כתב אישום וטענות הצדדים כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת זקן, לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירה של סחיטה בכוח, לפי סעיף 427 לחוק העונשין, עבירה של תקיפה,לפי סעיף 379 לחוק העונשין, עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין וכן עבירה של היזק בזדון לרכוש לפי סעיף 452 לחוק העונשין מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 25/09/10 סמוך לשעה 22:00 הגיע הנאשם לדירתה של אימו, ראיסה ויסנובוט, בטבריה, כשהוא נתון תחת השפעת אלכוהול, ודרש ממנה כסף לצורך קניית בקבוק שתייה חריפה. משסירבה המתלוננת לבקשתו, הכה אותה הנאשם בחוזקה מספר פעמים בפניה, ירק לעברה מספר פעמים, שפך עליה מים ואיים עליה באומרו "אני אהרוג אותך, את לא אמא שלי", כל זאת לעיני ילדיו הקטינים. הנאשם המשיך להשתולל בבית, הפך את הספות, זרק חפצים שונים על הרצפה ושבר חלק מהם. המתלוננת הצליחה להיחלץ מידיו, ברחה מהדירה והזעיקה עזרה. בישיבת יום 27/10/2010 כפר הנאשם בעובדות כתב אישום, משכך נשמעו ראיות. במסגרת פרשת התביעה העידו 5 עדים: ראיסה ויסנובוט- (להלן: "המתלוננת"), רס"מ רמי משה, רס"ר גיא ביטון, רס"ב שמעון אבנעים והעדה טטיאנה שניידר. מטעם ההגנה העידו הנאשם וגב' נונה יקימצ'ב. התביעה מבקשת להרשיע הנאשם על סמך דברי המתלוננת בהודעותיה במשטרה ולהעדיפם על פני עדותה בבית המשטרה וזאת מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). ב"כ הנאשם טוען כי אין ליתן אמון בדברי המתלוננות וכפועל יוצא, יש לזכות את מרשו. דיון והכרעה בעדותה בבית המשפט העידה המתלוננת ראיסה ויסנובוט, כי בנה הנאשם היה שיכור, השתולל, הפך שולחן וכורסה וכי היא ניסתה להרגיע אותו. העדה ציינה כי מעבר לכך אינה זוכרת מה היה ומה אמרה במשטרה. בעדותה בפניי התכחשה המתלוננת לחלוטין לדברים שמסרה במשטרה, חזרה בה ממרביתם וטענה כי ניפחה והעלילה על הנאשם מאחר והשוטרים הבטיחו לה שעם הגשת תלונה הנאשם יובא למשפט וישלח לטיפול גמילה. חרף זאת ניתן להבחין בעדותה בפרטים רבים התומכים בגרסתה במשטרה ומבססים את החשש, כי הסיבה לכך שאינה זוכרת נובעת מפחד מהנאשם ומדאגה כי ימצא אשם. המתלוננות עלתה על דוכן העדים וחזרה בה מהודעותיה במשטרה ת/5 וטענה כי היא לא דיברה אמת. "ש. אמרת את הדברים מה שהקראתי לך עכשיו במשטרה ת. אמרתי ולכן כתבתי מכתב. ש. מה שאמרת במשטרה, הדברים קרו או המצאת אותם ת. אני אמרתי לא אמת. הדברים לא קרו, אני רוצה שיקחו אותו לגמילה. אני לא קראתי למשטרה קראתי לגיסתי שתיקח את הילדים והיא הזעיקה את המשטרה ולקחו את הילדים". (עמוד 4 לפרוטוקול שורות 14 עד 18) נוכח שינוי הגרסה ביחס לגרסאות שנמסרו במשטרה, ולאחר שהתרשמתי, לאור השאלות שנשאלו, לאור תשובותיה, ולאור התנהגות העדה על דוכן העדים, ובהתחשב ברמת הדיוק והפירוט שנמסרו בהודעתה במשטרה, כי העדה מגלה עוינות ממשית כלפי הצד שהזמינה, המדינה, הוכרזה המתלוננת כעדה עויינת, ואיפשרתי את חקירתה על פי סעיף 179 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. הודעות המתלוננת במשטרה בסמוך לאירוע התקיפה מסרה המתלוננת שתי הודעות במשטרה ת/5 ו-ת/6, בהם היא מתארת את השתלשלות האירוע כפי שזה מתואר בכתב האישום. בהודעתה השלישית ת/7 מיום 21/10/2011 ביקשה המתלוננת לחזור בה מתלונתה ומדבריה בנוגע לאלימות כלפיה וטענה כי התלוננה והמציאה דברים אך לשם שליחתו של הנאשם לטיפול גמילה. בהודעתה ת/5 מיום 26/9/2010, שעה 00:15 שעות ספורות לאחר האירוע המתואר בכתב האישום, בניידת שהגיעה לאזור מגוריה התלוננה המתלוננת, כי בנה הנאשם, תקף אותה בהיותו שתוי לשוכרה. לדבריה, התקיפה