בפני ערעור על החלטת בימ"ש השלום בחדרה (כב' השופט מסארווה) מיום 10.6.07 במסגרתה נדחתה בקשת המערערים לעכב ביצוע צו הריסה וצו הפסקת שימוש חורג שניתנו במסגרת העונשים שנגזרו על המערער 2 (הנאשם 1 בבימ"ש קמא) בגזר הדין שניתן ביום 22.1.06 על ידי ביהמ"ש בתיק עמק 899/05 (אשר הוגש בתחילה כתיק ת.פ. 4010/02) ואשר ביצועם נדחה למשך שנה מיום מתן גזר הדין ולאחר מכן למשך 10 חודשים נוספים. כנגד המערערים הוגש כתב אישום בגין יציקת משטחי בטון בשטח של כ- 15 מ"ר ובניית גדר רשת באורך של כ- 141 מטר במקרקעין הנמצאים בפרדס חנה. כתב האישום תוקן בשנת 2005 ולפי כתב האישום המתוקן הואשמו המערערים ביציקת משטח בטון בשטח של כ- 15 מ"ר, בניית גדר רשת באורך של כ- 141 מטר, בניית מבני שירותים בשטח של כ- 67 מ"ר ומשטחי חניה בשטח של כ- 8,000 מ"ר וכן הואשמו בכך שהחלו להשתמש במקרקעין כגן אירועים. הצדדים הגיעו לידי הסדר לפיו המערער 2 יודה בעובדות כתב האישום ויוותר לבד כנאשם בכתב האישום וביום 22.1.06 הוטל עליו עונש של צו הריסה, שביצועו עוכב למשך 12 חודשים, קנס, התחייבות כספית ותשלום היטל השבחה וכן נקבע כי צו איסור השימוש שניתן על המבנים נשוא כתב האישום מיום 2.10.02 יישאר על כנו ויהפוך להיות חלק מגזר הדין אשר הוטל על המערער 2, זאת אלא אם יהיה היתר שניתן כדין. ביום 21.12.06 הוגשה על ידי המערערים בקשה לעיכוב ביצוע נוסף של צו ההריסה וזאת למשך 10 חודשים נוספים (עד ליום 22.11.07). בימ"ש קמא ערך דיון בבקשה לעיכוב ביצוע ביום 25.2.07 ועיכב את ביצוע הצווים שניתנו בתיק שלפניו. בהמשך, ביום 10.6.07, לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 29.4.07, דחה בימ"ש קמא את בקשת המערערים להמשך עיכוב ביצוע. בימ"ש קמא קבע בהחלטתו כי לאור אי התאמת השימוש במקרקעין כגן אירועים לתוכניות המתאר הארציות והמחוזיות החלות על המקום וכן לאור העובדה שכנגד המערער 2 ניתן צו הפסקה שיפוטי משנת 2002, אותו לא קיים המערער 2 מדובר בנאשם שלא בא לביהמ"ש בידיים נקיות. התוצאה היא "שאין אנו רואים "אור בקצה המנהרה" לקבלת ההיתרים לשימוש החורג הנעשה במתחם". על כן, ולאור החלטות הוועדות השונות, אשר מעמידות את המתחם במצב של חוסר סיכוי לקבלת ההיתר המבוקש, נדחתה הבקשה להמשך עיכוב ביצוע. המערערים טוענים כי הפסיקה קבעה כי יש ליתן ארכות לביצוע צווי סגירה והריסה והחלטת בימ"ש קמא מתעלמת מפסיקה זו. כן טוענים המערערים כי חלה התקדמות משמעותית בהליכי תכנון האתר מחדש כמתחם לנופש וספורט והחלטת בימ"ש קמא מתעלמת מהתקדמות זו. עוד טוענים המערערים כי החלטת בימ"ש קמא מתעלמת מכך שקיימת בקשה תלויה ועומדת לקיום משפט חוזר בגין ההרשעה מאחר שלטענת המערערים הם אינם מבצעים כל שימוש חורג במתחם אתר האירועים. לטענת המערערים, מדובר באתר אירועים פעיל שתפקד עד כה על פי החלטות ביהמ"ש ומוזמנות בו שמחות משפחתיות ולא ניתן לבטל אירועים כאלה ללא התראה מראש של לפחות שלושה חודשים. המערערים מציינים כי אין לשכוח שעד ליום 24.6.07 היה עיכוב ביצוע לגבי הצווים שהוצאו כלפי האתר ולא ניתן כעת לבטל אירועים ללא התראה מוקדמת. כן טוענים המערערים כי יש צורך ליתן ארכה לצורך מתן הודעה מוקדמת לעובדים שפרנסתם תלויה באתר. עוד טוענים המערערים לאפליה בפסיקת בימ"ש קמא לעומת אחרים שעברו עבירות תכנון ובניה חמורות יותר וזכו לעיכובי ביצוע של צווי הריסה וצווי הפסקת שימוש מאותו