כללי 1. מונח בפנינו ערעורה של התביעה הצבאית על זיכויו של המשיב, רב"ט משלוש האשמות שיוחסו לו בכתב האישום, שהוגש נגדו לבית הדין קמא, שעניינן שימוש בסם מסוכן, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) (סיפא) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. על-פי הנטען בכתב האישום, המשיב השתמש בסם מסוכן מסוג קנאביס (להלן: הסם) בפרקי זמן שונים במהלך שירותו בצה"ל, במספר רב של הזדמנויות, בתדירויות משתנות, כמפורט להלן: בין החודשים אפריל 02'-יולי 02', בתדירות של פעם בשבוע-שבועיים, לעיתים מספר פעמים ביום (פרט האישום הראשון); בין החודשים ספטמבר 02'-נובמבר 02', בתדירות של פעם בשבוע-שבועיים, ולסרוגין, בתדירות של פעם בכל מספר ימים (פרט האישום השני); ובין החודשים נובמבר 02'-תחילת מרץ 03', בתדירות של פעם בשבועיים-שלושה (פרט האישום השלישי); והכל - בביתו, בבתי חברים ובגנים ציבוריים, באמצעות סיגריות מגולגלות המכילות את הסם ("ג'וינט"), או באמצעות כלי מאולתר לשימוש בסם ("באנג"), בצוותא חדא עם חיילים נוספים ואזרחים. 2. אין חולק כי כתב האישום נסמך בעיקר על הודייתו של המשיב בחקירתו ב-מצ"ח, מתאריך 19.3.03 (להלן: ההודיה) - אשר ממנה חזר בו עוד בחקירתו, וזאת באמרתו מתאריך 24.3.03, שבה ציין כי הפרטים שמסר בהודיה אינם נכונים, תוך שהוסיף כי "הופעל עלי לחץ, הייתי רעב ויש לי סעיף נפשי", בלא שהסכים לפרט מעבר לכך דבר. 3. המשיב כפר באשמות בבית הדין המחוזי; תחילה, התנגד הסניגור המלומד גם לקבילות של ההודיה וטען כי החוקרים נקטו, במהלך החקירה, באמצעים פסולים, אשר בגינם נשללה רצוניות ההודיה. אלא שבמהלך המשפט, קיבל הסניגור את הצעת בית הדין קמא, וחזר בו מהתנגדותו לקבילות ההודיה, תוך שהתמקד בטענותיו האחרות - בעיקר נגד משקל ההודיה, בשים לב גם לאופן החקירה, ונגד קיומו של "דבר מה נוסף" להודיה (להלן גם, בקיצור: "דבר-מה"). 4. מנגד, טענה התביעה הצבאית, עוד בבית הדין המחוזי, וכך גם בפנינו, כי לא ננקטו במהלך החקירה אמצעים פסולים כלשהם, וכי ההודיה הינה לא רק ראיה קבילה, כי אם גם ראיה בעלת משקל פנימי מלא, אשר נתמכת ב-"דבר-מה" כנדרש להרשעה, ומכאן שאשמתו של המשיב הוכחה מעבר לכל ספק סביר. 5. כל שלושת השופטים בבית הדין קמא החליטו, כאמור, לזכות את המשיב, אם כי מחמת הספק, חרף היות ההודיה רצונית, וחרף "האמון שנתנו במשקל הפנימי של ההודאה" - לאור "חולשות מסוימות" בהודיה, פגמים בדרכי החקירה, "חלל ראייתי ממשי" בראיות התביעה, והעדר "דבר מה נוסף ממשי", "אשר יהיה בו כדי לבסס את הרשעת הנאשם בכתב האישום כפי שהוגש". בית הדין הוסיף בעניין זה כי "גם לו סברנו כי הנאשם השתמש בסמים, נראה לנו כי אין בידנו לקבוע כי השתמש בהם בתקופה בה מדובר בכתב האישום, כי מספר הפעמים שהוא נקב בהם היה ממשי, וזאת מעבר לספק סביר". והכל - כפי שיפורט להלן. טענות התביעה בערעור 6. באת-כוחה המלומדת של התביעה הצבאית טענה כי שגה בית הדין המחוזי בזכותו את המשיב, וכי מן הדין היה להרשיעו באשמות - בשים לב לאמון המלא שניתן למשקלה הפנימי של ההודיה (לפי הפרשנות של התביעה את הכרעת הדין), ולכך שיש, לגישתה, "דברי-מה" אחדים וממשיים, במידה מספקת להרשעה בפלילים, ואף למעלה מכך. לטעמה של התובעת - ומכיוון שלגישתה, יוחס להודיה משקל פנימי מלא, או למצער, משקל רב, כאמור - נדרשה אך תוספת "קלה שבקלות" לאימות ההודיה, בעוד שבפועל היו די ראיות מאמתות, שכל אחת מהן בנפרד מהווה "דבר-מה" ממשי, ובהצטברותן אף עשויות להגיע לכדי "סיוע": סירובו של המשיב ליתן דגימת שתן, בטענה כי לפני כן אכל "עוגיה", וכי הוא חושש שהדגימה עלולה להיות "מלוכלכת", כלשונו - המהווה גם "התנהגות מפלילה"; הודאת המשיב כי השתמש בסמים באזרחות; השתלבות ההודיה במציאות, כגון בעניין תיאור המעבר