התרחשה בשעה 22:00, עת הגיע הנאשם לביתה ודרש ממנה בכוח כסף כשהוא צועק עליה, מרביץ לה ושובר דברים בבית בנוכחות ילדיו הקטינים. המתלוננת הוסיפה וציינה כי הנאשם אף זרק אותה מהבית, אל חדר המדרגות, כשהוא מרביץ לה ומאיים עליה כי יהרוג אותה ונעל את עצמו יחד עם הילדים בתוך הבית. גם בהודעתה ת/6 מיום 27/9/2011 חזרה המתלוננת על מרבית דבריה ומסרה כי הנאשם המתגורר עמה חזר הביתה "שתוי מסטול גמור, והתחיל לדרוש ממני כסף, הוא רצה שאני אביא לו חמישים שקל לקנות בקבוק, לא רציתי לתת לו כסף ודניאל התחיל להרביץ לי, דניאל אמר לי "אני הולך להרוג אותך, את לא אמא שלי" דניאל גם ירק עליי, היריקה שלו פגעה בי בפנים, זה חזר על עצמו כמה פעמים הוא ירק עלי כמה פעמים, הוא נתן לי בערך עשר סטירות, שפך עליי מים, ניסיתי לצאת מהבית לשכנה כדי להתקשר לאמא של הילדים שלו טטיאנה, כדי שתבוא לקחת את הילדים כי הם בכו, הילדים התעוררו והתחילו לבכות.....הצלחתי לצאת מהבית והתקשרתי לטטיאנה מהשכנה ..... כעבור זמן טטיאנה הגיעה עם ניידת סיור של המשטרה...." בעדותה ת/7 מיום 21/10/2010, ביקשה המתלוננת לבטל את התלונה שהגישה לפני כחודש כנגד הנאשם וציינה כך "אני רק רציתי להפחיד אותו כדי שהוא לא ישתה משקאות חריפים וגם אמרתי בעדות שלי בזמנו שהוא הרים עליי ידיים וזה לא נכון הוא לא הרים עלי שום יד ולא תקף אותי אני מצטערת ששיקרתי את המשטרה ואני מבקשת שישחררו את הבן שלי בגלל שהוא לא עשה כלום" עדות המתלוננת בבית המשפט כפי שציינתי לעיל, המתלוננת בחקירתה הראשית בבית המשפט, חזרה בה מדברים מהותיים שמסרה במשטרה. ניכר כי המתלוננת ביקשה לצמצם את אשר עשה הנאשם. בחקירתה הנגדית, העידה כי היא לא זוכרת בדיוק מה אמרה בהודעתה הראשונה במשטרה ת/5. כך השיבה המתלוננת בעמוד 5 לפרוטוקול בשורות 22-23: "ש. מפנה אותך להודעה מיום 26.9.10, שורה 5, את מאשרת שאמרת את הדברים ת. לא זוכרת" המתלוננת הכחישה כי הנאשם תקף אותה והרביץ לה, והעלתה גרסה נוספת לפיה הנאשם לא תקף, אם כי היא רק החזיקה אותו בידיים שלה כדי שירגע ומאחר והוא ניסה להשתחרר ילדיו חשבו שהוא מרביץ לה. "ש. מה לגבי זה שהרביץ לך ת.לא, הוא לא הרביץ לי. אני החזקתי אותו בידיים שלי שירגע. ש. ממה היה צריך להרגע ת. החזקתי אותו בידיים שלי שירגע והוא ניסה להשתחרר ואז הילדים חשבו שהוא מרביץ לי. בזמן שהוא שותה הוא מאבד שליטה, משתולל כזה" ( פרוטוקול עמ' 5 שורה 26- 30). המתלוננת אף הכחישה כי הנאשם הרביץ לה וזרק אותה מהבית וכי הרביץ לה אף בחדר המדרגות ואיים עליה כי יהרגה. ת. לא זוכרת. לא יודעת מה הם כותבים. ש. בשורה 11 לאותה הודעה, אמרת שהוא הרביץ לך בחדר המדרגות ת. לאיזה מדרגות, לא נכון. ש. לא אמרת זאת ת. נכון. אני לא יודעת לקרוא. ש. שורה 12, אמרת שהוא מאיים עליך שיהרוג אותך ת. בחיים לא אמר את זה. הוא לא יכול לעשות דבר כזה. (פרוטוקול עמ' 6 שורות 8-14) המתלוננת אישרה את הרשום בהודעתה כמי שהתקשרה לכלתה לבוא לקחת את הילדים, אך טענה כי לא אמרה לה שהנאשם, הרביץ לה ונעל את דלת הבית כשילדיו עימו והותיר אותה מחוץ לבית. "ת. הלכתי לשכנה להתקשר לכלתי לבוא לקחת את הילדים ש. ומה אמרת לכלתך ת. שתיקח את הילדים והיא הזמינה את המשטרה ש. אני אומרת לך שכלתך אמרה במשטרה שאת התקשרת למשטרה ואמרת שהנאשם שיכור והרביץ לך ושהוא נעל את הבית והילדים איתו בפנים ואת מפחדת. ת. הוא לא יכול לסגור את הדלת על עצמו, הדלת נפתחת משני הצדדים. . ש.