בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בעניין שיעור נכותה של המשיבה, כתוצאה מפגיעתה בתאונת דרכים (להלן: "הבקשה"). רקע 1. המשיבה, ילידת שנת 1952, נפגעה, לטענתה, ברגלה השמאלית עת מעדה על מדרגות האוטובוס במהלך עלייתה לאוטובוס, וזאת ביום 22.7.10 (להלן: "התאונה"). התאונה הוכרה במוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. 2. בהתאם לתיעוד הרפואי הקיים, המשיבה, וכתוצאה מהתאונה, נחבלה בשוק רגלה השמאלית, סבלה מכאבים בכף הרגל ומהגבלה בתנועות עקב כאבים, כמו גם מנפיחות ניכרת של השוק ובהמשך, התפתחה אצל המשיבה המטומה מזוהמת בשוק רגלה השמאלית דבר שהביא לאשפוזה במרכז הרפואי איכילוב ביום 17.8.10 ועד ליום 27.8.10. במהלך האשפוז בוצעה פתיחה וניקוז של הקולקציה בשוק שמאל בהרדמה מקומית והמשיבה טופלה בקבלת תרופות. לאחר שהמשיבה נזקקה פעמיים להליך פתיחה וניקוז של שוק רגל שמאל והמשיכה לסבול מכאבים ונפיחות בשוק הרגל השמאלית, בוצעה ביום 20.12.10 בדיקת MRI של שוק שמאל המרוחקת, אשר הדגימה בצקת של רקמת שומן העוברת האדרה קלה לאחר הזרקת גדוליניום וחשש לתהליך זיהומי. נוכח ממצאי בדיקת הMRI עברה המשיבה הליך פתיחה וניקוז של ההמטומה בפעם השלישית ונותרה עם צלקת מכאיבה ומכערת, בקוטר של כ- 5 ס"מ, הרגישה למגע (להלן: "הצלקת"). המשיבה המשיכה לסבול מכאבים ונפיחות של שוק רגלה השמאלית וכן מהגבלה בניידות, כאשר היא נעזרת בקביים. 3. ביום 14.1.11, תוך כדי הליכה, עיקמה המשיבה את קרסול רגלה השמאלית וכתוצאה מכך נגרם שבר אלכסוני בעצם המסרק בכף רגל שמאל (להלן: "השבר") והמשיבה גובסה ונשארה עם רגלה המגובסת במשך כחצי שנה. הוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה כי השבר הינו תוצאה ישירה של התאונה. ביום 23.1.13 המשיבה אושפזה במרכז הרפואי וולפסון ועברה ניתוח עקב חשש לנוירומה בשוק שמאל, במהלכו בוצע חתך מעל הצלקת ונמצאו הידבקויות הלוחצות על עצב פרונאלי שהופרדו ונכרתו. לאחר הניתוח המשיבה נותרה עם רגישות יתר בצלקת. 4. בנוסף לכך, בעקבות התאונה והשבר המשיבה סבלה מפגיעה נפשית, מהפרעות שינה וחרדות; טופלה בטיפול פסיכיאטרי ובטיפול תרופתי ואובחנה כסובלת מדיכאון תגובתי בהתאם לחוות דעת פסיכיאטרית. 5. המשיבה נבדקה על ידי מספר ועדות רפואיות מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), ובהתאם לדו"ח הוועדה מיום 1.1.13, נקבעה נכותה הצמיתה של המשיבה עקב פגיעתה בתאונה לפי הפירוט לקמן: בגין פגיעה נפשית (דיכאון תגובתי) - 15%; בגין הצלקת (רגישות יתר) - 10%; בגין הפגיעה האורטופדית עקב השבר בכף רגל שמאל - 10%. הוועדה אף קבעה כי יש להפעיל את תקנה 15 ברבע, כך שהנכות הצמיתה המשוקללת הינה בשיעור של 39%. 