של המשיב בין יחידות שונות והעובדה ששירת ביחידה "פתוחה", ובעיקר העובדה המוסכמת שלפיה, בחודש יולי 2002 נעצר חייל מיחידתו של המשיב - ששמו יוסף ערמי - בגין עבירות שונות ובהן עבירות סמים, כפי שמסר המשיב בהודייה - עובדה, שלדברי המשיב (בהודייתו), גרמה לו להפסיק להשתמש בסמים בין החודשים יולי 02'-ספט' 02'. כללו של דבר, אליבא דהתביעה הצבאית, לא היה כל מקום לזכות את המשיב מחמת הספק, באשר אשמתו הוכחה מעל כל ספק סביר. עמדת ההגנה 7. מנגד, הסניגור המלומד סבור כי בדין זוכה המשיב מהאשמות. לגישתו, המשקל של ההודיה, בנסיבות המקרה דנן, הינו אפסי, או לכל היותר נמוך - לאור האמצעים הפסולים שבהם נקטו החוקרים במהלך החקירה והפגמים בניהולה, כפי שהדברים נקבעו על-ידי בית הדין קמא - ולדעתו, אין כל "דבר-מה" להודיה; ומכל מקום, אליבא דהסניגור, אין "דבר-מה" ממשי, כנדרש לאימות ההודיה, בשים לב למשקלה כאמור; אשמתו של המשיב לא הוכחה אפוא מעבר לספק סביר; ולפיכך, אין כל מקום להתערב בהכרעת הדין המזכה. דיון והכרעה בערעור 8. למעשה, כפי שעולה מהאמור לעיל, באי-כוח הצדדים חלוקים כיום ביניהם לא רק בנוגע להערכת הראיות - בעיקר באשר למשקל ההודיה ולשאלה אם קיים "דבר-מה" כנדרש לאימותה - כי אם גם בנוגע לפרשנות הראויה של הכרעת הדין של בית הדין המחוזי, במיוחד בעניין המשקל שנתן להודיה. הסוגיות המתעוררות 9. בית דין זה כבר נדרש בשנים האחרונות, פעמים אחדות, לעניין ה-"דבר-מה" הנחוץ לאימותה של הודאה בחקירה, לצורך הרשעה בפלילים. ההלכות הכלליות בסוגייה זו הן ידועות; הן נקבעו בפסיקה של בית המשפט העליון, החל מהשנים שבסמוך לאחר קום המדינה, וכאמור הן פורטו גם בפסיקה של בית דין זה מהעת האחרונה - ב-ע/41/01 התובע הצבאי הראשי נ' טור' יוסף (להלן: עניין יוסף), ב-ע/238/02 רב"ט בריצ'וק נ' התובע הצבאי הראשי (להלן: עניין בריצ'וק) וב-ע/59/03 התובע הצבאי הראשי נ' סמל שולמן (להלן: עניין שולמן). אך מובן הוא כי לא נחזור כאן על כל ההלכות הרלוונטיות ועל העקרונות שהובהרו בפסיקה האמורה. נפתח אפוא בהצגת עיקרי ההלכות הרלוונטיות - לצורך בחינת טענות הצדדים בעניין אופן יישומן על-ידי בית הדין קמא בנסיבות המקרה דנן, וזאת בהמשך פסק-דיננו. 10. אלא שעוד טרם באים אנו להתייחס לסוגיית ה-"דבר-מה" להודאה, מן הראוי להקדים דברים קצרים אודות טיב ההודאה בחקירה כראיה, ועל ההסתמכות עליה לעניין הרשעה בפלילים, וכן אודות המבחנים לקביעת משקלה של הודאה. טיב ההודאה בחקירה כראיה 11. אמנם, מן הצד האחד, הודאת נאשם הינה ראיה משמעותית וחשובה לחובתו של המודה. כך, למשל, נקבע ב-ע"פ 1714/95 יתום נ' מדינת ישראל, תק-על 97 (2) 511, 514: "הודאה בביצועה של עבירה - ובמיוחד כאשר מדובר בעבירות חמורות כשוד מזוין ורצח בעקבותיו - אינה ענין של מה בכך... נסיון החיים, העומד בבסיס קבילותה של הודיית חוץ כראיה - ולא סתם ראיה אלא בסיס להרשעה - מלמד, כי חזקה על מי שמוסר הודייה 'חופשית ומרצון', שהודייתו הודיית אמת היא...". כמו-כן, ראו האמור ב-ד"נ 3081/91 קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 441, בעמ' 485 (להלן: עניין קוזלי); וב-ע"פ 259/55 אבן זיאת נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט' 1871, בעמ' 1872. אולם, מן הצד האחר, כפי שצויין בדו"ח הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר, בראשות השופט א' גולדברג, משנת התשנ"ה-1994 (להלן: ועדת גולדברג): "את התפישה כי הודיית נאשם בחקירתו הינה 'מלכת הראיות', יש לקבל עם קב חומטין, וההנחה כי אין אדם משים עצמו רשע, במשמעות כי אין אדם מפליל עצמו ללא עוול בכפו, איננה יכולה להתקבל כהנחה משפטית... הודאה בחקירה כמוה ככל ראיה אחרת הן לענין בדיקת קבילותה והן לענין קביעת משקלה" (מתוך פסקה 1 לעמדת הרוב