זה נכון שאת אמרת לה ת. לא אמרתי. אמרתי לה לבוא לקחת את הילדים כי הוא במצב שלא שולט בעצמו והוא שיכור". (פרוטוקול עמ' 6 ש' 22 -29). המתלוננת גם הכחישה שהיא אמרה לחוקריה כי הנאשם נעל את דלת הבית, כשהיא בחוץ ואיים עליה כי יהרוג אותה (פרוטוקול עמ' 6 ש' 13 ואילך) וטענה כי הוא לא יכול לנעול אותה מחוץ לבית מאחר ודלת הבית נפתחת משני הצדדים והמפתח תמיד עליה " חוזרת ואומרת שהדלת נפתחת משני הצדדים, המפתחות תמיד על ידי. המפתח הפנימי הוא קבוע שניתן לפתוח גם מבחוץ" (פרוטוקול עמ' 7 שורה 1-2) לגבי ההודעה השניה ת/6, טענה המתלוננת כי אינה זוכרת מה אמרה בהודעה זו, המתלוננת אף הכחישה כי סיפרה שהנאשם איים עליה והרביץ לה. (פרוטוקול עמ' 8 שורה 1). לשאלת המאשימה באם מסרה את אותם הדברים בהודעתה השנייה במשטרה טענה המתלוננת כי אינה זוכרת וכי היא לא בדקה מה כתב החוקר, כאשר לטענתה יתכן והחוקר רשם את דבריה, לגבי השתלשלות האירוע כפי שאלו נמסרו בהודעה הראשונה: "ת. אני לא בדקתי מה כתבו. אני חושבת שהוא כתב מה שאמרתי בפעם הראשונה. אני לא יודעת מה הוא כתב, הוא ישב והדפיס. חתמתי ולא קראתי מה כתוב. האמנתי לשוטר מה שהוא כתב. ש. למעשה כבר בפעם השניה שבאת למשטרה את אומרת שהדברים לא קרו ת. אמרתי שהוא לא הרביץ לי , אין לו טבע כזה לגנוב כספים. (פרוטוקול עמ' 8 שורות , ההדגשה שלי ח.ס.). באשר להודעתה השלישית, ת/7, אשר נגבתה כחודש ימים לאחר האירוע נשוא כתב האישום, העידה המתלוננת כי היא ביקשה לחזור בה מתלונתה מאחר ורצתה שהנאשם ישלח לטיפול גמילה ומשלא נשלח פנתה וביקשה לבטל את התלונה. "ש.מה קרה , מה היה בחודש הזה ת. הוא לא הרביץ לי. אני רק רוצה שישלחו אותו לגמילה. ש. למה את לא עושה זאת ישר אלא מחכה חודש ת. מה זאת אומרת למה. כי הבטיחו לי שיהיה לו משפט וישלחו אותו לגמילה. ש. מיה הבטיחו לך ת. מישהו במשטרה. באותו יום שהזמינו אותך פעם שניה. ש. אז למה לא ביטלת את התלונה ישר ת. חשבתי שישלחו אותו לגמילה וראיתי שלא שולחים. כשהוא שותה הוא שוכח את עצמו. (פרוטוקול מיום 30/1/2011 עמוד 8 שורות 13-20) קבלת אמרת עד מחוץ לבית המשפט הכללים לעניין קבילות אמרת עד מחוץ לבית המשפט כראיה לאמיתות התוכן בהליך פלילי קבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות. סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, קובע שלושה תנאים מצטברים לקבלת אמרתו של עד מחוץ לבית המשפט: "(א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקימו אלה: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד הכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה". בענייננו - ולעניין ההודעות ת/5, ת/6 - התמלאו תנאי הקבילות שפורטו לעיל. האמרות הוגשו במהלך המשפט, מתן האמרה הוכח במשפט (ס"ק 1); המתלוננת - נותנת האמרה היתה עדה במשפט ולצדדים ניתנה הזדמנות לחוקרה (ס"ק 2); והעדה טענה כי אינו זוכרת את תוכנה והעדות שונה בפרט מהותי מן האמרה (ס"ק 3). באשר לנסיבות הגביה, העידו גובי ההודעות וכן העידה טטיאנה שניידר על כך שתרגמה את עדותה ת/5 מפיה של המתלוננת. עדויות עדים אילו נמצאו אמינות בעיני. ת/5 ות/6 נגבו בעזרת מתורגמנים מהשפה העברית לרוסית ולהיפך. ת/5 תורגמה בעזרת טטיאנה שניידר (ראה עמוד 13 לפרוטוקול שורות 22-23). ת/6 תורגמה בעזרת אירינה לוינטס שלא העידה בפני. הסניגור מבקשני לא לקבל את ת/6 מאחר והמתורגמנית לא העידה ומבקשני לראות בת/5 כתלונה שקרית של המתלוננת בסיוע, כך לטענתו, המתורגמנית טטיאנה. אין בידי לקבל טענות הסניגור. ראשית הנני נותן אמון מלא בעדותה של העדה טטיאנה לרבות האופן שבו תירגמה את הודעתה של המתלוננת ת/5. עדה זו העידה עדות עקבית ללא סתירות מהותיות. התרשמתי מעדה השולטת בשפה העברית ויש ביכולתה לתרגם את דברי המתלוננת. נוסף על כך, עיון בהודעות המתלוננת במשטרה מעלה תמונה ברורה לפיה