הנו אכיפה, כבר היא עצמה נותנת ששיקול הדעת יורה לי לסרב לעיכוב. העובד טוען שסרוב (לעכב) היה נכון אפילו הדבר שנתבקש אצלי היה הצהרה גרידא על קיום הסכם-שיתוף, משום שאם אצל הרשם תיפול הכרעה "למעבידה אין בעלות ייחודית מפני שהאמצאה אינה של שירות", הרי הרשם לא יהיה מוסמך להוסיף ולהכריע "אבל למעבידה ולעובד יש בעלות משותפת (בחלקים או בתנאים יחסיים אלה או אחרים) מכח הסכם פלוני שביניהם". אך הטענה אינה מתקבלת על דעתי, משום שהשאלה המהותית המרכזית בשני ההליכים היא, אם יש הסכם-שיתוף או אין. וממילא, למעשה הכרעת הרשם (בתחום סמכותו) בשאלה "יש אמצאת שירות או אין", כמוה כהכרעה בשאלה המתייחסת להסכם הנטען. בהקשר זה מותר לי להצביע על פרשת אל- עוקבי שנדונה בבית-המשפט העליון, בע"א 9/75 אל עוקבי נ' מנהל מקרקעי ישראל [1]. ובאמת מי לנו כרשם מוחזק בקי ברזי האמצאות שהם לחם חוקו; ומי אם לא הרשם ידון בהתנגדות (אשר כצפוי תוגש על-ידי העובד בהגיע העת) לבקשה התלויה מצד המעבידה שהפטנט יינתן לה (לבדה)? באמת, הרשם ראוי להיחשב הערכאה הטבעית בכגון דא, ופניה אליו שהקדימה, ראוי שעיכוב הבקשה אצלי יתן לה הזדמנות להבשיל הכרעה אצלו. במה דברים אמורים? שהרשם אמנם מוסמך להכריע בשאלה אם האמצאה היא אמצאת שירות. הכיצד יכול לבוא בחשבון שאינו מוסמך, כאשר לעיל כבר הבאתי מלשון סעיף 133 לאמור "התעורר סכסוך אם אמצאה פלונית... היא אמצאת שירות, רשאים העובד או המעביד, ..., לפנות לרשם שיכריע בשאלה"? ובכן יש לקוות שלא שכחנו כי לעיל הבאתי את לשון הסעיף בהשמטות; ופה המקום להביא אותה במלואה (כאשר ההשלמות מודגשות), לאמור: "התעורר סכסוך אם אמצאה פלונית שנמסרה עליה הודעה לפי סעיף 131 היא אמצאת שירות, רשאים העובד או המעביד, כתום שלושה חודשים מיום מסירת ההודעה, לפנות לרשם שיכריע בשאלה". הנה כי כן, מבחינת השמעות המילולית של הלשון המלאה, הרשם מוסמך להכריע בשאלה רק בנוגע לאמצאה "שנמסרה עליה הודעה לפי סעיף 131", ו"כתום שלושה חודשים מיום מסירת ההודעה". ממילא מוטב שאביא גם את סעיף 131, אשר זו לשונו: "עובד חייב להודיע למעבידו בכתב על-כל אמצאה שהגיע אליה עקב שירותו או בתקופת שירותו, סמוך ככל האפשר לאחר שהמציא אותה, וכן על- כל בקשת פטנט שהגיש". והנה כי כן, מבחינת המשמעות המילולית של הוראות הסעיפים 131 ו- 133, הרי סמכות הרשם להכריע - אפילו לפי פניית המביד - אינה יכולה בלי הודעה קודמת מצד העובד, כאמור, והעובד שלנו, לכל הדעות לא מסר שום הודעה. עכשיו הוא טוען: אין (כפי שאין) הודעה מאתי, אין סמכות לרשם לדון בשאלה. שמעה המעבידה את הטענה, והיא עונה: הדין לא ישלים עם כך שחוטא, ייצא נשכר. לענין הקניית סמכות לרשם להכריע בפניית מעביד. הרי אל עובד אשר הפר את חובתו להודיע, יש להתייחס כאילו הודיע. הפלוגתא-הפרשנית אם לצורך הקניית סמכות לרם לפי פניית מעביד בגדר סעיף 133, יכול עובד-חוטא לצאת נשכר, היא פלוגתא אשר קונם עלי אם אני מצליח להבין למה המחוקק איפשר את קיומה בכלל; למה