בוועדה). ועדת גולדברג עמדה על כך שלא רק אמצעים פסולים בחקירה עלולים להניע נחקר למסור הודיית שוא, כי אם: "סיבות אחרות למסירת הודיית שוא קשורות בנחקר עצמו בלבד. יש שהן תולדה מלחץ נפשי בו נתון הנחקר מעצם החקירה והמעצר, אף אם לא ננקטו אמצעים פסולים בחקירה, יש שההודיה קשורה באישיותו הבעייתית או הבלתי בשלה של הנחקר, ויש שהיא באה מתוך חישוב קר ותועלתני של המתוודה" (מתוך פסקה 11 לעמדת הרוב בוועדה). את החששות המלווים הודאה בחקירה ואת האופן שבו נבחן משקלה, היטיב לתאר השופט (כתוארו אז) א' ברק עוד ב-ע"פ 715/78, 774 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3) 228, 234 (להלן: עניין לוי): "שניים הם החששות המלווים הודאה שמסר נאשם מחוץ לכתלי בית-המשפט: האחד החשש כי על הנאשם הופעל לחץ 'חיצוני' אשר הביא אותו לידי כך שיודה בביצוע מעשה שלא עשה כלל. כנגד לחץ זה עומד המחסום הסטטוטורי של הקבילות... האחר, החשש כי הנאשם פעל מתוך לחץ 'פנימי' אשר הביא אותו לידי כך שיטול על עצמו אחריות לביצוע מעשה שלא עשה כלל ובכך יביאו לכדי 'התאבדות בהודאה' (ע"פ 48/54 אירשיד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח (2) 690, בעמ' 691). כנגד לחץ פנימי זה לא קיים כל מחסום של קבילות, אך בית-המשפט יבחן אפשרות זו במסגרת המשקל שהוא יעניק להודאה. משקל זה נבחן בשני מבחנים - פנימי וחיצוני. המבחן הפנימי ('משקל עצמי') בודק את ההודאה על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון. המבחן החיצוני ('דבר מה') בודק את ההודאה על-פי סימני אמת שהם חיצוניים להודאה ואשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה". וראו גם הדעות השונות בעניין היחס אל הודיית חשוד, אשר הובעו ב-דנ"פ 4342/97, 4530 מדינת ישראל נ' אל עביד , פ"ד נא (1) 736 (להלן: דנ"פ אל עביד) - שם היפנה אחד משופטי הרוב, השופט (כתוארו אז) ת' אור, אל אשר נאמר בעניין זה בהמלצותיה של ועדת גולדברג, דהיינו: "כניסוחה של הוועדה..., ההודאה בחקירה אולי אינה 'מלכת הראיות', אך 'כמוה ככל ראיה אחרת הן לענין בדיקת קבילותה והן לענין קביעת משקלה'" (שם, בעמ' 820). משקל ההודאה 12. המשקל שיעניק בית משפט להודאה של נאשם בחקירה, נקבע אפוא על-פי הצטברותם של שני מבחנים, האחד פנימי והאחר חיצוני. המבחן הפנימי, עניינו חיפוש אחר אותות האמת מתוך תוכה של ההודאה: ממידת הפירוט שלה, מנוסחה, מהגיונם של הדברים האמורים בה, מהשתלבותם זה בזה, מסדר עריכתה, וכיוצ"ב. לעומת זאת, המבחן החיצוני תר אחר העוגן שבו נאחזת ההודאה במציאות ומשתלבת בה, לצורך אימותה, תוך עימותה עם סימני האמת החיצוניים לה; זהו, למעשה, מבחן ה-"דבר-מה" (ראו, למשל, עניין לוי, שם, ועניין קוזלי, בעמ' 458). הבסיס לדרישת ה-"דבר-מה" 13. כפי שהוטעם בעניין יוסף: "7. הבסיס לדרישת ה'דבר מה הנוסף', כראיה אשר נועדה לבחון את אמיתותה של ההודיה, הונח בראשית ימיה של המדינה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 3/49 אנדלרסקי נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 589". וכך הובהר לאחרונה גם בעניין שולמן: "... למען הסר ספק, ראוי לציין, כי ההלכה בסוגיית ה'דבר-מה-הנוסף' הנדרש לאימות הודיה, שניתנה מחוץ לכותלי בית המשפט, היא הלכתו של בית המשפט העליון, זה שנות דור...". למעשה, הלכה זו הינה מושרשת היטב בפסיקה בישראל; וכפי שהודגש עוד ב-ע"פ 788/77 בדר נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (2) 818, 830 - בשונה מהמשפט האנגלי, שלפיו ניתן להרשיע נאשם על יסוד הודאה בלבד, ללא צורך ב-"דבר-מה": "... המשפט החל בישראל מקפיד לענין זה הקפדה רבה יותר והפך את הכלל בדבר חובת קיומו של דבר מה נוסף להודאה, להוראה החלטית ומחייבת, ובלעדי מרכיב זה אין להרשיע על יסוד הודאה של נאשם