דברי המתלוננת תורגמו כהוויתן ובאופן אותנטי ביותר. עיון בת/5 ו-ת/6 מלמד כי שתי הגרסאות שנמסרו שם זהות וקיים ביניהם דמיון רב חרף העובדה שתורגמו על ידי אנשים שונים דבר המלמד כי הדברים תורגמו בדיוק כפי שנמסרו על ידי המתלוננת. זאת ועוד, המתלוננת עצמה אינה מכחישה את עצם אמירת הדברים שנרשמו בהודעתה. בעדותה בפני ביום 30/1/2011 בעמוד 4 שורה 15 ולאחר שהוקראו למתלוננת דבריה במשטרה בת/5 לפיהן הנאשם תקף אותה ודרש ממנה כסף נשאלה המתלוננת האם אמרה את הדברים הרשומים במשטרה ואשר הוקראו בפניה והיא ענתה בזה הלשון "אמרתי ולכן כתבתי מכתב" ואם לא די בכך הרי עיון בת/7 מלמד אודות רוח הדברים שנאמרו בת/5 ו- ת/6. המתלוננת מציינת בת/7 שברצונה לבטל את התלונה נגד הנאשם שבה טענה שהוא תקף אותה וכלשונה "הרים עלי ידיים". משמעות אמרה זו הינה ברורה ולפיה המתלוננת עצמה מאשרת כי בת/5 ו-ת/6 היא ציינה כי הנאשם הרים עליה ידיים, קרי תקף אותה, ואם כך הם פני הדברים הרי התרגום של ת/5 ות/6 הינו אותנטי לחלוטין ומשקף נכונה את דברי המתלוננת במשטרה. יוצא, איפוא, כי הוכח מעל לכל ספק כי המתלוננת נתנה את האמרות ת/5 ו-ת/6 וכי אמרות אלו תורגמו במדויק כפי שנמסרו על ידה. סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות קובע: "(ג) בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים שיירשמו." מהודעותיה של המתלוננת עולה שהמתלוננת פחדה מבנה- הנאשם. המתלוננת הסבירה בעדותה בבית המשפט כי התלוננה על האירועים נשוא כתב האישום, בתקווה שהנאשם יקבל טיפול בבעיית השתייה ממנה הוא סובל ולא כי רצתה במעצרו של הנאשם וכך אמרה, בחקירתה הראשית בעמוד 4 לפרוטוקול מיום 30/1/2011: "ש. ש. אני רוצה לרענן את זכרונך, מפנה אותך לדברים שמסרת במשטרה, הודעה מיום 26.9.10 ש' 2: "אתמול בשעה 10.00 הבן שלי בשם דניאל הגיע אלי הביתה ובכוח ביקש ממני כסף כשהוא צועק עלי והחל להרביץ לי חזק עם סטירות ואגרופים בפנים". אמרת את זה? ת. כן. אני פשוט רציתי שישלחו אותו בכוח לטיפול גמילה כי הוא שותה. ש. אמרת את הדברים מה שהקראתי לך עכשיו במשטרה ת. אמרתי ולכן כתבתי מכתב. ש. מה שאמרת במשטרה, הדברים קרו או המצאת אותם ת. אני אמרתי לא אמת. הדברים לא קרו, אני רוצה שיקחו אותו לגמילה...." התרשמתי כי המתלוננת מגוננת על הנאשם, מנסה לרצותו בכל מחיר, מגמדות חלקו במעשה, כדי לסייע לו להשתחרר מן המעצר ומעונש וגם משום פחדה ממנו ותלותה בילדיו, נכדיה: "ת. הייתי כל כך כועסת שיכולתי להגיד לשוטרים הכל. זה נכדים שלי ש. בגלל זה אמרת שהוא היכה אותך ת. כן, רציתי שישלחו אותו לגמילה והילדים יוכלו לבוא אלי" כן עולה בבירור, מהודעתה האחרונה ת/7, כי המתלוננת מגוננות על הנאשם, גם משום תלותה בו. "ש. האם יש לך מה להוסיף לעדותך? ת. שישחררו את הבן שלי לבית כי אני לא מרגישה טוב ואין מי שיעזור לי ואני חולת סכרת" (עמוד 2 שורות 22-23) לעומת עדותה רבת הסתירות בביהמ"ש, עיון בהודעות ת/5 ות/6 שמסרה המתלוננת במשטרה מעלה, כי ההודעות מפורטות, סדורות וברורות. אל המתלוננת הופנו שאלות עליהן השיבה באופן ברור והגיוני. אציין, כי התופעה של חזרת עדים - מתלוננים מהודעות שמסרו במשטרה אינה תופעה נדירה ולא כל שכן כשהמדובר בקורבנות של עבירות אלימות, המבוצעות בתוך התא המשפחתי שאז, קיימת מורכבות רגשית מכבידה עוד יותר. