1. זוהי תובענה על סך של 120,000 ₪ שעניינה דרישה לפיצוי בגין טענה להפלייה בכניסה למועדון הבילוי "וילה סוקולוב" בעיר תל אביב. רקע עובדתי 2. התובעים הינם אזרחי ישראל, צעירים נוצרים ערביים, תושבי העיר יפו, שהינם עובדי שגרירות בריטניה, והתובעת מס' 2 הינה בת זוגתו של התובע מס' 1, ועוזרת רוקחת במקצועה. 3. הנתבעת מס' 1 הינה חברה רשומה ומפעילה מועדון לילה בשם "וילה סוקולב" בעיר תל אביב-יפו, והנתבע מס' 2 הינו בעל מניות ומנהל בה. (להלן: "המועדון"). 4. לטענת התובעים, ביקשו הם לבלות במועדון על מנת ליטול חלק במסיבת יום הולדתו של חברם לעבודה, אולם נדחו ע"י ה"סלקטורית" שבפתחו ולא הורשה להיכנס, בשל היותם ערבים. 5. לעמדתם, הנתבעים הפלו אותם לרעה בכניסה למועדון על רקע מוצאם והשתייכותם הדתית, הפליה אשר נוגדת הכללים האמורים בחוק לאיסור הפלייה במוצרים, בשירות, בכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א - 2000. (להלן: "החוק"). 6. הנתבעים מכחישים כל הפליה וטוענים כי כניסתם של התובעים למועדון נדחתה בשל מועד הגעתם המאוחר למועדון, בניגוד למועד אשר צוין בהזמנה. ראיות התובעים 9. התובע מס' 1 העיד בתצהירו ת/6 כי הינו עובד בשגרירות בריטניה החל מחודש דצמבר 1999, והתובעת מס' 2 הינה בת זוגתו. 10. לדבריו, התנדב במשך שנים רבות כשוטר סיור במשטרת ישראל, ואף נטל חלק בשמירה על מועדוני לילה. 11. ביום 10.1.09 בשעה 22:00 או מעט מאוחר יותר, הגיע ביחד עם התובעת מס' 2 לפתח המועדון וביקש מהסלקטורית להכנס על מנת להשתתף במסיבת יום הולדתו של חברו לעבודה, מר דוד יהודה, אליה הוזמן עם חבריו לעבודה. 12. לדבריו, הסלקטורית הבחינה במבטא הערבי שלו ושל בת זוגתו, והוא נתבקש להציג בפניה את תעודת הזהות שלו. לאחר שעיינה בזו, הודיעה לו האחרונה כי לא תותר כניסתם למועדון שכן לאחר השעה עשר אין עדיפות למוזמנים. 13. בשלב זה, הצטרף אליהם התובע מס' 3 אשר כניסתו לא הותרה מאותן הסיבות. 14. בעודם עומדים בפתח המועדון, הגיעה חברתם לעבודה, אשר הינה אזרחית ישראלית ויהודיה, והיא נכנסה למועדון ללא כל עיכוב. 15. עוד, הוסיף, כי התקשר לחברו בעל יום ההולדת וביקש כי ישוחח עם הסלקטורית לאחר שזו ממאמנת להכניסם. חברו יצא החוצה מהמועדון, שוחח עם הסלקטורית ועם נציג המועדון, וגם אחר כך לא הותרה כניסתם. בנוסף לכך, חבר נוסף שלהם יצא החוצה וניסה לשוחח עם הסלקטורית, אך ללא הצלחה. 16. חרף כל הניסיונות להכנס למועדון, ועל אף שהיו מוזמנים למסיבת יום הולדתו, סורבה כניסתם למקום, והם נאלצו לעזוב את המקום בבושת פנים. 17. כן, העיד, כי האירוע הסב לו עוגמת נפש רבה, ופגיעה בשמו הטוב בקרב חבריו לעבודה, והוא נאלץ להתמודד עם שאלות רבות מדוע לא הגיע למסיבת יום ההולדת. 18. עדות דומה העידה התובעת מס' 2 בתצהירה ת/4. 