בלבד". (על המשפט המשווה בסוגייה הנדונה, ראו בהרחבה בעניין שולמן). מהות ה-"דבר-מה" 14. כפי שעולה מהאמור לעיל, מטרת ה-"דבר-מה" היא לאמת את ההודאה, על-ידי העמדתה במבחן סימני האמת החיצוניים לה. על-כן, מהווה ראיית ה-"דבר-מה", ראיה מאמתת, בדומה ל-"דבר לחיזוק" הנדרש מכוח הדין בהיבטים אחרים, ולא ראיה מסבכת כגון ה"סיוע" (לעניין זה ראו, למשל: ע"פ 428/72 בן לולו נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (1) 267, 270; עניין יוסף, בפסקה 7; עניין בריצ'וק, בפסקאות 18-16; עניין שולמן, בפסקה 6; ועל היחס בין ה-"דבר-מה" ל-"דבר לחיזוק", ראו ע/171/02 סמל וורונובסקי נ' התובע הצבאי הראשי, והפסיקה והספרות הנזכרות שם). משקל ה-"דבר-מה" 15. בפסיקה הובהר כי המשקל של ה-"דבר-מה" אינו אחיד ושהוא נקבע בכל מקרה לגופו, לפי נסיבותיו, ובעיקר בהתאם למשקל ההודאה, כאשר קיימת זיקת גומלין ישירה, אם כי ביחס הפוך, בין משקל ההודאה לבין משקל ה-"דבר-מה" הנדרש לאימותה. כך, למשל, הוטעם בעניין בריצ'וק: "19. המשקל של ראיית ה'דבר מה' תלוי בראש ובראשונה במשקל של ההודיה עצמה, וכן גם בכל יתר הראיות במשפט (אם קיימות ראיות נוספות), במהות העבירה, ובכל הנסיבות הרלוונטיות האחרות, לרבות מהות גזרת המחלוקת במשפט ורוחבה. מכאן שקיימת זיקת גומלין, של יחס הפוך, בין המשקל של ה'דבר מה' למשקל של ההודיה: ככל שמשקלה של ההודיה גבוה יותר, המשקל של ה'דבר מה' הנדרש הינו נמוך יותר; ולהיפך (ראו למשל: ע"פ 715/78, 774 הנ"ל בעניין לוי, שם; דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא (1) 736, בעמ' 763, 795-796). 20. בעניין זה יש לזכור כי ראיית ה'דבר מה', כמוה כראיית ה'דבר לחיזוק', הינה 'הגבול התחתון' או 'הרף המינימלי' הנדרש להרשעה עפ"י הודיה, בהעדר ראיות נוספות (ראו למשל והשוו, לעניין ה'דבר לחיזוק' ולעניין ה'דבר מה': ע"פ 361/90 קהמוז נ' מדינת ישראל, דינים עליון יט, 93; ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח (1) 62...) ... 30. מכאן שכאשר מנסיבות העניין עולה כי המשקל של ההודיה הינו מלא; כי אין כל חשש מיוחד כי ההודיה אינה אמת; כי עצם התרחשות העבירה מוכח גם בראיה אחרת; וכאשר אין עסקינן בעבירה חמורה ביותר כרצח - כי אז נדרש 'דבר מה' במשקל נמוך והוא אינו צריך להתייחס בהכרח לגזרת המחלוקת, כל עוד יש בו די כדי לאמת את ההודיה ולהסיר את החשש הכללי מפני הסתמכות על ההודיה לבדה. על מקרים כגון אלה נאמר כי משקלו של ה'דבר מה' עשוי להיות 'קל כנוצה' (ע"פ 758/78 בן עאדל נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (2) 150, 158), או כי ראיית ה'דבר מה' יכולה להיות 'קלה שבקלות' (ע"פ 178/65 אושה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט (3) 154, 156). לעומת זאת, כאשר המשקל של ההודיה אינו רב; כאשר קיים חשש מיוחד כי ההודיה אינה אמינה; כאשר מדובר בעבירה חמורה כרצח; כאשר מדובר בנאשם הלוקה בנפשו או בשכלו, או שהוא מסומם או שיכור; או כאשר עצם התרחשות העבירה אינו מוכח בכל ראיה אחרת ומוטל גם הוא בספק - יידרש 'דבר מה' ממשי, שיהא בכוחו להסיר את החשש המוגבר כאמור; במקרים שכאלה, מטעמי הגיון וזהירות, תהא הנטייה לדרוש כי ה'דבר מה' יתייחס לנקודה השנויה במחלוקת בין הצדדים; ובמקרים כגון אלה לרוב לא יהיה די בראיית 'דבר מה' 'קלה שבקלות', או באימות של פרט שאינו מהותי או שאינו נוגע לזירת המחלוקת בין הצדדים." ובדומה לכך, בעניין שולמן הובהר כי: "6... ... המושג המשפטי הוא 'דבר-מה-נוסף'. תרגומו המילוני של הדיבור 'דבר-מה' הוא 'עניין קל' (א' אבן שושן, המילון החדש (המהדורה המשולבת, 2000) 280). המינוח הלשוני, שנבחר כדי להגדיר את התוספת הראייתית הנדרשת להודיית חוץ של נאשם, מלמד על מידתו המצמצמת של 'הסף התחתון' לדרישה