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת רוטלוי בת"פ (תל-אביב-יפו) 165/96 - מדינת ישראל נ' פלוני ,תק-מח 97(1), 3703: "תופעה זו של חזרה מתלונה, כאשר מדובר בעבירות של אלימות כלפי נשים, הינה שכיחה ומעידה על האמביוולנטיות אליה נקלעות נשים, המתלוננות כנגד תקיפתן.. .". אומנם הדברים הנ"ל התייחסו לעבירות של אלימות כלפי נשים אך יפים הם גם ביחסים שבין אם לבנה. לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי הוכחו בפניי כל התנאים הנדרשים על פי סעיף 10א לפקודת הראיות וההודעות ת/5 ו-ת/6 קבילות כראיה בהליך שבפני. בנוסף החלטתי להעדיף את אמרותיה של המתלוננת במשטרה ת/5 ו-ת/6 על פני עדות המתלוננת בבית המשפט. משנתקבלה אמרת חוץ בכתב של עד ונמצאה ראויה למלוא האמון והמשקל הראייתי - תוכל היא לשמש ראיה יחידה לביסוס הרשעה בפלילים, אם תמצא לצידה תוספת של "דבר לחיזוק". דבר לחיזוקה סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות קובע: "(ד) לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה". הכלל אשר נקבע בפסיקה הוא כי אופייה של דרישת ה"דבר לחיזוק" הינו של תוספת ראיה מאמתת כלומר שיש בכוחה "לחזק" את אמינותה של העדות. לענין טיבו של הדבר לחיזוק נקבע בספרו י.קדמי, "על הראיות" חלק ראשון מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע - 2009 [להלן: "ספרו של י.קדמי, חלק ראשון"] כי כוונתו של המחוקק היתה לקבוע דרישה לתוספת מאמתת, וכך נקבע בעמוד 409: "המדובר, אפוא, בדרישה של תוספת ראייתית "מאמתת" - ממשפחת ה"דבר מה" - להבדיל כאמור, מן ה"סיוע" המהווה על-פי טיבו תוספת "מסבכת". אשר על כן, לא אחת, מזכירה הפסיקה את ה"דבר מה" וה"דבר לחיזוק" בנשימה אחת, כאילו המדובר בדרישה זהה." חיזוק לדבריה של המתלוננת במשטרה אני מוצא בעדותה של עדת התביעה, טטיאנה, אשר היא זו שהתקשרה אל תחנת המשטרה והזמינה למקום ניידת. טטיאנה אשר העידה בפני והותירה עלי רושם מהימן, העידה כי בעת האירוע נשוא כתב האישום, שהו שני ילדיה - בניו של הנאשם בביתה של המתלוננת, שם התגורר גם הנאשם. העדה מסרה כי המתלוננת התקשרה אליה, העדה מתארת כי המתלוננת בכתה ואמרה לי כי הנאשם שיכור זרק אותה מחוץ לדירה בעוד שהילדים נשארו עימו: "...בשעה 23:00 אמא שלו התקשרה אלינו ובכתה שהנאשם זרק אותה מהמדרגות והרביץ לה ושיושב עם הילדים בבית ושהוא שיכור, הוא לא נתן לה לקחת את הילדים. הוא זרק אותה מהמדרגות וסגר את הדלת ולא נתן ילדים" (פרוטוקול עמוד 18 שורות 29-31). העדה טטיאנה מתארת בחקירתה הנגדית כי בזמן שהשוטרים עלו לדירה, המתלוננת סיפרה לה : "שהוא הביא חברים והם שתו הרבה זמן ואז נגמר לו הכל והוא ביקש ממנה כסף ולא היה לה והוא התחיל להרביץ לה ולשבור הכל בבית, אז היא רצתה לצאת והוא לא נתן לה ואח"כ זרק אותה...." (עמוד 21 לפרוטוקול שורות 14-16). ובהמשך, לשאלת הסנגור מה מסרה לה המתלוננת בטלפון, ואיפה בגוף הוא הכה אותה השיבה טטיאינה: "שהוא שיכור, הכל זורק מהבית, מקלל אותה, מרביץ אותה וזרק אותה מהמדרגות והילדים שם והיא רצתה לקחת והוא לא נותן לה והיא פוחדת על ילדים אז שנבוא מהר" (עמוד 22 לפרוטוקול שורות 4-5). "הוא עשה לה סטירות בפנים ואח"כ זרק אותה מהמדרגות" (עמוד 22 שורה 11) אמרות אלו של העדה יש בהם משום חיזוק לעדות המתלוננת. בנוסף, דברים אלה ששמעה העדה מהמתלוננת, נכנסים בגדר החריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה מכוח סעיף 10 לפקודת הראיות. סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971 קובע: עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה: (1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו; (2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה; (3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות. הוראות סעיף 10 מטרתן לאפשר הוכחת אמרת חוץ של עד, כראיה לאמיתות תוכנה כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה בתנאים