1. בפני תביעה נזיקית בגין עוגמת נפש, השפלה ועלבון שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מכך שביום 7.5.10 נמנעה כניסתו למועדון "דארמה- בר" (להלן: "המועדון"), אשר הנתבעים 2-4 הינם הבעלים והמפעילים אותו. לטענת התובע ביום 7.5.10, סירבה שומרת הסף בכניסה למועדון (המכונה בכתב התביעה -סלקטורית),להכניסו למועדון בטענה כי אינו סטודנט, או חבר מועדון ולכן אינו רשאי להיכנס. לטענת התובע, בליינים רבים אחרים אשר אף הם לא היו סטודנטים או חברי מועדון, כן הורשו להיכנס למועדון, וכך אף חבריו שלא היו סטודנטים, או חברי מועדון. לטענת התובע הסיבה למניעת כניסתו למועדון הייתה רק עקב חזותו החיצונית, צבע עורו- היותו שחום עור. לטענת התובע, שומרת הסף והמאבטחים שהיו במקום סירבו להיענות לבקשתו לדבר עם בעלי המקום. התובע טען, כי לאחר ויכוח עימם, פנה התובע אל השוטר שהיה במקום וטען כי המדובר בסלקציה ואפליה אסורה, אולם השוטר התעלם ממנו. לטענת התובע זכויותיו נרמסו ונגרמה לו עוולה אזרחית בגינה הינו זכאי לפיצויים בסכום של 50,000 ₪. הנתבעים הכחישו את טענת ההפליה בגין צבע עורו של התובע. לטענת הנתבעים, משטרת ישראל היא זו שמנעה, על פי שיקוליה, את כניסתו של התובע למועדון. הנתבעים צרפו מסמך בכתב מטעמם של השוטרים אשר נכחו במקום ועל פיו ציינו השוטרים כי באותו מקרה אמר האדם שכניסתו נמנעה, מילים שהיה בהם גוון גזעני ואלים במיוחד כלפי המאבטחים שהיו אנשי צד"ל לשעבר. לפיכך ומאחר שידעו על האפשרות כי במועדון נוכחים סטודנטים ערבים, החליטו למען שלום הציבור למנוע כניסתו למקום. עוד נאמר במסמך כי אילו הנתבעים לא היו נענים לדרישה ייתכן והיה מוצא צו סגירה מנהלי למקום. הנתבעים טענו, כי המדובר במועדון שעיקר חבריו הם סטודנטים ממכללת תל חי, אולם לעיתים המועדון פותח את שעריו גם בפני הקהל הרחב. הנתבעים טענו כי המדובר במועדון בטוח הנמנה עם מקומות הבילוי השקטים והסולידיים באזור וכי הם מקפידים על בטחון הציבור. הנתבעים טענו, כי באי המועדון הינם בעיקר סטודנטים מכל המגזרים ובהם דרוזים, בדואים, ערבים, אתיופים, ספרדים, אשכנזים וכל קשת האוכלוסיה במדינת ישראל ואין כל רלוונטיות לצבע עורם של הבליינים. הנתבעים טענו, כי על התובע לבדוק בעצמו מדוע נמנעה כניסתו על ידי משטרת ישראל והאם לא נמנעה בשל התבטאויותיו ובשל דעותיו הקיצוניות אותן הציג לכול עלמא. דיון: 3. בדיון המקדמי שהתקיים ביום 5.5.11 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית על פיה, התביעה תוכרע רק על סמך חקירת השוטרים, ללא שמיעת עדויות נוספות. בתאריך 22.1.12 העידו בפני השוטרים דוד אטדגי ויואל דהן, אשר נכחו בכניסה למועדון ואשר המסמך מטעמם צורף לכתב ההגנה. 4. אף כי התובע לא הפנה בתביעה ובסיכומיו לחוק הרלוונטי, הרי שתביעה זו מתבססת למעשה על חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים תשס"א- 2000 (להלן: "החוק"). על פי החוק, ניתן לפסוק פיצוי מקסימאלי ללא הוכחת נזק, בגין עילה של הפליה לפי החוק, בסכום של 50,000 ₪. 