הראייתית, מקום בו ההודיה היא בעלת משקל מלא (השוו: ע"פ 4769/92 ניג'ם נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3) 2183, סעיף 7). פועל יוצא מכאן, שמקומה של דרישה ראייתית ל'דבר-מה-נוסף', המצוי בתוככי זירת המחלוקת, שמורה למקרים, שבהם הודיית החוץ היא בעלת משקל מועט. דוגמא מובהקת לכך הוא עניין לוי... כן ראו ע"פ 3967/91 מזון נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (3) 168.... ברם, מקום בו ההודיה היא מפורטת וניתן לה משקל מלא - אין נדרש תנאי 'טכני' להימצאות 'דבר-מה נוסף' באשר לזירת המחלוקת. כפי שחזר וציין בית המשפט העליון לאחרונה, בע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 529, 557-556: "…אין ה'דבר-מה' צריך להצביע על אשמת הנאשם, אלא די בראיה ישירה או נסיבתית מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו, שיש בה כדי לאשר במידת-מה את תוכן ההודאה ולהצביע על אמיתותה."" מן הכלל אל הפרט ניתוח הכרעת הדין קמא 16. מתוכן הכרעת-הדין של בית הדין קמא משתמע בבירור, הגם שהדברים לא נאמרו על-ידו במפורש, כי בניגוד לעמדת התביעה, והגם שבית הדין ציין בסוף הכרעת-הדין כי הזיכוי הינו אך מחמת הספק, וכי הוא נתן "אמון" "במשקל הפנימי של ההודאה" - למעשה, בית הדין לא ייחס להודיה משקל מירבי או מלא; מכאן, שהאמון שנתן במשקל הפנימי של ההודיה היה בעצם מוגבל, גם אם משמעותי. בית הדין עמד אמנם על השיקולים שבגינם היה מקום לייחס משקל להודיה, מן הצד האחד, אולם מיד בהמשך דבריו הוא התייחס גם לחולשותיה של ההודיה ולפגמים שהיו בדרכי החקירה ובניהולה, מן הצד האחר, אשר לאורם הגיע למסקנה כי נדרש "דבר מה נוסף ממשי" להודיה: "המשקל הפנימי ההודאה נהנית על פניה מרצף הגיוני פנימי. בהודאה קיים פירוט של משך השימוש, הפסקות בשימוש ודרכי השימוש. במיוחד יש להצביע על כך שהנאשם ידע לציין כי הוא הפסיק לעשן בתקופה מסוימת בה הוא חשש מאפשרות גילוי מעשיו... לדברים אלה יש היגיון פנימי והם נתמכים בניסיון החיים ובשכל הישר. הם מלמדים גם שהנאשם יכול היה, במהלך הודאתו, להצביע על אותן עובדות אשר יש בהן כדי להקל במצבו. דברים אלה עולים גם מחקירתו הנגדית של הנאשם... אומנם לאחר מכן הנאשם טוען כי בעת החקירה הוא לא חשב כלל - "לא חשבתי על שום דבר", ואת נקודות הזכות הוא מוצא בדיעבד, אך מתברר כי בעת חקירתו יכול היה הנאשם לעמוד על שלו בשאלות שונות. כך הנאשם עמד על דעתו כי הוא לא השתמש בסמים ביחידה... וטען כי לא רכש סמים... מכאן שהנאשם לא עשה כל דבר כדי לרצות את חוקריו. ברם, בהודאה גן מצויינות [צ"ל: גם מצויות] חולשות מסוימות. לוחות הזמנים הם כלליים. נראה כי הנאשם לא ייחס משמעות גדולה למספר הפעמים שבו הוא מודה בשימוש. הוא טען כי השתמש בסמים כמאה פעמים בעת השירות הצבאי, דבר שלא היה נראה סביר אפילו לחוקריו, אשר ניסו להעמיד את מספר השימושים על כמות קטנה יותר... לקושי זה מצטרף קושי נוסף הנוגע לפגמים בדרכי החקירה, ובמיוחד לעובדה שדבר הכחשת הנאשם לא פורטה [צ"ל: פורט] במועד ולא הובהרה לגמרי ההזדמנות שבה עבר הנאשם מהכחשה להודאה... נוכח העובדה שקבענו כי אכן נאמר לנאשם כי עלולים לבצע חיפוש בבית הוריו, דבר אשר היווה משום לחץ על הנאשם, מן הראוי כי יימצא דבר מה נוסף ממשי במקרה זה. יודגש, כי איננו סבורים כי הלחץ שהופעל היה בו כדי להשפיע על קבילותה של ההודאה, אך נראה כי הנאשם היה רגיש לאפשרות זו אשר הועלתה בפניו יותר מפעם אחת." 17. בנוסף לכך הצביע בית הדין המחוזי על קיום "חלל ראייתי ממשי" בראיות התביעה: "לצד דברים אלה, יש להצביע על חלל ראייתי ממשי בראיות המאשים. הנאשם נקב בהודאתו בשמותיהם של חיילים שונים ושל אחרים, עמם, לפי הטענה, הוא נהג להשתמש בסמים. המאשים לא הביא עדים אלה ואף לא הביא ראיה לקושי שבשלו לא זומנו העדים, ורק בסיכומיו ניסה להסביר את הטעם לכך. מהירות ניהולו של הליך זה איננה יכולה לשמש הצדקה לחסר כזה, בעיקר אם לא הובאו נתונים מהם ניתן ללמוד על הקושי שבזימון העדים." 