מותב. לטענת המערערים, חובה היה על בימ"ש קמא לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע החלטתו מאחר שמדובר בבקשה לעיכוב ביצוע ארעי במשפט פלילי. בהמשך, ולקראת הדיון שהתקיים בפני, הודיעו המערערים על הפסקת הפעילות של אתר האירועים. המערערים טוענים כי הצווים קוימו וכי יש היתר לגבי הגדר, שניתן לאחר שהמערערים קיימו את התנאי למתן היתר לגדר - פינוי המכולה. המשיבה טוענת כי אין ולא היה מקום לעיכוב ביצוע מאחר שהיעוד של המקרקעין הינו יעוד חקלאי ואין היתר לשימוש חורג כלשהו. לטענת המשיבה, המערערים לא הראו "טעם טוב" להארכת מועד עיכוב הביצוע מאחר שאין היתר למבנים ולשימוש ופסיקתו של בימ"ש קמא תואמת את הפסיקה בעניין גני אירועים. עוד טוענת המשיבה כי למעשה הערעור הוא אקדמי ולא מעשי מכיוון שגן האירועים נסגר ואין עוד צורך בעיכוב ביצוע. לטענת המשיבה כן התקיים דיון בפני בימ"ש קמא ביום 29.4.07. כן טוענת המשיבה כי אין כל אפליה בהחלטותיו של בימ"ש קמא. החלטתי לדחות את הערעור. סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטותיו של בימ"ש קמא בעניינם של המערערים וכי ניתנו למערערים הזדמנויות מספיקות לקבל היתר לשימוש במבנים, אך משעבר זמן כה רב והמערערים לא השיגו את ההיתר לא הייתה כל הצדקה לעכב את ביצוע הצו עוד ולכן בדין ניתנה החלטתו של בימ"ש קמא. בטרם אתיחס לגופם של דברים אעיר כי למעשה הפך הערעור, בעיקרו, לעניין שיש בו סעד תיאורטי בלבד, זאת מאחר שגן הארועים נסגר זה מכבר. בפועל השיגו המערערים את מבוקשם כאשר עוכב ביצועה של החלטת בית משפט קמא עד למועד שמיעת הערעור. לעת הזו מדובר בגן אירועים שנסגר והפסיק פעילותו כגן אירועים ולכן מדובר בערעור שהוא אקדמי ולא מעשי. כבר מטעם זה יש לדחות את הערעור. ראה: בר"מ 225/07, רכבת ישראל נגד עיריית חדרה, טרם פורסם (2007); ע"פ 4753/90 שדה נ' מדינת ישראל, לא פורסם (מיום 21.11.1990); ע"א 490/92 שאבי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (3) 700, 707. גם לגופו של עניין סבור אני כי דין הערעור להדחות. סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, קובע כי רשאי ביהמ"ש להאריך מועד שקבע לביצוע צו הריסה או צו איסור שימוש, אם ראה טעם לעשות כן. מעיון בפרוטוקול הדיונים והחלטות בימ"ש קמא עולה כי לאחר שניתנו צווי ההריסה והפסקת השימוש החורג במסגרת גזר הדין ביום 22.1.06, ביצועם נדחה למשך כשנה במסגרת אותו גזר דין. משהוגשה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע הצווים ניתנה החלטת בימ"ש קמא במסגרת דיון שהתקיים ביום 25.2.07 לפיה נדחה המשך הדיון ליום 22.4.07 ועד למועד זה עוכבו הצווים. ביום 29.4.07 התקיים דיון נוסף בפני בימ"ש קמא במסגרתו טענו ב"כ הצדדים והעיד האדריכל דץ ליאור מטעם המערערים. במסגרת אותו דיון קבע בימ"ש קמא כי החלטה תינתן בהעדר ותישלח לצדדים ובהמשך, ביום 10.6.07 ניתנה החלטתו של בימ"ש קמא נשוא הערעור. כאמור, בימ"ש קמא קבע במסגרת החלטתו כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע, זאת לאור אי התאמת השימוש במקרקעין כגן אירועים לתוכניות המתאר הארציות והמחוזיות החלות על המקום וכן לאור העובדה שכנגד המערער 2 ניתן צו הפסקה שיפוטי משנת 2002, אותו לא קיים המערער 2, ומדובר בנאשם שלא בא לביהמ"ש בידיים נקיות. בימ"ש קמא קבע כי התוצאה היא "שאין אנו רואים "אור בקצה המנהרה" לקבלת ההיתרים