היה סבור שמסירת הודעה מצד עובד, צריכה להיות לה שייכות כלשהי לסמכות הרשם; מה ענין הודעה כזו, אצל סמכות?! ואם כבר צריכה להיות לה איזו שייכות, אז למה היה סבור שפניה אל הרשם (מכל צד שהוא) יכולה לא מיד כי אם רק אחרי שהות; ואם אחרי שהות בכלל, אז למה בת שלושה חודשים דווקא? את השאלה האחרונה, למה שלושה חודשים דווקא, לא הייתי מעלה בדעתי לשאול אלמלא דבר שמצאתי בסעיף 132. לעיל הבאתי את סעיף קטן (א) הימנו, וגם אותו לא במלואו, אך פה חשוב שאביא את הסעיף כולו, ללא כל השמטות, לאמור: "(א) אמצאה של עובד, שהגיע אליה עקב שירותו ובתקופת שירותו (להלן - אמצאת שירות), תקום לקנין מעבידו, אם אין ביניהם הסכם אחר לענין זה, זולת אם ויתר המעביד על האמצאה תוך ששה חודשים מיום שנמסרה לו ההודעה לפי סעיף 131. (ב) הודיע העובד בהודעתו לפי סעיף 131 כי בהעדר תשובה נוגדת של המעביד, תוך ששה חודשים מיום מתן הודעת העובד, תקום האמצאה לקנין העובד, ולא נתן המעביד תשובה נוגדת כאמור, לא תקום האמצאה לקנין המעביד". (את הקווים המדגישים מתחתי בשעת עריכת החלטתי - ב.כ.). ובכן, אם פנייה אל הרשם רק אחרי שהות בכלל, אז למה לפי סעיף 133 בת שלושה חודשים דווקא אפילו בשביל פניה מצד העובד, כאשר בסעיף 13 נותן למעביד שהות בת ששה חודשים להשיב להודעה? ושמא תחשוב שמחוקק סעיף 133 חשב לתומו כי "אמצאה... שנמסרה עליה הודעה... רשאים העובד או המעביד, בתום שלושה חודשים מיום מסירת ההודעה" וגו', קרי גם "אמצאה... שחובה היתה למסור עליה הודעה... רשאים העובד או המעביד בתום שלושה חודשים מן היום שבו חובה היתה למסור הודעה", הנה בא סעיף 139 ומלמדך שמחוקק חוק הפטנטים, ידע היטב להתבטא במפורש כאשר רצה לכלול גם מי שהיה חייב למסור הודעה, שכן את סעיף 139 מצינו ורה, וזו לשונו: "מי שמסר הודעה לפי פרק זה וכן מי שהיה חייב במתן הודעה כאמור חייב לגלות למעביד בכל עת את כל פרטי האמצאה וכל פרט נוסף שיש לו חשיבות לענין הסעיפים 132, 135 ו-140". אצל מחוקק-נסח היודע את מלאכתו, האם פשר הדבר איננו כי מה שחסר למעבידה שלנו בסעיף 133, בכוונה הוחסר? מתוך הנחה שפשוט קוצר דעתי הוא אשר מפריע לי להבין את השייכות היכלה להיות בין מסירת הודעה מצד העובד, לבין הקניית סמכום לרשם להכריע בפניה מצד המעביד, פניתי לחפש ב"עבודות ההכנה" אשר הביאו לבסוף לחקיקת חוק הפטנטים. האמת ראויה להיאמר שאני ציפיתי למצוא שנוסח החוק בסעיפים החשובים לנו, הוא פרי איזו הסתייגות בוסר תמימה בקריאה שניה בכנסת, לרבות הסתייגות מועילה שהצריכה ולא זכתה לעריכה מחודשת של ההסדר החוקי כולו בסוגיה הנדונה. לכן יובן מה היתה הפתעתי כאשר גיליתי שבסך הכל הנוסח היה קיים כבר בהצעת החוק: סעיפים 123 - 125 ו-131 [5]. ומה רבה היתה הפתעתי כאשר גיליתי ש"דברי-הסבר" לא ראו להפיג קוצר-דעת כשלי, אפילו במלה אחת. אין צריך לומר שגם ב"דברי הכנסת" לא מצאתי אפילו מלה אחת. גונב לאוזני, שלענין הטלת חובה על העובד להודיע למעביד (דבר שהוא חידוש לעומת פקודת הפטנטים