19. כן העיד התובע מס' 3 בתצהירו ת/5 כי הגיע למועדון מספר דקות לאחר התובעים מס' 1 ו-2. עם הגיעו הבחין בהם מחוץ למועדון, והם סיפרו לו כי לא הותרה כניסתם למועדון. 20. כאשר ביקש לפנות לסלקטורית בבקשה להכניסו, הנחה אותו התובע מס' 1 כי לא ידבר בערבית כי ככל הנראה שמעו אותם מדברים בערבית ועל כן לא הכניסו אותם, ולאחר מכן ניגש בעצמו לסלקטורית וביקש להיכנס, אך הסלקטורית סירבה וטענה כי אין כניסה למועדון למוזמנים לאחר השעה עשר. 21. לאחר מכן, נעמד ליד התובעים ושוחח עימם בעברית- ערבית, וניגש שוב לסלקטורית, אך זו עמדה על סירובה להכניסם למועדון. 22. לגרסתו, עובדת נוספת מן השגרירות הגיעה אחריהם למועדון, והיא נכנסה למועדון ללא כל בעיה, וזאת חרף העובדה כי הסלקטורית ראתה אותה מדברת עם התובעים. 23. כן העיד מטעם התובעים, מר בן קסלר, בתצהירו ת/1 כי ביום 10.1.09, מעט אחרי השעה עשר, הגיע בגפו למועדון, על מנת ליטול חלק במסיבת יום ההולדת של חברו לעבודה. 24. כאשר הגיע למועדון, הרגיש כי הסלקטורית והמאבטחים במקום בוחנים אותו מרחוק, וכשהתקרב לכניסה וביקש להכנס, כניסתו הותרה ללא כל בעיה. 25. כעבור כחצי שעה הבחין כי התובעים מס' 1 ו-3 אינם במקום, והוא שמע מעובדים אחרים בשגרירות כי מסרבים להכניסם. 26. כאשר הגיע ביום שני לעבודה, התעורר שיח שלם בקרב העובדים סביב העובדה כי התובעים לא הוכנסו למועדון. 27. עוד העיד מטעם התובעים, מר דוד יהודה, בתצהירו ת/3 כי ביום 10.1.09 ביקש לחגוג את יום הולדתו במועדון. לדבריו, לא נאמר לו כי קיימת מגבלה מסוימת על הכניסה למועדון, ולו ידע זאת היה שוקל לערוך את המסיבה במקום אחר. 28. לדבריו, בשעה עשר, לערך, קיבל שיחה מאת התובע מס' 1 אשר בישר לו כי הוא נמצא בפתח המועדון ולא נותנים לו להכנס. לאחר שיחה, יצא החוצה וביקש מהסלקטורית להכניס את התובעים למסיבה, אולם היא סירבה. 29. לעדותו, ניסה לשוחח עם היחצ"ן עימו סיכם אודות הזמנת המקומות וזה הבטיח לו כי יעשה מאמצים בעניין. כמו כן, ביקש מהסלקטורית לדבר עם גורם מהנהלת המועדון, אולם ללא הועיל. 30. בעודו עומד בכניסה למועדון נכנסה הגב' בתיה, אשר הציגה עצמה כמוזמנת שלו, והיא הוכנסה למועדון ללא עיכוב. 31. לאחר שהמתינו שעה ארוכה מחוץ למועדון, נאלצו התובעים, בלית ברירה, כשהם מושפלים ופגועים, לעזוב את המועדון ושבו לבתיהם. 32. כן, הוסיף, כי במקום לבלות עם אורחיו במועדון, מצא עצמו מדבר מחוץ למועדון עם הסלקטורית. 33. כן העידה מטעם התובעים הגב' בתיה ענבר קימל, בתצהירה ת/2, כי ביום 10.1.09 הגיעה למועדון בשעה עשר לערך ביחד עם חברה שלה, על מנת ליטול חלק במסיבת יום ההולדת של חברה לעבודה. 