5. אין ספק, כי ככל שהתובע היה מוכיח כי כניסתו נאסרה בשל צבע עורו הייתה עומדת לו עילה על פי החוק, שהרי בהתאם לסעיף 3 לחוק נאסרה ההפליה בכניסה למקום ציבורי מחמת: "גזע, דת, או קבוצה דתית, לאום, ארץ, מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות" (להלן: "עילות ההפליה"). יחד עם זאת, נטל השכנוע כי התבצעה הפליה, דהיינו שהכניסה במקרה דנן נמנעה על ידי הנתבעים בגין צבע עורו של התובע, מוטל על התובע (ראה ע"א (חי) 3724/06 קיבוץ רמות מנשה נ. יצחק מזרחי). אמנם בחוק נקבעו חזקות אשר ככל שהתובע מוכיחן עובר הנטל אל הנתבע להוכיח אחרת, אלא שכאמור על התובע להוכיח תחילה את קיום יסודות אותן החזקות. יסודות החזקות הרלוונטיות אותן היה על התובע להוכיח ,במקרה דנן,הינן שהנתבעים (או מי מטעמם), מנעו כניסתו לאחר שביררו פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3 לחוק, או כי הינו נמנה עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה ובעוד שכניסתו נמנעה, לא נמנעה כניסת מי שאינם נמנים עם אותה קבוצה (ראה סעיף 6 (1)(2) לחוק). וראה דברי ביהמ"ש בת"א (חי) 46945/05/10 סייאג ואח' נ. קיי יזמות אמנות הבילוי והפנאי בע"מ: "על התובעים אם כן מוטל הנטל לשכנע כי הנתבעים מנעו את כניסתם למועדון על רקע צבע עורם המעיד על ארץ מוצאם או גזעם ודוק אין חלה על התובע החובה להוכיח כי הנתבעים נוקטים מדניות של אפליה שיטתית כנגד יוצאי עדות המזרח, או כאלה שחזותם מעידה על ארץ מוצאם, וכל שעל התובעים להוכיח על מנת שתקום אחת החזקות המנויות בחוק הוא, כי באותם מקרים, שבהם לא הותרה כניסתם למועדון, הופלו הם על רקע מוצאם ומראם החיצוני, כפי שטוענים התובעים בעניינינו". 6. במקרה דנן ובהתאם להסכמת הצדדים, לא הציג התובע כל עדות מטעמו. העדויות היחידות שהוצגו הן עדויות השוטרים. על פי עדויות השוטרים עולה כי התפתח ויכוח בין התובע למאבטחי המועדון. בעקבות פניית המאבטחים לשוטרים, החליטו השוטרים למנוע את כניסת התובע למועדון וזאת על מנת שהויכוח לא יגלוש אל תוך המועדון. אמנם, מחקירת השוטרים עלה כי קודם שאסרו על כניסת התובע למועדון לא שמעו את המילים שנאמרו בויכוח בין התובע למאבטחים. יחד עם זאת, שוכנעתי כי השוטרים ראו את ההתרחשות וכי הם מצאו להאמין למאבטחים כי הרקע לויכוח (כפי שאף פורט במסמך שצירפו השוטרים לכתב ההגנה), היה מילים אשר בהם גוון גזעני שהשמיע התובע כלפי המאבטחים שהיו אנשי צד"ל לשעבר. השוטר העיד כי הויכוח היה אמנם עם המאבטחים ואולם לאחר מכן כשהשוטרים נגשו אליו, היה התובע נסער, דיבר לא יפה והם החליטו כי לא ייכנס למועדון. אינני מוצאת חשיבות לשאלה היכן בדיוק עמדו השוטרים, שכן שני השוטרים הודו כי לא שמעו את הויכוח שהתפתח בין התובע למאבטחים, אלא שכאמור הם מצאו לתת אמון בטענת המאבטחים כי התובע דיבר אליהם לא יפה וקילל אותם. השוטר אף הבהיר בעדותו: "שאלנו את המאבטחים והם אמרו שהוא קילל אותם והתלהם. המאבטחים הם ממוצא צדלניקים