6. בפני הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 12.12.10 עמדו מסמכי סיכום האשפוז מיום 27.8.10, ומסמכים בתחום האורטופדי מיום 6.9.10 ומיום 27.10.10. בפני ועדה רפואית לעררים מיום 13.7.11 (להלן: "וועדת העררים") עמדו הפרוטוקולים של הוועדות הקודמות, מסמכים של הפסיכיאטרית ד"ר ליטביניוק, דו"ח אורטופד, תוצאות בדיקת MRI וצילומי כף רגל שמאל שנערכו המשיבה. ועדת העררים קבעה כי מעיון במסמכים הרפואיים הפסיכיאטריים המשיבה החלה לסבול לאחר התאונה מתסמונת PTSD, אשר עברה החמרה לאחר השבר והדיון במישור הפסיכיאטרי הוחזר לוועדה ראשונה. נושא השבר בכף רגל שמאל הוחזר אף הוא לדיון בוועדה הראשונה. לעניין הצלקת אושרה קביעת הועדה הרפואית בדבר נכות בשיעור 10%. בפני וועדה רפואית נוספת עמדו גם תוצאות בדיקת C.T. וחוות דעת פסיכיאטריות של ד"ר גרופר ושל ד"ר מנור. הוועדה אימצה את חוות הדעת של ד"ר מנור וקבעה כי למשיבה נותרה נכות צמיתה בתחום הנפשי בשיעור של 15% וכן קבעה כי למשיבה נכות צמיתה בתחום האורטופדי בשיעור של 10% כאמור לעיל. נימוקי הבקשה 7. המבקשים מקדימים וטוענים כי הם מכחישים את עצם קרות אירוע התאונה, אשר לטענתם נסיבותיה לא הוכחו על ידי המשיבה. עוד טוענים המבקשים כי אין קשר סיבתי בין הנכות אשר נקבעה על ידי המל"ל לבין התאונה וכי אין קשר בין התאונה לבין הנפילה המאוחרת בעטיה נגרם השבר בכף רגלה השמאלית של המשיבה, כאשר וועדות המל"ל לא דנו בקשר הסיבתי שבין השבר לתאונה. 8. לטענת המבקשים, תיקה הרפואי של המשיבה לא עמד בפני הוועדות השונות של המל"ל, אשר דנו בתביעת המשיבה לנכות בעקבות התאונה, ולא הוצגו בפניהן מלוא הנתונים הרלבנטיים לצורך קביעת שיעור נכותה של המשיבה. המבקשים טוענים כי הנכות אשר נקבעה במל"ל, כולה או רובה, מקורה בעברה הרפואי של המשיבה, שעה שהמשיבה סבלה בעבר מכאבים ונפיחות בקרסול שמאל ובשוק שמאל ואובחנה כסובלת מאריסיפלס, לאחר אירועים חוזרים. בשנת 1996 אושפזה התובעת במרכז הרפואי איכילוב עקב נפיחות בקרסול שמאל ותיעוד רפואי בין השנים 1998-1999 מעיד על אירועים חוזרים של אריסיפלס ברגל שמאל ועל תלונות של המשיבה בדבר כאבים בשוק שמאל ובקרסול שמאל. המבקשים צירפו תיעוד רפואי משנות ה- 90 בדבר אשפוז המשיבה בעקבות כאבים ונפיחות בשוק רגל שמאל וכן תיעוד תלונותיה של המשיבה באשר לכאבים אלה ברגל שמאל, במשך תקופה ארוכה. 9. בנוסף, טוענים המבקשים כי המשיבה עברה בדיקת מיפוי עצם, חודשים ספורים לפני התאונה, אשר הדגימה קליטה מוגברת בכפות רגליה של המשיבה, על רקע שינויים ניווניים (העתק תוצאות הבדיקה צורף לבקשה). 10. המבקשים מוסיפים כי המשיבה סבלה במשך שנים מכאבי ראש וממיגרנה וכי השתתפה בשני מפגשים של הערכה פסיכולוגית בשנת 1998, לקראת ניתוח קיצור קיבה. משכך, אין כל קשר בין הנכות הנפשית אשר נקבעה למשיבה לבין התאונה. 11. המבקשים טוענים כי התעלמותן של הוועדות הרפואיות במל"ל מעברה הרפואי של המשיבה, כאשר המשיבה סבלה מכאבים ומבעיות בשוק ובכף רגל שמאל לפני התאונה וקביעת שיעור הנכות מבלי שהיה מונח בפניהן תיקה הרפואי של המשיבה, מהווה פגם היורד לשורשו של עניין, אשר מצדיק להתיר למבקשים הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין התאונה לנכות ולשיעור נכותה של המשיבה, הן בתחום האורטופדי והן בתחום הפסיכיאטרי; לשם כך, עותרים המבקשים למינוי מומחים מטעם בית המשפט בתחומים הנ"ל. תגובת המשיבה: 12. לטענת המשיבה, התיעוד הרפואי מעברה של המשיבה, אשר צורף לבקשה, אינו רלבנטי כלל ועיקר לפגיעות אשר נגרמו בעקבות התאונה שבנדון. המשיבה טוענת