34. בכניסה למועדון פגשה את התובעים, ושאלה מדוע אינם נכנסים, והאם אמרו לו כי מיד יכנסו, ואז פנתה לסלקטורית וביקשה להכנס. הסלקטורית שאלה אותה האם היא עם התובעים, והיא השיבה שכן, וכי הגיעה למסיבת יום ההולדת. לגרסתה, הסלקטורית ניסתה להערים עליה קשיים בכניסתה למועדון, והיה ברור לה כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהיא קישרה אותה עם התובעים. רק לאחר שמסרה לה שתחשוב שהיא הגיעה בלעדיהם, התירה את כניסתה. ראיות הנתבעים 35. הנתבע מס' 2 העידה בתצהירו נ/1 כי הינו בעל מניות בנתבעת מס' 1 והאחראי על תחום יחסי הציבור של המועדון, ולדבריו, אין כל סלקטור במועדון כי אם מארחת ושני מאבטחים בכניסה האחראים על הסדר הציבורי. 36. לגרסתו, המועדון הינו מועדון חברים אקסקלוסיבי, אשר חבריו מבלים בו באופן קבוע ומתעדכנים לגבי פעולותיו. בנוסף, ניתנת לכל אדם האפשרות להזמין מקומות מראש ולצורך כך מוקצים המקומות למזמינים ונערכת רשימת מזמינים לשעות ספציפיות. 37. לעדותו, ראשונים נכנסים למועדון חבריו והמזמינים מקום, כאשר לאחרונים ניתן טווח הגעה למועדון עד השעה 22:00 בלילה, ואם לא יעשו כן יאלצו הם להמתין עם הלקוחות הארעיים הממתינים מחוץ למועדון בתקווה להכניסם לפני סדר הבאתם. 38. לדבריו, התובעים נמנעו מלהגיע למועדון בשעת ההזמנה, תשע בערב, והמזמין היה מודע לכך כי לאחר השעה עשר בלילה לא יישמרו מקומות ומוזמנים שלא הגיעו בטווח זמן זה, יאלצו, על פי בחירתם, להמתין בתור או לחפש מקום בילוי חילופי. 39. לעדותו, המזמין, בעל יום ההולדת, אכן הגיע בשעה תשע עם מוזמניו. 40. עוד, העיד, כי לא ידוע לו על אירוע של אי הכנסת מוזמנים בליל ה- 10.1.09, ואין כל תיעוד של העניין. 41. לעמדתו, המאבטחים בכניסה מורשים לבחון את תעודת הזהות של מי שמבקש להיכנס אך ורק כאשר עולה על פניו כי הינו מתחת לגיל המותר לכניסה. 42. עוד, הוסיף, כי הנתבעת או מי מטעמה, לא רמזו או התייחסו לתובעים, תוך הפגנת גזענות או בכל צורה פוגענית אחרת על רקע מוצאו האתני, וכי מרבית מלקוחות המועדון הינם מעדות המזרח, והוא ביניהם. הכרעה 43. התובעים טוענים כי הנתבעים הפרו את החוק לאיסור הפליה במוצרים, בשירות, בכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א - 2000 הקובע בסעיף 3 לו כדלקמן: "3. (א) מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות. (ב) לעניין חוק זה, אחת היא אם העיסוק נעשה למטרת רווח או שלא למטרת רווח ואם נגבה או לא נגבה תשלום תמורת הספקת המועד או השירות הציבורי, הפעלת המקום הציבורי, מתן הכניסה למקום הציבורי או מתן השירות במקום הציבורי. (ג) בחוק זה, "מי שעיסוקו" - לרבות בעלים, מחזיק או מנהל של עסק, וכן האחראי בפועל על הספקת המוצר או השירות הציבורי או על הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו". בסעיף 2 לחוק מוגדר מהו "מקום ציבורי" כדלקמן: "מקום ציבורי" - כל מקום המיועד לשימוש הציבור, לרבות אתר תיירות, בית מלון, אכסניה, בית הארחה, גן ציבורי, מסעדה, בית קפה, אולם המשמש למופעי בידור ותרבות, מוזיאון, ספריה, דיסקוטק, אולם או מתקן ספורט, בריכת