18. לאחר שבית הדין בחן את טענות התביעה בדבר קיום "דבר-מה" להודיה, הגיע בית הדין קמא למסקנה כי אין קיים במקרה דנן "דבר-מה" ממשי ומספיק, כפי הנדרש, וזאת בשים לב כאמור לחולשות בהודיה, לפגמים בחקירה ולחלל הראייתי. ודוק: בית הדין לא קבע שאין כל "דבר-מה" להודיה, כי אם שאין "משום דבר מה נוסף מספיק", וכי ההודיה, אף כי היא רצונית, "היא נטולת תמיכה מספקת של דבר מה נוסף", וכן כי התביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה "לספק דבר מה נוסף, אשר יהיה בו כדי לבסס את הרשעת הנאשם בכתב האישום כפי שהוגש". על-כן זוכה המשיב מהאשמות, כאמור מחמת הספק. מסקנותינו לגוף הערעור 19. לאחר שבחנו את הראיות, את טענות הצדדים, ואת מסקנותיו והנמקותיו של בית הדין המחוזי, הגענו לכלל דעה כי דין הערעור להידחות. 20. מסקנותיה של הערכאה קמא מעוגנות בראיות שהובאו בפניה, ומבוססות, בין היתר, על התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדויות שנשמעו על-ידה, במיוחד לעניין הפגמים שהתגלו בניהולה של החקירה והשפעתם על משקלה ועל אמיתות תוכנה של ההודיה. כך, למשל, בין עדויותיהם של החוקרים אשר חקרו את המשיב, נתגלתה סתירה משמעותית: בעוד שהחוקר האחד (רב"ט מוטי חלבלי) טען בעדותו כי המשיב הודה מייד, בחקירתו, כי השתמש בסם בהיותו חייל - מסרו שני חוקרים אחרים, סמ"ר אדווין גרודברג ובעיקר טור' דבורה אנאו בעדותה בבית הדין, כי תחילה הכחיש המשיב כי השתמש אי-פעם בסמים במהלך שירותו, ורק לאחר שהחוקרת יצאה מחדר החקירות וחזרה, הוא הודה בכך בפני רב"ט חלבלי, אשר דיבר אל המשיב "בטון תקיף" והסביר לו כי עדיף שיספר את האמת, וכי אם לא יודה, יש לרב"ט חלבלי "הכוח" לערוך חיפוש בבית הוריו. כאן המקום לציין כי הוברר שלמשיב נקבע, עם גיוסו, פרופיל 45 נפשי וכי על-פי חוות דעת קב"ן שהוגשה לבית הדין, למשיב קווים תלותיים התואמים את הפרופיל האמור. ולא פחות חשוב מכך, לאחר שהמשיב הודה בפני רב"ט חלבלי בשימוש בסמים במהלך השירות, הוא טען שהשתמש בסם כמאה (!) פעמים. טענה זו נשמעה בלתי סבירה אף באזני החוקר, בשים לב גם לפרק הזמן שבו שירת המשיב עד לחקירתו, ובעקבות תמיהת החוקר שינה המשיב את גרסתו והודה בכחמישים שימושים ("בלבד") בסם, לפי הפירוט שיוחס לו בכתב האישום. זאת ועוד, הכחשותיו הראשוניות של המשיב בחקירתו, לפיהן לא השתמש בסמים במהלך שירותו, לא הועלו על הכתב במועד שבו נטענו, כפי שהיה ראוי לעשות. 21. כידוע, לפגמים בחקירה עלולה להיות השפעה על משקלן של הראיות (ואף על קבילותן); ומידת ההשפעה שלהם מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לאופי הפגמים, לחומרתם ולהשלכותיהם, על-פי מכלול נסיבות העניין (ראו למשל והשוו: ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל, דינים עליון לא 805 - להלן: עניין חטיב; ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 529, 546, 555 - להלן: עניין סמירק; ע"פ 2180/02 קאסם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (1) 642, 654; דנ"פ 117/03 קאסם נ' מדינת ישראל, דינים עליון סד 104; ע/87/03 רב"ט בר אילן נ' התובע הצבאי הראשי, בפסקה 29 - להלן: עניין בר אילן; ובאשר לחובת החוקרים לנהל "רישום מלא, מסודר ומדויק של כל שלבי החקירה", ראו למשל עניין חטיב; וכן ראו, לעניין מטרת החקירה המשטרתית: ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (2) 466, 472). 22. בנסיבות המקרה דנן, אין כל הצדקה להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית הדין קמא - לרבות בעניין השפעת הפגמים בחקירה על הכרסום במשקלה של ההודיה. 