כי מחלת האריסיפלס ממנה סבלה בשוק רגלה השמאלית - מחלה זיהומית בשכבה הפנימית של העור - חלפה לפני שנים רבות והמשיבה החלימה ממנה לחלוטין ואין כל זיקה בין מחלה זו מעברה הרחוק לבין פגיעותיה עקב התאונה. המשיבה הוסיפה כי מעולם לא סבלה מפגיעה בעצמות המסרק (בכף הרגל) והמבקשים לא צירפו תיעוד רפואי בדבר פגיעה שכזו. 13. המשיבה מוסיפה, כי הוועדה הרפואית של המל"ל, אשר אימצה את חוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר מנור, קבעה כי נגרמה לה פגיעה נפשית קשה בעקבות התאונה וכי מצבה הנפשי נגרם ישירות מהתאונה. בהקשר זה טוענת המשיבה כי לא סבלה מבעיות נפשיות לפני התרחשות התאונה וכי ההערכות הפסיכולוגיות משנת 1998 אשר עברה לקראת ניתוח בעקבות השמנת יתר, הינן רוטינה מקובלת הנערכת לצורך בדיקת התאמת המועמד לניתוח, הליך שגרתי שאין בו כדי להעיד על בעיה נפשית, ומכל מקום המבקשים צירפו רק את ההפניות עצמן להערכה הפסיכולוגית. 14. המשיבה טוענת, כי הצלקת המכאיבה בגינה נקבעה לה נכות, הינה תוצאה ישירה של התאונה וכי המבקשים לא צירפו מסמכים רפואיים בדבר צלקת קודמת של המשיבה. באשר לתיעוד רפואי המעיד על כאבי ראש ומיגרנה של המשיבה, הרי שאין כל רלבנטיות לתביעה דנן מאחר ולא הייתה קביעה כלשהי בתחום הנוירולוגי ולא ברור מדוע הוגשו מסמכים בעניין שאינו רלבנטי. 15. לסיכום, טוענת המשיבה כי הוועדות הרפואיות של המל"ל ערכו בדיקות יסודיות וממצות, תוך פירוט מסקנות הבדיקות ולא נפל כל פגם בהתנהלותן של הוועדות הרפואיות. דיון והכרעה 16. בהתאם לתיעוד הרפואי אשר צורף לבקשה, פשיטא כי בעברה המשיבה התלוננה על כאבים ונפיחות ברגלה השמאלית, אובחנה כסובלת ממחלת האריסיפלס - מחלה זיהומית - ברגל שמאל (בשוק ובקרסול), לאחר אירועים חוזרים ואף אושפזה בבית החולים וקיבלה טיפול רפואי. עוד עולה מן המסמכים שצורפו לבקשה כי התובעת התלוננה במשך תקופה ארוכה על כאבים, נפיחות ואודם מקומי בשוק רגל שמאל, תלונות דומות לכאורה לתלונות המשיבה לאחר התאונה. תיקה הרפואי של המשיבה לא היה בפני אף אחת מן הוועדות הרפואיות של המל"ל, כאשר בעברה הרפואי של המשיבה בעיות רפואיות ברגל שמאל- באזור השוק והקרסול - בגינה נקבעה למשיבה נכות אורטופדית על ידי הוועדה. בשלב זה לא ברי האם יש זיקה בין מחלת האריסיפלס ממנה סבלה המשיבה ואשר התבטאה, בין היתר, בכאבים, נפיחות והגבלה בתנועה של רגלה השמאלית של המשיבה לבין הנכות שנקבעה למשיבה בעקבות פגיעת רגלה בתאונה, או שמא מדובר במחלה שאינה רלבנטית כלל לפגיעות שנגרמו לתובעת בתאונה ושבגינן נקבעה נכותה במל"ל. עברה הרפואי של המשיבה בעניין זה - הכאבים, הנפיחות והאודם בשוק ובקרסול שמאל ואבחון האריסיפלס באמצע שנות ה- 90 - עשוי להיות רלבנטי לפגיעות בשוק ובקרסול שמאל, בגינן קבעה הוועדה נכות אורטופדית למשיבה. ודוק: בשלב זה, לא ניתן לשלול את השפעתה של אותה היסטוריה על מצבה של המשיבה לאחר התאונה. 