שחיה, קניון, חנות, מוסך וכן מקום המציע שירותי תחבורה ציבורית". עוד קובע סעיף 6 לחוק חזקה בדבר קיום הפליה פסולה, כדלקמן: "הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת: (1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3; (2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה; (3) הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה." 44. על יסוד חומר הראיות שבפני עולה כי אין בסיס ראייתי לטענת התובעים כי הופלו בכניסה למועדון, וכי כניסתם נדחתה בעקבות היותם מן הסקטור הערבי. 45. מן העובדות עולה כי המארחת והמאבטחים מנעו כניסת התובעים בשל היות המועדון מלא בשעה בה התייצבו ובשל חששם לאבטחת המקום, ולא בשל היותם "ערבים", כששיקולי האבטחה הם שהיו המכריעים לעניין זה, כמדיניות המועדון הכללית של שמירת ביטחון מבקריו. 46. תימוכין למסקנתי זו מצאתי בעדותה של הגב' בתיה ענבר אשר העידה כי הסלקטורית הערימה עליה קשיים בכניסה למועדון, וכן הודתה בחקירתה כי אינה זוכרת באם הסלקטורית הודיעה לה כי קיימת בעיה עם השעה באה הגיעה, לאמור, ייתכן כי המארחת בכניסה הודיעה לגב' ענבר כי קיימת בעיה עם כניסתה למועדון לאור השעה בה הגיעה. 47. כמו כן, הגב' ענבר העידה כי צבע עורה שחום, והיא בכל זאת נכנסה, בסופו של דבר, למועדון. (ראה: פרטיכל בעמוד 9-10). 48. יתרה מזאת, מטעם התובעים העיד מר בן קסלר כי לא ראה את התובעים ממתינים בחוץ כאשר הגיע למקום קצת אחרי השעה עשר, ואף לא יצא לראות את התובעים כאשר גילה, לדבריו, כי לא מכניסים אותם למועדון. על כן, מגיעה אנוכי למסקנה כי עדותו אינה מעלה ואינה מורידה לעניין טענות התובעים. (ראה: פרטיכל בעמוד 7 שורות 15-25). 49. אף בעל יום ההולדת, מר דוד יהודה, העיד בחקירתו כי המועדון לא היה מחויב להכניס את אורחיו בכל שעה בה הגיעו, והוא עצמו הגיע בשעה תשע. איני מקבלת את טענתו כי לא סיכם אודות שעה מסוימת בה על אורחיו להגיע למועדון, שכן אין זה הגיוני כי בעל יום ההולדת ימתין לאורחיו שעות ארוכות בתוך המועדון, ללא כל הגבלה של שעת הגעה. (ראה: פרטיכל בעמוד 11 שורות 32-34). 50. כמו כן, התובעת מס' 2 נשאלה בחקירתה האם המארחת סירבה להכניס את התובע מס' 1 לאור שמות הוריו המופיעים בתעודת הזהות שלו, והשיבה שכן, על אף ששמותיהם הם קונסטנטין וג'נט, אשר לחלוטין אינם שמות ערבים. מעדותה זו, ניתן להתרשם כי אף היא אינה בטוחה במאה אחוזים כי המארחת סירבה להכניסם לאור היותם ערבים, ומדובר בתחושה בלבד. 51. יתרה מזאת, התובעת מס' 2 אינה עובדת במקום העבודה של התובע מס' 1, אלא היתה באותה העת בת זוגתו בלבד, ושמעה אודות האירוע ממנו. מכאן המסקנה כי לא נגרמה לה כל עוגמת נפש, וכי איש לא שוחח עימה על כך בעבודתה או במקום אחר, ומשכך, דוחה אנוכי טענותיה. 