הקבועים בה. כב' השופט קדמי בספרו, "על הראיות" חלק שני מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע-2009 עמוד 619, הבהיר את הרציונל מאחורי סעיף 10 לפקודת הראיות: "אמרה המתקבלת כראיה על פי הוראות סעיף 10 לפקודה משמשת ראיה לאמיתות תוכנה; ויש להתייחס אליה כאל ראיה נפרדת ועצמאית ביחס לעדות שמוסר אומר האימרה, באופן שהיא יכולה להצטבר לה או לבוא במקומה. אמרה כאמור יכולה לשמש בסיס להרשעה; ואין בחוק או בהלכה הפסוקה דרישה לקיומה של תוספת כלשהי בהקשר זה. עם זאת- ככל אין מרשיעים על פי אימרה כאמור כראיה יחידה. ולא למיותר יהיה להדגיש כבר כאן: "הטעם לקבילות האמרות הקבועות בסעיף האמור [סעיף 10 לפקודה] נעוץ, אפוא, בקיומה של 'זיקה מקשרת' בין מעשה האלימות לבין האימרה...כאשר זיקה זו מסלקת את החשש שמא האימרה כוזבת. זיקה כזו יכולה, על-פי טיבה, להתקיים רק במקום שיש 'סמיכות זמנים' בין האלימות לבין האימרה; באופן שהאימרה נאמרת תחת 'השפעתה' של האלימות". טטיאנה, העידה בפניי ששמעה מהמתלוננת בטלפון כי הנאשם "..זרק אותה מהמדרגות והרביץ לה..". יתרה מכך טטיאנה העידה גם שלאחר שהגיעה לדירה ופגשה במתלוננת היא שמעה ממנה פעם נוספת כי הנאשם "... התחיל להרביץ לה ולשבור הכל בבית..". הוכח בפניי כי אימרת הקורבן - המתלוננת - לעדה טטיאנה נאמרה ברצף, מבחינת סמיכות זמן ומקום, בנסיבות שבהן המתלוננת שרויה עדיין בהלם וברושם הקשה של האלימות ו"תחת השפעתה של האלימות". נחה דעתי כי דבריה של המתלוננת נקלטו היטב בחושיה של טטיאנה וכי מסרה במדוייק את מה ששמעה מהמתלוננת. משכך הנני מקבל את האימרה כראיה לאמיתות תוכנה במסגרת החריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, בהתאם לסעיף 10 לפקודת הראיות. למעלה מן הצורך אציין כי דברי המתלוננת שנמסרו לטטיאנה נכנסים בגדר החריג האוסר עדות מפי השמועה גם מכוח סעיף 9 לפקודת הראיות. בא כוח הנאשם טען בסיכומיו כי העדה טטיאנה אשר תרגמה את הודעתה הראשונה של המתלוננת, הינה עדה מעוניינת, כי עדותה של טטיאנה סותרת באופן מהותי את עדותו של עד התביעה רס"מ רמי, את עדותה של המתלוננת וכן את עדותה של עדת ההגנה נונה. אכן קיימות סתירות בין עדותה של טטיאנה לבין עדותה של המתלוננת שהוכרזה כעדה עוינת וזאת לאור הכחשת דבריה שנמסרו ותורגמו על ידי טטיאנה. כן קיימות סתירות בין עדותה של טטיאנה שהעידה כי המתלוננת בכתה בטלפון לבין עדותה של נונה שהעידה כי המתלוננת כלל לא בכתה כשהגיעה אליה וביקשה לדבר עם טטיאנה בטלפון, אך יחד עם זאת לא כל סתירה יש בה כדי לאיין עדות או לכרסם בה מהותית. לא מצאתי כי אכן קיימות סתירות בין עדותה של טטיאנה בבית המשפט לבין עדותו של רס"מ רמי, לעניין האלימות, שני העדים מודים כי טטיאנה פנתה למשטרה על מנת לסייע לה לקחת את הילדים מדירת המתלוננת ורק לאחר שהוצאו הילדים מהדירה עלה בפני השוטרים סיפור האלימות. לעניין סתירות יפים דברים שנאמרו מפי כבוד השופטת ברלינר בע"פ 11235/05 פלוני נגד מדינת ישראל, בזה הלשון: "סתירות, בפני עצמן אינן מונעות את בית המשפט מקביעת ממצאים גם באשר לעובדות שלגביהן חלו הסתירות. על מנת שהסתירות תכרסמנה, או תאיינה לחלוטין את העדות שמדובר בה, עליהן להוות סתירות 'מוכוונות מטרה', סתירות מהותיות, שאחרת אין להן משמעות (וראה לעניין זה ע"פ 522/71 בחג'אן נ' מ"י, פ"ד כו(2) 158, ע"פ 950/80 כהן נ' מ"י, פ"ד לו(3) 561)". סתירות שכאלה אין בפני. הנה כי כן יש לקבל את עדותה של טטיאנה הן כחיזוק לאמרות המתלוננת והן כעדות לפי החריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. חיזוק נוסף מצאתי בדברי העד רס"מ רמי משה [להלן "רס"מ רמי"], אשר