והמדגמים ואפילו לעומת החוק הבריטי הקיים היום), הקדים אותנו החוק הגרמני ‎GESETZ UEBER ARBEITNEHMERERFINDUNGEN; ויש אמורים, כי ממנו קיבל המחוקק שלנו השראה. והזמן אשר חלף מאז סיימו בעלי-הדין את סיכומיהם ועד היום, הוקדש בעיקר לרדיפה אחרי נוסח החוק הגרמני ההוא. אלא שאחרי שנמצא, ואחרי שנאלצתי להודות שהגרמנית שלו היא בשבילי כספר חתום עד שחברי הטוב - השופט אילן - יאות להחלץ לעזרתי בתרגום, נתברר שהחוק הגרמני חף מפשע לגמרי. שם חובת ההודעה לחוד, וזכות הפניה לערכאה המיוחדת (שאצלנו היא הרשם) לחוד; שם אין שמץ שייכות בין ההודעה לבין הסמכות, בכלל! אלא שהמחוקק שלנו, אפילו צורך הסדרו בלתי מובן, עדיין מתמיד להתעקש עליו כפי שניתן להיווכח מן הסעיפים 45 - 47 ו-52 לחוק זכות טפחים תשל"ג-1973 [4], אשר חוקק שש שנים אחרי חוק הפטנטים שלנו. בפלוגתא הפרשנית, אם לצורך הקניית סמכות לרשם לפי פניית מעביד בגדר סעיף 133, יכול עובד-חוטא (באי הודעה) לצאת נשכר, לאן הגעתי? חוששני שבסופו של דבר אל תשובה חיובית: יכול גם יכול לצאת נשכר. מה אעשה וחזקה עלי מצוות מילותיו המפורשות של המחוקק, שלפיהן "כתום שלשה חודשים מיום מסירת ההודעה" של העובד למעביד, רשאי כל אחד מהם לפנות אל הרשם. בפרט שאם תאמר אחרת, אז מאימתי יתחיל מנין שלושת החודשים? בל נשכח, כי אם לרבות מן היום שבו היתה חובה למסור את ההודעה, הרי משמעות הדבר איננה יכולה להיות מן האמצאה אלא מן הסוף של זמן סביר מאז האמצאה, והצירוף הזה של זמן קצוב המתחיל מסוף זמן סביר, נראה מוזר ביותר. אין לי ספק שעל אף הכל, הייתי רואה את עצמי נאלץ לאנוס את מילות המחוקק כדי להגיע אל תשובה הפוכה, אילו פשר התשובה שנתתי היה היעדר כל ערכאה בכלל. לא כן כאשר פשר התשובה שנתתי הוא רק שבית-המשפט הוא הערכאה. מי שבשום פנים ואופן אינו יכול בלי לייחס למחוקק איזו תכלית אף שלכאורה קבע בעניננו הסדר חסר תכלית, יאמר כך: אמצאת שירות (לפי סעיף 132) צריכה שהעובד הגיע אליה עקב שירותו ובתקופת שירותו. חובת העובד להודיע היא (לפי סעיף 131) על אמצאה שהגיע אליה עקב שירותו או בתקופת שירותו, ולרשם לא ראוי להקנות סמכות בשאלה אם נדונה אמצאת שרות, בטרם יש לפניו מין תחילת ראיה בצורת הודעה מצד העובד. העובד שלנו ראה לטעון גם זאת, שבו לא נתקיימה אף אחת מן העובדות המחייבות אותו להודיע. אולם ההתייחסות שלי אל הטענה הזו יכולה להמתין: לא אשכח להתייחס אליה כאשר אמצא שהדבר נוח. זה בשבילי סוף עתירת המעבידה לעכב את הדיון בבקשת העובד, כדי לתת הזדמנות לרשם הפטנטים להכריע תחילה. אך מה דין עתירתה שאמחק את בקשתו משום שלבושה איננו של תביעה אלא של המרצת פתיחה גרידא? לא יכול להיות ספק שהכרעה בלי חקירת עדים לא באה בחשבון, אך כוחי עמי להתיר חקירות בגדר המרצת-הפתיחה, כשם שכוחי עמי להעביר אותה אל פסים של תביעה או למחוק אותה על מנת שהעובד יגיש תביעה אם ימצא לנכון. ופה המקום לציין שהמעבידה מצידה, הגישה אלינו תביעה (בתיק אזרחי 1222/80) לצו האוסר על