52. התובע מס' 3 הודה בחקירתו כי המארחת לא ביקשה ממנו להציג תעודת זהות, וכי כלל אינו בטוח שזו הסיבה בגללה לא הכניסו אותם למועדון. 53. כשנשאל על כך בחקירתו, השיב: "ש. אז את היודע שבגלל שהם (הכוונה לתובעים מס' 1 ו-2- ח.י.) דיברו ערבית, לא הכניסו אתכם? ת. כן, הם לא רוצים להכניס לשם ערבים כנראה. ש. אתה יודע זאת או משער? ת. אני יודע שלא מכניסים ערבים להרבה מקומות. זו היתה הפעם הראשונה שאני מוזמן לוילה סוקולוב. ש. אתה מניח או בטוח שזו הסיבה שלא הכניסו אותך? כי אתה ערבי? ת. אני לא יודע, אני אומר לך שאני חושב שבגלל שדיברנו בערבית לא רצו להכניס אותנו." (ראה: פרטיכל בעמוד 18 שורות 9-16). 54. המסקנה המתבקשת מדבריו אלה הינה כי התובע מס' 3 לא הופלה בכניסה למועדון, ומדובר בהשערה סתמית בלבד, ועל כן, דוחה אנוכי את תביעתו. 55. זאת ועוד, לא מצאתי תימוכין לגרסת התובע מס' 1 כי המארחת "קלטה משהו במילה הראשונה" שאמר, ואז ביקשה את תעודת הזהות שלו, והודיעה לו כי אינו נכנס. שוב, התרשמתי כי מדובר במסקנה שלו בלבד, אשר אינה נתמכת בראייה כלשהי. 56. משום כך, יש, לעמדתי, להעדיף זכותו של בעליו הפרטיים של מועדון הבילוי לניהול האבטחה ומדיניות הכנסת האורחים, בהתאם לרישיון העסק, ולאור מטרת שמירת ביטחונם של המבקרים, וזאת על פני הכנסת מבקרים ללא בקרה ובדיקה כמותית. 57. במקרה שבפנינו, אף אין יסוד לטענה להפלייה על רקע היות התובעים בעלי חזות מזרחית או ערבית, כביכול, שכן גם הנתבעים, בעלי המועדון וחבריהם, מעידים על כך שהינם ממוצא "מזרחי", כך שאין טרונייה בפיהם כנגד קבוצת אוכלוסיה זו, אלא נהפוך הוא, חלק לא מבוטל של האורחים הקבועים במועדון שייך, על פי העדויות, לקבוצה זו. 58. בעניננו, לא הוכח בפני, כאמור, כי כניסת התובעים נמנעה עקב חזותם הכהה או עקב מבטאם הערבי, ועל כן לא נתקיימה דרישת סעיף 6 (3) לחוק בדבר קיומה של חזקה כי הנתבעים נהגו באופן המפלה את התובע בקיום תנאי לכניסתו אשר אינו נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה, ועל כן אין לומר כי הנתבעים פעלו בניגוד לקבוע בסעיף 3 לחוק בדבר איסור הפלייה. 59. לעניין זה אפנה לבר"ע (מחוזי- י-ם) 478/08, ג.י.א.ת. ניהול והשקעות בע"מ נ' ארז מור, תק-מח 2008(3), 13795, שם נפסק כדלקמן: "סעיף 6 לחוק קובע מספר "חזקות" שנועדו להקל עם מי שמבקשים לתבוע בגין הפליה. על פי סעיף זה, אם הוכיח התובע קיומה של חזקה מבין החזקות המנויות בו, כי אז "חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת". ראינו, שבית משפט קמא ציין בפסק דינו את החזקה שבסעיף 6(3) לחוק, שזה לשונה: "הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה". ...