העיד בפני כי ערך את דו"ח הפעולה ת/8 וגבה את הודעת המתלוננת הראשונה ת/5 . רס"מ רמי העיד כי הוא הגיע לביתה של המתלוננת בעקבות הפניה של טטיאנה, ומשכך לא נגבתה עדות המתלוננת, אולם משנודע לו כי המתלוננת קיבלה מכות ביקש לגבות את עדות. רס"מ רמי העיד כי המתלוננת , פחדה להתלונן ולשאלתו אם היא קיבלה מכות השיבה בחיוב. רס"מ רמי מסר, כי במהלך העדות, המתלוננת הייתה "נסערת ופוחדת, בקושי רצתה למסור עדות..." (פרוטוקול עמוד 13 שורה 18). בנוסף מסר העד כי זכור לו שהיה בדירתה של המתלוננת "אי סדר. המון דברים היו זרוקים על הרצפה..." (פרוטוקול עמוד 15 שורה 15-16). בת/8 דוח הפעולה שנערך על ידי רס"מ רמי ציין רס"מ רמי כי בעקבות הקריאה של טטיאנה הגיע לאזור מגוריה של המתלוננת והוא הבחין בה "....כשהיא בוכה ויושבת בכניסה לבלוק ...." העד הוסיף ותיאר כי "....הבית היה הפוך, ספות על רצפה וכלים זרוקים על הרצפה ......היה אי סדר ובלאגאן על הרצפה...." דבריו אלו המתארים את מצבה הנפשי של המתלוננת ויש בהם משום חיזוק לאמרות המתלוננת. חיזוק נוסף מצאתי בדוח קצין ממונה שנרשם על ידי פקד אריק ברקוביץ בו צוין כי הנאשם אמר כי "הוא מצטער". ראיות ההגנה: עדות הנאשם: הנאשם העיד בפניי ומסר גרסה מניפולטיבית שבה סתירות רבות תוך הפניית האשמות שווא כלפי אימו "....קיבלה כריזה ויצאה החוצה והשאירה את הילדים בבית" (עמוד 23 שורות 11-12). במהלך עדותו ניסה הנאשם לתאר מערכית יחסים תקינה בינו לבין אמו "היא מפחדת עלי" (עמוד 27 לפרוטוקול שורה 11) ואף טען כי אמו המציאה את האירוע נשוא כתב האישום "...יכול להיות שהיא המציאה בשביל להכניס אותי לגמילה" (עמוד 26 לפרוטוקול שורות 27-28). הודעותיו של הנאשם במשטרה כן כללו סתירות. בעוד שבהודעתו הראשונה במשטרה מסר הנאשם כי הוא שתה רק בירה, בהודעתו השנייה במשטרה הודה הנאשם כי היה שתוי וקצת שיכור, לאחר ששתה שלוש כוסות וודקה (עמוד 2 שורה 11). לנאשם לא היה הסבר מניח את הדעת באשר לסתירות אלו. בחקירתו בפניי מסר הנאשם "מה זה משנה מה שתיתי....וודקה שתיתי, בירה לא" (עמוד 24 לפרוטוקול שורות 27-29). בסתירות אלו יש משום חיזוק נוסף לגרסת המתלוננות במשטרה. מעבר לסתירה בהודעות הנאשם לעניין המשקאות החריפים, תיאורו את שהתרחש אינו סביר ואינו מתיישב עם הגיונם של הדברים ועם הודעותיה של המתלוננת, ועם עדותם של טטיאנה והשוטר רס"מ רמי, אשר העידו כי המתלוננת היתה נסערת ופוחדת. הנאשם לא ידע לתת תשובות להתרחשויות ומסר תגובות שאינן מתקבלות על הדעת. כל למשל הנאשם מכחיש שתקף את אימו וסותר את גרסת המתלוננת אולם כשנשאל אם המתלוננת המציאה את הסיפור הוא ענה שאינו יודע אם המתלוננת עשתה כן, "יכול להיות שהיא המציאה.." (עמוד 26 שורה 27). הנאשם נתן הסבר דומה כשנשאל מדוע המתלוננת בכתה לאחר האירוע נשוא כתב האישום וציין: "אני לא יודע למה היא בכתה, אולי בגלל שאני שיכור. אבל אני לא יודע מה" (עמוד 26 שורה 31). הנאשם הגדיל לעשות כאשר ציין כי לא תקף את המתלוננת אלא שאמו תפסה אותו בידיים וניערה אותו והוא בתגובה השתחרר ממנה בכח (עמוד 23 שורה 15). יש לציין כי גירסה זו מסר הנאשם בתגובה לשאלת הסניגור שטען בפניו כי אמו מסרה שהכה אותה, נתן לה סטירות אגרופים ועוד, ומה משיב הנאשם, שניסה להשתחרר מאחיזת אמו היתכן!! הנאשם נותן הסבר תמוה נוסף לשבירת התמונה שבבית המתלוננת כשטען בפני "יצאתי עם היד ונשברה תמונה" (עמוד 26 שורה 11). ואם לא די בכל התמיהות הנ"ל כדי ללמדנו על אופיו של הנאשם ואופן עדותו, הוסיף הנאשם תמיהה נוספת כשניסה להסביר מדוע ביקש הנאשם סליחה מאמו בעת החקירה ת/2 וציין בעדותו בפני כי ביקש סליחה לא משום שתקף את אמו