לשימוש החורג הנעשה במתחם". על כן, ולאור החלטות הוועדות השונות, אשר מעמידות את המתחם במצב של חוסר סיכוי לקבלת ההיתר המבוקש, נדחתה הבקשה להמשך עיכוב ביצוע. כפי שציין בימ"ש קמא בהחלטתו, נקבע בפסיקה כי בימ"ש יפעיל את סמכותו למתן אורכה לביצוע צו הריסה בהביאו במניין את שיקולי אינטרס הפרט ואינטרס הכלל ורק אם ראה כי קיים טעם טוב להארכת המועד לביצועו של הצו ייתן אורכה לביצוע הצו. ראה: רע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נא (4) 625, 645; רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "אונו", פ"ד נו (3) 49, 58-59. ההלכה בעניין זה היא כי במידה ורישיון הבנייה נמצא בהישג יד ממשי בית המשפט ישקול מתן הארכה לביצוע צו ההריסה, זאת כמובן באיזון האינטרסים הציבוריים המצויים בבקשה כגון חומרת העבירה ומאמצי הנאשם להכשיר את הפגם. אולם כאשר מדובר בתהליך נמשך ומתארך שסופו אינו נראה באופק יגבר משקלו של האינטרס הציבורי הכולל בראש ובראשונה את עקרון אכיפת החוק. ראה: רע"פ 5607/07 יעקב סבן ציוד לבניה בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "אונו", טרם פורסם (2007); רע"פ 4647/07 ראיד זוהיר עבאהרי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007); רע"פ 3146/07 חוסין ג'דיר נ' מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה, טרם פורסם (2007). במקרה דנן קבע בימ"ש קמא כי המערער בא בידיים לא נקיות לביהמ"ש, מאחר שצו הפסקה שיפוטי משנת 2002 לא קוים על ידי המערער. כן נקבע כי אין סיכוי לקבלת ההיתר המבוקש. לכן אין טעם טוב בקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע הצו. סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בימ"ש קמא ואין להתערב בהחלטה זו. לא הוכח לבימ"ש קמא כי קבלת ההיתר מסתמנת באופק או נמצאת בהישג ידם של המערערים ולכן צדק בימ"ש קמא משקבע כי בנסיבות המקרה גובר האינטרס הציבורי של עיקרון אכיפת החוק, זאת בהתאם להלכה הפסוקה. אינני מקבל את טענת המערערים כי בימ"ש קמא נהג במערערים באפליה לעומת נאשמים אחרים. כל מקרה נשקל לפי נסיבותיו הוא ובנסיבות מקרה זה, כאמור לעיל, סבורני כי נעשה האיזון הנכון בין האינטרסים המנוגדים של הצדדים. כן סבורני כי יש לדחות את טענת המערערים כי בימ"ש קמא לא קיים דיון במעמד הצדדים וזאת לאור הדיון שהתקיים ביום 29.4.07. בכל מקרה, גם אם הייתי מקבל את טענת המערערים כי נפל פגם בכך שלא ניתנה למערערים הזדמנות לטעון טענותיהם בפני ביהמ"ש, הרי שפגם זה התרפא כאשר שטחו את טענותיהם והציגו את כל הנתונים העובדתיים הרלוונטיים בפני בימ"ש זה (ראה לעניין זה: רע"פ 3146/07 הנ"ל) וגם כעת לא נראה כי יש בסיס לבקשתם להארכת מועד. באשר להליך הבקשה לקיום משפט חוזר המתנהל בפני ביהמ"ש העליון - הרי שהיה באפשרותם של המערערים לבקש מביהמ"ש העליון, הדן בבקשה לקיום משפט חוזר, ליתן עיכוב ביצוע של הצווים אך, כפי הנראה, המערערים לא עשו כן. לאור המפורט לעיל ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים סבורני כי לא הייתה הצדקה במקרה זה למתן הארכת מועד או עיכוב ביצוע בנסיבות העניין וכאשר היתר הבניה לא נראה באופק. בימ"ש קמא ערך את המאזן הנכון בין השיקולים והאינטרסים הנוגדים. לא נפל פגם בשיקול דעתו או בהחלטתו. בהתאם אני מורה על דחית הערעור. בהסכמת הצדדים ניתן פסק הדין בהעדרם.בניההפליה / אפליהתכנון ובניה