למעשה, די בכך שלא הוכח כלל (ואף לא נטען) שכניסתו של המשיב למקום נמנעה על רקע גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות. גם בית משפט קמא לא קבע כל ממצא בעניין זה ויתכן שעמדתו היא, על אף שהדבר לא נאמר במפורש, שעצם השרירות שבמניעת כניסתו של המשיב למקום, מהווה הפליה על פי החוק. כפי שצוין בדברי ההסבר לחוק, מטרתו היא לטפל בהפליה כנגד אדם "רק בשל השתייכותו לקבוצה, ובמיוחד קבוצה שיש לגביה היסטוריה של הפליה בעבר" (הצ"ח 2871, תש"ס, עמ' 370). החוק לא התיימר להטיל על בעלי עסקים פרטיים חובה מוחלטת לנהוג בשוויון כלפי שווים: "החוק נותר נאמן להגדרת המינימום של שוויון גם בהשוואה להסדרים סטטוטוריים אחרים בתחום השוויון המחייבים מתן ייצוג הולם לקבוצות מיעוט" (מ' כהן-אליה, "החירות והשוויון בראי החוק לאיסור הפליה במוצרים ובשירותים", עלי משפט, ג', תשס"ג, 15, בעמ' 23). ... המסקנה המתחייבת היא, שעל מנת שתצמח עילת תביעה על-פי החוק, על התובע להראות כי הפגיעה בו נעשתה בשל השתייכותו לאחת מאותן קבוצות שהוגדרו בחוק, ובמקרה דנן הדבר לא הוכח. לעניין החוק, אין די בפגיעה בעקרון השוויון". עוד ראה: עת"מ (מינהלי ירושלים) 1320/03 מנחם מענדל אלקסלסי ואח' נ' עירית ביתר עילית, תק-מח 2004(2), 6351(2004), כדלקמן: "חוק זה קובע בסעיף המטרה שלו כי הוא "נועד לקדם את השוויון ולמנוע הפליה... באספקת מוצרים ושירותים". החוק מחייב את מי שעיסוקו באספקת שירות ציבורי להימנע מהפליה באספקתו "מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה ... ". כן ראה: ע"א (חיפה) 3724/06, קיבוץ רמות מנשה ואח' נ' יצחק מזרחי, תק-מח 2008(1), 725, כדלקמן: "התועלת הכלכלית, וככול שניתן היה לטעון ולהבין כי מאחורי הבדיקה הנעשית עומדת אולי הכוונה למנוע התפרעויות ולהעלות את סף הבטיחות - טענה שלא נטענה, אך בהחלט לגיטימית - הרי אין בינה לבין אופן יישומה ולא כלום. בהנחה שקיימת תכלית שאינה פסולה, ליצור מקום בטיחותי לבילויים, ואף ניתן להגן עליה, גם מבחינה של תועלת חברתית, הרי שהשגת התכלית אינה יכולה להתבצע על בסיס הפלייה. החברה ככלל מבקשת כי מקומות המיועדים לבידור ולבילוי ישמשו לצורך זה בלבד, ולא יהוו זירה לאירועים פליליים. מבחינה זו אין גם כל סתירה בין היעדים הפרטיים לבין היעדים הציבוריים. המחלוקת במקרה כזה היא בעצם לעניין האמצעי להשגת המטרה האמורה, וכאשר כלל לא בטוח שהאמצעי האמור - הפליה על בסיס צבע - תביא ליעד הנדרש, והוא אף פסול מבחינת קידום יעדים חברתיים. מכאן שאין מקום לאשרו ויש להגבילו גם מטעמים כלכליים ובעיקר בשל הנזק שהדבר גורם לחברה בכלל." 60. מן המקובץ מגיעה אנוכי למסקנה כי אין כל יסוד לטענה להפלייה על בסיס גזעני, כפי טיעונם של התובעים, ולפיכך אין בידי לקבל התובענה והיא נדחית. 54678313 61. מכל הטעמים דלעיל, דוחה אני את התביעה. 62. התובעים ישלמו לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 8,500 ש"ח בצירוף דמי מע"מ וכן הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אפליה בכניסה למועדונים ולמקומות בילויהפליה / אפליה