23. זאת ועוד, מקובלת עלינו מסקנתו של בית הדין המחוזי, כי לנוכח החולשות שבהודיה, הפגמים בחקירה, והחלל הראייתי - שעליהם עמד בית הדין, כאמור - אכן נדרש "דבר-מה" ממשי להודיה, חרף האמון (המוגבל, כפי שהבהרנו לעיל) שניתן בה. 24. אכן, התביעה הצביעה על ראיות היכולות להוות "דברי-מה" להודיה. הכוונה היא בעיקר להשתלבותה של ההודיה במציאות, כגון בעניין המוסכם של מעצרו של יוסף ערמי, כמצויין לעיל, וכן גם בעניין השימוש בסם לפני הגיוס, שבו הודה המשיב. וכידוע, ההשתלבות במציאות מהווה לא רק חיזוק למשקלה הפנימי של הודאה, כי אם גם אחד ממבחני העזר להערכת המבחן החיצוני להודאה, דהיינו ה-"דבר-מה" (על המבחנים העיקריים לעניין ה-"דבר-מה", ראו: י' קדמי, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט), חלק ראשון, בעמ' 112-108; עניין יוסף, בפסקה 7; עניין בריצ'וק, בפסקה 31; ועניין שולמן, בפסקה 6). כמו-כן, סירוב ליתן דגימת שתן יכול אמנם להוות "התנהגות מפלילה", כאשר עסקינן בעבירות של שימוש בסם מסוכן, וכן לשמש "דבר-מה" לאימות הודאה בחקירה במעשי שימוש בסמים (ראו למשל והשוו: ע"פ 878/78 פלוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (2) 113, 115; ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (2) 85, 95-94; ע/223/93 טור' שוקר נ' התובע הצבאי הראשי; ע/51/00 התובע הצבאי הראשי נ' טור' קריחלי, בפסקה 9); זאת, אף אם הסירוב ליתן דגימה אינו מהווה, כשלעצמו, עבירה - בדומה לכל סירוב לשתף פעולה בחקירה (ראו עוד והשוו: ע"פ 258/83 מדינת ישראל נ' אהרוני, פ"ד מ (1) 617, 622-621; ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 441, 454-453 - להלן: עניין ברוקס; ע"פ 1301/92 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (5) 749, 760; ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, תק-על 2003 (3) 956, בפסקה 8(ז); ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו (5) 221, 232-230; עניין רב"ט בר אילן, בפסקה 36; וכן: י' קדמי, על הראיות, לעיל, חלק ראשון, עמ' 236). אלא שהדברים נבחנים בשים לב למכלול הנסיבות, בכל מקרה קונקרטי לגופו. במקרה דנן, המשיב הסכים בסופו של דבר ליתן דגימת שתן, ותוצאתה המעבדתית היתה שלילית, דהיינו - לא נמצאו בשתן תוצרי חילוף חומרים של סמים. לפיכך אין לייחס משקל לסירוב הראשוני של המשיב ליתן דגימת שתן. בנוסף לכך, המשיב אמנם נכשל, לפחות לכאורה, בפליטת-פה, עת מסר, בחקירתו הנגדית, כי הודה בשימוש בסם, בין היתר, לאחר שהבין מ-רב"ט חלבלי כי החוקרים עקבו אחריו (החוקרים "רמזו שהם עושים אחרי מעקב כבר הרבה זמן"). ואמנם, "פליטת-פה" יכולה להצביע על תחושת אשם ולהוות "ראשית הודאה" (ראו, למשל, עניין ברוקס, בעמ' 455-454) וכן "דבר-מה" משמעותי להודאה בחקירה (ראו, למשל, עניין סמירק, בעמ' 558). אולם, בית הדין המחוזי היה ער לפליטת-הפה האמורה ולכוחה הראייתי הפוטנציאלי של פליטת-פה, והוא גם שקל אם אין מקום לראות בה "דבר-מה", אך בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה כי נוכח המחדלים בחקירה, אין בכך די כדי להרשיע את המשיב. גם במסקנה זו של בית הדין המחוזי אין אנו מוצאים לנכון להתערב - בשים לב לפגמים הממשיים שהיו בחקירה דנן ולכך שהמשיב חזר ונימק, גם בחקירתו הנגדית, את הסיבות להודייתו, בעיקר במצבו הנפשי, בעקבות הלחץ שהפעיל עליו רב"ט חלבלי, במיוחד לאור האיום כי ייערך חיפוש בבית הוריו - אפשרות שהמשיב חפץ מאד כי החוקרים יימנעו ממימושה - ולאו דווקא בכך שהבין כי החוקרים עקבו אחריו; וחשוב מכך, כמצויין לעיל, בית הדין קיבל למעשה את טענת ההגנה כי על המשיב הופעל לחץ במהלך החקירה, וכי המשיב היה רגיש ללחץ זה (הגם שהלחץ לא גרם לשלילת רצוניות