והוא התבטא אליהם במילים לא יפות... ביררתי עם המאבטחים הם אמרו שהוא דיבר לא יפה וקצת שתוי והוא עושה פרובוקציה ולא כדאי שהוא ייכנס, לכן החלטנו שהוא לא ייכנס" (עמ' 6 שורות 6-7, 9-10 לפרוטוקול). השוטר הבהיר כי: "ההחלטה הייתה של השוטרים שהוא לא ייכנס על מנת שהפרובוקציה לא תגלוש לתוך המועדון" (עמ' 6 שורות 14-15). כאמור, אינני מתעלמת מכך שעל פי העדות, השוטרים לא שמעו את הדברים שאמר התובע למאבטחים ובחרו להאמין למאבטחים לעניין הרקע לויכוח ומהותו. יחד עם זאת, תביעה זו לא נועדה לבדוק האם השוטרים קיבלו את החלטתם בדרך הראויה, או על בסיס נימוקים סבירים. מעדות השוטרים הוכח כי ההחלטה הסופית לא לאפשר את כניסת התובע למועדון הייתה שלהם. אדגיש כי גם אם היה מדובר בפועל בהחלטת המאבטחים, אשר השוטרים רק נתנו לה גיבוי, עדיין היה על התובע להוכיח כי עמדת המאבטחים (אותה הציגו לשוטרים), כי עדיף שלא ייכנס למועדון נבעה מהפלייתו על רקע צבע עורו. לצורך טענה זו, היה על התובע להוכיח כי באותו הזמן נכנסו למועדון בליינים בעלי צבע עור בהיר, וכי הוא היחיד שהיה בעל צבע עור כהה, ולא הורשה להיכנס (או כי אחרים שלא הורשו להיכנס היו גם הם בעלי צבע עור כהה בעוד בהירי עור הורשו להיכנס). אלא שכאמור, בהתאם להסכמת הצדדים, התובע לא העיד כלל. כן לא הוצגו בפני עדויות חבריו, או אחרים אשר הוכנסו למועדון באותה עת ולא הוכח כי הם, בניגוד לתובע, היו בעלי צבע עור בהיר. למעלה מן הצורך אציין, כי לאור ההסכמה הדיונית של הצדדים, גם לא העידו ולא נחקרו על ידי התובע שומרת הסף והמאבטחים שהיו במקום. המקרים בהם הכירו בתי המשפט בזכות לפיצוי על פי החוק, היו מקרים בהם הוכח מבחינה עובדתית כי התובע אכן הופלה. כך ראה לדוגמא ע"א 198/09 (מחוזי נצרת) סרור ואח' נ. חברת רזידנט מיוזיק בע"מ, שם קבע בית המשפט המחוזי כי לאחר שבית המשפט קמא הגיע למסקנה שהוכח כי היחידים שלא הורשו להיכנס היו תושבי קצרין בעוד שתושבי קיבוצים ומושבים כן הורשו, הרי שהמדובר בהפליה על רקע מקום מגורים. במקרה דנן, לא הוכח כאמור שהיחיד שלא הורשה להיכנס היה התובע- כהה עור ואילו כל יתר הבליינים שכניסתם הותרה, היו בהירי עור. לפיכך, לא הוכיח התובע עילת תביעתו. וראה גם בר"ע (ים) 478/08 ג.י.א.ת ניהול והשקעות בע"מ נ. ארז מור שם קבע בית המשפט כי מאחר שהמשיב לא הוכיח קיומן של עובדות אשר בכוחן להקים את חזקת ההפליה ולא הוכיח שכניסתם לבר של אלה הנמנים על אחת הקבוצות המאופיינות בסעיף 3 לחוק הותנתה בתנאי שלא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה, לא הוכחה הפליה. בית המשפט קבע,כי על מנת שתצמח עילת תביעה, על התובע להוכיח כי הפגיעה בו נעשתה בשל השתייכותו לאחת הקבוצות המוגדרות בחוק. כאמור במקרה דנן, לא הוצגה בפני כל עדות על פיה ניתן להגיע למסקנה כי כניסת התובע למועדון נמנעה על רקע צבע עורו ולפיכך, התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 2,500 ₪. אפליה בכניסה למועדונים ולמקומות בילויהפליה / אפליה