אלא משום ששתה בביתה. הסבר זה הינו תמוהה בהחלט ואינו מתיישב עם השתלשלות העניינים. לא זו אף זו כשנשאל הנאשם אם זו היתה הפעם הראשונה ששתה בבית אמו ענה שאין זו הפעם הראשונה אך משנשאל אם בכל פעם ששתה הוא ביקש סליחה התחמק הנאשם ממתן תשובה ומסר "בד"כ אני לא שותה בבית" (עמוד 25 שורות 2-10). עינינו רואות, איפוא, כי גרסת הנאשם רוויה בסתירות והתחמקויות. הנאשם מסר גירסה תמוה, ניסה "לעגל פינות" ולשפץ את גירסתו עם התקדמות החקירה ובהתאם להתפתחותה. גירסתו סותרת את גירסת אמו והעדה טטיאנה ואינה עומדת כלל במבחן ההיגיון והשכל הישר. איני נותן אמון כלל ועיקר בגירסת הנאשם ודוחה אותה מכל וכל. עדות נונה יקמצ'ב נונה יקמצ'ב [להלן:נונה"] העידה כי המתלוננת הגיעה לביתה וביקשה להתקשר לכלתה טטיאנה לבוא לאסוף את הילדים מאחר והנאשם היה שתוי קצת, היא פחדה כך גם הילדים ומאחר והיא לא רצתה שילדיו יראו אותו במצב כזה (פרוטוקול עמוד 30 שורות 5-13). התרשמתי שעדה זו ניסתה בכל כוחה לגונן על הנאשם בניסיון לעזור לו בכך שתיארה את כל האירוע כוויכוח בין אם לבנה ללא אלימות. העדה אף ציינה כי הנאשם היה שתוי קצת ושלט בעצמו וזאת אף בניגוד מוחלט לגרסת המתלוננת אשר העידה כי הנאשם לא שלט בעצמו (עמוד 5 שורות 29-30) ובניגוד לגרסת הנאשם בעצמו שתיאר את מצבו כשיכור (עמוד 26 שורה 31). זאת ועוד עדה זו לא היתה עדה ישירה לארוע וגירסתה באה לתאר אך ורק את מצב המתלוננת לאחר האירוע. גירסתה עומדת בסתירה מוחלטת לגירסת טטיאנה והשוטר רמי משה שראו את המתלוננת בוכה ואף סותרת את התיאור שנתנה המתלוננת עצמה למצב הדברים בעת האירוע ומשכך אין מקום לתת אמון כלל ועיקר לאותה עדה ועל כן אני דוחה את גירסתה מכל וכל. סוף דבר לאחר עיון במכלול הראיות שבפניי, לאור התרשמותי מן המתלוננת בשעת מתן עדותה בבית המשפט, כי ניסתה לסייע לנאשם על ידי צמצום היקף מעשיו ומתן הסבר תמים להם ואף שלילת המעשים עליהם מסרה תלונות במשטרה, הגעתי למסקנה כי אוכל להסתמך על הודעותיה במשטרה עפ"י סעיף 10 א' לפקודת הראיות, כל זאת בהתקיים דבר לחיזוק ההודעות, כפי שפורטו על ידי לעיל ולדחות את אותם חלקים בעדותה בביהמ"ש הסותרים את האמור בהודעותיה במשטרה. עדות הנאשם בבית המשפט הותירה עלי רושם שלילי וחמקמק, הייתה רצופה סתירות ואמירות סתומות וניסה ליתן הסברים מיתממים למעשיו. בסיכומיה, טענה המאשימה כי משהוכחו יסודות עבירות הסחיטה בכוח, התקיפה, ההיזק בזדון והאיומים, מעל לכל ספק סביר יש להרשיע את הנאשם בעבירות אלה. באשר לעבירה של תקיפה זקן, עבירה לפי סעיף 368ו(א), המיוחסת לנאשם בכתב האישום טענה המאשימה כי משלא הוכח כי למתלוננת נגרמה חבלה של ממש כדרישת הסעיף יש לזכות את הנאשם מסעיף זה, תחת זאת עתרה המאשימה כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 184 חוק סדר הדין הפלילי ולהרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 379 ו- 382(ב). לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות אשר הובאה בפני רק בשלב הסיכומים, שכן המתלוננת, אימו של הנאשם אינה נמנית על "בן משפחה" כהגדרתה בסעיף 382(ב) לחוק העונשין. בעניין הגדרת "בן משפחה" לעניין סעיף 382(ב) לחוק העונשין, יפים הדברים שנאמרו בעפ"ג 6701/09 דרפקין נגד מדינת ישראל בזה הלשון: "לאחר שהערנו כי על פי הגדרת סעיף 382ב' לחוק העונשין, המתלוננת ואימו של המערער אינם מוגדרים כבני משפחה, הסכימה ב"כ המשיבה שסעיף זה יוחלף ..." לפיכך, הנני מרשיע את הנאשם בעבירות התקיפה, סחיטה בכוח, היזק בזדון לרכוש ואיומים כפי המיוחס לו בכתב האישום ומזכה את הנאשם מהעבירה של תקיפת זקן, לפי סעיף 368ו(א) לחוק העונשין. אמרת חוץ