ההודיה). וכידוע, ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, מלבד במקרים חריגים ומיוחדים (על כך ראו, למשל והשוו: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 225, 233; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 632, 645-643; ע/156/02 סגן הירש נ' התובע הצבאי הראשי, בפסקה 14). במקרה דנן, אין כל מקום לסטות מהכלל האמור. בנוסף לכך, בנסיבות דנן, תמימי דעים אנו עם בית הדין המחוזי כי "יש לנהוג זהירות רבה בעת הניסיון לתמוך בנתונים אובייקטיביים שאינם שנויים במחלוקת", את הדרישה ל-"דבר-מה" לאימות הודאה בחקירה (ראו למשל והשוו: ע/80/85 טור' כהן נ' התובע הצבאי הראשי; עניין בריצ'וק, בפסקה 39). על-כן, במקרה דנן, אין לראות בכל האמור בפסקה זו לעיל - לרבות השתלבות ההודיה במציאות, פליטת-הפה האמורה, ונכונות נתוני הרקע שבהודיה - ואף לא בהצטברותם, משום "דבר-מה" ממשי ומספיק להודיה. 25. עוד טענה באת-כוחה של התביעה, כי שגה בית הדין המחוזי בכך שזקף לחובת התביעה את העובדה לפיה לא הביאה כעדים את החיילים שאותם הזכיר המשיב בהודיה ככאלה שהשתמשו עימו בסם. אמנם, צודקת התובעת הצבאית כי אין התביעה מחוייבת לפרוס בפני בית הדין את הראיות המקסימליות, וכי די בהוכחת האשמה של נאשם מעבר לספק סביר; אולם, מקום שמתעורר ספק של ממש באשר לנכונות הודאתו של נאשם בחקירה, ובהעדר "דבר-מה" ממשי להודאה - יכולה העובדה שלא הובאו עדים רלוונטיים שיעידו על התרחשות העבירה, לפעול לחובת התביעה ולהוביל לזיכויו של הנאשם מחמת הספק. כאן המקום לחזור ולהזכיר את ההנחייה של בית המשפט העליון ושל בית דין זה, כי ראוי ככל האפשר שלא להסתפק בהודאת נאשם בחקירתו ולהביא בפני בית המשפט גם ראיות אחרות על התרחשות העבירה המיוחסת לו (ראו: ע"פ 543/79, 622, 641 נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (1) 113, 128, 142-141; עניין יוסף, בפסקה 10; ע/190/01 סמל להב נ' התובע הצבאי הראשי, בפסקה 14 לדעת הרוב; עניין בריצ'וק, בפסקאות 21 ו-43; וכן ראו: הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 53.000; ופסקאות 80-74 לעמדת הרוב בוועדת גולדברג). 26. סוף דבר, בנסיבות הכוללות של המקרה שלפנינו, אף כי הובאו בפני בית הדין המחוזי ראיות אשר עשויות היו לשמש "דברי-מה" להודיה של המשיב - אין ניתן לומר כי שגה בית הדין בזכותו את המשיב מחמת הספק; זאת, לאור התרשמותו הבלתי אמצעית ממכלול הראיות שהובאו בפניו ולאור מסקנותיו המבוססות בעניין משקלה המוגבל של ההודיה, מחד גיסא, וכפועל יוצא מכך, גם בעניין הדרישה ל"דבר-מה" ממשי, מאידך גיסא. כאמור, דרישה זו לא התקיימה במקרה זה במידה מספקת, כפי שהבהיר בית הדין קמא, אשר הטעים כי גם אילו סבר כי המשיב השתמש בסם, אין ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי מספר הפעמים (והתדירויות) שבהם הודה כי השתמש בסמים, בתקופות השונות במהלך שירותו, כפי שיוחסו לו בכתב האישום - היה ממשי. 27. אמנם, חשד כבד רובץ לפתחו של המשיב כי השתמש בסמים במהלך תקופת שירותו, ואנו אף נוטים לדעה כי אכן כך היה. יחד עם זאת, גם אנו לא שוכנענו באשמתו של המשיב במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, דהיינו - מעבר לספק סביר; ובמיוחד לא שוכנענו כי השתמש בסמים מספר כה רב של פעמים, כפי שמסר בהודיה וכפי שיוחס לו בכתב האישום. 28. בטרם נחתום את פסק-דיננו, נוסיף ונבהיר כי התביעה לא ביקשה - לא בבית הדין המחוזי וגם לא בפנינו - כי המשיב יורשע, לחלופין, בשימוש בסם מסוכן במספר בלתי ידוע של הזדמנויות; ומכאן, שההגנה כלל לא התייחסה בטיעוניה לאפשרות זו. מכיוון שכך, החלטנו שלא לבחון אפשרות זו מיוזמתנו. סוף דבר 29. סוף דבר, הערעור נדחה והזיכוי של המשיב, מחמת הספק, נותר אפוא בעינו. חקירה משטרתית