העובד לעשות באמצאה עד להכרעת רשם הפטנטים בפנייתה שנדונה אמצאת שירות. והואיל ומשמעות החלטתי זו היא שהרשם כבר לא יכריע, הרי סוף התביעה מלבד אם אתיר לתקנה כדי שתחיה. עתה שמדובר בשיקול דעתי גם כאן וגם כאן, מוטב שאקדיש מספר מלים לדברים אשר בינתיים נראים לי התחכמויות גרידא, כדי שלכל בעל-דין תהיה שהות להרהר אם כדאי שיפשפש במעשיו בטרם אחליט סופית מה אעשה בהמרצת-הפתיחה של העובד ובתביעה של המעבידה. כבר בתחילת החלטתי ציינתי שהמעבידה, בבקשות הפטנטים ובפניה אל רשם הפטנטים, טענה בעלות לעצמה על סמך דין אמצאת שירות מצד מספר אנשים מעובדיה וביניהם העובד. אבל, אם כך הדבר, מה ראתה להלאותני בטענות אשר משמעותן שלהגיע אל האמצאה הגיעו עובדים אחרים שלה, אחרי שהעובד עזב ובלעדיו? והעובד, אפילו לצורך בקשתו לבעלות משותפת מכוח "הסכם אח" (קל וחומר למקרה שההסכם הנטען יוכרז כבלתי קיים), מה ראה לברוח כמפני האש מאמצאה עקב שירותו או גם עקב שירותו וגם במהלך שירותו; מה ראה להצהיר (אצלי בפרוטוקול עמ' 10-11) שהוא לא היה חייב למסור הודעה למעבידה משום שכאשר עזב את העבודה, האמצאה לא היתה עדין קיימת או מגובשת או מושלמת. והעובד אינו טוען, אני באופן בלתי תלוי המצאתי אותה אחר כך: לא במהלך שירותי ולא עקב שירותי. עד כמה שניתן ללמוד, בשביל הכלל, מטופס אשר המעבידה הציעה לחתימת העובד בשביל רישום פטנט בארצות-הברית (בנספח ה' לעתירת המעבידה), הרי לפי גירסת המעבידה מספר הממציאים היו שלושה והם: יהושע פיאסצקי, העובד שלנו (ראובן זלינקובסקי) ואהרון שגב. ולכאורה הגירסה הזו מקובלת על העובד בתיקון של רשימת הממציאים המשותפים יש להוסיף פלוני בשם מאיר נוימן (ראה את סעיף 23 מבקשת העובד אצלי): איזה ענין יש לעובד שמספר הממציאים אתו יהיה יותר גדול, אינני יודע. לכאורה נראה כי, לכשנערטל אותם מכל מחלצות הסרק, הרי שני הצדדים מוכנים לא לחלוק על אלה: א. נדונים ממציאים משותפים עקב שירותם ובמהלך שירותם אצל המעבידה; ב. העובד הוא אחד הממציאים; ג. כלפי כל הממציאים, למעט העובד, נדונה אמצאת שירות; ד. והוא הדין כלפי העובד, זולת אם בינו לבין המעבידה קיים "הסכם אחר". ואם כך הדבר, הרי על בסיס זה שני הצדדים יחד, או כל אחד מצידו לחוד (המעבידה על-ידי תיקון תביעתה והעובד על-ידי תיקון בקשתו אשר אולי תהפוך גם היא תביעה), צריכים לעתור להכרעה בשאלה יש הסכם או אין הסכם, ולמתן סעד על-פי המסקנה המתבקשת מכך. אינני מצפה לפלוגתא על זהות הממציאים, אבל אם אני טועה, ראוי לעתור כדי להכריע גם בזה. לא אסתיר כי בבואי לעשות שימוש בשיקול דעתי האמור לכאן או לכאן, לא אתעלם מטיב תגובת הצדדים. הנדוניה שלי לשידוך ביניהם, יכולה להיות היתרים לתקן, איחוד, ומתן הוראה למשרד הרישום לקבוע לדיון בגוף הענין מהר ככל האפשר, עוד יותר טוב יהיה אם העובד ישתווה עם המעבידה לראות את עצמו כמי שמסר הודעה למפרע, ואם יחתמו ביניהם מסמך מתאים אשר יבטיח שהכרעת רשם הפטנטים תחתוך. אני ממתין לתגובת הצדדים. אמצאה (פטנט)