17. לית מאן דפליג, כי הוועדות הרפואיות שמטעם המל"ל לא היו מודעות לעברה הרפואי של המשיבה ולבעיות הרפואיות מהן סבלה בשוק ובקרסול רגל שמאל, כך שלכאורה לא הונחה בפניהן תמונה שלמה אשר תאפשר דיון מלא וממצה בשאלת הקשר שבין הבעיות הרפואיות הקודמות ברגלה השמאלית של המשיבה לבין התאונה והפגיעות אשר נגרמו בעטיה, לרבות הקשר שבין השבר המאוחר בקרסול שמאל מחודש ינואר 2011 לבין התאונה מחודש יולי 2010. בנסיבות אלה, כאשר בפני הוועדות הרפואיות השונות של המל"ל נעדר חומר מהותי בתחום האורטופדי, עת נקבע שיעור הנכות, דומה שיש לקבל את הבקשה ולמנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום רפואי זה. [ראו: רע"א 6812/06 תייר נ' אטיה (20.2.2007)]. 18. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לקביעת הנכות בגין הצלקת. הוועדה הרפואית של המל"ל בדקה את המשיבה, עיינה במסמכים הרפואיים אשר הוגשו וקבעה כי הצלקת המכערת והרגישה למגע אשר נותרה למשיבה בעקבות ההליכים הכירורגיים לפתיחה וניקוז של ההמטומה בשוק השמאלית, הינה תוצאה של התאונה ונקבעה דרגת נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 75(1) ב' של מבחני הנכות על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. המבקשים לא העלו טענות באשר לשיעור הנכות שנקבע בוועדה הרפואית של המל"ל בגין הצלקת המכאיבה ולא באשר לקשר הסיבתי שבין הצלקת לתאונה ולא הונחה תשתית המצביעה על פגם שנפל בהחלטת הוועדה של המל"ל בעניין זה. 19. באשר לנכות הנפשית אשר נקבעה למשיבה, דומה שהמבקשים לא הצביעו על קיומה של בעיה נפשית כלשהי בעברה של המשיבה עובר לתאונה ולא צירפו מסמך רפואי כלשהו שיש בו כדי להעיד על מחלה/רקע נפשי אצל המשיבה. ההפניה להערכה פסיכולוגית עובר לניתוח קיצור קיבה אין בה כשלעצמה, כדי לרמז על בעיה במישור הנפשי וטענת המשיבה כי המדובר בהליך שגרתי לפני ניתוח שכזה לא נסתרה. טענתם המרכזית של המבקשים באשר לנכות הנפשית שנקבעה למשיבה הינה בעניין הקשר הסיבתי שבין התאונה למצב הנפשי של המשיבה. בעניין זה, ייאמר כי החלטת ועדת המל"ל בקביעת שיעור הנכות כוללת בחובה גם את ההתייחסות לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות, כאשר הפסיכיאטרית מטעם המל"ל, ד"ר מנור, קבעה מפורשות כי המדובר בתגובה נפשית לפגיעה החבלתית בתאונה. יחד עם זאת, בדו"ח הוועדה מיום 11.9.11 מתייחס ד"ר גרופר לכך שבהתאם למסמכים שהוגשו בתחום הנפשי, עולה כי השינויים במצב הרוח ובמוטיבציה היו בייחוד לאחר קרות השבר ובחוות דעתו הרפואית ציין כי היות ופקידת התביעות הכירה בתאונה הנוספת (השבר בעקבות הנפילה בינואר 2011) כנובעת באופן ישיר מהתאונה מחודש יולי 2010, אזי יש לראות את הנכויות הנפשיות כנובעות מן התאונה הראשונה. דהיינו, הנכות הנפשית יוחסה במלואה לתאונה, הגם שחלק ממנה נגרם בעקבות השבר, מאחר ונקבע על ידי הוועדה כי אירוע השבר הינו תוצאה ישירה של התאונה. אשר על כן, וככל שהאורטופד אשר ימונה מטעם בית המשפט יקבע קביעה אחרת באשר לקשר הסיבתי בין השבר המאוחר לבין הפגיעה בתאונת הדרכים, אזי יהא מקום לבחון את דרגת הנכות הנפשית כתוצאה מן התאונה, בנפרד מאירוע השבר. ודוק: בשלב זה, אין הצדקה להתיר הבאת ראיות לסתור בתחום הנפשי. 20. נוכח האמור לעיל, הבקשה מתקבלת בחלקה. החלטה בדבר זהותו של האורטופד אשר ימונה מטעם בית המשפט תישלח לצדדים בנפרד. אחוזי נכותנכות